פרי השדה חלק ד· רבי אליעזר חיים דייטש
שאלות תשובות · סימן קכז
החיים והשלום וכ"ט לכבוד אהובי הרב המאוה"ג חו"ב חיציו שנונים וכו' מד"ה מנחם יהודה אדלער נ"י האב"ד בק"ק סערעדנא והגליל יע"א.
יקרת מכתבו הגיעני על דבר המקוה שנעשה בגליל, שלו ואופן עשייתה היה שיש שם מעיין ונתנו תיבה לתוך המים ואופן עשיית התיבה היה בהכשר שצא היה עליה שם כלי בתלוש שהניחו קודם הרצפה בלא דפנות ואח"כ עשו הדפנות תוך המקוה וברצפה יש נקב גדול המחבר מי המקוה היינו מה שבתוך התיבה עם המעיין, רק מע"כ נ"י מצא שם ברצפה על כשר אחד נקב שיש לו בית קבול ואינו יודע אם נעשה בתלוש או במחובר, רק זאת ברור לו שלא נעשה בכוונה לקבל רק אפשר שבשעה שתקנו הנסרים לרצפת המקוה נעשה הנקב שלא בכוונה כלל, והנה מע"כ נ"י צוה לתקן הנקב שלא יהיה לו שום בית קבול, מ"מ מסופק על לשעבר אם הנשים שטבלו בו א"צ טבילה אחרת דכיון בכלי עץ אפילו יש לו רק בית קבול כ"ש ג"כ הוי כלי, והאריך לברר הדין להלכה, ועיניו שפיר חזו בש"ע ובפוסקים גדולי אחרונים ורוצה לשמע דעתי ג"כ בזה, והנה טרם יהיה כל שית לא אפלפל עוד בדבריו רק מקודם נראה בזה דעת הראשונים ואח"כ כבא אל דבריו ג"כ, ונחזי מה דקמן בס"ד:
ברמ"א יו"ד סימן ר"א סעיף ל״ו כתב וז"ל ולכן מותר לעשות מקוואות ע"י צנורות וסלונית של עץ שמבאין מים מן הנהר וכו', ולא חיישינן שמא נעשה בהם גומא מכח לחלוחית ומקבלים דלא מקרי קבלה הואיל ולא עשאו אדם בכוונה עכ"ל, הרי מבואר להדיא שאפילו אם יש שם נקב בית קבול מ"מ מה שלא נעשה בכוונה אינו פוסל, אמנם המעיין בשו"ת מהר"י קולן סוף סימן נ״ו שכתב וז"ל ואולי כי גם זה הדעת שמחמיר כל כך לא דבר מהמרזיבות הדבוקים לגגות דשליט בהו אוירא טובא ולא שכיחא שיתלהתו וירקיבו עד שתחתיה שם גומא אלא דווקא בצנור הקבוע בקרקע ואפשר מתחת לארץ דלא שליט ביה אוירא ונרקב בקל התם הוא דחייש להכי עכ"ל, המעיין בדבריו אלו ילמוד משם שני דברים, האחד דאם נמצא נקב אפילו נעשה מאליו ג"כ הוי בית קבול ונעשה כלי על ידו שהרי לא התיר רק משום דשליט ביה אוירא לא שכיח שירקב ויעשה גומא, שנית מוכת דאם יש בבירור נקב אפילו הצנור קבע בקרקע ג"כ פוסל בו נקב וכבר הביא דברי מהריק"ו אלו בנוב"י מהדו"ת סימן קמ"ב ולמד מכאן דאפילו בצנור שקבעו ולבסוף חקקו מ"מ אם כל המים באים ע"י צבור כזה פוסל המקוה, והנה בנ"ד אין לנו עסק בדין השני מה שהוכיח הנוב"י מדברי מהריק"ו אלו דהיכא שכל המים באים ע"י צנור שקבעו ולבסוף חקקו דפוסל המקוה, וכבר האריך בזה הגאון בדברי חיים אות ל"ו עי"ש, ונדבר רק ממה שמשמע מדבריו דאפילו אם נעשה שלא בכוונה מ"מ כיון שיש לי בית קביל כ"ש פוסל המקוה והרמ"א כתב בפירוש דכל שלא נעשה ע"י אדם בכוונה אינו פוסל המקוה, והנה המעיין בהגהת מרדכי (סוף מס' קידושין) ימלא בזה ב' דעות דאיתא שם וז"ל ואפילו אין לו לבזבז מארבע רוחות והוי כמו סילון שהוא פרוץ מב' ראשיו מ"מ מפסל משום חשש חטטין שבתוכו עי"ש, ומדקאמר דמפסל משום חשש חטטין נשמע שהנקב נא נעשה בכוונה ומ"מ מפסל, ואח"כ כתב שם בשם הר' שמעיה וז"ל:
וההוא דמקואות החוטט לקבל בו צרורות בשל עץ בכ"ש היינו דווקא שהתחיל לחטוט וגלה דעתו דניתא ליה שיהיה בית קבול וכו' עכ"ל [ועיין בספר דברי חמודות על הרא"ש הלכות מקוואות חות כ"א שהבין ג"כ שיש שני דעות בהגמ' שם הרי בפירוש כמ"ש הרמ"א דאם לא נעשה בכוונה לא מקרי כלי, וכבר עמד ע"ז מרן החתס"ו ליו"ד סימן ר״א והאריך שם בפלפול אי מהני שיהיה מקרי ניחח ליה מה שיודעים אח"כ וליישב קושיית התוס' יו"ט פ"ו מס' מכשירין משנה א' בד״ה אם נתכוין, שהקשה דהכא משמע דלא מהני ידיעת הבעלים רק אם יודעים קודם שינגב הטל מעליהם וגבי פרה משמע דלרבנן אפילו לא ידעו הבעלים פסולה, ותירץ לחלק דגבי פרה וודאי רוב עולם ניחא להו בעליית זכר ולא אמרינן דכיון שמפסיד הפרה מסתמא לא ניחא ליה דאנן אזלינן רק בתר דעות בני אדם אילו לא היה נפסלה (ועיין בהרע"ב פ"ב מס' פרה משנה ד' ובתוס' מס' ב״מ ל' ע"א בד"ה עלה עליה זכר, ויש לנו בזה אריכות דברים במקו"א בס"ד), משא"כ לענין הכשר פירות תלוי השל בדעת הבעלים, ועי"ש בתוס' חדשים ס"ק ה', עכ"פ אם הנקב נעשה אפילו מעצמו באופן שאם הבעלים ידעו אח"כ וודאי יהיה ניחא להו (לולא שנפסל המקום ע"י) הוי כמו לדעת ופסול, ומתוך כך מחלק שם בין אם באים דרך צנור או רק דרך לווחים שאין להם דפנות דכשר, והיינו דבצנור וודאי ניחא ליה שיהיה לו בית קבול צרורות ועפר שלא יעכבו הילוך המים משא"כ גבי לווחים שאין לו דפנות, א"כ בלאו"ה לא יזיקו הצרורות להילוך המים שפיר לא מקרי כלי כל שלא נעשה בכוונה לבית קבול, כך הם תוכן דבריו, ואח"כ נבא לביאור דברי תלמידו בשו"ת ריב"א סימן ס"ג, ומקודם נבא לתרץ עוד קושייא אתת בתוס' יו"ט במס' מכשירין שם דהקשה דשם איתא העלן חרש שוטה וקטן אעפ"י שחשב עליהם שירד הטל אינן בכי יותן א"כ מוכח דהעלאה לא חשיב מעשה, ובפרק חי מס' טהרות גבי העלה חשו"ק בגוזל שנפל לגת משמע דהעלאה חשיב מעשה ומשו"ה מהכי בהעלהו חשו״ק וחשב עליו להאכיל לנכרי, עיין בתוס' יו"ט שם במס' טהרות, ולע"ד נראה לחלק דעד כאן מהני מחשבת חשו"ק ע"י מעשי עליה רק היכא שהמעשה כבר נגמרת בפי מחשבתו כמו שהעלה הגוזל דכבר נגמרה המעשה בוודאי שהרי אינו מחוסר עוד שום דבר, משא"כ בהעלה הפירות כדי שירד הטל שם בהעלאה גרידא מ"מ לא נגמר כוונת מעשיו דאטו הוא דבר ברור שהטל ירד עליהם כה"ג לא מקרי מעשה ולא הוי רק מחשבה גרידא ומחשבה לא מהני בחשו"ק, ומצאתי ראיה ברורה לדברי מדברי הש"כ יו"ד סימן ריא ס"ק צ"ב שכתב דגבי מי גשמים לא נקרא לדעת דלאו בדידיה תליא מילתא עי"ש היטב, וא"כ מכ"ש גבי חשו״ק לענין העלאת שירד הטל עליהם כיון דלאו בדידיה תליא לא נקרא מעשה ולא דמי להעלה גוזל מן הגת דהתם המעשה כבר נגמרה ומתורץ קושיית התו' יו״ט ודוק היטב עכ"פ יש להוכיח מכאן דלדעת לא מקרי היכא ולא עשאו בכוונה רק עכ"פ כשנגמר התכלית של המעשה אזי נקרא מעשה אפילו לא עשאו בכוונת, ועיין בדברי חיים אות ל"ה שכתב ג"כ דאפילו אי ס"ל דגם אם עשאו שלא בכוונה פוסל ע"מ בעינן שיהיה נענין איזה תכלית וז"ל שם רק דעיקר תלוי אם עשייתה לענין איזה פעולה כגון שיגירו המים בחוזק וכדומה, אבל אם לא נעשה לאיזה תועלת הבית קבול ורק ממילא שלא בכוונה עשה אדם בית קבול בוודאי פוסלת עכ"ל, עכ"פ יש לנו תנא דמסייע ג״כ דבעינן שיהיה נעשה לאיזה תכלית עכ"פ רק דהחמיר אפילו אם לא היה כוונתו לשם בית קבול דווקא רק כיון שמ"מ נעשה לאיזה כוונה הו"ל כלי, ודוק היטב שם:
ומעתה נבא למ"ש בשו"ת ריב"א שם והעלה דבר חכמה כיון דבמס' ב"מ כ"ב מדעת הגמרא הא דניחא ליה לבעלים ליאוש שלא מדעת וא"כ כיון דאנן קייל"ן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממילא לא מהני מה דהיה ניחא ליה לבעלים כשידעו אח"כ כיון דמעיקרא לא ידעו הו"ל כמו ישל"מ, כך הוא תוכן כוונתו, הנה שהגם שדבר חכמה דבר מ״מ לאו לכ"ע הכי ס"ל שהרי הש"ך בחו"מ סימן שנ"ח ס"ק א' העלה לחלק דדווקא גבי ישל"מ שאפילו לאחר שידעו מנפילת הדבר אינם מיאשים ברצונם הטוב משו"ה לא מהני היאוש אם לא ידעו בשעת מעשה משא"כ בדבר שאחר שנודע לבעלים ניחא להם ברצון טוב א"כ מהני הניחותא על למפרע ג"כ אפילו למאי דקייל"ן ישל"מ לא הוי יאוש עי"ש, והובא ג"כ בנוב"י מהד"ת לאה"ע סימן ע"ז עי"ש, וא"כ ה"נ כיון שיש לנו עכ"פ להנחה קיימת דזהו מקרי ניחא ליה כיון דאם לא היתה פוסלת המקוה בודאי ניחא ליה בבית קבול צרורות א"כ אע"ג שלא ידע מעיקרא ג"כ מקרי לדעת ולא דמי לשאר ישל"מ דשם אפילו לאחר ידיעתו אינו מיאש ברצון טוב לדעת הש"ך, הן אמת דתוספ' שם במס' ב"מ לא ס"ל כסברת הש"ך גבי מרי בר איסק עי"ש, אמנם הריטב"א שם בד"ה אייתי אריסיה ס"ל ג"כ כסברת הש"ך הנ"ל דכל דלאח"כ ניחא ליה ברצון טוב לא דמי לשאר ישל"מ (ובחידושינו לסוגיא דישל"מ הארכנו בזה בס"ד), עכ"פ אשכחנא מרגניתא טבא לדעת הריב"א די"ל דהשני דעות שהובאו בהגמ"ר אי חשיב כלי שלא לדעת ג"כ פליגי באמת בהא דדעה הראשונה ס"ל דכאן לא מהני מה שלא ידע מעיקרא דמקרי כמו לדעת ולא דמי לישב"מ כסברת הש"ך בחו"מ שהבאתי, אמנם הר' שמעיה שם במרדכי ס"ל דכאן ג"כ דמי לישל"מ ומשו"ה לא מהני ניחא ליה כיון שמעיקרא לא ידע הו"ל כמו ישל"מ וכמ"ש הריב"א שם, ודו"ק.
והנה מה שיש לדון בזה הוא אם כל הצנור נעשה כלי ע"י שיש בו בית קבול כל שהוא, והנה מע"כ נ"י הביא דברי שו"ת ריב"א שם שכתב בפירוש דהגם דכל הנסר מקבל טומאה מטעם דהוי יד לכלי מ"מ שאובין לא נעשו רק מה שבתוך הגומא ומחלק דבתיבה שלימה אע"ג שנקבוה מ"מ אם גם לאחר שנקבוה מקבלת מים כ"ש א"כ כל המים שבתוכו המה שאובים רק אם היתה פרוצה מצד הרבעי לא נחשב לכלי ממש רק מקום הגומא, כך העלה שם בשו"ת הנ"ל, והנה לפי"ז אם הי' צנור ארוך מאוד באופן שבכל אורך הצנור יש ארבעים סאה לא משכחת לפסול אפילו אם חטט בו לקבל צרורות שהרי המעט מים שבאותו הגומא שנעשו שאובים נטהרים ע"י השקה לשאר המים שיש שם מ' סאה בכל משך ארכו א"כ אמאי קתני במשנה מס' מקואות פ"ד משנה ג' החוטט בצנור לקבל צרורות בשל עץ כ"ש ומשמע אפילו ארוך כמה ג"כ פוסל וע"כ דכל הצנור נעשה כלי אע"ג דסתם צנור פרוץ עשני רוחות וכן מלשון הש"ע סעיף ל"ו שכתב וז"ל נעשה כולה על ידה כלי וכל המים שעוברים עליו חשובים שאובים ודאי משמע להדיא דכל הצנור נעשה כלי ע"י הגומא שמקבל כ"ש, ומ"ש מע"כ נ"י דמש"כ שם ס"ק ע"ז משמע דלא נעשו שאובים אינו מוכרח כל כך. עכ"פ ממשנה גופא וודאי משמע דכל הצינור נעשה כלי ובפרט שהש"כ עצמו כתב בפירוש בנקה"כ דכל הצינור נעשה כלי ע"י הגומא שבו, ומה שהביא מע"כ בשם שו"ת אחד ראיה מדברי הרמב״ם פ"ב הלכות כלים דמה שא"צ לקבול הוא רק מדרבנן מקבל טומאה, משם אין ראיה כלל לומר דלא כל הצנור נעשה כלי דבשלמא גבי קנה מאזנים או מקל שיש בהם מקום לקבלה שפיר אמרינן כיון דאותו מקום שיש לו בית קבול אין לו שייכות עם הכלי לא חשבינן לשאר מקום הכלי שאין לו שייכות עם זה המקום להיות נחשב ג"כ לכלי קבול משא"כ הכא גבי צנור שחטט לקבל צרורות דכוונתו שהמים לא יתעכבו בלכתם דרך הצנור א"כ הרי הגומא הזאת נעשה לצורך כל הצנור שיסבו המים בלכתן דרך שמה, ממילא הוי צורך לכל הכלי וכל הכלי נעשה כלי קבול, וזהו פשוט ומבואר, ובפרט שהבאתי ראיה מהמשנה עצמה דמיירי מסתמא בכל צנור אפילו ארוך כמה שהשטח ארכו מחזיק ארבעים סאה ומ"מ פוסל ולא נטהר בהשקה להמים עד מקום הגומא [ועיין ברא"ש פ"ד מקואות משנה ג' שכתב וז"ל וכל המים העוברים בצנור חשיבו שאובים, ועיין בתוס' ב"ב ס"ה ע"ב ד"ה צנור לא משמע הכי], ודוק:
ומעתה נבא אל הספק מ"ש מע"כ נ"י אם הנקב נעשה בתלוש או רק במחובר והוי קבעו ולבסוף חקקו לפי דעתי י"ל דאמרינן חזקה כשעת מציאתן ומסתמא גם מעיקרא היה בו הגומא ואין לומר הא קייל"ן דאין מחזיקין ממקום למקום דזהו דווקא היכא שיש איזה סברא לומר דרק במקום הזה נשתנה, ועיין מג"א סימן תס"ז ס"ק ח"י ודוק, וא"כ ה"נ אם היה איזה סברא לומר שנתחלחל בו נקב ע"י מרוצת המים כשהיה במחובר וודאי לא הינו מחזיקין על למפרע, ועיין היטב במחה"ש סימן תס"ז ס"ק ח"י ודוק, משא"כ הכא כפי הנראה הוא עוד מקוה חדשה ואין לנו סברא לומר דע"י שמונח במים נעשה בו גומא וא"כ יש לנו חזקה דכשעת מציאתן לומר שהנקב נעשה בו בתלוש והרבה פוסקים דחזקה דכשעת מצי אתן הוא חזקה מעליתא מה"ת, עיין בתוספ' רי"ד מס' קידושין ע"ט ע"א, ואפילו לדעת התוספ' בריש מס' נדה דאינו רק לחומר קדשים וטהרות עכ"פ לענין איסור נדה הוי כמו לטהרות, ועוד דהא אפילו אם נעשה במחובר הרי יש קצת פוסקים ומכללן הנוב"י מהד"ת סימן קמ״ב דלענין לטבול בו לא מהני קבעו ולבסוף חקקו, עיין בפתחי תשובה ס"ק ח', והגם דלא קייל״ן הכי עכ"פ בספק אולי נעשה בתלוש י"ל דכ"ע ס"ל דאין לסמוך לטבול בו רק היכא שברור עכ"פ שנעשה במחובר ובפרט שיש לנו חזקה דכשעת מציאתן שנעשה מעיקרא, וכבר הארכנו במקום אחר בענין חזקה דכשעת מציאתן בספרי ת"ה ח"א בשער החזקות ובספרי ת"ה חלק ששי בסוגיא דמומין בס"ד:
ומעתה גם ההיתר השני מ"ש מע"כ נ"י להתיר משום שמחובר למעיין ג"כ לא מהני דהא אפילו במחובר למעיין ע"מ בגוף הכלי אסור לטבול, ועיין היטב בסעיף ח' ובטו"ז בסעיף קטן נ"ט, דהא לטבול בכלי הוי אסור מה"ת דמה"ט אסרו שאובין אפילו למאן דס"ל מה"ת כלו שאוב כשר מ"מ גזרו על שאובין שלא יטבול בכלי וזהו אסור מה"ת רק דיש פוסקים דאם הכלי מחובר למעיין מותר לטבול גם בכלי כמ"ש הטו"ז בס"ק נ"ט לדעת הרמב"ם מ"מ אנו לא קייל"ן הכי ובפרט דעכשיו אין אנו יכולין לסמוך שהוא מעיין גמור דאין אנו בקאין איזה נקרא מעיין גמור כמ"ש בדברי חיים בפתיחה להלכות מקואות באות י"ב, וא"כ וודאי אין לבנות היתר ע"ז נגד מה שמשמע מפורש מש"ע סעיף ח' דבכלי אסור לטבול אפילו במעיין גמור, ע"כ מה שנ"ל בנ"ד דאין לנו היתר אחר רק כיון שלא נעשה בכוונה לשם בית קבול וכאן בנ"ד שאין הגומא בצנור גם לפי דעת החחס"ו בשו"ת סימן ר"א לא אמרינן דמסתמא ניחא להו כמ"ש שם בפירוש וכפי הנראה אין שום תועלת בגומא זאת ולא שייך לומר מסתמא ניחא ליה, וכבר כתבתי דגם מדברי חיים ס"ק ל״ה משמע דלא מפסל היכא שאין שום תועלת בהבית קבול דכשר, ע"כ מכל האמור יש לסמוך על הרמ"א דעתיר היכא שלא נעשה בכוונה ובכה"ג כמו בנ"ד גם החתס״ו והדברי חיים מכשירין ועכ"פ שלא להצריך טבילה שנית ושלא להוציא לעז על הנשים. שכבר טבלו וודאי יש לסמוך על הדעה השניה שבהגהת מרדכי במס' קידושין שבל שלא נעשה בכוונה אינו פוסל, וכבר עשינו סמוכין לזה שלא לחוש לומר אי הבעלים הוי ידעו הוי ניחא להו ומקרי לדעת דיש שיטות הפוסקים דכה"ג ג"כ מקרי שלא לדעת אי ס"ל גם כה"ג יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וא"כ סגיא לן עכ"פ שלא להצריך טבילה שנית, ועיין בנו"ב מהד"ת סימן ק"מ כמה דחק עצמו לסמוך להתיר שלא להצריך טבילה שנית, ומכ"ש בנ"ד שיש לנו לסמוך על מה שמפורש ברמ"א שכל שלא נעשה בכוונה לבית קבול אינו פוסל, והגם שהחתס"ו חוכך בה מדברי ההגה' מרדכי והמהריק"ו מ"מ בכה"ג דליכא סברא לומר דמסתמא היה ניחא לבעלים אילו היו יודעים שיש נקב לכ"ע אינו פוסל כל שלא נעשה בכוונה וא״כ סגיא לתקן על מכאן ולהבא דלאחר שנודע וודאי יש סברא לפסול, משא"כ טרם שנודע מהנקב אינו פסול וא"צ טבילה שנית, כנ"ל ברור בס"ד [ועיין שו"ת בית שלמה ח״ג ליו"ד סימן ס"ו ס"ז שהאריך ג"כ בזה הענין];
אמנם מ"ש מע"כ נ"י שציוה לתקן לעשות נקב מפולש, הנה אם הרצפה של התיבה תלויה באויר וודאי פשיטא שכל שהנקב הוי מפולש לא מקרי בית קבול, אמנם אם הרצפה הוא דבוק בקרקעית המקוה א"כ אפילו הנקב הוי מפולש מ"מ נשאר לו בית קבול ע"י שהוא דבוק ברצפה וכבר ראת בזה מ"ש החתס״ו דכה"ג יהיה ככלי קבול ממש, הגם שבשו"ת הגאון ר' יודא אסאד ז"ל סימן ר"ב הוכיח מדברי החתס"ו דלפי האמת עיקר חשש שלו היה רק מטעם שלא יבא לידי זחילה מ"מ למיחש מיהו בעי לכתחלא עכ"ע לתקן שלא ישאר שום חשש, ע"כ נ"ל שבאם הרצפה דהיינו הנסרים אינם הלוים באויר שיסתמו הנקבים לגמרי חוץ מהנקב שמחבר המעיין להמקוה ולא ישאר זולת זה שום נקב רק אם התיבה תלויה באויר חזי לא יזיק אפילו נקבים הרבה כל שאין להם שום בית קבול, ומחמת טרדה לא אוכל להאריך יותר:
והנני בזה הדו"ש והנלע"ד כתבתי פק"ק בני האד א' טוב טבת תרס"ו לפ"ק.
אליעזר דייטש.