פרי השדה חלק ד· רבי אליעזר חיים דייטש
שאלות תשובות · סימן קסז
במוצאי מנוחה, רב ברכה והצלחה, לכבוד אהובי בני הבן יקיר לי המאה"ג החו"ב וכו, מו"ה משה דייטש נ"י רב דק"ק לעמעש והגליל.
היום הזה הגיעני מכתבך היקר עם ח״ת ופלפולים בהל' מקואות וקראתי לשבת עונג כי נהניתי מאוד מדבריך הנאמרים בצדק ויושר, ואני תפלה כי העלה מעלה בקודש לעשות חיל בתורה כי הוא חיינו ואורך ימינו – ואשר הערות בענינים המצורפים לה היינו בסוגי' דקמא קמא בטל ג"כ יפה כתבת ואמרתי להעתיק לך חדושיי שהעליתי בזה למען תראה ותעיי' בהם ותמצא כי כוונת הרבה לדברי, – ואציגם לפניך כאשר כתובים עמדי על סדר האותיות (ושייכי' הרבה לדיני מקיאות). בעזר רם ונשא אליו עין אשא; תול. אמרתי כטל, להבין דעת ומזימה בסוג
דקמא קמא כטל במס' ע"א (דף ע"ג) ועוד בשאר מקומות בס"ד.
א') במשנה יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא יין במים ומים ביין בנותן טעם ופי' רב דימי בגמ' דהא דאמרינן יינ"ס במים במשהו היינו דוקא בנפל התירא לגו איסורא אבל נפל איסורא לגו התירא אפילו ביינ"ס ראשון ראשון בטל ומשמע מדעת קש״י דס"ל דכל דנפל איסורא לגו התירא לא זו שאינו אוסר במשהו רק אפילו בנו״ט ג"כ אינו אוסר דמכיון שלא היה בקלוח הראשון תיכף בשעת נפילה כדי נתינת טעם נתבטל האיסור וא"כ אפילו יש שם אח"כ כדי נתינת טעם אינו אוסר דמכיון שהאיסור נתבטל בתחלת נפילה להיתר אין זהו טעם איסור כלל והא דאיתא במשנה דיינ"ס במשהו היינו דוקא בנפל התירא לנו איסורא ובשעת נפילת ההיתר לא הי' כל כך כדי לבטל האיסור אע"ג שאח"כ כשבא שם עוד מן ההיתר יש כאן מן ההיתר כל כך כדי לבטל האיסור מ"מ נאסר משום שההיתר ג"כ ראשון ראשון בטל, והקשה הרמב"ן כיון דאפילו באיסור ג"כ אמרינן ראשון בטל א"כ מסתמא דינא הכי כיון דלקולא ג"כ אמרינן הכי וא"כ גם בהיתר דינא הכי דראשון ראשון בטל ולא מהני עה שניתוסף ההיתר אח"כ א"כ מהו חומרא דיינ״ס משאר איסורין, ועוד גם במין בשא"מ ג"כ נימא דראשון ראשון בטל ויהיה הדין הכי דבהתירא שנפל לאיסורא ראשון ראשון בטל גם במין בשא"מ וא"כ איזה חילוק יש אפילו לענין יינ"ס בין מב"מ למין בשא"מ, אמנם לקושיא הזו תירץ הראב"ד דבמין בשא"מ כיון שחלוקים בטעמם והטעם אינו נרגש לא אמרינן דראשון ראשון נאסר (ויש להסביר הדבר דבמין בשא"מ כל שאין הטעם ניכר הוי כאלו האיסור נאבד לגמרי מן העולם ולא אמרינן דההיתר נתבטל, ועיין כה"ג בחידושי פנ"י מס' ביצה ל"ח ע"ב ד"ה אמר ליה רב אבא, ודו"ק) משא"כ במב"מ דהכל היא טעם אחד ולא שייך לומר שהוי כאילו נאבד מן העולם שפיר אמרינן שכל שהי' ההיתר מתחלתו מועט כל כך שלא היה בו לבטל האיסור אמרינן דההיתר נתבטל תיכף ולא מהני להצטרף עוד עם ההיתר שניתוסף אח"כ, אמנם זו אכתי קשה הא גם בשאר איסורין דינא הכי שנימא דכל שלא הי' בהיתר תיכף לבטל האיסור א"כ ההיתר בטל ולא יוכל להצטרף אח"כ עם ההיתר שניתוסף אח"כ וא"כ מאי חומרא ביינ"ס משאר איסורין, כך היא תוכן כונת קושיית הרמב"ן.
ב') ובישוב קושיא זאת כתב הרמב"ן וז"ל:
ולי נראה דהתירא לנו איסורא. (כלומר ביינ"ס דאסרינן התירא לגו איסורא) לאו משום דראשון ראשון בטל דלא אשכחן ביטול בהיתר לפי שאין אדם עשוי לבטלו אלא אדרבא מוסיף עליו והולך וכיון דהתירא לגו איסורא לא בטל ראשון ראשון בשאר איסורין מותר וכדאמרינן בעלמא במבטל איסור בשוגג מותר (דבאמת במזיד ג"כ מותר רק מטעם קנס אסרו למבטל בעצמו או למי שנתבטל בשבילו כמבואר בש"ע יו"ד סי' ל"ט) אלא חומרא הוא ביינ״ס שאף בהיתר מרובה שנפל לאיסור מועט מ"מ אם לא היה ששים בהיתר לבטל האיסור בשעה ראשונה אסור ולא מהני מה שנתרבה ההיתר אח"כ, עכ"ל הרמב"ן, וא"כ לפי"ז היא כך דבאיסור שנפל להיתר בין ביינ"ס ובין בשאר איסורים אמרינן דראשון ראשון בבטול ולא נאסר אע"ג שהאיסור נתרבה (ולדעת רש"י כך הדין אפילו ליכא ששים בהיתר נגד האיסור מ"מ כיון שבשעת נפילה הראשונה היה האיסור מועט אין חוזר וניער) ובהיתר שנפל לאיסור בשאר איסורין אמרינן דההיתר חוזר וניער ומצרף ההיתר שנפל ראשון ולא היה בו כדי לבטל ההיתר, עם ההיתר שנפל אח"כ דהיתר לא נתבטל רק ביינ"ס משום חומרא דע"א ס"ל דכל שלא היה בהיתר תיכף לבטל את האיסור בשעת נפילה הראשונה דאמרינן דההיתר נתבטל, רק בשא"מ גם ביינ"ס לא אמרינן דנתבטל ההיתר כיון שאינו נרגש בטעמו והיינו דבמינו אי אפשר לומר שאינו נרגש בטעמו שהרי לא נאבד הטעם (ועיין תוס' מס' ע"א ס"ו ע"א ד"ה מכלל שכתבו וז"ל דמשהו מב"מ אין הטעם בטל אפילו באלף כיון שהטעם שוה עכ"ל, ועיין בספרי תבואות השדה ח"ג בסוגי' דזרוע בשלה מ"ש בזה, ועוד בשאר מקומות בס"ד) משו"ה אמרינן דההיתר נתבטל משא"כ במין בשא"מ אפילו ביינ"ס לא אמרינן דההיתר נתבטל ומותר כל שאין בהיתר טעם היין או המים האסורים רק במב"מ ביינ"ס אמרינן דההיתר מועט שנפל לאיסור נתבטל ולא מהני מה שההיתר נתרבה אח"כ, אלו תורף דברי הרמב"ן עי"ש.
ג') אמנם במ"ש הרמב"ן וכן הביאו הראשונים הר"נ והריטב"א דהיתר אין דרכו להתבטל לא זכיתי להבין מ"ט לא יוכל היתר להתבטל כמו איסור, והנה זה רבות בשנים אשר נצטערתי על זה עד שראיתי בחידושי חתס"ו למס' ע"א שעמד ג"כ בזה וכתב וז"ל והא דכתב הר"נ בשם הרמב"ן דאין דרך היתר להתבטל לא מצאתי סברא להסביר אך רמז בקרא דהרי כל ביטול איסורים מאחרי רבים להטות נפקא והתם כתיב לא תהי' אחרי רבים לרעות פירוש שההיתר לא יעשה איסור עכ"ל, הרי שגדול בדורו מרן החתס"ו ז"ל ג"כ נתקשה בזה ולא מצא בזה פשר דבר רק כמו בעלמא.
ד') אשר ע"כ נ"ל בכוונת הרמב"ן במ"ש דהיתר אין אדם עשוי כבטלו, דהנה כל ענין ביטול היא שצריך לבטל הטעם של איסור שלא יהיה נרגש וגם גוף האיסור צריד ביטול (עיין בספרי תבואות השדה ח"ג שער טהרת חולין שער ז' אות ו' במ"ש להסביר שיטת רש"י דס"ל דאפילו איכא קפילא מ"מ בעי ששים ג"כ היינו לבטל גוף האיסור), והנה מצינו בכמה מקומות דענין שאיזה דבר יהיה בטל תלוי בדעת ומחשבות האדם עיין מס' סוכה גבי תבן ובטלו ועיין בשו"ת הרי"מ או"ח סימן ז' ודוק היטב, וא"כ בכל איסור שנפל להיתר דפשיטא דאילו היה יכול להוציא משם האיסור שלא יפלוט שום טעם בהיתר היה מוציאו משם רק מ"מ אסור כל זמן שמרגיש טעם שהרי מ"מ נהנה מן האיסור עיין בר"נ מס' ע"א ס"ז בסוגי' דנו"ט לפגם דמשו״ה שרי נוטל"פ כיון שאין נהנה מן האיסור ואדרבא מצטער כליו, וא"כ הה"ד בכל איסור שנפל בהיתר ודאי כל זמן שמרגיש הטעם אין להתיר משום שמצטער על האיסור שנפל לשם דכיון שמרגיש טעם האיסור הרי נהנה מן האיסור משא"כ היכא שאינו מרגיש הטעם של איסור אדרבא לא ניחא ליה בנפילת החיסור לשם ואם היה יכול לסלקו משם היה מסלק אותו משו"ה אמרינן דראשון ראשון בטל (ושיטת הרמב"ן באמת הכי דלא אמרינן גם גבי חיסור ראשון ראשון בטל רק כשאין שם כרי נתינת טעם עיין היטב ברמב"ן ובפר״ח יו"ד סי' צ"ט) וא"כ כיון שאין דעתו על האיסור כלל שיהיה שם שפיר אמרינן דראשון ראשון בטל משא"כ בהיתר שנפל לתוך האיסור ל"ל דרצונו ומחשבתו לבטל אותו דאדרבא אם היה בידו להרבות על ההיתר שיתחזק ביותר הי' מרבה עליו ומה"ת באמת מותר להרבות עכ"פ לא שייך לומר גבי היתר שאין דעתו על ההיתר דאדרבא ברצונו הי' שיהיה שם היתר יותר לבטל האיסור ומשו"ה אע"ג שבשעת נפילה היה היתר מועט לא אמרינן דנתבטל תיכף דאדרבא דעתו עליו וז"ש הרמב"ן שאין אדם עשוי לבטלו כלומר שאדרבא ניחא ליה כל יותר היתר שיהיה שם וניחא ליה יותר שיתוסף עוד היתר משו"ה גם מעיקרא לא נתבטל ולא אמרינן ראשון ראשון בטל רק ביינ"ס משום חומרא דע"א, כנ"ל בכוונת הרמב"ן בס"ד, ומדויק מאוד בלשונו הזהב במ"ש לפי שאין אדם עשוי לבטלו משמע דסברתו היא משום דאיסור לא ניחא ליה כל שמתרבה יותר כמ"ש עוד וז"ל: אלא אדרבא מוסיף היא עליו והולך. עכ"ל, ודוק. –
ה') וראיתי בשו"ת הרי"מ ליו"ד סימן ט' שכ' טעם אחר מ"ט היתר אין נהפך לאיסור היינו היכא דליכא טעם איסור בהיתר דהיכא דאיכא בהיתר טעם איסור יש הרבה פוסקים דהיתר נהפך לאיסור) ואיסור נהפך להיתר בתערובות יבש ביבש, ועיין היטב בש"ע יו"ד סימן ק"ט, ועי"ש בש"ך ס"ק ז' וכתב שם דבשלמא המיעוט היתר אפילו אם לא יהפך לאיסור מ"מ לא יבא להכריח הרוב איסור להיות כמהו דהרי מ"מ יהי' אסור משום ספיקא על כל אחד שמא היא האיסור ומשו"ה א"צ ההיתר להיות נהפך לאיסור משא"כ האיסור אם לא יהפך להיתר א"כ ע"י מיעוט האיסור נהיה מוכרחין לאסור הרוב היתר והתורה אמרה אחרי רבים להטות שהרוב יכריח המיעוט ולא שהמיעוט יכריח הרוב משו"ה מוכרחין לומר דמיעוט האיסור נהפך לרוב היתר דאם לא יהפך לרוב היתר יהיה הרוב נגרר אחר המיעוט וזה אי אפשר משום דהתורה אמרה אחרי רבים להטות עי"ש, מ"מ הכא בדברי הרמב"ן נ"ל דלא היה כוונתו מהאי טעמא לומר שההיתר אינו בטל שהרי כתב שאין אדם עשוי לבטלו משמע יותר דכוונתו דביטול כי האי תלוי בדעת האדם ודעתו לבטל האיסור ולא ההיתר, ודו"ק היטב– (ועיין לקמן אות כ"ד),
והנה י"ל לדעת רש"י דס"ל באיסורא להתירא אפי' אם יש יותר מכדי נתינת טעם דג"כ אמרינן קמא קמא בטל ג"כ כמ"ש לדעת הרמב"ן עפ"י מ"ש בספרי תבואות השדה ח"ג בסוגיא דירך אות ו' דלרש"י דס"ל טעכ"ע לא דאורייתא עיקר הביטול משום לבטל גוף האיסור וא"כ מכיון דגוף האיסור נתבטל ע"י שבקלוח הראשון לא הי' בכדי ליתן טעם אע"ג שאח"כ נתרבה האיסור ויש בו כדי נתינת טעם מ"מ לא יוכל להצטרף עוד עם האיסור שנפל מתחלה דזהו שנפל בתחלה נהפך להיתר והטעם שמרגישין עכשיו היא טעם היתר ולא טעם איסור משו"ה אפילו מין בשא"מ ויש אח"כ בכדי נתינת טעם מ"מ אמרינן קמא קמא בטל ומשו"ה פריך הגמרא שפיר לרב דימא גם מיין במים ומים ביין דהוי בנו"ט דמשמע דלרב דימי אפי' בכדי נתינת טעם ג"כ אמרינן קמא קמא בטל ורש״י לא ס"ל כפירוש התוספ' ד״ה ת"ש והיינו משום דרש"י ס"ל כיון דעיקר הביטול משום גוף האיסור א"כ כיון שגוף האיסור נתבטל, הטעם שנרגש הוי טעם היתר ושפיר מותר ודוק, היטב.
ו') במשנה יינ״ס אסור ואוסר בכל שהוא, לכאורא מה דקתני יינ"ס אסור הוא מיותר ולא הוי ליה למתני רק אוסר בכל שהוא וכבר עמד בזה בתוסיו״ט עיי"ש ולכאורא י"ל לשיטות החולקים על ר"ת וס"ל דאפילו סתם יינם במשהו משו"ה נקט יינ״ס אסור כלומר דכל יין שהוא אסור אפילו סתם יינן שלא נתנסך ממש לע"א ג"כ אוסר בכל שהוא, ושוב ראיתי בחידושי חתס"ו לפרק השוכר את הפועל שכתב ג"כ הכי, ולדעת ר"ת י"ל דאשמעינן דאפילו במשהו אוסר בהנאה ג"כ משו"ה נקט ייכ"ס אסור כלומר כמו שאסור בהנאה בעצמו ה"נ אוסר תערובתו ג"כ. אפי' בהנאה [ועיין בר"נ במשנה דאלו אסורין ואוסרין בכ"ש, ועיין שו"ת שערי צדק ליי״ד בחידושי הסוגיות סי' פ"ז, ודוק] והנה אי המשנה אתי כר"י דס"ל בכל איסורים מב"מ במשהו צ"ל הא דנקט המשנה הדין בייניס היא משום סיפא דאפילו יינ"ס באינו מינו אינו אסור רק בנו"ט, וכן כ' הר"נ דהי"א משום חומרא דע"א יהיה אוסר במשהו אפילו באינו מינו [ועיין לקמן אות ט"ל] והנה בגמרא פריך על רב דימי מאי לאו חמרא דאיסורא לגו מיא דהתירא ומסיק כולה מתניתין התירא לנו איסורא ורישא דקא נפל חמרא דהתירא לגו מיא דאיסורא וסיפא דקא נפל ת״א דהתירא לחמרא דאיסורא, כ"ל הא דס"ד מעיקרא דמיירי בחמרא דאיסורא היא משום דהיה קשה לו אי מתניתין אתיא כרבנן והריטב"א כתב בפירוש דרב דימי דמחלק בין נפל איסורא לגו התירא ובין נפל התירא לגו איסורא ס"ל כרבנן דרק ביינ"ס החמירו דבמיני במשהו משו"ה יש חילוק בין איסורא לגו התירא ובין התירא לגו איסורא אבל לר"י דבכל התורה, מב"מ לא בטל באמת אין חילוק ואפילו איסורא לגו התירא ג"כ במשהו ומוקי משנה דאגר במים כר"י עיין בריטב"א ד״ה כי אתא רב דימי והיה קשה לגמרא א"כ לא הוי רבותא רק הרישא דביי"נ במינו במשהו ולמה נקט הסיפא דשלא במינו במשהו היא רק משום חומרא דיינ״ס ממילא נדע דשלא במינו מסתמא בנו"ט ככל איסורין ומשו"ה הוי ס"ל דמשנה ע"כ הכא אשמעינן דביין במים בעינן נו"ט גמור היינו שלא יהי' ששה חלקים מים דבששה חלקים נתבטל טעם יין כמ"ש השו"ע ביו"ד סי' קל"ד סעיף ה' וס"ל דהא דקתני נותן טעם היינו נועם גמור וא"כ אי בשלמא אי מיירי שצריך לבטל היין דהיינו חמרא דאיסורא שפיר אשמעינן דלבטל היין סגיא בששה חלקים ואינו אוסר רק בטעם גמור משא"כ אי הוי מיירי במיא דאיסורא פשיטא דבעינן ששים כמו בכל איסורין וא"כ לא אשמעינן סיפא מידי ומשני דבאמת כולה מתניתין מיירי בהתירא לגו איסורא ויין במים היינו חמרא דהתירא ומים ביין מיא דהתירא ונותן טעם היינו ששים ולא כס"ד דמקשן דהך נותן טעם היינו טעם גמור היינו פחות מששה חלקים רק נותן טעם היינו ששים ואשמעינן המשנה בדרך לא זו אף זו כלומר לא זו יין במים בחמרא דהתירא לגו מיא דאיסורא דצריך לבטל המים דבעינן ששים דמים הוי ודאי ככל איסורין דבעינן לבטל בששים, רק אפילו מים ביין היינו מיא דהתירא לחמרא דאיסורא דאפי' לבטל יין של איסור אע"ג דיין נפגם הטעם בששה חלקים מ"מ בעינן ששים אפילו בשאינו מינו ואצטריך שפיר הסיפא דבאינו מינו בנותן טעם דאפילו לבטל היין צריך ששים ולא סגיא בששה חלקים, ועיין בחידושי תחתס"ו בפרקין ובחידושיו לסוגיות בסוגיא דקמא קמא בטל שמתרץ על דרך זה סתירת המחבר בשו"ע יו"ד סימן קל"ד סעיף ג' מה שהקשה הרמ"א במ"ש המחבר אח"כ ואם נתרבה המשקה האסור עד שיש בו כדי ליתן טעם אוסר דמ"ש עד שיש בו כדי ליתן טעם היינו טעם גמור בפחות מששה חלקים, ולקמן נדבר עוד מזה בס"ד [עיין לקמן אות ל"א מ"ש בישוב סתירת המחבר בס"ד, ועיין עוד לקמן אות בפירושא במשנה למה אצטריך הסיפא והרישא] ודוק, ודע דהא דכתב רש"י ד"ה ראשון ראשון דהיין כשר מותר בהנאה דמשמע הא לענין שתיה לא אמרי' קמא קמא בטל היינו דוקא אם אין אפילו ששים נגד האיסור דאז אמרינן דרך לענין הנאה בטל אבל בשתיה אסור משא"כ אם יש ששים בהיתר נגד האסור מודה רש"י ג"כ דמותר אפי' בשתיה דלענין איסור הנאה לא אמרינן מב"מ במשהו היכא דנפל איסורא לגו התירא דבאיסורא לגו התירא לא אמרינן מב"מ במשהו, וכן כתוב בישועות יעקב יו"ד סימן קכ"ו ס"ק ד' ע"ש ועיין ברא"ש שהקשה לדעת רש"י דהאיך מצינו ביטול לחצאין דלענין שתיה יהיה אסור ולענין הנאה מותר, עכ"פ הא וודאי י"ל דלדעת רש"י ג"כ היכא דאיכא ששים בהיתר נגד האיסור לא אמרינן במשהו היכא דנפל איסורא לגו התירא, ודוק [ועיין לקמן אות ל״ה, ועיין בחידושי חתס״ו שכתב דרש"י ס"ל אע"ג שן בטל מ"מ אסור מטעם נצוק חיבור רק דס"ל דניצוק אינו אסור רק בשתיה].
ז') נ"ל דבר חדש הא דיינ״ס במינו במשהו אפילו למאן דס"ל בכה"ת מב"מ ג"כ בטל מ"מ ביינ"ס במינו במשהו דהוא עפ"י מ"ש הר"נ במסכת נדרים נ"ב ע"א דגם רבנן דר"י ס"ל מב"מ לא בטל רק כיון דזהו אסור וזהו מותר מקרי מין בשא"מ, וא"כ י"ל דעד כאן ס"ל דכיון דחלוקין לענין איסור והיתר הו"ל מבשא"מ היינו רק בדבר שאיסורו מצד עצמותו כמו נבלה ושאר איסורין משא"כ יינ"ס דאינו אסור מצד עצמותו רק ע"י מגע נכרי או שנסכו לע"א מודי רבנן ג"כ דהו"ל מב"מ כיון שרק ע"י דבר אחר נאסר הו"ל שפיר מב"מ רק מ"מ אין זה מה"ת דמדאוריתא גם זה מקרי אינו מינו כיון שמ"מ חלוקין באיסור והיתר ורבנן אזלי בתר שם האיסור והיתר רק מדרבנן כיון שאינו אסור בעצמם רק ע"י פעולת אדם דהיינו שנסכו לע"א משו"ה הו"ל מב"מ וכמ"ש הפרמ"ג ביו"ד סימן ק"ב במשבצות ס"ק א' דגם לדעת הר"נ דדשיל"מ הו"ל מב"מ היא ג"כ רק מדרבנן ועיין בשו"ת שערי צדק ליו"ד בסוגיות סימן כ"ז שכתב ג"כ כה"ג דיינ"ס כיון שאין עליו שם איסור בעצם רק ע"י מחשבתו לע"א, לא אמרינן דההיתר נהפך לאיסור וה"נ נוכל לומר דלא מקרי חלוקים לענין איסור והיתר כיון שאינו אסור בעצם רק ע"י פעולם אדם, ודוק היטב, ועיין היטב מ"ש לקמן באות כ"ג בס"ד]. ח') ברש"י לא חמרא דהתירא וכו' וכגון דנפל כולא כחדא דלא אפשר למיא דאיסורא לבטל עכ"ל, ועיין מהרש"א שכתב דאם ההיתר נפל רק מעט מעט א"כ אפילו כי ליכא נו"ט ג"כ היה ראוי לאסור ומיירי שנפל כולו כאחת, ועכ"פ לא הי' באיסור כל כך שלא ירגישו טעם ההיתר וא"כ אין ההיתר נאבד מן העולם ושפיר יוכל להצטרף עם ההיתר שנוכל אח"כ לבטל האיסור אם אין באיסור כדי נתינת טעם בהיתר, ועיין בחידושי חתס"ו, והמהרש"א הקשה אמאי לא ניחא ליה לאוקמי אפילו בחמרא דאיסורא לגו מיא דהתירא רק שנפל מן האיסור בב"א, ותירץ דכיון דלא נפל רק כדי נתינת טעם בהיתר הו"ל לומר שפיר קמא קמא בטל כמו במינו במשהו עי"ש, מ"מ הא ודאי דסברת החתס״ו נכונה דאם ההיתר לא נפל מעט כל כך שלא יהיה נרגש טעם ההיתר כלל הגם שהאיסור ודאי נתן טעם בהיתר ונאסר מ"מ לא נתבטל ממציאותו לגמרי שלא יוכל להצטרף עם ההיתר הנוסף אח"כ לבטל האיסור משו"ה אינו אסור רק אם גם בסוף נותן האיסור טעם בהיתר עי"ש, ובסוגיות לחתס״ו בסוגי' זו ודוק, אמנם מ"ש מהרש"א דבאיסורא לגו התירא אם היא רק כדי נתינת טעם אמרינן קמא קמא בטל ומשמע אפילו אם בבת אחת נפל כדי נתינת טעם מ"מ אמרינן קמא קמא בטל, יל"ד טובא, מנ"ל דרב דימי מיקל כל כך לומר קק"ב אפילו בכדי נתינת טעם דלמא אינו מקיל רב דימי לומר דבטל רק לענין איסור משהו דהוא רק משום חומרא בעלמא דרב דימי מוקי המשנה כרבנן דר"י דס"ל מב"מ בטל משא"כ היכא שיש בבת אחת בנתינת טעם לא אמרינן קק"ב בשאינו מינו, וא"כ מאי פריך מיין במים, ונ"ל דודאי אי רב דימי היה אומר דינו דקק"ב רק לענין איסור משהו במינו הוי מצינן לחלק דבכדי נתינת טעם לא אמרינן ראשון ראשון בטל אמנם כיון דרב דימי ס"ל דבמינו אפילו בכדי נתינת טעם ג"כ ראשון ראשון בטל מדקאמר אפילו כל היום כולו ואי הוי מיירי פחות מכדי נתינת טעם מהו רבותא איכא דכל היום כולו אדרבא אם היה נמשך כל היום כולו ודאי לא היו רק טפות קטנות וע"כ מדנקט כל היום כולו דמיירי אפילו איכא לבסוף כדי נתינת טעם ג"כ מותר דראשון ראשון בטל וס"ל להגמרא דבמינו ג"כ איכא טעם כמ"ש התוספ' במס' ע"א ס"ו ע"א ד"ה מכלל וא"כ הה"ד בשאינו מינו כל דליכא רוב מן האיסור הו"ל לומר קמא קמא בטל ופריך שפיר מסיפא דמים ביין, אמנם לשיטות התוס' לא צריכין לכל זה דלשיטות התוס' באמת לא פריך כלל מסיפא רק בא להוכיח מסיפא דרישא מיירא ג"כ באיסורא להתירא כמ"ש בד"ה ת"ש ודוק.
ט') וראיתי בחחס״ו בחידושיו ד"ה ומדרישא במיא דאיסורא שהקשה דלמא לא מקיל רב דימי רק בסתם יינם אבל ביינ"ס ממש לא ס"ל לרב דימי ג"כ דקק״ב וא"כ מאי מקשה ממים ביין ויין במים, והנה הא י"ל דמרישא מקשה ספיר דרישא ע"כ מיירי בסתם יינם (כמ"ש לעיל אות ו') דמשו"ה קתני יינ״ס אסור דאפי' סתם יינם כל שהוא אסור אוסר במשהו ומדוייק ג"כ מה שהקשה המקשן מהא דיינ"ס אסור ואוסר בכ"ש, ולמה לו להאריך כ"כ הי' לו להקשות בקיצור תנן יין ביין בכ"ש, ולמה האריך כל כך, אמנם לדברינו א"ש דידע דמצי לתרץ לו דרב דימי מיירי בסתם יינם משו"ה מקילין לומר קק"ב והמשנה מיירי ביינ"ס ממש משו"ה האריך להקשות והביא כל לשון המשנה יינ"ס אסור ואוסר בכל שהוא ומדנקט אסור ע"כ דאפילו בסתם יינם מיירי (כמ"ש לעיל אות ו') ושפיר קשיא לרב דימי, אמנם מסיפא דיין במים דשם מיירי באיסור גמור דמים לא משכחת רק שיהי' נתנסך ממש ודאי קשה מאי פריך לרב דימי דלמא רב דימי אינו מקיל רק במה שאינו אסור רק מדרבנן ובדוחק י"ל כיון דאמוראי צריך לפרש דבריו אי לא הוי אמר מילתיה רק ביינ״ס כה"ג שאינו אסור רק מדרבנן היה צריך לפרש דבריו דביינ"ס ממש לא אמר למלתיה משו"ה פריך שפיר רק הקושיא ראשונה מרישא מקשה בכח יותר דע"כ אי אפסר לתרץ דרב דימי לא מיירי רק בסתם יינם שהרי רישא ג"כ מיירי אפילו בסתם יינם כמ"ש מדקתני יינ"ס אסור, ודו"ק היטב בזה.
והנה אי הוי מחלקינן דהיכא דמה"ת אסור לא אמרינן קמא קמא בטל ורב דימי מיירי רק בסתם יינן הוי א"ש מאוד סיפא דיין במים אי הוי מוקמינן כילה במיא דאיסורא דאסור מה"ת דמים אסורי מדרבנן ליכא א"ש הסיפא בדרך לא זו אף זו יין במים כלומר לא זו דיין שנפל במים דהתירא לגו איסורא לא שייך כלל ראשון ראשון בטל דודאי אסור כיון דנפל התירא לאיסורא רק אפילו מים ביין דאיסורא נפל לגו התירא ג"כ אסור משום דבאיסור דאורייתא לא אמרינן ראשון ראשון בטל ומשו"ה אסור אפילו בנפל איסורא גו התירא וצ"ל ע"כ כמ"ש דהגמ' לא היה ס"ל אליבא דרב דימי לחלק דרק בסתם יינם דאינו אסור רק מדרבנן משו"ה ס"ל קמא בטל דא"כ היה לו לפרש דבריו דרק בסתם יינם מיירי דאמורא צריך לפרש דבריו, ודו"ק.
י') בגמרא כי אתא רבין אמר ר"י יינ״ס שנפל לבור ונפל שם קיתין של מים רואין ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו ופליגי אח"כ אי בעינן קיתין של מים דווקא תחלה כלומר קודם שנפל שם יינ"ס או דמהני אפילו לבסוף דיין כשר שבבור לא נעשה איסור אע"ג שהי' מעורב עם יינ"ס שנפל לשם וסגיא במים לבטל היינ"ס לבד ועיין בישועות יעקב ליו"ד סימן קל"ד ס"ק י"ד, והנה ילד"ק מהו קאמר והשאר מים רבין עליו ולא קאמר כמו במס' חולין ק' ע"א ובמס' מנחות כ"ג ע"א ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, והנה עלה בדעתי לומר דכוונת הגמ' במ"ס והשאר מים דהנה הדרך למזוג היין דכל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא, עיין מס' שבת ריש פרק המוציא יין, ואשמעינן הגמרא דאותו מים שנמזג עם היין משום שמתקן היין זה הוי כיין ממש ואינו מצרף עם המים ממקום אחר לבטל היינ"ס משו״ה קאמר והשאר מים, כלומר שרק אותו מים שאינו נמזג עם היין לתקנו שוב ראיתי בתחס"ו בחידושי סוגיות שכתב לפרש הכי דברי הירושלמי במ"ש הדא דתימא במקום שאין המים נמכרים במדה אבל במקום שהמים נמכרים במדה כיין ביין הם כלומר דאותו המים שנמזג עם היין לתקן הוי ממש כיין ביין, והוא ג"כ כמ"ש, ומדוייק הלשון והשאר מים, כלומר דוקא המים שלא נמזג עם היין חשיב כאינו מינו לבטל היין, משא"כ מה שצריך לתקן היין הו"ל עם היין מין במינו, ויש סמך לזה גם מדברי התוספ' מס' ביצה ל"ט ע"א ד"ה משום. דהמים והתבלין כיון שצריכים לתקן העיסה הו"ל עם הקמח כמב"מ עי"ש, ודוק, וזהו נכון, (ועיין בהג"א שס"ל דהמים שנמזג עם היין לא נחשב כיין מ"מ בדברי הירושלמי יש לפרש כמ"ש וגם בדברי שאר פוסקים י"ל דלא ס"ל כהך דהג"א).
אמנם י"ל עד"ז עוד כוונה אחרת בדברי הירושלמי במ"ש הדא דתימא במקום שאין המים נמכרים במדה, דהנה יש להסתפק עפ"י מ"ש דאותו המים שצריך להיות נמזג עם היין אין נחשב למים אם היא אפילו אם נתן שם מים יותר משיעור הראוי למזיגה ג"כ אמרינן דמ"מ כל כך מים שהי' צריך לשיעור מזיגה נחשב כיון או דנימא דמכיון שנתן שם מים יותר משיעור מזיגה אז נחשב כל המים כאלו היה בפני עצמו ומצטרף עם הקיתון של מים שבא אחריו לבטל היינ"ס, וי"ל דזהו באמת אשמעינן הירושלמי דהנה מי שנותן מים לתוך היין וצריך מזיגה לתקנו מסתמא נותן במדידה של אותן מים יותר דמים יותר מקלקל היין וז"ש הדא דתימא במקום שאין המים נמכרים במדה כלומר שנתן שם מים שלא במדה וא"כ נתקלקל היין כה"ג אמרינן דאפילו אותו מים שצריך למזיגה ג"כ נחשב כמים משום דמעולם לא היה לאותו מים דין יין כיון שתיכף שנמזג עם היין היה שלא במדידה משא"כ אם נתן במדה דהיינו שמעיקרא מדד המים לתוך היין אז אמרינן דמה שצריך לתקן היין הוי כיין ממש, ומ"ש הירושלמי נמכרים אין כוונתו מכירה ממש רק כוונתו מה שנותן לתוך היין. וא"ש ג"כ הלשון בגמרא והשאר מים כלומר שאם היה ביין מים יותר מכשיעור מזיגה דזהו המים ג"כ רבין עליו כלומר דחשבינן הכל למים ולא אמרינן דעכ"פ כל כך מים מה שצריך לשיעור מזיגה יהיה נחשב כיין דזהו לא אמרינן דתיכף כשנתן שם מים יותר משיעור מזיגה לא נחשב שום מים כיין רק אם מעיקרא נתן מים רק כשיעור מזיגה זה נחשב ליין כמ"ש, ודוק היטב, [ועיי' עוד אות ט"ו לקמן]:
י"א) הרמב"ם פט"ז ממאכלות אסורות הלכה ל"א פסק בנפל קיתון מים דבעינן דווקא שיפול קיתון של מים קודם שנפל שם היינ"ס משמט דס"ל משום שאם כבר נאסר היין שבבור מהיינ״ס שנפל לשם אז גם היין שבבור נעשה איסור לגמרי והיה צריך מים לבטל גם היין כשר שבבור, והכ"מ שם תמה כיון דאיכא תרי לישני בגמרא אם בעינן תחלה דווקא והיא בדרבנן דמה"ת וודאי בטל א"כ למה פסק כלישנא קמא דבעי תחלה דווקא עי"ש, ובישועות יעקב סימן קל"ד ס"ק י"ד יצא לחלק דוודאי אם היין שבבור נאסר ע"י היינ"ס שנפל שם בכדי נתינת טעם אז חשיב כל היין שבבור כיינ״ס ממש ולא מהני קותין של מים נגד היינ"ס לחודא ומשו"ה בעינן קיתון של מים מעיקרא דווקא קודם שנפל היינ״ס דאז לא התחיל שום איסור על היין שבבור כיון שהיינ"ס נתבטל תיכף במים משא"כ אם הקיתון של מים בא לבסוף אחר שנפל היינ"ס הוי כל היין כיינ"ס ממש והיה בעי ששים נגד היין שבבור ג"כ משא"כ אם היין שבבור לא נאסר ע"י ייניס רק במשהו כה"ג לא אמרינן בעלמא ג"כ חתיכה עצמה נעשה נבלה מדבר הנאסר רק במשהו כמ"ש התוספ' מס' חולין ק' ע"א ד"ה בשקדם וסלקו וכיון דלא נעשה היין שבבור כאיסור ממש רק שהיה אסור מחמת תערובות היינ"ס שבתוכו כה"ג מהני אפילו קיתון של מים לבסוף דא"צ לבטל רק היינ"ס לבדו עי"ש, ועיין ברא"ש בסוגיא כאן, וא"כ י"ל דמ"ש הרמב"ם ואח"כ נפל לתוכו יינ"ס מדנקט הלשון לתוכו ולא קאמר ונפל לשם משמע מלשון לתוכו טפי שנפל שם לא רק משהו רק שנפל שם כל כך שניכר שיש שם יינ״ס שהיה שם הרבה יינ״ס ובכה"ג כ"ע ס"ל דאם אין ששים ביין כשר נגד היינ"ס דהכשר ג"כ נעשה נבלה כלומר כמו יינ"ס ממש, ועיין ברא"ש שמתרץ ג"כ דרק משום דדבר שאינו נאסר רק במשהו לא אמרינן חענ"נ וא"כ היכא שהיין כשר נאסר מהיינ"ס שהיה בו כדי נתינת טעם כ"ע מודי דלא סגיא בנפל קיתון של מים לבסוף וכה"ג בעינן דווקא קיתין של מים תחלה משא"כ אי הוי נפל בסוף היה צריך להיות במים לבטל גם היין שבבור, ומה שיל"ד בדברי הרא"ש דפריך אמאי לא אמרינן חענ"נ ויצטרך לבטל גם היין של היתר ולכאורא קשה הא הרא"ש ס"ל כשיטת הרבנו אפרים ביו"ד סימן צ"ב דלא אמרינן חענ"נ רק בבשר בחלב ולא בשאר איסורים, עיין בישועות יעקב סימן קל"ד ס"ק י"ד שכתב דבדבר שאין לו שום ביטול דהיינו דנאסר במשהו כה"ג אם נתערב כל כך כדי נתינת טעם אמרינן חענ"נ אפילו בשאר איסורים ומשו"ה הוצרך הרא"ש לתרץ דהיכא שאינו נאסר רק במשהו לא אמרינן חענ"נ, ודוק היטב בזה עי"ש [ועיין בריטב"א ד"ה כי אתא רב שמואל ועיין בחידושי רמב"ן, ועיין לקמן אות י"ט, ודוק]:
י"ב) ראיתי בספר לחם סתרים שהקשה לדעת הראב"ד דרב דימי לא שרי כשנפל איסור ראשון רק במקטף אקטיפי דאי כשמערה בלא הפסק אסור משום נצוק חבור, ועיין תוספ' מס' ב"ק ק' ע"ב ד"ה אומר לו גדור דלא אמרינן קק"ב רק כשנופל ע"י הפסק א"כ מאי פריך ממשנה דאוסר בכל שהוא דלמא מיירי במשנה במערה בלא הפסק עי"ש, ונ"ל דלא קשה דהנה הריטב"א כתב דרב דימי ס"ל תרתי, חדא דאין יינ"ס אוסר במינו במשהו (כלומר באיסורא לתוך התירא), ואידך דכל איסור שנוכל לתוך היתר מעט מעט בטל אע"ג דליכא אח"כ ששים בהיתר נגד האיסור מ"מ כיון שמעיקרא נתבטל אינו אוסר אח"כ אע"ג שנתרבה אח"כ, ואח"כ כתב שם הריטב"א דהא דמקשה מרישא דאוסר בכ"ש היא למאי דס"ל לרב דימי דיינ"ס אינו אוסר במשהו כשנפל איסורא לגו התירא ואח"כ פריך מסיפא דיין במים בנו"ט למאי דס"ל לרב דימי דראשון ראשון בטל, עי"ש היטב בריטב"א, וא"כ הא דנוכל לחלק בין מערה בלא הפסק ובין אקטף אקטופי היינו רק למאי דס"ל דבנפל איסורא להתירא לא אמרינן דאוסר במשהו שפיר יש לחלק דבמערת בלא הפסק הרי היא כאילו כבר נפל שם כל מה שיש בחביות כיון דדרכו לערות כך וממילא לא נתבטל כלל, ועיין היטב בר"ן, משא"כ אי הוי ס"ל דאוסר במשהו ליכא לחלק בין מערה בלא הפסק ובין מעט מעט דמה בכך דמקטף אקטופי מ"מ משהו יש עכ"פ ונאסר משום הך משהו עכ"פ וא"כ למאי דס"ד דמשנה דאוסר בכל שהוא היינו אפילו באיסורא לתוך התירא דג"כ אוסר במשהו א"כ לא מצי לתרץ דמשנה מיירי במערה בלא הפסק דמכיון דאוסר במשהו אין שום חילוק אם מערה בלא הפסק או בהפסק דמ"מ משהו איכא אפילו במערה בהפסק וא"כ שפיר מקשה לרב דימי, [ועיין מ"ש לקמן אות ט"ז], מ"מ אכתי יש לעיין מהו מקשה מסיפא דמים ביין בנו"ט הא שם שפיר יש לתרץ דמיירי בלא הפסק ורב דימי לא קאמר דראשון ראשון בטל רק היכא דמערה ע"י הפסק, וי"ל דעד כאן קאמר הראב"ד דרב דימי מיירי רק באקטף אקטופי היינו לענין יין ביין דשייך נצוק חבור וע"כ צ"ל דמיירי במערה בהפסק משא"כ לענין יין במים דלא שייך נצוק חבור הוי ס"ל דרב דימי מיירי בכל גוונא דס"ל ראשון ראשון בטל אפילו בלא הפסק ובפרט הלשון אפילו רל היום כולו משמע יותר בלא הפסק רק ביין ביין ע"כ צ"ל דמיירי בהפסק משום נצוק חבור אבל במין בשא"מ דלא שייך נצוק ועיין ביו"ד סימן קכ"ו סעיף י' ובב"י שם, ודוק, ועוד כיון דבלא"ה בנו"ט לא שייך להקשות מניצוק] וודאי ס"ל דאפילו במערה בלא הפסק ראשון ראשון בטל ופריך שפיר גם מסיפא, אולם כבר כתבנו דלדעת התוספ' ד"ה ת"ש לא פריך כלל מסיפא רק מסיפא הוכיח דרישא ג"כ מיירי באיסורא לתוך התירא וברישא דבמשהו וודאי אין שום חילוק אם מערה בהפסק או בלא הפסק דכיון דבמשהו הרי נאסר בכל גוונא ולא קשה קושיית לחם סתרים הנ״ל, ודוק היטב:
י"ג) שיטת הטור ביו"ד סימן קל"ד דלא אמרינן ראשון ראשון בטל אפילו ביינ"ס רק במ"ב בין באיסור שנפל לתוך התירא בנפל שלא בקלוח גדול ובהתירא לתוך איסורא אמרינן ג"כ דראשון ראשון בטל ואפילו נתרבה ההיתר אח"כ אסור והיא משום חומרא דיינ״ס אמרינן בהתירא לתוך איסורא ראשון ראשין בטל ולא מהני מה שנתרבה ההיתר אח"כ, אמנם במין בשח"מ אפילו ביינ"ס לא אמרינן כלל ראשון ראשון בטל לא באיסור שנפל לתוך היתר ולא בהיתר שנפל לאיסור והיינו משום דכל שיש כדי נו"ט לא אמרינן כלל ראשון ראשון בטל אמנם דעת הרמב"ם דאפילו במין בשא"מ בייניס אמרינן ג"כ ראשון ראשון בטל במריק מצרצור קטן (דהרמב"ם בפט"ז הלכות מאכלות אסורות הלכה ו' פסק כר' יצחק דבחביות דנפש עמודיה לא אמרינן ראשון ראשון בטל עי"ש) מ"מ מצרצור קטן אע"ג דאיכא טעם באינו מינו אמרינן ראשון ראשון בטל, ונ"ל טעם הפוסקים בזה אם שייך לומר היכא דאיכא טעמא ג"כ ראשון ראשון בטל היא כך דוודאי אי ס"ל טעכ"ע דאורייתא אין סברא להקל כל כך לומר דאפי' היכא דאיכא טעמא יהיה מותר משום דמעיקרא לא היה טעם דכיון דעכשיו איכא טעמא מסתבר לאסור וכן דעת הרמב"ן והתוספ' ד"ה כי אתא רב דימי דבטעמא לא אמרינן קמא קמא בטל (ועיין פר"ח יו"ד סימן צ"ט ס"ק כ"א שהאריך בזה), וא"כ א"ש הכל בס"ד דהטור דפסק ביו"ד סימן צ"ח דטעכ"ע דאורייתא עי"ש, משו"ה שפיר ס"ל דבאינו מינו כיון דהטעם ברגש לא אמרינן קמא קמא בטל, משא"כ הרמב"ם דס"ל פט"ו הלכות מ מאכלות אסורות הלכ' ב' הלכ' ג' דטעכ"ע לאו דאורי' ועיי"ש בכ"מ דהרמב"ם פסק כרש"י דטע"כ לאו דאורי' משו"ה ס"ל שפיר דאפי' באינו מינו אע"ג שנרגש הטעם מ"מ קמא קמא בטל רק היכא שנפל מחביות דנפיש עמודיה חשבינן כאילו כבר נפל הכל בפעם אחת לתוןך האיסור ושפיר אוסר בנו"ט, ועיין בר"נ מה שמחלק בין חביות לצרצור משא"כ בצרצור דלא נפיש עמודיה וא"כ לא היה כאן לאסור רק משום חוזר וניעור בזה ס"ל להרמב"ם דאפילו באינו מינו לא אמרינן חוזר וניעור אע"ג שנרגש הטעם אח"כ מ"מ כיון דטעמא לאו דאורייתא לא אמרינן חוזר וניעור ועיין היטב ברמב"ם פט"ז הלכות מאכלות אסורות הלכה ל' ועיין בש"ע יו"ד סימן קל"ד סעיף ג ולדעת הש"ך שם ס"ק י"ז שגרס בדברי המחבר וי"א שאם נתרבה המשקה האסור וכו' הביא שם שני דעות בזה עי"ש היטב, עכ"פ א״ש דהך פלוגתא אי סבירא ליה היכא דאיכא טעמא חוזר וניעור אי לא תלוי אי טעכ"ע דאורייתא או לאו דאורייתא, ודוק, ועיין לקמן אות ל' ומשם ואילך דביינ"ס לא אמרינן חוזר וניעור אפילו אי טעכ"ע דאורייתא וכוונת המחבר לחלק בין יינ״ס לשאר איסורין].
י"ד) וחזות קשה ראיתי בספר לחם סתרים שכתב על מה שהקשה הרמ"א ביו"ד סי' קל"ד סעיף ג' דהמחבר סותר דבריו במ"ש אח"כ שאם נתרבה המשקה האסור עד שיש בו כדי נתינת טעם אוסר, ומעיקרא כתב דראשון ראשון בטל אפילו בכדי נתינת טעם, וז"ל:
ואינו יודע מה זו סתירה דמה שכתב ראשון ראשון בטל היא בשלא נתרבה ואח"כ פירש שאם נתרבה אסור עכ"ל עי"ש, ופלא בעי״נ האיך יוכל לחשוב על הרמ"א שהקשה על המחבר ולא היה יודע לתרץ בדבר פשוט כזה אי הוי מצינן לפרושי דברי המחבר במ"ש דראשון ראשון בטל היינו דווקא בזמן שלא נתרבה ולא היה מקשה מידי, אמנם המעיין קצת בלשון המחבר יראה שאי אפשר כלל לומר כן בדברי המחבר דהא דראשון ראשון בטל היא רק בשלא נתרבה שהרי ז"ל המחבר שם מים שנתערבו ביין או יין במים בנו"ט מפני שהם מין בשא"מ, במה דברים אמורים שנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור אבל אם נפל המשקה האסור אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר ראשון ראשון בטל וכו' עכ"ל, הרי כל הרואה יראה דאפילו אם יש בו כדי נתינת טעם ג"כ מותר כיון שנפל רק מצרצור קטן וכדעת הרמב"ם וא"כ האיך כתב אח"כ ואם נתרבה המשקה האסור עד שיש בו כדי ליתן טעם אוסר, וא"כ שפיר הקשה הרמ"א, וצ"ל רק כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"ז דצריך לגרוס בדברי המחבר ויש אומרים שאם נתרבה המשקה האסור עד שיש בו כדי ליתן טעם אוסר והוא דעת הטור דס"ל דכל שיש טעם לא אמרינן ראשון ראשון בטל, וכן היא דעת התוספ' והרמב"ן וכמ"ש דזהו תלוי אם ס"ל טעכ"ע דאורייתא או לאו דאורייתא, ולעיל אות ו' הבאתי בשם החתס״ו לחלק בין אם נתרבה עד שיש בו כדי טעם גמור דהיינו בין פחות מששה חלקים לסתם ניתן טעם דהיא פחות מששים, ועיין היטב בש"ע שם סעיף ה', עכ"פ כפי פשטן של דברים נראים דברי המחבר כסותרין ושפיר הקשה הרמ"א ולא כמ"ש בספר לחם סתרים דאין כאן שום סתירה בדברי המחבר, ודוק היטב. [ולקמן בסוגיא נתרץ סתירת המחבר באופן אחר בס"ד]. ט״ו)
נ״ל במ"ש לעיל אות י' עפ"י הירושלמי דמים שנמזג עם היין נחשב ג"כ כיין ולא מצרף עם המים, והנה לעיל הבאתי ג"כ דברי הג"א שחולק ע"ז, ועיין ברמב"ן וי"ל דזהו תלוי עפ"י מ"ש בספרי' תבואות השדה ח"ג בסוגיא דזרוע בשלה אות ד' דהא דמין במינו לא בטל יש לומר על שני דרבים או רק דהאיסור לא בטל או דאפילו היתר נהפך לאיסור וכתבנו שם דאי ס"ל כדעת התוספ' מס' ע"א ס"ו ע"א ד״ה מכלל דבמב"מ משו"ה לא בטל משום דהטעם נרגש לעולם א"כ גם ההיתר נהפך לאיסור עי"ש וא"כ י"ל ג"כ דודאי אי אמרינן דהחומרא במב"מ היא משום דהטעם נרגש לעולם א"כ אותו המים שנמזג עם היין כיון שיש לו טעם יין חשוב כיין ממש ואינו מצרף עם המים משא"כ אי ס"ל דבמב"מ לא נחשב הטעם כיון שהאיסור וההיתר יש לו טעם שוה ורק משום גזה"כ דולקח מדם הפר ודם השעיר אמרי' דמב"מ לא בטל א"כ שפיר י"ל דאותו המים שנמזג עם היין מכיון שנפל שם עוד מים מצרפינן מעיקרא המים שנמזג עם היין להמים שנפל שם אח"כ וא"כ גם המים שהיה מעיקרא נמזג עם היין מצרף אח"כ עם המים שבאים שם אח"כ לבטל היין כיון דמים עם יין הוי אינו מינו רק אי הו"א דמשו"ה מחמרינן טפי במב"מ משום דבעב"מ הטעם לעולם נרגש א"כ המים שנמזג עם היין ויש לו טעם יין ג"כ חשוב כיין וזהו טעם הירושלמי עפי"מ שמפרש החתס״ו דבריו דהמים שנמזג עם היין חשוב כיין, ודוק היטב. [ועיין לקמן אות ל"ו].–
ט"ז) בתוספ' ד"ה ודוקא צרצור קטן כתבו דרב דימי ג"כ לא התיר רק בחביות אבל בגיגית דנפיש טפי מחביות גם רב דימי מודה דאסור וצ"ל דכה"ג ודאי חשבינן כאילו כבר היה שם כל האיסור בהיתר, והקשה בספר לחם סתרים דא"כ מאי פריך ממשנה לרב דימי דלמא משנה מיירי בנפל מגיגית לבור דרב דימי ג"כ מודה דאסור, אמנם לפימ"ש לעיל אות י"ב דעיקר קושית הגמרא היה על מה דס"ל לרב דימי דיינ"ס במשהו לא אמרינן רק בהתירא לגו איסורא וא"כ לפי מאי דס"ל גיגית לחביות דבכל ענין הוי משהו ופריך שפיר, [ועיין עוד לקמן אות ט"ל] עוד הקשה בספר הנ"ל על מה שהקשו בתוספ' ד"ה כי אתא רב דימי כיון דרב דימי לא אמר ראשון ראשון בטל רק עד ששים מאי קמ"ל, והקשה דלמא הא אתא לאשמעינן דבגיגית אסור דדוקא בחביות מותר אבל בגיגית אסור, ונראה לתרץ בפשיטות דאמורא ישמיעני איזה דין שאין בו שום חידוש רק דוקא אתא לאשמעינן דזהו לא מצינו רק במשנה או בברייתא דאתא לאשמעינן דיוקא אבל בדברי אמורא לא מצינו כן, ועיין במס' שבועות כ"ט ע"ב דשמואל דיוקא דמשנה קמ"ל אבל לא שהאמורא יאמר איזה דבר מה שאין בו שום חידוש רק דיוקא בעלמא, אמנם בלאו"ה לא קשה כל כך דהנה כיון דלפי האמת בעינן ששים אח"כ מן ההיתר נגד האיסור וכי איכא ששים מותר א"כ אפילו בגיגית פשיטא שמותר אם יש ששים במין בשא"מ ותוספ' הקשו מאי קמ"ל רב דימי במין בשא"מ ותירצו דאתא לאשמעינן לענין מין במינו דלא אמרינן במשהו באיסורא לגו התירא וא"כ לא קשה דדלמא אשמעינן דבגיגית לא אמרינן ראשון בטל, והנה הנ"מ בין גיגית לחביות לא שייך רק במינו, וזהו תירצו באמת דרב דימי קמ"ל לענין מב"מ ובשא"מ באמת אין נ"מ בין גיגית לחביות כיון דבכל גוונא בעינן ששים לדעת התוספ', ודוק.
י"ז) ברש"י ד"ה רואין את ההיתר אלמא פלי רבין אדרב דימי ואשמעינן דמיא היא דמבטל חמרא אבל חמרא לא מבטל חמרא עכ"ל, וכ' הרא"ש ואין דבריו מובנים דבעיקר דינא דרב דימי דס"ל ראשון ראשון בטל לא פליג עלה ר' יצחק אלא שמחזיר לאסור המערה מחביות (כלומר ואינו מתיר אלא בצרצור) ורבין איכא למימר דלא פליג עלה כלל והא דמצריך קיתון של מים ולא אמר קמא קמא בטל היינו במערה מגיגית (כלומר שלא היה ששים בנפילה ראשונה) והתירא דרואין את ההיתר כאילו אינו אתא לאשמעינן, עכ"ל הרא"ש, והוא לכאורה קושיא עצומה על רש"י דמנ"ל דרבין פליג על רב דימי, ונ"ל דרש"י עצמו בא לתרץ דבריו דהנה יש עוד לדקדק בלשון רש"י במ"ש ואשמעינן דמיא הוא דמבטל חמרא וכו' ולכאורא למה נקט רש"י הלשון ״ואשמעינן״ היה לו לומר וס"ל לרבין דמיא הוא דמבטל חמרא, אמנם י"ל כך דרש"י לא ניחא לו לומר דרבין בא לאשמעינן שא"צ ששים במים לבטל היין ההיתר ג"כ דזהו ודאי פשיטא דמנא תיתי שיצטרך ששים במים גם נגד ההיתר דרש"י לא ס"ל בשום דוכתא דהיתר נהפך לאיסור וא"כ מאי בא רבין לאשמעינן וע"כ דאתא לאשמעינן דלא כרב דימי אמר ר' יוחנן משו"ה אזר דין אחר בשם ר' יוחנן דנדע דחמרא לא מבטל חמרא וזה שמדייק רש"י ״ואשמעינן״ דמיא מבטל חמרא כלומר דאי לאו הא דחמרא לא מבטל חמרא לא אצטריך לאשמעינן כלל, אמנם הרא"ש דס"ל בשום מקום עכ"פ היתר נתפך לאיסור תירץ שפיר דרבין אשמעינן הכא דהכא לא אמרינן היתר נהפך לאיסור או משום דהוי דרך צונן כמ"ש הר"נ דהיכא שלא נתערב דרך בישול לא אמרינן חענ"נ או משום דהוי לח בלח עכ"פ י"ל דרש"י ס"ל דזהו שא"צ ששים רק נגד היין האסור ולא כנגד היין ההיתר לא אצטריך כלל לאשמעינן וע"כ דבא לאשמעינן רק שאין הלכה כרב דימי וחמרא לא מבטל חמרא כנ"ל בלשון רש"י במ"ש ואשמעינן דמיא לא מבטל חמרא כלומר דדבר אחר לא הי' צריך לאשמעינן, ובעיקר הפלוגתא אם אמרינן הכא ג"כ דהיין של היתר נהפך לאיסור ויצטרך ששים גם נגד היין ההיתר כבר כתבנו לעיל (באות י"א) בשם הישועות יעקב במ"ש לחלק בין אם היין היתר נאסר במשהו או בכדי נתינת טעם, ויבואר עוד בס"ד, (ועיין אות י"ט).
ח"י) ברש"י ד״ה רואין את ההיתר ס"ל דרבין פליג על רב דימי וכן כתבו התוספ' ד"ה רואין והרא"ש הקשה דהא ר' יצחק ג"כ ס"ל ראשון ראשון בטל רק בחביות אינו בטל משום דנפיס עמודיה, ועיין בלחם סתרים שהבין בכוונת קושיית הרא"ש דהוי רבין לגבי דרב דימי ורב יצחק, חד לגבי תרי עי"ש, ולענ"ד נראה דלא שייך לומר שלא יהיה הלכה כיחיד נגד שנים רק היכא דפליגי בסברת עצמן דאז שייך לומר דסברת שנים עדיפא מסברת היחיד משא"ב היכא דפליגי בדברי האחד דחד אמר דהכי אמר ר' יוחנן וחד אמר דהכי חמר אין שייך לומר דאין הלכה כיחיד נגד שנים דמסתמא אפילו היחיד לח משקר רק אפשר שהאחד שמע אחר שחזר בו מדבריו ואפשר דעיקר כונת רש"י שאין הלכה כרב דימי כמ"ש בד"ה אמר לך רב דימי ואין הלכה כרב דימי שהרי בא ר' יצחק והחמיר בא רבין והחמיר ולקמן פסקינן ינ״ס במינו במשהו. ולכאורא למה האריך רש"י כל כך, אלא כונת רש"י מכיון דכבר אשמעינן דכל אחד אמר באופן אחר משמיה דר' יוחנן ולקמן בסוגיא אמר ר"י בפירוש כל איסורין שבתורה וכו' חוץ מטבל ויינ"ס דבמינן במשהו משמע דכמו דלא מצינו בשאר איסורים לחלק בין נפל איסורא לגו התירא או התירא לתוך איסורא ביינ"ס ג"כ הכי, וא"כ דבריו של ר' יוחנן מה שאמר בעצמו הם עיקר ומשו"ה לא ס"ל לרש"י כלל להלכה ראשון ראשון בטל והרמב"ם דפסק פט"ז ממאכ"א כר' יצחק י"ל כיון דרב דימי מודה לדר' יצחק דבצרצור קטן מותר ור' יצחק פליג על רב דימי ואוסר בחביות משו"ה פסק כרב יצחק במאי דרב דימי ג"כ מודה ומה שפסק הרמב"ם גבי קיתון של מים דבעינן תחלה כבר כתבנו לעיל באות י"א, וי"ל בפשיטות דהרמב"ם ס"ל בפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן בסמוך גבי הגדילו בהיתר מותר דבעינן לכ"ע קיתון של מים תחלה כפירש"י שם וגם בהא דאמר ר' יוחנן בסמוך שני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן וערבן זה בזה ס"ל דבעינן מזגן תחלה היינו כמאן דס"ל דבעינן מים תחלה דוקא וכן כתבו בפירוש התוספ' במס' בכורות כ"ב ע"ב ד"ה יתיב רב דימי דאי בעינן מזגן וערבן דוקא כלומר מזגן תחלה ע"כ בעינן שיהיה הקיתון של מים תחלה דוקא וכיון דר' יוחנן ג"כ ס"ל דבעי תחלה וכאן איכא ג"כ תרי לישני בגמרא פסק לחומרא משום דמר' יוחנן ג"כ משמע דבעינן תחלה דוקא, ויבואר עוד בסמוך בס"ד.–
י"ט) דהנה בהא דס"ל דלא מהני קיתון של מים בסוף רק בתחלה יש לומר שני דרכים, דרך האחד משום דתיכף שנפל יינ"ס ליין כשר ונאסר במשהו או שהיה שם כדי נתינת טעם בשא"מ (עיין מ"ש לעיל באות י"א בשם הישועות יעקב) תיכף גם היין היתר נעשה איסור כמ"ש הראשונים, עיין בריטב"א ד"ה כי אתא רב שמואל ובראש ובר"כ דאמרי' הבא ג"כ חענ"נ ומשו"ה כי נפל קיתון של מים לבסוף בעינן לבטל גם היין של היתר, אמנם י״ל דבאמת לכ"ע לא אמרינן הכא גבי יינ״ס חענ"נ כמ״ש הר"נ דלא אמרינן חענ"נ רק דרך בישול או דבלח בלח לא אמרינן חענ"נ והא דבעינן גם לבטל היין ההיתר היא משום דעד כאן יכול המים לבטל היינ״ס רק כשהיא בפני עצמו דנתבטל טעם יין לגמרי משא"כ היכא שנתערב הינ"ס עם יין כשר דאע"ג שיש ששים במים נגד היין האסור לחודא מ"מ ע"י יין של היתר נרגש טעם האיסור ג"כ ובכה"ג לא מהני ביטול אפי' בשאינו מינו כיון דהטעם נרגש בכל מקום והאיסור נתחזק ע"י ההיתר כיון ששוין בטעמם ומשו"ה לא מהני המים לבטל היינ"ס רק אם היינ"ס נתערב קודם עם המים ונתבטל טעמו או אפילו כשנפל המים לתוך היין כשר דאז לעולם לא מצא היינ"ס היין כשר בפני עצמו ולא נתחזק ע"י היין כשר משו"ה מהני המים לבטל היינ"ס כמ"ש רש"י ד״ה תחלה וז"ל: קודם יינ"ס דכי נפל יינ"ס אשכחוהו מיא ובטליה עכ"ל, דבכה"ג לא נתחזק היינ"ס מעולם ע"י היין כשר כיון שתיכף בשעת נפילתו כבר היה שם מים לבטל היינ"ס משא"כ כל שבפעם אחת היה היינ״ס עם היין כשר לבדו לא מהני אח"כ מים לבטל היינ"ס דהיינ"ס נתחזק ע"י היין כשר ונותן טעם במים ואין כח במים לבטלו דמין בשא"מ לא בטל רק כשאין נרגש טעם האיסור כלל אבל הכא נרגש טעם יין האסור ע"י היין היתר שיש שם ואפי' אי נימא דבשאר איסורין מהני לבטל האיסור לחידוא אפילו נרגש עדיין טעם איסור כיון שבאיסור לחודא ליתא כדי נתינה טעם והטעם שנרגש היא ע"י ההיתר מ"מ אפשר דביינ"ס החמירו כל כך שאפילו באינו מינו לא בטל כל זמן שנרגש טעם איסור אע"ג דלולא ההיתר לא היה נרגש טעם איסור מ"מ ע"י ההיתר נתחזק האיסור ג"כ ואין כח במים לבטלו, ועיין תוספי מס' בכורות כ"ב ע"ב ד"ה יתיב רב דימי ובראשונים שחקרו באיזה דבר חמיר יינ"ס משאר איסורין, ולפי דברינו גם בזה חמיר יינ"ס דאמרינן דהאיסור נתחזק ע"י ההיתר, ודוק.
כ') ומה מאד נמלצו בזה עפ"י דברינו דברי רש"י בד"ה מצא מין את מינו לבסוף וניעור כלומר נתחזק וניתוסף איסורו ורבה יין על המים ולשון ניעור כאיש אשר יעור משנתו וכו' ויש מפרשים וניעור ניער מתורתו ראשונה ונדבק בחבירו ונתחזק וא"כ ניעור מיבעיא ליה עכ"ל רש"י, וצריך להבין החילוק בין אלו שתי לשונות, ועיין חתס"ו בחידושיו לסוגיות שעמד על דברי רש"י אלו. ורוצה לפרש דפליגי אם מיירי בנפל איסורא לגו התירא או התירא לנו איסורא עי"ש אמנם לפי דברינו יתפרש בפשיטות יותר דהנה עוד ילד"ק מ"ש רש"י ללשון הראשון מצא מין את מינו לבסוף והא היינ״ס היה מקודם עם היין כשר דהא קאי אם לא נפל שם קיתון של מים בתחלה, ועוד ילר"ק בלשון נתחזק וניתוסף איסורו אמנם עפ"י דברינו א"ש הכל בס"ד, דלשון ראשון ברש"י ס"ל דבאמת לא אמרינן חענ"נ שהיין של ההיתר ג"כ יהיה איסור ממש רק שנאסר ע"י היינ״ס אבל נהפך לאיסור לא אמרינן רק מ"מ לא סגיא במים לבטל היינ"ס לחודא משום דכשאתה רוצה לבטל היינ"ס ע"י המים אמרינן דהיינ"ס נתחזק ע"י היין כשר וניתוסף ומשו"ה אמר לבסוף כלומר כשאתה בא לבטל היינ"ס ע"י המים אמרינן כיון דמ"מ גם אחר שנפל שם המים הרי נרגש טעם יינ"ס ואע"ג שלולא היין היתר לא היה נרגש טעם יין מ"מ עכשיו על ידי יין של היתר נתחזק היינ״ס וניתוסף איסורו. כלומר דחשוב כמו אם היה יינ"ס כל כך שאין במים לבטלו כיון דמ"מ נרגש הטעם יין ומשו"ה לא מצי להתבטל במים כל זמן שנרגש טעם יין אע"ג שאינו נרגש רק ע״י יין של היתר מ״מ האיסור נתחזק ע"י היתר אע"ג דההיתר לא נעשה איסור מ"מ האיסור נתחזק על ידו, אמנם היש מפרשים ס"ל דלא אמרינן אפילו בייר״ס שהאיסור נתחזק ע"י ההיתר רק משו"ה לא מהני במים לבטל היינ"ס לחודא משום דגם היין של היתר נעשה איסור משו"ה מפרשים ניעור מתורתו ראשונה כלומר שההיתר שהיה מעיקרא היתר תיכף כשנפל איסור לשם נוער מתורת היתר ונעשה איסור משו"ה לא קאמר כאן ניער לבסוף כמו ללשון ראשון משום דהכא אמרינן דתיכף כשנפל שם יינ"ס נתבטל ההיתר מלהיות היתר ונעשה איסור, אבל שהאיסור נתחזק ע"י ההיתר אם אין ההיתר נעשה איסור זה לא אמרינן. והנה לעיל באות י"ז כהפכו דרש"י לא ס"ל היתר בהפך לאיסור משו"ה גם כאן ניחא לרש"י יותר לפרש דהאיסור נתחזק ע"י היתר כלשון ראשון דנתחזק וניתוסף איסורו דזהו שייך אם אמרינן דקאי על האיסור שפיר שיך לומר דניתוסף איסורו כלומר שהאיסור נתחזק ע"י ההיתר משא"כ אי קאי על ההיתר דנהפך לאיסור לא שייך לומר שניתוסף איסורו דרק על האיסור אם נתחזק ע"י ההיתר שייך שפיר לומר שניתוסף כלומר שנתחזק דהוי כאילו היה כ"כ יינ"ס שאין במים לבטלו כיון שמ"מ נרגש הטעם:
אמנם ללשון השני דאמרינן נוער מתורתו הראשונה כלומר מתורת היתר לתורת איסור ולרש"י לא ס"ל נהפך היתר לאיסור משו"ה נראה מדברי רש"י שהקשה על לשון שני נוער מבעיא ליה דניחא ליה טפי כפירוש הראשון דאיסור נתחזק ע"י ההיתר אבל היתר נהפך לאיסור לא אמרינן, ודוק היטב כי זה נכון מאד בכוונת רש"י בסיד. [ועיין עוד לקמן אות כ"ו] ודוק.
כ"א) וארווח לן מילתא ליישב דברי הרמב"ם דבעי קיתון של מים תחלה דווקא אע"ג דלכאורא מסתבר טפי דלא אמרינן הכא חענ"נ כמ"ש הר"ן שאינו דרך בישול רק אע"ג דלא אמרינן חענ"נ והיין ההיתר לא ניושה איסור ממש רק שאסור מכח התערובות מ"מ בעינן תחלה דאם לא נפל קיתון של מים רק לבסוף אמרינן דכיון שנרגש מ"מ טעם יין אע"ג שלולא ההיתר לא היה נרגש טעם יין מ"מ ע"י ההיתר נתחזק האיסור, ודו"ק, והנה באמת היה מקום לומר דהך סברא שהאיסור נתחזק ע"י ההיתר כיון שהטעם נרגש דזהו תלוי אי בעינן ששים משום לבטל גוף האיסור או משום הטעם דאי אמרינן דעיקר ביטול היא לבטל גוף האיסור וכל שהאיסור נתבטל לא איכפת לן שוב בטעמא א"כ היכא שיש ששים במים לבטל גוף היינ״ס אע"ג שעדיין נרגש הטעם מ"מ מותר ולא נתחזק האיסור ע"י ההיתר משא"כ אי בעינן לבטל הטעם דווקא שפיר י"ל דכל שנרגש עדיין הטעם אע"ג שלולא ההיתר לא היה נרגש מ"מ עכשיו שהטעם נרגש לא בטל, ועיין בספרי תבואות השדה ח"ג שאר טהרת חולין שאר ז' אות ו' בפלוגתת רש"י ותוספ' מס' חולין צ"ח ע"ב אי בעינן ששים וקפילא, מ"מ יהיה איך שיהיה י"ל עכ"פ דביינ״ס מחמרינן טפי ואמרינן דכל שנרגש עדיין טעם איסור לא מהני אע"ג שאם לא הי' שם ההיתר לא היה נרגש מ"ע עכשיו שנרגש מחמרינן ומשו"ה בעינן קיתין של מים דוקא תחלה כדי שתיכף בשעת נפילת יין האסור לשם לא הי' כח לאיסור שיתחזק ע"י היין ההיתר כיון שכבר היה שם מים בשעת נפילתו לשם אמרינן דאין יכול להתערב עם מינו גרידא ולהתחזק על ידו משא"כ כשנתערב מעיקרא עם יין כשר גרידא שפיר אמרינן דהאיסור נתחזק ואין כח במים לבטלו ואמרינן הכי משום חומרא דיינ"ס ואפילו אם בשאר איסורין לא אמרינן כן. ודוק, ועיין ברמב"ן שכתב ג"כ דלמאן דבעי תחלה דוודקא אע"ג דאמרינן אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון כלומר ולא דמי לבטל גם ההיתר א"כ מ"ט אמרינן הכא דאם נפל קיתין מים לסוף דבעינן לבטל גם היין של היתר, ותירץ דחומר היא ביינ״ס, עי"ש וא"כ ה"נ י"ל לדברינו דאפילו אם לא אמרינן בשאר איסורים שהאיסור נתחזק ע"י ההיתר מ״מ ביינ״ס אמרינן כן כמ"ש ודוק:
כ"ג) בתוספ' מס' בכורות כ"ב ע"ב ד"ה יהיב רב דימי האריכו שם אי ס"ל בכל איסורין קמא קמא בטל, והנה ידוע דעת הראב"ד שהביא הרמב"ן דבכל איסורין שנמוחי אמרינן קמא קמא בטל, והביא ראיה ממשנה דפ"ב מס' ערלה הערלם מעלה הכלאים, והרמב"ן חולק עליו וז"ל:
ודברי תימא הם שהרי אין הנדון דומה לראיה שאם אמרו באיסור שנפל ושהה בהיתר ונתבטל בו ואח"כ נפל שם אחר במקרה שאין חתר וניעור יאמרו במערה מחביות או מצרצור שאין בנפילתו הפסק וכנופל בבת אחת דמי שיהי' ראשון ראשון בטל עכ"ל, הנה מה שמחלק הרמב"ן בין אם שהה בהיתר או שמערה כסדר י"ל כיון דעיקר ביטול איסורין ילפינן מסנהדרין דאמרה תורה אחרי רבים להטות והמיעוט נגרר בתר הרוב, והנה פשיטא דגם בסנהדרין לא נגרר המיעוט אחר הרוב רק בשעת גמר דין בטל המיעוט נגד הרוב אבל בשעת משא ומתן אפילו אם מיעוט אומרים כך והרוב אומרים כך מ"מ אם אח"כ יש סנהדרין שאומרים ג"כ כהמיעוט ועכשיו הם הרוב דלא אמרינן דהמיעוט כבר נתבטל נגד הרוב, וזהו פשוט, (יעיין ספרי תבואות השדה ח"ג בסוגיא דחענ"ב אות ח' מ"ש שם), (וא"כ ה"נ ס"ל לרמב"ן דבשלמא כשנפל איסור להיתר ושוהה שם הו"ל כגמר דין ונתבטל המיעוט נגד הרוב ושוב לא יוכל להצטרף עם איסור אחר הבא אחריו משא"כ בשנופל בלא הפסק לא שייך לומר שכבר נתבטל דבסנהדרין גופא בשעת משא ומתן לא נתבטל המיעוט נגד הרוב משו"ה שפיר יוכל להצטרף איסור שנפל ראשון עם הבא אחריו. אמנם תוספת הנ"ל ס"ל דגם רב דימי מיירי בהפסק עי"ש, אח"כ כתבו שם התוספ' וז"ל אבל קשה מהא דשמעתין דאפילו בלא הפסק אמרינן דחוזר וניעור (עיין במהרש"א שם שמגיה דצ"ל אפילו בהפסק וסיבת לא נמחק) ונראה לרבי דבכל דוכתא יש לו להיות ניעור אפילו בהפסק וגבי דם תבוסה בדרבנן הקילו וההוא דר' יוחנן דראשון ראשון בטל כלומר לרב דימי אליבא דר' יוחנן היינו כל זמן שיש בהיתר ששים נגד האיסור ואאיסור משהו דמתניתין דהתם קאי כלומר דאיסור משהו אינו רק מדרבנן משו"ה ס"ל קמא קמא בטל אח"כ כתבו ונראה דמאן דאית ליה ביינ"ס החמור באיסור לגו היתר קמא קמא בטל כ"ש בשאר איסורין או שמח דדבר זה הקילו ביינ"ס יותר מבשאר איסורין דבשאר איסורין חוור וניעור כשרבה האיסור עד שאין בהיתר ששים כלומר אבל ביינ״ס לא אמרינן חוזר וניעור אפילו ליכא אח"כ בהיתר ששים עי"ש, ודברי התוספ' צריכין ביאור מ"ט הקילו ביינ״ס יותר מבשאר איסורין לענין חוזר וניעור, וראיתי בחידושי חתס"ו למס' ע"א שכתב דבשלמא גבי שאר איסורין כיון שנרגש טעם איסור ממש אח"כ אמרינן שפיר חוזר וניעור אמנם גבי יינ"ס אע"ג שמרגיש טעם יין מ"מ אינו מרגיש שנתנסך כלומר דמה שגורם האיסור זהו אינו נרגש משו"ה לא אמרינן חוזר וניעור, וכה"ג כתבתי לעיל אות ז' דמשו"ה לא אמרינן גבי יינ"ס היתר נהפך לאיסור, עי"ש בשם שו"ת שערי צדק ליו"ד בסוגיות סימן כ"ז וזה יהיה ג"ב כוונת התוספ' במ"ש דבדבר זה הקילו ביינ"ס יותר מבשאר איסורין:
כ"ג) אמנם מ"ש התוספ' דבדרבנן אמרינן ראשון ראשון בטל נראה להסביר כך דהנה הא וודאי י"ל אם בכל איסור כשנתבטל אמרינן דפסק שם האיסור לגמרי שפיר י"ל דשוב אינו חוזר וניעור, משא"כ אם אמרינן דגם כשנתערב שם איסור עליו רק דמ"מ מותר משום שההיתר הרוב שפיר י"ל דכיון דעכ"פ שם האיסור לא נפקע לגמרי שפיר חוזר וניעור ועיין בספרי תבואות השדה חלק רבעי בסוגיא דמים ומלח בד"ה ונ"ל מ"ש שם, וא"כ י"ל כך דוודאי אי ס"ל דכל איסורים שבתורה הוי איסור חפצא שפיר נוכל לומר דאע"ג דנתערב מ"מ כל מקום שהוא שם איסור עליו רק דמותר מטעם רוב משא"כ אי כל איסורים הוי רק איסור גברא וא"כ מכיון דנתערב ונתבטל דתו ליכא שום איסור גברא שהרי מותר לו לאכול תו ל"ל דחוזר וניעור דמאחר שכבר נתבטל פעם אחת נפקע ממנו שם האיסור לגמרי כיון שמעולם לא היה על החפץ שם איסור (ועיין שו"ת קול אריה סימן מ"ה שכתב דתליא אי אמרינן יש דחוי באיסורין או אין דחוי דאי ס"ל אין דחוי באיסורין שפיר אמרינן חוזר וניעור עי"ש היטב), והנה כבר העליתי בכמה מקומות בס"ד וכן כתבו האחרונים דכל איסור דרבנן הו' רק איסור גברא, עיין בספרי תבואת השדה ח"ג בסוגיא דירך אות ז', וח"ד בסוגיא דטפת חלב אות י"ט הבאתי כן בשם הנתיבות דאיסור דרבנן לא הוי רק איסור גברא, ויש להמתיק הדבר דרבנן אין יכולים לגזור איסור על החפץ רק אנחנו מחוייבים לשמוע דבריהם מלא תסור וזהו הוי איסור גברא. ובאיסור גברא שפיר י"ל דכל שנתערב ונפקע האיסור תו ליכא שום שם איסור עליו וממילא לא שייך לומר חוזר וניעור, ועפי"ז יש להמתיק ג"כ קצת מ"ש בשם החתס"ו דביינ"ס לא אמרינן חוזר וניעור משום דאינו מרגיש מה שנתנסך י"ל ג"כ עפ"י דברינו דיינ"ס ג"כ לא הוי איסור בעצם דאינו נאסר מצד עצמותו רק דבר אחר גרם לו דהיינו הניסוך (ואפילו סתם יינם היא ג"כ רק משום לתא דע"א דהיינו הניסוך) וכיון שאינו אסור בעצם שפיר י"ל דתיכף כשנתערב ונתבטל נפקע ממנו שם האיסור נגמרו כיון שאין האיסור מצד עצמותו וממילא לא שייך לומר חתר וניעור משום דמכיון שנתבטל נפקע לגמרי שם האיסור כיון שאינו אסור בעצם ולא אמרינן חוזר וניעור, וא"ש דברי התוספ' עפ"י סברת החתס"ו וכפי מה שהסברנו דבריו הקדושים שם בס"ד, ודוק היטב, ועפ"י מ"ש דבאיסור גברא היינו כל איסור דרבנן וכן ביינ״ס כיון דאינו אסור מצד עצמותו ממילא כשנתבטל נפקע האיסור לגמרי ולא שייך לומר חוזר וניעור יש להצדיק דברי אדונינו המהרש"א במס' ב"ק ק' ע"ב בתוספ' ד״ה אומר לו גדוד שכתב שם וז"ל ולפירוש ר"ת נמי אע"ג דאיירי בהפסק מ"מ החמירו התם במי פירות כיון דפסול מדאוריתא לא אמרינן בהו קמא קמא בטל משא"כ בסתם יינם דאינו אסור רק מדרבנן עכ"ל, ודבריו תמוהין לכאורא דהרי לר"ת קאי ור"ת ס"ל הכא בפירוש דמשנה מיירי ביינ"ס ממש שנתנסך לע"א, עיין בתוספ' ד״ה יין ביין ורב דימי קאי ג"כ אמשנה דהרי פריך ממשנה על רב דימי [ועיין בספרי שי"ת פרי השרה ח"א סימן כ"ג מ"ש שם ליישב דברי המהרש"א באופן אחר בס"ד] אמנם לדברינו א"ש דאפילו נסנסך ממש מ"מ לענין חוזר וניעור הוי כמו איסור דרבנן דמכיון שאינו אסור בעצם רק ע"י ניסוך לא הוי איסור חפצא ותיכף כשנתבטל נפקע שם האיסור לגמרי ולא אמרינן ביה חוזר וניעור, ודוק, [ועיין עוד לקמן אות מ' ואות מ"א, ובספרי תבואות השדה ח"ה בסוגיא דחמץ נוקשה אות י' י"א כ"ד]:
כ"ד) ועפי"ז י"ל פרפרת אחת בסוגיא דהנה אי אמרינן דרבין דס"ל דבעינן קיתון של מים דווקא פליג על רב דימי וס"ל דר' יוחנן ס"ל חוזר וניעור ועיין ברמב"ן שכ' ג"ב דכל הני אמוראי רב דימי ורבין פליגי אליבא דר' יוחנן דמר אמר הכי אמר ר' יוחנן ומר אמר הכי אמר ר' יוחנן וא"כ רב דימי ס"ל דר"י ס"ל אינו חוזר וניעור משו"ה בטל אע"ג שאח"כ יש בו כדי נתינת טעם ורבין ס"ל דר"י ס"ל חוזר וניעור משו"ה אינו מותר רק ע"י קיתון של מים, ולכאורא במה פליגי, ונ"ל עפ"י מ"ש בשו"ת הרי"מ ליו"ד סימן ט' דמשו"ה ס"ל דאיסור נהפך להיתר והיתר להפך לאיסור לא אמרינן משום דכל ביטול ילפינן מאחרי רבים להטות דהמיעוט לא יוכל להכריח הרוב וא"כ בהיתר שנתערב באיסור אפילו אם נימא שהיתר אינו נהפך לאיסור מ"מ יהיה אסור באכילה משום האיסור וא"כ א"צ להיות נהפך לאיסור דאפילו אם לא יהיה נהפך לאיסור מ"מ לא יכריח הרוב איסור דהרי עכ"פ יהיה אסור משום האיסור שיש שם משא"כ באיסור מוטט והיתר הרוב אם האיסור לא יהפך לרוב היתר יהיה אסור עדיין משום האיסור ונמצא שהמיעוט מכריח הרוב משו״ה מוכרחין לומר דע"כ האיסור נהפך להיתר דאל"כ נצטרך לומר שהמיעוט מכריח הרוב, ועיין מ"ש לעיל אות ה', וזהו סברא נכונה (ופשיטא דכל זהו לא מיירי כשנרגש טעם איסור בהיתר דע"י טעם יש שיטות פוסקים דס"ל דהיתר נהפך לאיסור וכאן מיירי רק או ביבש ביבש או אפילו בלח כל זמן שאין הטעם נרגש) והנה אי מוכרחין לומר דאיסור נהפך להיתר כדי שהמיעוט לא יכריח הרוב ממילא א"ש דלא אמרינן חוזר וניעור כיון ששם האיסור נפקע לגמרי כיון שנעשה היתר א"כ לא שייך לומר חוזר וניעור, ודוק היטב:
כ"ה) אמנם י"ל דלעולם אין איסור נהפך להיתר ומ"מ לא יכריח המיעוט את הרוב דיהיה מ"מ מותר באכילה אע"ג שלא יהיה הפך להיתר מ"מ יהיה מותר משום שאינו מכוון לאכילת איסור דהא דמתעסק בחלבים ועריות חייב היא משום שנהנה וכאן תיכף כשנפל האיסור כיון שלא היה בכדי נתינת טעם מותר משום שאינו נהנה כל שאין בו בנותן טעם (ועיין בר"ן מס' ע"א ס"ו ע"א שכתב כה"ג לענין נוטול״פ עי"ש, ודוק) וא"כ א"צ לומר דאיסור נהפך להיתר רק אי הוי ס"ל לר' יוחנן דבר שאינו מתכווין אסור א"כ לא יוכל להיות מותר, באיסור שנפל להיתר רק אם איסור נהפך להיתר' ודוק, והנה במס' שבת פ"ח ע"ב איתא דאם ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה גבי נזיר חופף מפספס אבל לא סורק ס"ל דשא"מ אסור, ועיין מס' חולין מ"ג ע"א בגמ' דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן אי ס"ל הלכה כסתם משנה וברש"י שם, ועיין בספר מלא הרועים ערך דשא"מ אות כ"ט דתליא באמת בהך פלוגתא אם ר"י ס"ל דשא"מ מותר או דשא"מ אסור אם ר' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה וא"כ י"ל דרב דימי ורבין ג"כ בהא פליגי דרב דימי ס"ל דר"י אמר הלכה כסתם משנה וא"כ ס"ל דשא"מ אסור וע"כ כל איסור שנפל בהיתר אינו יכול לאכול ההיתר רק אם האיסור יהיה נהפך להיתר דאל"כ יהיה אסור ונמצא שהמיעוט מכריח הרוב וזה אי אפשר וכיון דע"כ ס"ל איסור נהפך להיתר א"כ שפיר ס"ל לרב דימי אליבא דר"י דלא אמרינן אוזר וניעור וקמא קמא בטל דמכיון שכבר נהפך להיתר נפקע שם האיסור ולא שייך לומר חזר וניעור אמנם רבין י"ל דס"ל דר"י לא אמר הלכה כסתם משנה וא"כ שפיר ס״ל דשא"מ מותר ולא נצטרך לומר דס"ל איסור נהפך להיתר דאע"ג דלא נהפך להיתר מ"מ לא נצטרך לומר דהמיעוט איסור יכריח הרוב היתר דאע"ג דאינו נהפך להיתר יהיה מותר מטעם דשא"מ כיון דבשעת ונפילת האיסור בפעם ראשון להיתר לא היה כדי נתינת טעם ולא שייך לומר שכן נהנה א"כ מותר באכילה אע"ג שאין נהפך להיתר דמ"מ מותר משום דבר שאין מתכוין ומ"מ לא נהפן להיתר וא"כ שפיר י"ל דהיכא שנפל שם עוד איסור דחוזר וניעור כיון שלא היינו מוכרחין לומר דאיסור נהפך להיתר וא"כ חוזר וניעור ושפיר ס"ל לרבין אליבא דר' יוחנן דלא אמרינן קמא קמא בטל ומשו"ה אינו מותר רק ע"י קיתון של מים והוי פלוגתא דרב דימי ורבין אליבא דר' יוחנן ממש הך פלוגתא במס' חולין מ״ג נ"א אי ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה או לא כלומר אי ס"ל דשא״מ אסור או שא"מ מותר, ודוק היטב כי הוא נכון על דרך הפלפול בס"ד
ודע דאפילו למאן דס"ל דאין חוזר וניעור אפילו כי ליכא אח"כ ששים מ"מ אם נתרבה כל כך עד שהאיסור הוא הרוב יהיה ג"כ מותר כיון דכבר נפקע שם האיסור דזהו לא אמרינן דכל שהאיסור נתרבה עד שהוא הרוב הו"ל כניכר האיסור וממילא אסור ודבר זה למדנו מדברי הפר"ח יו"ד סימן צ"ט ס"ק כ"א שכתב שם וז"ל ומיהו מסתברא דאפילו לדעת הרב ז״ל (היינו הראב"ד) דס"ל קמא קמא בטל אם נתרבה האיסור כ"כ עד שהרוב הוי איסור לכ"ע חתר וניעור והביא ראיה ממשנה דמס' תרומות עי"ש, והיינו דכל היכא דהאיסור הוי הרוב הוי כניכר האיסור ולא שייך ביטול, ועיין ספר תבואו השדה ח"ד בסוגיא דמים ומלא בד"ה ונראה ל״ו, דוק, ועיין לקמן אות ל"א]:
כ"ו) לעיל כתבתי (באות כ') ברש"י ד״ה מצה מין את מינו דלפירוש הראשון היינו שהאיסור נתחזק ע"י ההיתר, ולפירוש השני היינו שההיתר נהפך לאיסור, יובן לך היטב מ"ש רש"י לדחות פירוש השני משום דא"כ נוער מיבעיא ליה, והיא דהנה אם האיסור נתחזק ע"י ההיתר א"ש הלשון ניעור דהאיסור נתחזק יותר וניתוסף ע"י ההיתר אמנם אם כפירוש השני דההיתר נאסר ע"י האיסור והאיסור מהפך ההיתר לאיסור יפה כתב רש"י דנוער מיבעיא ליה דהיינו שהאיסור נוער ההיתר להיות כמו האיסור, עיין היטב מ"ש לעיל באות כ' ויובנו לך הדברים, ודוק:
כ"ז) בפלוגתא דחזקיה ור"י דחזקיה ס"ל הגדילו באיסור אסור, ור"י ס"ל אפילו הגדילו באיסור מותר, פליגי רש"י ותוספ' דרש"י ס"ל דגם לר"י בעינן שנפל המים בתחלה קודם שנפל היינ״ס לשם רק חזקיה ס"ל דבעינן דווקא שנפל היינ״ס והמים לבור והיינ"ס נתבטל ביין ואח"כ כפל היין כשר דכה"ג מותר ואשמעינן דלא אמרינן דהייניס שכבר היה בבור נתחזק ע"י היין כשר שנפל אח"כ ואין במים לבטל שניהם דרק מכיון שהיינ"ס כבר נתבטל במים אינו חוזר וניעור ע"י היין כשר, אמנם הגדילו באיסור היינו שנפל תחלה המים דיין כשר ואח"כ יינ"ס אמרינן כיון דהמים נתבטלו ביין כשר כמ"ש רש"י בד"ה וברואין קמפלגי ויין כשר הוי רבה על המים חשבינן כאילו אין שם מים כלל וא"כ היינ״ס שנפל לבסוף אוסר היין כשר דהמים כבר נתבטל ביין כשר ולר"י כה"ג ג"כ מותר דהמים לא נתבטלו ביין כשר אע"ג שהיין רבה על המים, וי"ל דסברת פלוגתתם היא דחזקיה ס"ל דכל מיעוט שנתבטל ברוב הוי המיעוט כמאן דליתא וא"כ המיעוט מים שהיה ברוב יין כשר נתבטל לגמרי וחשיב היין כשר כאילו היה בפני עצמו ונאסר ע"י היינ"ס שנפל בו אח"כ במשהו כדין יינ״ס דבמינו במשהו ור"י ס"ל דמיעוט שנתבטל ברוב מ"מ הוי כמאן דאיתא וא"כ אפילו נפל יינ"ס לבסוף אינו אוסר היין כשר כיון שיש שם מים המבטלים יינ"ס ומיירי דיש במים לבטל היינ״ס לחודא, או די"ל דר"י ס"ל דמים ביין כשר לא שייך ביטול משום דהיתר בהיתר לא בטל, וכן כתב הריטב״א דהמים לא נתבטלו ביין כשר דהיתר בהיתר לא בטל, משו"ה אינו אוסר אפילו נפל יינ"ס בסיף, וחזקי' ס"ל דהמים נתבטלו ביין כשר משו"ה כי נפל ייניס בסוף אוסר היין כשר כדין מב"מ במשהו ביינ"ס כך היא שיטת רש"י. והנה לשיטת רש"י אפילו לר"י לא מהני קיתון של מים בסוף והגדילו בהיתר לאו היינו שנפל מים בסוף דבנפל מים בסיף בין לחזקיה בין לר"י לא מהני (וא"כ אין חידוש מה שהרמב"ם פסק דבעינן מים תחלה דהוא ג"כ מפרש הסוגיא כפרש"י וכיון דתרויהי חזקיה ור"י ס"ל דבעינן מים תחלה פסק כוותיהו, ועיין בש"ע יו"ד סימן קל"ד סעיף ד') ופלוגתיהו היא רק דחזקיה ס"ל דאינו כשר רק אם יין היתר נפל בסוף ולר"י מהני אפילו נפל היינ״ס בסוף, וע"כ ליכא לפרש דהגדילו בהיתר קאי על המים דא"כ יהיה לחזקיה הדין דמים בסוף מותר ומים בתחלה אסור וא"כ לקתה מדת הדין דעד עכשיו קיימינן דמים בתחלה ל״ע מהני רק בסוף פליגי תרי לישנא לעיל, ועכשיו ס"ל איפכא דמים בסוף מותר ומים בתחלה אסור, וע"כ דמים לכ"ע בעינן תחלה ופלוגתיהו דחזקיה ור"י אם מהני כשנפל יינ"ס לבסוף דלחזקיה כה"ג אסור ולר"י מותר אפילו יינ"ס בסוף כיון שיש שם כבר מים אינו אוסר במשהו וס"ל לרי' דהמים לא נתבטלו ביין כשר או משום דס"ל דהמיעוט חשיב מ"מ כמאן דאיתא ולא אמרינן דהמיעוט כאילו אינו, ועיין במס' בכורות כ"ג ע"א בסוגיא דטומאה כמאן דאיתא וא"כ כיון דהמים אע"ג שנתבטלו מ"מ הוי כמאן דאיתא שפיר יוכל לבטל היינ"ס שבא באחרונה או דס"ל היתר בהיתר לא בטל כמ"ש הריטב"א וחזקיה ס"ל דאם היינ"ס בא באחרונה לא יוכל המים לבטלו משום שהמים כבר נתבטלו בהיין הכשר והוי כמאן דליתא והיינ"ס הבא אחריו אוסר יין הכשר משו"ה ס"ל הגדילו באיסור אסור הכי מתפרש הסוגיא לשיטת רש"י ואפילו למסקנא דפליגי ברואין ג"כ מפרשינן הכי בפלוגתא דחזקיה ור"י, ועיין בחתס"ו דפלוגתא דחזקיה ור"י ברואין לא הוי כמו מה דאמרינן במס' חולין ק' ע"א סלק את מינו כמו שאינו וא"כ נהיה מוכרחין לומר דחזקיה דלית ליה רואין לית ליה ג"כ סלק מינו כמי שאינו רק דהכא שאני דהמים כבר נתבטלו ביין כשר כלומר התם במס' חולין ל"ל דהרוטב כמי שאינו כיון שהוא לפנינו משו"ה גם לחזקיה נוכל לומר דהרוטב שאינו מינו מבטל חתיכת הנבלה ואין לומר כיון דר"י ס"ל דהמים אע"ג שכבר נתבטלו ביין מ"מ הוי כמאן דאיתא ויוכל לבטל היינ״ס הבא בסוף א"כ נימא איפכא דהיכא שהיינ"ס נפל בראשון עם המים וא"כ גם היינ"ס הוי כמאן דאיתא והאיך יוכל לבטל יין כשר היינ"ס דהוי כמאן דאיתא שם דזהו אינו דיינ"ס המעורב עם מים לא חשיב מינו לגבי יין כשר שאינו מעורב כמ"ש הר"ן במס' חולין ק' ע"א דמינו שנתערב עם אינו מינו לא חשיב מב"מ לגבי מינו שאינו מעורב דהוי כמו כח אחר, ועיין בנקה"כ ביו"ד סימן צ"ב, ועיין היטב בספרי תבואות השדה ח"ג בסוגיא דחעל"כ אות ג' ובאות ה' מ"ש שם, ודוק:
כ"ח) אמנם התוספ' והרא"ש פירשו דהגדילו בהיתר היינו שנפל מים של היתר בבור ואח"כ נפל יין של איסור דאיכא מים תחלה אז מותר הגדילו באיסור היינו בשעה שנפלו המים לבור כבר היה שם מעורב היינ"ס עם היין כשר, אז אסור דלא אמרינן רואין ההיתר כאילו אינו כיון שכבר נאסר היין כשר ע"י היינ״ס שהיה שם קודם שנפל המים ור"י ס"ל אפילו נפלו מים לבסוף מותר וא"כ יהיה פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן ממש בפלוגתא דתרי לישני דלעיל אי בעינן מים דווקא תחלה או אפילו בסוף מהני, וראיתי בספר לחם סתרים שהקשה לפירוש התוספ' א"כ מאי ס"ד לאוקמא חזקיה כר' אליעזר דאחר אחרון אני בא דא"כ ר' יוחנן דמתיר אפילו נפלו מים בסוף אפילו כרבנן לא אתיא דהא רבנן ג"כ מודי היכא שהיה בשאור של תרומה לבדו כדי לחמץ העיסה ואח"כ נפל שאור של חולין דאסור מ"מ כיון שהעיסה כבר נאסרה ע"י חימוץ שאור של תרומה וא"כ הכא כיון שהיינרס כבר היה בו לאסור היין בסר דייניס במשהו האיך מותר ע"י שנפל המים אח"כ, וכן קשה ג"כ הא חזקיה לא אתי כר"א דלר"א אסור כל שנפל איסור לבסוף ולחזקיה אם נפלו המים תחלה מותר אע"ג שהייניס נפל בסוף, ועיין בריטב"א שהקשה ג"כ כה"ג, ותירץ בספר הנ"ל דגם תוספ' לא פירשו כן רק למסקנא דפליגי ברואין משא"כ לההו"א כפי מה דהיה ס"ל לר' ירמיה דפליגי בפלוגתא דר"א תוספ' ג"כ מודי דהוי מפרש ר' ירמיה פלוגתיהו דחזקיה ור"י כפרש"י ומדייק בלשון התוספ' שכתבו להקשות וז"ל:
חדא מה שהעמיד רש"י מילתיה דר"י כשנפלו מים תחלה ולא כתבו מה שפרש"י, אמנם להנ"ל א"ש דלהתוספ' לא היה קשה רק מה שהעמיד רש"י דברי ר"י הכי כלומר אפילו לפי המסקנא אבל בס"ד מודי ע"כ דר' ירמיה וודאי הוי ס"ל כפרש"י, והוא נכון בלשון התוספת, אמנם המעיין ברא"ש יראה שכבר הרגיש בזה דר' ירמיה וודאי לא סבר כהך פירושא שלאחר שהביא שלא כפרש"י כתב וז"ל ור' ירמיה היה סבור דפליגי בפלוגתא דר"א ורבנן הר שהוא בעצמו כתב דבס"ד הפירוש כדברי רש"י, ודוק.
כ"ט) אמנם מה שהקשו התוספ' על פרש"י דאם ר"י ס"ל דבעינן, קיתין של מים תחלה דווקא היה לו לפרש י"ל דרש"י ס"ל מדקאמר אפילו הגדילו באיסור מותר ואי נימא דלא היה שם מים תחלה א"כ יתפרש הגדילו באיסור שכבר היה שם מים ואח"כ נפל יינ"ס והגדילו בהיתר נפרש שהמים באו אח"כ וא"כ לא שייך לומר אפילו הגדילו באיסור מותר דהא טפי שרי כשהגדילו באיסור כלומר שהיו מים תחלה ואח"כ יינ״ס משהיה יינ"ס תחלה ואח"כ מים וא"ר מאי קאמר אפילו הגדילו באיסור דאדרבא טפי עדיף לכ"ע שהגדילו באיסור כלומר מים ואח"כ יינ"ס מהגדילו בהיתר כלומר יינ"ס תחלה ואח"כ מים אלא וודאי דמים לכ"ע בעינן תחלה והגדילו באיסור או הגדילו בהיתר קאי רק על היינות דהיינו הגדילו בהיתר שהיין כשר נפל בסוף והגדילו באיסור שיינ"ס נפל בסוף וגם כה"ג מתיר ר' יוחנן אבל המים בעינן תחלה לכ"ע וגם מה שהקשו דלישנא יינ"ס שנפל לבור משמע דכבר יש שם יין כשר ואח"כ נפל יינ״ס כבר פירוש הריטב"א וז"ל דע"כ לא נקטינהו כסדר דא"כ מאי הגדילו באיסור איכא הכא שאין לשון הגדילו באיסור אלא כשנפל יין של איסור בסוף וכאן נקט קיתן של מים בסוף אלא וודאי לא לקטינהו כסדר עכ"ל, ורש"י ג"כ הכי מפרש וא"ש הכל דגם למסקנא מפרשינן הכי דפלוגתיהו הי' רק דלחזקיה בעינן דווקא יין כשר לבסוף שהיינ"ס כבר נתבטל מעיקרא במים ולר"י מהני אפילו יינ״ס בסוף דהמים לא נתבטלו לגמרי בכשר או משום דלא אמרינן דהמיעוט כמאן דליתא לגמרי או משום דהיתר בהיתר לא בטל כמ"ש הריטב"א, וא"כ יכולין המים לבטל היינ"ס אפילו היינ״ס נפל בסוף, ודע דכמו שאמרנו לעיל חזקיה אע"ג דלית ליה הכא רואין מ"מ סלק מינו כמי שאינו במס' חולין ק' ע"א מצי סובר כמ"ש משום דלא נוכל לומר דהרוטב כמאן דליתא כמו הכא במים של היתר שנתערב ביין כשר דהמים כמאן דליתא ה"נ נוכל לומר איפכא ג"כ דרי יוחנן אע"ג דס"ל הכא רואין מ"מ שם במס' חולין לא ס"ל סלק דבשלמא הכא דליכא רק מב"מ ואינו מינו כלומר שני היינות ומים דהוי אינו מינו שפיר אמרינן רואין משא"כ התם במס' חולין כמו דאיכא רוטב אינו מינו לגבי בשר איכא ג"כ רוטב של נבלה דהוי מים עם רוטב כשר ומשו"ה בעינן באמת בחתיכות של היתר לבטל גם הרוטב של נבלה כמ"ש התוספ' מס' חולין ק' ע"ב ד"ה הוי מין ומינו עי"ש, וס"ל לר"י דהתם דהרוטב יש לו מינו דאסור ג"כ מנ"ל לומר דהרוטב מבטל חתיכות של איסור וחתיכות היתר מבטל הרוטב של איסור דלמא אמרינן אדרבא דכל אחד מצרף עם מינו דהיינו הרוטב של היתר עם רוטב נבלה וחתיכות של איסור עם חתיכות היתר והו"ל כל אחד מב"מ וא"כ אע״ג דאית ליה הכא רואין מ"מ מצינן למימר דהתם לא ס"ל סלק מינו כמי שאינו דכיון שיש שם לכל אחד מינו ג"כ דהרוטב יש לו ג"כ מינו דרוטב נבלה מצרף כל אחד עם מינו ולא אמרינן סלק, וא"ש מ״ש לעיל (אות כ"ז) בשם החתס"ו דפלוגתא דהכא לענין רואין לא שייך בהדי פלוגתא דסלק מינו כמי שאינו במס' חולין שם בפלוגתא דאביי ורבא, ודוק היטב:
ל') שיטת המחבר בש"ע סימן קל"ד דביינ״ס אמרינן ראשון ראשון בטל כשנפל איסור לנו היתר מצרצור קטן בין במינו יין עם יין בין בשא"מ יין במים דאפילו במינו אמרינן ראשון ראשון בטל אפילו כי ליכא ששים כמ"ש הש"ך שם ס"ק ד' והחילוק בין מינו לשא"מ בינ"ס היא רק בנפל התירא לנו איסורא אבל באיסורא לגו התירא אמרינן קמא קמא בטל אפי' אם יש בנו"ט כל שלא היה כדי נו"ט בנפילה הראשונה עי"ש היטב, והנה המחבר שם סעיף ג' כתב ז״ל:
בד"א כלומר דאסיר בנו"ט שנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור אבל אם נפל לתוך המותר ראשין האסון בטל והוא שיורק מצרצור קטן מעט מעט ואם נתרבה. המשקה האסור עד שיש בו כדי ליתן טעם אוסר ע"ל, והנה ידוע מה שהקשו כל המפורשים והרמ"א בראשם דהמחבר סותר דברי עצמו תוך כדי דיבור, דמעיקרא כתב דאינו אסור אפילו בנו"ט כשנפל מעט האיסור לתוך ההיתר ואח"כ כתב דאם נתרבה האיסור עד כדי ליתן טעם אוסר, והנה כבר כתבתי לעיל (באות י"ד) מ"ש החתס"ו דמ"ש המחבר דאם נתרבה עד כדי ליתן טעם אוסר דהיינו בטעם גמור פחות מששה חלקים מים, וכן ראיתי אח"כ במטה יהונתן שכתב ג"כ הכי והש"ע שם ס"ק י"ז כתב שמ"ש המחבר אח"כ ואם נתרבה היינו שאח"כ נפל בפעם אחת יין כדי ליתן טעם ואמרינן דאין מצרפין מה שנפל תחלה מעט מעט עם ההיתר אע"ג שכבר נתבטל בהיתר מ"מ כיון שאח"כ נפל בפעם אחת עד כדי שיכול ליתן טעם אוסר ואח"כ כתב להגיה שצריך לומר בדברי המחבר ויש אומרים ונ"ל דלהש"ך לא ניחא ליה בעצמו בתירוץ הראשון דס"ל דהאיסור שנפל מעט מעט כיון שכבר נתבטל א"כ צריך לצרפו עם ההיתר ולא יוכל לאסור אפילו אם אח"כ נפל בבת אחת מן האיסור רק אם נפל כל כך שיכול ליתן טעם גם באיסור שנפל מתחלה שנעשה היתר וזהו לא אצטריך לאשמעינן דכה"ג פשיטא שאוסר כיון שנפל בבת אחת ובפרט לפימ"ש דאי ס"ל ראשון ראשון בטל היינו משום שגוף האיסור נהפך להיתר תיכף כשלא היה בו ליתן טעם בהיתר עיין היטב לעיל אות כ"ג כ"ד], וא"כ אם נפל אח"כ בב"א ג"כ אינו אוסר רק אם יש כדי ליתן טעם בכל התערובות דמה שנפל בתחלה דמה שכבר נתבטל בתחלה ג"כ הוי היתר משו"ה ניחא יותר להש"ך להגיה בדברי המחבר שצריך לומר ויש אומרים, כנ"ל בכוונת הש"ך מה שחזר בו מתירוץ הראשון, ודוק:
ל"א) ואשר אנכי אחזה בישוב דברי המחבר בס"ד שלא יהיו דבריו סותרים זא"ז היא כי הנה עוד ילדיק בדברי המחבר במ"ש ואם נתרבה המשקה האסור עד שיש בו כדי ליתן טעם ומהו הלשון כדי ליתן טעם כיון דהכא מיירי במין בשא"מ והיה לו לומר עד שנתן בו טעם, אשר ע"כ נ"ל דכוונת המחבר ה״א כך דהנה המחבר ס"ל גם במב"מ אמרינן ראשון ראשון בטל אפילו ליכא ששים כמ"ש הש"ך ס"ק ד' והנה אפילו לדעת הראב"ד דס"ל דלא אמרינן חוזר וניעור אפילו אם אח"כ נותן טעם מ"מ אם האיסור היא אח"כ הרוב גם הראב"ד מודה דאסיר וכן כתב בפירוש הפר"ח ביו"ד סימן צ"ט ס"ק כ"א, והבאתי דבריו לעיל באות כ"ה עי"ש, דכיון דהאיסור נתרבה כל כך עד שהיא רוב הו"ל כהוכר האיסור ואפילו במב"מ דגם אפילו כי יש רוב מן האיסור אין הטעם נרגש מ"מ אמרינן דאם הוא הרוב הו"ל כהוכר האיסור וכן כתב הרא"ש במס' חולין ק"א ע"א, ועי"ש במעדני יו"ט אות רפ"ו, ושם הביא הלשון דנתרבה האיסור היינו שיש רוב מן האיסור והגם דמה"ת אפילו אם יש רוב איסור אח"כ היה להיות מותר כיון דכבר נהפך להיתר מעיקרא בשעה שנתבטל מ"מ כי יש אח"כ רוב מן האיסור החמורי רבנן, ובזה מיישב הפלתי סימן צ"ט ס"ק י"ב מה שהקשה הפר"ח על הראב"ד דהאיך אפש"ל קמא קמא בטל אפילו אם יש אח"כ כדי נתינת טעם הא כיון דמצינו גם במב"מ ברוב איסור אח"כ דלא אמרינן קק"ב א"כ הה"ד בנתינת טעם באינו מינו דאינו מינו בנו"ט הו"ל כרוב איסור במב"מ, ומיישב הפלתי שם כיון דהא היכא דיש רוב אח"כ דלא אמרינן קק"ב היא רק מדרבנן דמה"ת מותר לגמרי אפילו ברוב איסור משום דנהפך להיתר רק רבנן החמירו ולא החמירו רק ברוב איסור בין במינו בין בשא"מ אבל בכדי נתינת טעם בעלמא אפילו בשאינו מינו לא החמירו כיון דאיסור נהפך להיתר עי"ש בפלתי, ומעתה י"ל דכוונת המחבר היא כך ראע"ג דאמרינן ראשון ראשון בטל בין במינו בין בשא"מ ביינ"ס היינו דווקא היכא דליכא רוב מן האיסור אבל אם נתרבה המשקה האיסור כלומר שיש רוב מן האיסור, ואמר דאפילו במינו שלא נרגש הטעם מ"מ כיון שיש בו כדי ליתן טעם כלומר דבאינו מינו כה"ג הוי יהיב טעמא ומשו"ה נקט כדי ליתן טעם שנדע דקאי גם על מב"מ דבכ"מ במב"מ אמרינן הלשון כדי ליתן טעם, עיין בפר"ח שם שהביא ג"כ שאם יש בו כדי נתינת טעם ורוצה המחבר להשמיענו דאפילו דאמרינן ראשין ראשון בטל מ"מ היכא שנתרבה האיסור כלומר שיש רוב מן האיסור ונקט כדי ליתן טעם שנדע דגם במב"מ אמרינן הכי דכל שיש רוב מן האיסור אמרינן לכ"ע חוזר וניעור וא"כ אתיא דברי המחבר כפשיטן דמעיקרא אמר דאמרינן ראשון ראשון בטל במערה מצרצול קטן ואח"כ אמר שאם נתרבה האיסור כלומר שהאיסור הוא הרוב אז אוסר ונקט כדי ליתן טעם דגם במב"מ אמרינן דכל שהאיסור הרוב חוזר וניעור אע"ג שאין הטעם נרגש מ"מ הרי יש בו עכ"פ כדי ליתן טעם משו"ה אוסר ברוב איסור, ואע"ג דברוב איסור יש יותר מכדי ליתן טעם כנגדו באינו מינו מ"מ לא צריך להשמיעני דאם ליכא רוב מן האיסור דבטל ראשון ראשון שזהו הדין כבר השמיעני בסעיף א' דגם במב"מ בנפל איסורא להתירא ראשין ראשון בטל ועכשיו רוצה להשמיעני רק דאם יש רוב מן האיסור דחוזר וניעור בין במינו בין בשא"מ, הנ"ל בכוונת המחבר בס"ד, ודוק היטב: