פרי השדה חלק ד· רבי אליעזר חיים דייטש
שאלות תשובות · סימן קסא
שלום וברכה לכבוד אהו' הרב המופלג משנתו סדורה וערוכה חו"ב ידיו רב לו וכו' מו"ה יחיאל פריפד נ"י בן יקיר לידינ״פ הגאבד"ק אויוואראש יצ"ו:
עתה באתי ע"ד מה שנסתפק שיש שם מקוה מעיין והרבה יותר מארבעים סאה רק כדי שיגיעו מים למעלה מן הטבור שופכין בתוכה מים שאובין, אמנם לפי שנתמעט הרבה פעמים חייש מע"כ לחשש דנתן סאה ונטל סאה דפסיל ברובא לדעת הראב"ד כמבואר בש"כ סימן ר"א ס"ק ס"ג, ועיניו שפיר חזו בדברי גדולי האחרונים בזה, הנה אפילו לדעת הראב"ד שהוא המחמיר ביותר בנתן סאה ונטל סאה מ"מ במעיין מתיר וז"ל בספר בעל הנפש בשער המים אבל גבי מעיין שרבה עליו מים שאובין, שאובין קא חסרי, מעיין לא קא חסר עכ"ל, הרי דאפילו לדעת הראב"ד לא חיישינן שהמעיין נתמעט וא"כ ליכא חשש, ואע"ג דאפשר שיחסר המעיין עכ"פ מארבעים סאה וא"כ יש פוסקים דבמעיין כ"ש לא מהנ' לתת לתוכו שאובין ועיין רמ"א סעיף מ' דגם מעיין נפסל בשאובה, ובמרדכי פ"ב מס' שבועות הביא בזה שני דעות מ"מ לענין נתן סאה ונטל סאה דרוב הפוסקים מקילין ועיין בש"כ סעיף כ״ד אין להחמיר במעיין כלל, כמ"ש הדג"מ שם, ודוק אמנם מע"כ נ"י יש לו עוד חשש בזו המקוה לשיטת הרא"ה דמקוה שמימיו מרודדין דלא מהני לתת לתוכו מים שאובין והחתס"ו ליו"ד סימן רי"ב ובמהר"ם שיק סימן קצ"ח ג"כ הביאו דעת הרא"ה דאם רוב שאובין פסול במקוה מרודד, נ"ל דדעת הרא"ה דלא מהני רביית מים שאובין במקוה מרודד הוא כך, דהנה שני טעמים יש לנו להא דמהני השקה לשאובים, האחד משום זריעה כמ"ש רש"י במס' ביצה י"ז ע"ב במשנה ושוין שמשיקין המים ואמרינן דהשאובים שהושקו למים כשרים נעשו מחוברים, אמנם השטמ"ק מס' ביצה שם הביא בשם הרא"ה הטעם דהשקה הוא משום ביטול, ובשו"ת אחרת הארכתי בזה במה שמסופק בשו"ת מהר"ם שיק שם אם מהני השקה מקוה שאוב למקוה שהיא כשר רק שהוא זוחלת, וכתבתי דאי הטעם משום זריעה שהשאובים שהושבו למים מחוברים נעשו זרועים כמו המים המחוברים א"כ אע"ג שהוא זוחל מ"מ השאובים אינם זוחלים ושפיר נטהרו מתורת מים תלושין וכשר לטבול כיון שאינם זוחלים אע"ג שהמים שנתחברו להם הם זוחלים מ"מ כיון שכבר יצא ע"י השקה מתורת שאובים שפיר כשר. משא"כ אי אמרינן מתורת ביטול א"כ נעשו כל המים כאילו היו כמו המים שהושקו להם כמו בכל דבר המתבטל לגבי חבירו וא"כ כיון שהם זוחלים ואינם מטהרים, כמו כן גם הם אינם יכולים לטהר, וא"כ י"ל דזהו סברת הרא"ה דלא מהני רביית מים שאובים במקוה מרודד דאזיל לשיטתו דכיון דשאובה לא מהני לטהר ע"י השקה רק מכח ביטול והכא כיון שצריך לאותו המים לטבול בהם א"כ האיך אפשר לומר שנתבטל, דביטול לא מהני רק היכא דאפשר לומר דהוי כמאן דליתא והכא כיון שצריך לאותו מים שבלאו"ה אי אפשר לכסות כל גופו ע"כ אי אפשר לומר כמאן דליתא (וכה"ג איתא במס' ביצה ל"ט ע"א בתוספ' ד״ה משום דהו"ל דשיל"מ בתירוץ השני עי"ש, ובספרי תבואות השדה ח"ד בסוגיא דמים ומלח הארכתי בזה אי אמריכן בכל ביטול איסור בהיתר דהוי כמאן דליתא) ע"כ י"ל בסברת הרא"ה דס"ל דהכא גבי שאובין אי אפשר להתבטל כיון שאי אפשר לו לטבול בלא השאובין, ודוק היטב וא"כ י"ל דבמעיין גם הרא"ה מודה דהשאובין נעשו כזרועים בתוכם ושפיר מהני אפילו רוב מים שאובים כיון שכבר נזרעו בתוך המעיין, שוב ראיתי בשו"ת נטע שורק ליו"ד סימן ע"ה באות ד' שם שכתב ג"כ דבמעיין גם הרא"ה מודה דמותר ליתן לתוכו שאובין אם הם מרודדין. וא"ש עפ"י הסברא שכתבתי בנועם סברת הרא"ה דבמעיין לא שייך זה דהשאובים נעשו ג"כ כשרים ע"י המעיין, ושמחתי שכוונתי לדעתו, רק הא וודאי אמת דבמעיין בעינ' ג"כ מ' סאה דווקא), והנה הא דחשש מע"כ שמעיינות שלנו אין להם דין מעיין כמ"ש המהרי"ט ח"ג סימן י״ח בד"ה והשתא דאתינא להכי, ועיין בדברי חיים להלכות מקואות סעיף י"ב, מ"מ נ"ל כיון דאין זה ברור עכ״פ שלא נקרא מעיין ע"כ אם אפשר להמשיך לתוך המקוה השאובין שלא יבאו לתוך המקוה ע"י כלי רק ע"י המשכה וודאי מהני וכן כתב בספר חידושי הרז"ה (נדפס בשנת תרצ"ח והסכימו עליו גדולי ישראל) דע"י המשכה וודאי מהני אפילו אם צריך רוב שאובים ובפרט דיש לצרף לזה מ"ש דבמעיין גם הרא"ה מודה דמהני רביית שאובים במקוה מרודד, רק שיראו שעכ"פ לא יחסר במקור המקוה מארבעים סאה דאז יצאנו כל החששות וכה"ג מהני אפילו על רצפת אבנים מ"מ אם אפשר ע"ג קרקע וודאי עדיף, ובחידושי הארכתי בטעם דהמשכה ועיין בחתס"ו סימן רי"ג, ודוק:
והנה י״ל דהא אי בעינן המשכה דווקא במקום שראוי לבלוע המים כמ"ש רמ"א בסעיף מ"ו דתליא בהא דאי טעם המשכה היא כדי שלא יבאו המים למקוה ע"י אדם א"כ א"צ דווקא מקום שראוי לבלוע דכל שנמשכו מאליהן שלא ע"י אדם אפילו אם מעיקרא באו ע"י אדם מ"מ כיון שכבר נפסק מזה כח האדם ממילא הו"ל שלא ע"י אדם (ועיין בספר דברי אמת בענין מקואות בדף הספר כ"ג ע"א בד"ה וראיתי בספר גינת וורדים, ודוק), ולא בעינן מקום שראוי לבלוע דווקא אמנם אי אמרינן דההמשכה הוא משום דבעינן שהמים יהיו טהורים שלא יהיו ראוים לקבלת טומאה (ועיין חתס"ו ליו"ד סימן רי"ג בד"ה וראיתי לקדמון אחד ודוק), וע"י שנגעו לקרקע במקום שראוי לבליעת המים נעשו המים כזרועין לקרקע ונתבטלה טומאתן כגוונא דמצינו גבי שתינ' תרומה שנטמאו שתלן נטהרו מלטמא במס' תרומות ורק גבי מים לא בעינן שתילה דווקא וסגיא נגיעה כל שהולכים על פני הארץ, ועיין היטב במרדכי פ"ב מס' שבועות א"כ בעינן דווקא שימשיך המים על מקום שראויים לבלוע שם דאז נעשו כמחוברים לקרקע ודוק היטב, עכ"פ בנ"ד כל שהיה בעיקר המעיין מ' סאה דרק מטעם חומרא בעינן המשכה דמדינא ליכא לא משום נתן סאה ונטל סאה דהראב"ד ג"כ לא חייש לה (ובחידושי הבאתי גדולי האחרונים דלא חשו כלל להא רק לרווחא דמילתא לעשות איזה תיקון כל דהוא) וגם משום מקוה מרודד בחומרת הרא"ה כבר העליתי מסברא בס"ד דהרא"ה ג"כ לא החמיר במעיין, ורק משום ספיקא בעלמא שמא מעיינות שלנו אינם חשובים מעיין כ"כ כמ"ש המהרי"ט, משום הך חששא בעלמא וודאי סגיא המשכה כל דהוא אפילו על רצפת אבנים אם אי אפשר לתקן שיהיה על הקרקע ממש, כנ"ל ברור בס"ד:
והנה מ"ש דמשו"ה מהני המשכה דהוי כנזרעו על פני הקרקע כן כתב בפירוש המרדכי פ"ב במס' שבועות וז"נ דלא אמר ר' יוחנן אלא שהמשיכה ע"ג מקום שהמים ראויות לבלוע בקרקע ואז המים נתבטלו אגב קרקע וכשזוחלת לגומא נעשו כאילו באו מתמצית הקרקע כי נתבטל מהם שם שאובים אבל המשיכה ע"ג רצפת אבנים שאין ראויות להבליע הוי כמו שמונחות בכלי ולא נתבטל שם שאובין מיניהו עכ"ל, הרי בפירוש דאי ההמשכה מטעם זריעה אז בעינן דווקא מקום שראוי לבלוע, אמנם אם ההמשכה היא רק שלא יהי' תפיסת ידי אדם אז מהני המשכה בכל מקום כל שנפסק כח האדם שנשאבו על ידו, וראיתי בספר גדולי טהרה בשו"ת סימן י' דזריעה לא שייך רק במים טמאים ולא במים שאובים דבנגיעה בעלמא לא הוי בכלל זריעה, ובדברי המרדכי שהבאתי מבואר ההיפוך, ודוק, עכ"פ בנ"ד שיש כמה צדדים להקל יש לסמוך דמהני השקה בכל מקום אפי' שלא ע"ג קרקע כיון דמה"ד ליכא שום חשש כל שיש ארבעים סאה בעיקר המקוה אע"ג שכבר נתנו לתוכה כמ"פ שאובין כיון שלא הי' חסר אפי' פ"א מארבעים סאה כמ"ש, כנ"ל ברור בס"ד, (וכ"כ בפי' בס' גידולי טהרה בנחל ס"ק י"ז דכל שא"צ המשכה מדינא לא בעינן שיהי' דווקא במקום שיוכל לבלוע עיי"ש ובש"ק ס"ק מ"א, ודוק), ואקוה שתנוח דעתו בזה:
והנני דו"ש באהבה, פק"ק באניהאד אור ליום ד' לס' גם ברוך יהי' כ"ו חשון תרס"ו לפ"ק.
אליעזר דייטש.