אור ברסלב
פרי השדה חלק ד שאלות תשובות › סימן קכג

פרי השדה חלק ד· רבי אליעזר חיים דייטש

שאלות תשובות · סימן קכג

סימן קכב

חג השבועות יחוג ברוב ברכות וישועות כבו' אהובי חביבי ידנ"פ הרב הגאון הצדיק המפורס' וכו' כש"ת מו"ה יוסף ליב סופר נ"י אבד"ק פאקש יע"א.

יקרת מכתבו הגיעני ע"ד מה שנתיעץ עמי לאשר באחד מהמקומות הסמוכים לעירו אין להם מים במקוה מחמת שזה זמן רב לא ירדו גשמים והוא שעת הדחק גדול כי הדרך רחוק להם ליסע למקום שיש מקוה כשרה ע"כ עלה בדעתו לעשות מקוה מגליד דהיינו אייז ליקח מאייזקעללער שהיא גם עכשיו בנמצא ולעשות מזה מקוה, והנה כל יקר ראתה עיניו בכל ההלכות השייכים לזה בטור וב״י וש"ע סימן ר"א סעיף ל' ובשו"ת הפוסקים, ומפלפל הרבה כפי ידו הגדולה, ורוצה לשמע דעתי ג"כ בזה, והנה ראיתי במכתבו שהביא דברי הב"י במה שתמה על הטור דהשמיט גליד, וכתב דמשום דמדין ברד וכפור הוא נלמד, וע"ז כתב הד"ג נ"י דמשו"ה גם המחבר בש"ע סעיף ל' השמיט גליד, ולבבי לא כן ידמה שהמחבר ישמיט בכוונה מה שתמה על הטור למה השמיטו ואם שהמחבר מיישב דברי הטור מ"מ לא היה לו למחבר להשמיט, אשר ע"כ נ"ל דהמחבר אין לו צורך להביאו משום שהרי תיכף בסעיף ל"א הביא הדין דמקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובים וכמה שמפרש הש"ך ס"ק ע״ד בכוונתו דכשר לגמרי לטבול (ובסמוך בדברינו נדבר עוד מזה בס"ד) וא"כ כיון דאפילו מקוה שהיה כבר שאוב כשרה לאחר שהגליד ונימוח מכ"ש לעשות מקוה לכתחלא מגליד וודאי מותר וכיון שהמחבר היה בדעתו להביא הדין דמקוה שאוב שהגליד דכשר שהביא ג"כ בב"י בשם שו"ת הרא"ש מתוספתא פ"ב דטהרות לא רצה להביא ג"כ דגליד כשר להשלים המקוה דנלמוד במכ"ש, כנ"ל בכוונת המחבר שהשמיט גליד, ומה שתמה הד"ג נ"י על ספר גדולי טהרה בשו"ת סימן י"ב דהטור משו"ה השמיט גליד משום דלא פסיקא ליה דאם היו שאובין קודם שהגליד אפשר דאינו מעלה, ותמה עליו שעכ"פ היה לו להטור להביא דאם יודע בוודאי שלא היו שאובין מעולם דמשלים המקוה, ואני תמה ביותר על מ"ש בגדולי טהרה שם וז"ל:

משום דשלג וכפור לא היה עליו שם מים מעולם והאיך יכול לומר כן דכפור לא היה עליו שם מים מעולם הרי הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ז מס' מקואות כתב בפירוש וז"ל כפור הוא מה שיקפא מן המים בעת צאתו וירד דק וגליד מה שיקפא מן המים על פני הארץ ועל פני המים. הרי שהביא כפור אעפ"י שהיה עליו שם מים:

והנה לכאורא יש מקום לומר עפ"י התוספת' שהובא בר"ש פ"ג מס' טהרות משנה ב.' וז"ל מים טמאים שהגלידו ואין בהם משקה טופח טהורין נמוחי חזרו לטומאתן הישנה מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין נמוחי כשר להקוות עליו וא"כ מוכח דהא דכתבו מקוה שאוב שהגליד כשר מיירי שהמים לא היו טמאים דאפשר להיות שאוב ומ"מ הוא טהור כגון שנשאבו בכלי גללים כלי אבנים דשאוב מקרי כמ"ש בפירוש בסעיף ל"ד בש"ע שם וטהור הוי אבל אם המים היו כבר טמאים והגלידו וודאי אי אפשר לטבול בהם כיון דחזרו לטומאתן הישנה ופשיטא דכל שהמים בעצמן טמאים לא מהני לטהר אחרים כמ"ש בחתס"ו סימן רי"ג וגם הדר"ג נ"י רמז עליהם (וגם אני הארכתי בזה בחידושי להלכות מקואות באות ט״ז בס"ד) ומשו"ה שפיר השמיט הטור גליד כיון שאפשר שכבר נטמא פ"א ולא מהני לטבול בהם וא"כ אין צורך למ"ש בספר גדולי טהרה דמשו"ה השמיט הטור גליד משום שמא היו כבר שאובין וא"צ לדחוק בזה ולומר דהטור פליג לומר דגליד אין מוציא מידי שאוב ולמה לנו לומר שהוא חולק על תוספתא מפורשת ובפרט שאביו רבנו הרא"ש הביאו ג"כ בשו"ת כלל ל"א סוף סימן ב' עי"ש (וקצת תימא לי על הב"י שהביא רק סיפא דתוספתא מקוה שאוב שהגליד טהור משום שאובין, ולא הביא רישא ג"כ דאם היו טמאים ונמוחי חזרו לטומאתן הישנה, ובשו"ת הרא"ש שם הביא כל התוספתא כמה שהביא הר"ש בפ"ג דמס' טהרות שם) וטפי עדיף לומר שהטור ס"ל לגמרי כהתוספתא רק משום דגבי גליד צריך לידע בבירור שלא היו טמאים משו"ה השמיטו והא דאם היו טהורין דמהני להשלים זה נדע ממילא מדינא דכפור ואפשר לומר דכפור סתמא טהור, ואפשר דכוונת הרמב"ם בפירוש המשנה במ"ש כפור מה שיקפא המים בעת צאתו כלומר שנקפא תיכף אחר ירידתו מן הגג וליכא לחוש שנטמא משא"כ גליד הוא שנקפא על פני הארץ ויש לחוש אולי כבר נטמא, ובזה יהיו מיושבים ג"כ דברי הגד״ט מה שתמהתי עליו, עכ"פ אין הכרח לדברי הגד"ט לומר דמשום אולי היו שאובין השמיט הטור גליד כיון דאפשיל בפשיטות טפי דמשום דלמא כבר היו טמאין השמיט הטור וא"כ לא נצטרך לדחוק שהטור יחלוק על התוספתא מפורשת אשר גם אביו הרא"ש הביאו, ודוק, והנה צריך ליתן טעם מ"ט המחבר בסעיף ל"א הביא זה הדין דמקוה שהגליד טהור והרמב"ם לא הביא כלל הך תוספתא דמקוה שהגליד טהור גם מה שהשמיט בב"י רישא דתוספתא שהובא בשו"ת הרא"ש ובר"ש פ"ג מס' טהרות דבמים טמאים חזרו לטומאתן כשנמוחי וא"כ ממילא לא מהני טבילה בהו כשחזרו לטומאתן הישנה כמ"ש דבמים טמאים וודאי לא מהני טבילה, ונ"ל כיון דכל עיקר חזרה לטומאה ישנה הוא רק מדרבנן דמה"ת כיון שנטהרו נשארו בטהרתן כמבואר במס' שבת ט"ז ע"א טומאה ישנה דרבנן ועי"ש בצל"ח ד"ה אלא מעתה, וא"כ י"ל דהך דינא דתוספתא דגם במשקין אמרינן כשנמוחי חזרו לטומאתן ישנה י"ל דתליא בהא דאי ס"ל טומאת משקין דאורייתא א"כ י"ל דגזרו בהו גם טומאה ישנה דאע"ג דבמשקין לא שייך הני טעמי דאיתא מס' שבת שם לענין כלי מתכות מ"מ כיון דמשקין עלולים לקבל טומאה כדאמרינן מס' פסחים י"ח ע"ב גזרו גם במשקין טומאה ישנה משא"כ אי טומאת משקין עצמן הוא רק דרבנן א"כ שיחזרו לטומאתן ישנה הוי תרתי דרבנן לא גזרו, ועיין ברמב"ם הלכות כלים פרק י"ב הלכה ב' שפסק בפירוש דטומאה ישנה היא רק דרבנן, ומעתה א״ש דבמס' פסחים פליגי רב ושמואל דרב ס"ל טומאת משקין היא רק מדרבנן משו"ה משקה בית מטבחייא דכן ושמואל ס"ל טומאת משקין דאורייתא, עי"ש מס' פסחים ט"ז ע"א, והנה הרמב"ם פ"י הלכות טומאת אוכלים הלכה ט"ז שפסק דהא דמשקה בית מטבחייא דכן הוא מדברי קבלה הלכה לממ"ס עי"ש, א"כ שפיר י"ל דס"ל טומאת משקין מה"ת משו״ה צריד הלכה לומר דמשקה בית מטבחייא דכן הוי הללממ״ס וא"כ שפיר י"ל דטומאה ישנה אע"ג דהוא רק מדרבנן גזרו גם במשקין וא"כ אי אפשר לטהר מקוה שאוב שהגליד דשמא היו המים טמאים וחזרו לטומאתן כמ"ש בתוספ' וא"כ לא דמי מים שהגליד לשלג דשלג מעולם לא היה טמא דלחוש שעא העבירה על פי תנור כדאמרינן מס' נדה י"ז ע"א לא שכיחא, וא"כ שפיר כשר מקוה משלג דליכא חשש טומאה משא"כ לגליד חיישינן שמא היה טמא ויחזרו לטומאתן הישנה, אמנם המחבר ס"ל דמ"ש בתוספתא דחזרו לטומאתן הישנה הוא משום דס״ל להתוספתא כשמואל מס' פסחים שם דטומאת משקין דאורייתא משו"ה גזרו גם שיחזרו לטומאתן ישנה דבדאורייתא שפיר יש לגזור:

אמנם המחבר ס"ל דהלכה כרב דכל עיקר טומאת משקין הוא רק דרבנן עי"ש ברש"י ד"ה ר' אלעזר אומר וא"כ בטומאה ישנה דהוא ג"כ רק דרבנן לא גזרו במשקין דתרתי דרבנן לא גזרו, וא"כ ליכא שום חשש לטבול במקוה שהגליד אחר שנמיחה דכיון שהגליד נטהרו מתורת שאובין ומתורת טומאה, וא"כ שפיר יש מקום לומר כהבנת הש"כ ס"ק ע"ד בדברי המחבר דמקוה שהגליד לאחר שנמוח חזרו להיות כמו מי גשמים ומותר לטבול בהם וכמ"ש גם הד"מ בטור ס"ק כי, וא"כ חין מקום להשגת בעל לחם ושמלה ס"ק ס"ג שהרגיש דהרמב"ם לא הביא הך דהתוספת' דמקוה שהגליד כשר ומשו"ה רוצה לחלוק על הש"ך והד"מ עי"ש, ולדברינו א״ש דעיקר טעם שהרמב״ם לא הביא הך תוספתא להלכה [עיין רמב"ם פ"ז הלכות מקואות הלכה ג' שלא הביא רק לעשות מקוה משלג] היא משום דס"ל דגבי גליד יש לחוש דלמא פ"א כבר ה״ו טמאים ובמים דעלולין לקבל טומאה יש לחוש לזה וא"כ ניהו דנפיק מפסולא דשאובין אמנם מחשש טומאה לא נפיק, וא"כ אסור לטבול בו. אמנם המחבר פסק דמחשש טומאה ג"כ נפיק דבטומאת משקין דרבנן לא גזרו לטומאה ישנה וא"כ שפיר כשר לטבול בו מכיון שהגליד פ"א דהגליד מוציא מידי טומאה ומידי שאובין דלא חזרו לטומאתן ישנה, וראיתי בספר חידושי הרז"ה (לאחרון אחד) על הלכות מקואות ס"ק פ"ד שרוצה לומר דהא דנשארו בכשרותן לאחר שהגליד אע"ג שנמוחי דתליא אי ס"ל גבי שנוי מראה דנטהרו משאובין שאם חזרו למראה מים קודם שהיו שם ארבעים סאה אם נפסל אח"כ או לא (ובאמת גם בזה אנו נוהגים דלא חזרו לפסולם שהרי מעשים בכל יום שמכשירים מקוה אע"ג שחוזר אח"כ למראה מים קודם השלמת ארבעים סאה, ובשו"ת אחת [עיי' לעיל סימן ק"ה ק"ו ולקמן סימן קנ"א] הארכתי בזה בס"ד) אמנם לפי האמת א"צ לכל זה דבאמת אינו חוזר לפסולו רק משום חשש טומאה ישנה נגעו בה וממילא אי קייל"ן כרב מס' פסחים שם דטומאת משקין הוא רק מדרבנן לא גזרו משום טומאה ישנה וא"ש פסקא של המחבר כפי הבנת הש"כ והד"מ דכל שהגליד פ"א נתכשר לגמרי אפילו לטבול בו ואפשר דשני הפירושים בסמ"ג עשין רמ"ח ג"כ תליא בזה, ויש לעיין בזה, עכ"פ עלה בידינו לקיים דברי הש"כ ס"ק ע"ד בהבנתו בדברי הש"ע דמקוה שאוב שהגליד ומות כשר לטבול בו ושפתי כהן ישמרו דעת, וא"ש מה שהשמיט בב"י רישא דתוספתא לענין מים טמאים שהגלידו שחזרו לטומאתן ישנה דס"ל דתליא בפלוגתא דרב ושמואל מס' פסחים ט״ז ואנן קייל"ן כרב באיסורי דטומאת משקין דרבנן ולא גזרו על טומאה ישנה משו"ה שפיר השמיטו, וא"ש פסקא דהש"ע ושיטתו, וב"ה עלתה בידינו לקבוע מסמורות בפסקא דהש"ע סעיף ע"א וכפי מה דס"ל להש"כ בדברי המחבר וכפי מ״ש הב"י בעצמו בפירוש דברי התוספתא ודוק היטב בכל זה:

והנה לדעת המחבר פשיטא שמותר לעשות מקוה לכתחלא מגליד כיון דאפילו אם היה כבר שאוב והגליד ג"כ כשר א"כ מכ"ש לעשות מקוה מגליד שבחורף לקחו אותו מהנהר שמעולם לא היו שאובין כשר רק שעכ"פ צריך להביא הגליד בסלים מנצרים נקובים שלא יתקבצו שם ג' לוגין שאובים כמ"ש בחתס"ו סימן רי"ג, הגם שמ"מ עדיין יש לחוש כיון שהובא ע"י אדם למקוה א"כ נפסל ע"י דהויה הוי ע"י אדם המקבל טומאה, ועיין בדברי חיים סוף ס"ק מ"ד, וצ"ל דכל זמן שהגליד יוכל להביא ע"י אדם ג"כ דכל זמן שנקרש לא חל עליו שם פסול, שבתי וראיתי דדברי הגד"ט שהבאתי יש להם מקום גם לדברינו דיעה כתב בדברי הטור לחלק בין כפור לגליד דגבי כפור אין לחוש שהיו שאובין דאע"ג דכפור ג"כ היא מן המים שנקפים מ"מ כיון שהיא דק מאוד אין לחוש שנשאבו משא"כ בגליד יש לחוש אולי היו שאובין, ומ"ש הדר"ג נ"י דעכ"פ היה להטור להביא דכשר לעשות מגליד כגון אם יודע בבירור שלא נשאבו י"ל דגזרינן בכל גליד אטו שיעשה מגליד שהיו שאובין ולא דמי למים דלא גזרינן אינם שאובין אטו שאובין דבין מים שאובין לאינם שאובין איכא הכירא משא"כ בין גליד ליכא הכירא בין גליד משאין שאובין לגליד הבא ממים שאובין, רק שעומד נגדו דברי התוספתא שהביא הב"י דשאוב שהגליד נטהר משאובין וצ"ל דעכ"פ יש לחוש אולי היו המים טמאים ולענין טומאה לא מהני מה שהגליד דחזרו לטומאתן כרישא דהתוספ' שהביא הר"ש פ"ג מס' טהרות, והטור ס"ל לגמרי כהתוספתא דהגליד שנמוח חוזר לטומאתו משא"כ כפור לא שכיח כל כך שיטמא כמו גליד, ויותר יש לומר בדברי הטור שס"ל ג"כ כהתוספתא דשאובין שהגלידו נשארו בכשרותן ממה שנאמר דהטור לא ס"ל הך דהתוספתא דמסתמא לא יחלוק על אביו רבינו הרא"ש שהביא סתמא הך תוספתא ומשמע דהכי ס"ל, עיין שו"ת הרא"ש כלל ל"א סוף סימן ב', ומה שמסיים הרא"ש בשו"ת שם וז"ל: וכ"ש שיש ללמוד ממים טמאים שכיון שהוכשרו פ"א שוב חין חוזרין לפיסונן עכ"ל, אין כוונתו מים טמאים ממש שהרי מעיקרא הביא התוספתא שכתב בפירוש נמוחי חזרו לטומאתן ישנה והוא עצמו כתב שם מקודם וז"ל מצינו קולא יותר במים שאובין מבמשקין טמאין עי"ש, וע"כ כוונתו מ"ש בסוף דבריו שם מים טמאים היינו שאובין אבל טמאים בוודאי חזרו לטומאתן כשנמוחי כמ"ש בפירוש בתוספ' שם, רק מדברי הב"י הוכחנו שפיר דס"ל דגם לענין טומאה לא אמרינן חזרו לטומאתן ישנה מדלא הביא כלל רישא דתוספתא, ודוק, (ועיי' לקמן סוף סימן קכ"ד):

והנה לכאורא יש לעיין אמאי לא נימא גם לענין שאובין שחזרו לפיסולין כמו לענין איסורין דקייל"ן אין דחוי באיסורין לענין כזית איסור שנצמק והדר ונתפח במס' מנחות נ"ד ע"ב, ועיין ברמב"ם פ"ד הלכות טומאת אוכלין הלכה ו', וצ"ל דטומאה שאני דכיון שנטהר פ"א אינו חוזר לטומאתו, רק מ"מ מדרבנן חזר לטומאה ישנה כמ"ש להוכיח דהרמב"ם ס"ל דטומאת משקין הוי דאורייתא פ"י הלכות טומאת אוכלין הלכה ט"ז, והרי לענין השקה מצינו ג"כ שכיון שהוקק פ"א נשאר בטהרתו בש"ע סעיף כ"ב, ואע"ג שהש״כ שם בס"ק קי"ב הביא בשם רבינו ירוחם דחוזר לפסולו לאחר שנפסק ההשקה מ"מ היינו רק בהשקה דלא הוי רק משהו, ועיין בספר גד״ט בשו"ת סימן י', משא"כ בהגליד דנפקעו שם שאובין מכל המים שפיר אינו חוזר לפסולו, ועיין בספר לחם ושמלה ס"ק צ"ה שהאריך להוכיח דגם בהשקה פורתא נשארו כל המים בהכשירן אפילו לאחר שנפסק ההשקה עכ"פ בהגליד שנפסק שם שאובין מכל המים אפילו הרבינו ירוחם מודה שנשארו לעולם בהכשירן וא"כ ופי דעת הש"כ ס"ק ע"ד דגבי מקוה שהגליד כשר לגמרי לטבול בו ולא רק להשלים כפירוש הראשון שבסמ"ג עשין רמ"ח, וא"כ עכ"פ בגליד שלא היה שאובין מעולם שהובא מן הנהר וודאי היה כשר לעשות ממנו מקוה ושיביאו הגליד בכלים מנצרים שלא יתקבצו בהם ג' לוגין שאובין כמ"ש החתס"ו סימן רי"ג וכמו דמותר לעשות מקוה כה"ג משלג אפילו כל המקוה משלג כמ"ש הטור והרמב"ם והש"ע [ועיי' בשו"ת פרי השדה חלק שלישי סימן רנ"ג]:

אמנם אע"ג דלדינא וודאי יש לסמוך על המחבר והד"מ והש"כ ס"ק ע"ד דאפילו מקוה שאוב שהגליד כשר לגמרי דהוי כמו מי גשמים א"כ דמכ"ש דמותר לעשות מקוה מגליד שלא היו שאובין מעולם מ"מ להלכה למעשה כיון שהטור והרמב"ם השמיטו גליד וכתבנו בטעם דבריהם דניהו דנמלטנו מחשש שאובין ולא כמ"ש בספר גד״ט מ"מ מחשש טומאה לא נמלטנו וא"כ אפילו בגליד שהמים לא היו טמאים מעולם כמו בגליד מן הנהר שבוודאי לא היו טמאים מ"מ יש לחוש אטו גליד ממים שכבר נטמאו ולענין טומאה אמרינן דחזרו לטומאתן כשנמוחי וממילא פסול לטבול בו ולא דמי לשלג דבשלג ליכא חשש טומאה כמ"ש דלשמא העבירו על אויר תנור כמ"ש מס' נדה י"ז ע"א לא שכיחא ולא חיישינן א"כ יש חילוק בין גליד לשלג דאפשר דמה"ט השמיטו הטור והרמב"ם גליד משום דחיישינן בכל גליד אטו גליד ממים שהיו טמאים וכיון שמצינו עכ"פ חילוק בין גליד לשלג לא מלאנו לבי להורות הלכה למעשה לעשות מקוה מתחלה מגליד, וכמ"ש גם כה"ג נ"י בשם הירושלמי מס' תרומות פ"ח הלכה ג' וז"ל:

צריכין אנו למיחוש למה דברייתא חוששין (הגם שיש לחלק דהתם מיירי במילי דסכנה עי"ש) עכ"פ כיון שלא ראינו לעשות מעשה בזה אין רצוני להקל, מ"מ נ"ל ברור ליקח גליד מה שלא היה שאוב מעולם וגם לא היה טמא כגון שידוע שלקחו אותו בחורף מנהר ולהניחו סמוך למקוה ולהמשיך אותו ע"י חריץ למקוה ובפרט שיהיה מקום הראוי לבלוע דמותר אפילו אם כל המקוה יהיה ע"י המשכה כה"ג דכיון שיש פוסקים דאפילו בשאובין מותר ע"י המשכה כולה דאע"ג דאנן קייל"ן דשאובה שהמשיכה כולה פסול ואינו כשר רק ברביה והמשכה (עיין בסעיף מ"ד מ"ה מי"ו) מ"מ כיון שדעת הישועות יעקב סימן ר"א ס"ק ט"ו דלכ"ע שאובה שהמשיכה כולה אינו פסול רק מדרבנן (ובחידושי בהלכות מקואות אות ע"א הארכתי בזה בס"ד) וא"כ כה"ג להמשיך כל המקוה מגליד כיון דמדינא כשר אפילו לעשות כל המקוה מגליד ובפרט מגליד שלקחו אותו מהנהר דליכא לא חשש שאובין ולא חשש טומאה ורק משום גזירה אטו גליד שכבר היה טמא אסור לדעת הטור והרמב"ם ולדעת הש"כ והש"ע והד"מ מותר לעשות מקוה מגליד בכל ענין א"כ עכ"פ ע"י המשכה אפילו כל המקוה בהמשכה כיון דשאובה שהמשיכה כולה ג"כ מה"ת כשר ורק מדרבנן בעינן רביה והמשכה כמ"ש בישועות יעקב א"כ להמשיך מגליד כה"ג וודאי יש להתיר לכל הפוסקים. וא"כ אם אי אפשר באופן אחר נ"ל ברור דמותר ליקח גליד ולהניחו סמוך למקוה שיהיה רחוק ג' טפחים עכ"פ ממקום המקוה ולהמשיך תוך המקוה ארבעים סאה מים והמשכה יהיה במקום שראוי לבלוע וגם יהיה רחוק ג' טפחים עכ"פ כמ"ש בסעיף מ"ה סעיף מ"ו, כנ"ל ברור בס"ד (ובמקוה משלג שכשר בנפשר אח"כ עיי' שו"ת חיים שאול ח"א סימן ע"ד אות כ' אמנם לא מיירי שם שכל המקוה נעשה משלג עיי"ש):

והנני בזה אוה"נ בכל לב מוקירו ומכבדו דו"ש באהבה רבה פק"ק באניהאד מוצש"ק אור ליום א' ר"ח סיון מ"ה למב"י תרס"ח לפ"ק.

אליעזר דייטש.

תוכן העניינים

פרי השדה חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה