אור ברסלב
פרי השדה חלק ד שאלות תשובות › סימן קיז

פרי השדה חלק ד· רבי אליעזר חיים דייטש

שאלות תשובות · סימן קיז

סימן קטז

לכבוד אהו' הרב המאה"ג חו"ב נפלא ידיו רב לו בפלפול וסברא וכו' מו"ה מנחם יהודא אדלער נ״י אבדק"ק סערעדנא יצוא"ס.

מכתבו שנית הגיענו, והנני להשיבו ע"ד אשר תעה עלי במ"ש [בספרי שו"ת פר' השדה ח"ב סימן צ"ד] שאם נסרים רצפת המקוה דבוקים בארץ ממש יש לחוש שנעשו כלי קבול ע"י הנקבים שעשה בהם נקב מפולש כיון שיכול לקבל צרורות כמו שהוא דבוק בקרקע ותליתי עצמי באילן גדול חת"ס ליו"ד סוף סימן ר"א שכ' וז"ל: שהרי מכיון שמונחים על רצפת אבנים הרי הנקבים עשויים לקבלה והו"ל כלי קבול ממש עכ"ל, ומשו"ה העליתי דלדעת החת"ס הה"ד אם הנסרים מונחים על רצפת קרקע ועשה בהם נקבים ג"כ הו"ל כלי קבול וע"ז תמה מע"כ נ"י דהרי מבואר להדיא בש"ע סימן ר"א סעיף ז' הלוקח כלי גדול ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ הר"ז כשר ולא אמרי' שנעשה כלי קבול ע"י שקבעו בארץ. ומשו"ה רצה מע"כ נ״י לחלק דדוקא ברצפת לבנים ס"ל להחת"ס דנעשה כלי קבול ע"י שמונחים הנסרים דבוקים ברצפה משא"כ ברצפת קרקע לא נעשה כלי קבול משו"ה, כך הם תו"ד, ואען ואומר] לא מצינו שום חילוק בין לבנים ובין רצפת קרקע דהרי לבנים ג"כ אין שום שם כלי עליהם ואפי' מתכת העשוי' מתחלתה לשמש הקרקע אינו מקבל טומאה כמבואר להדיא מס' כלים פרק י"א מ"ב בצנור שנעשו לקרקע דאינו מקבל טומאה (ועיין בדג"מ ביו"ד סימן ר"א סעיף מ"ח, ודו"ק) וא"כ מכש"כ לבנים פשיטא שאין עליהם שם כלי כלל דסתם לבנים עשוי' לבנין ומה לי רצפת אבנים או לבנים או קרקע, אמנם הענין הוא כך דודאי מי שלוקח כלי שלם ועושה בו נקב שלא יוכל לקבל א"כ ל"ל דע"י שמחברו לקרקע נעשה כלי קבול שהרי עיקר כונתו שלא יוכל לקבל ומה שקבעו בארץ הוא שיהי' כבנין ויפקע ממנו שם כלי לגמרי ומשו"ה שפיר הוי מקוה כשרה בעושה נקב בכלי המטהרו מידי טומאה וקבעו בארץ. משא"כ אם הנסרים מונחים דבוקים בקרקע או ברצפת לבנים ועושה נקב (והיינו לדעת מרן החת"ס בשו"ת שם דאמרי' דניחא לי' בנקבים) ס"ל להחת"ס דזהו דומה לכלי עץ שמקבל כ"ש דמקבל טומאה ואע"ג דשולי הכלי הו"ל קרקע הרי הוא כמו שאם הי' כלי נקוב ומרחו אח"כ בטיט או בגללים דאע"ג דטיט וגללים ודאי לאו בר קבולי טומאה הוא מ"מ אם כבר הי' כלי רק שנקב, מהני לי' אפילו מריחת טיט וגללים לקבל טומאה כמבואר במס' כלים פ"ג משנה ד' חביות שנתרועעה וטפלה בגללים עיי"ש ה"נ מכיון שאלו הנסרים כבו היו ראוים לקבל ע"י הנקבים שהיו בהם אע"ג שהעמיד הנקב לעשותו מפולש מ"מ כיון שמעולם לא נפקע מיני' שם בית קבול א"כ מה בכך שרצפת הכלי הוא רק קרקע מ"מ הרי נשאר עליו שם בית קבול. ואע"ג דלא נעלם ממנו החילוק בין חביות שנתרועעה ונופלה בגללים דהתם בתלוש וכאן במחובר. מ"מ הרי בהחת"ס מיירי ג"כ במחובר ומ"מ חייש לזה, ועכ"פ אין שום חילוק בין הרצפה הוא מלבנים הנבנים תוך הקרקע או הרצפה הוא סתם קרקע אם יש לחות משום שנקבל אין חילוק, אמנם האמת יורה דרכו כמ"ש הגאון ר' יודא אסאד ז"ל בסימן ר"ב דכוונת החת"ס ז"ל היה רק לחוש משום זחילה משו"ה כתבתי ג"כ דרק למיחוש מיהו בעי ולא מדינא רק לחששא בעלמא שלא יהיה נראה מה שהוסיף לחקוק הנקבים בעומק יותר כגלוי דעת דניחא לי' גם מעיקרא במה שהיו נקבים והוסיף עליהם כיון דלא נפקע מהם לעולם שם בית קבול, ולא דמי כלל לההוא דסעיף ז' בסימן ר"א בלוקח חביות גדול דהתם מנקבו שלא יהיה בית קבול ועיקר עשייתו לכך שלא יהיה ראוי לקבול דאל"כ למה מנקב כלי שלם. משא"כ הכא שהנסרים כבר דבוקים בקרקע ומוסיף על הנקבים נראה כאילו היה ניחא לי' במעיקרא ג"כ ואדרבא בנ"ד אפשר דגרע בנדון רהחת"ס דשם היה כוונת העושה הנקבים בנסרים לטבל אותם מתורת מדרס וסבר לתקן ולא תקן (כמה שתלויין החת"ס על דברי הש"ך סימן קצ"ח ס"ק מ"ה, ודו"ק), משא"כ הכא כיון דנקבים האלו היו ראויים מעיקרא לבית קבול וע"י מה שהוסיף לא נפקע מהם הבית קבול ודאי יש לחוש טפי, דכדמות ראיה עכ"פ יש מהמשנה דחביות שנתרועעה וטפלה בגללים דאע"ג דלולא הגללים לא היה כלי מ"מ כיון שעכשיו ראוי לקבלה נעשה כלי א"כ ה"נ נעשה כלי עי"ז, וא"כ עיקר סמיכתנו להתיר הוא רק משום דהנקבים לא נעשו מעולם לשם כלי, ומה שמעכ"ה ני' הוסיף על הנקבים לעשותן מפולש לא היה ג"כ כוונתו לשם כלי עכ"פ אם באנו לחוש לסברת החת"ס דהיכא שאפשר שיהיה ניחא ליה, מקרי כלי, טוב יותר לפקוק הנקבי' לגמרי שלא ישאר שום בית קבול לדעת החת"ס כנ"ל בס"ד:

ב') מ"ש בכוונת הגאון דברי חיים בס"ק ל"ה שדעתו להכשיר יותר אם, נעשה בכוונה ע"י אדם להגיר המים מאם נעשה ממילא, אמת הדבר שהכי משמע מדבריו להמעיין שם בס"ק ל"ג אמנם יש סברא לומר ג"כ איפכא דאם נעשה בכוונת אדם טפי מסתבר לפסול אע"ג שהיה כוונתו להגיר המים מ"מ הרי ראוי לקבלה ג"כ, והגם שמע"כ נ"י אמר בזה דבר שכלי דכוונה הפכית מורה יותר שלא נעשה לקבלה כמו לענין מצות אפילו א"צ כוונה מ"מ פסול בכוונה הפכיות, הגם שהוא סברא נכונה מ"מ אחר העיון קצת י"ל ג"כ איפכא דבאמת יש לחלק בין הכא ובין מצוה. דגבי מצוה. יש לנו שני טעמים דא"צ כוונה טעם אחד דסתמא לשמה כמו גבי קדשים ריש מס' זבחים או דכוונה אין שום ענין למצוה, עכ"פ היכא שמכווין בפירוש לשם דבר אתר הרי אותה כוונה שהוא לשם דבר אחר מפסיד כוונת המצוה מה שלולא שהיה לו כוונה אחרת הוי אמרינן דסתמא הוא לשם מצוה (ויש לנו בזה אריכות דברים בספרי תבואות השרה ח"א בסוגיא דמצ"כ וגם בחידושינו בכתובים) משא"כ הכא אטו אין בית קבול אחד יכול לפעול פעולות הרבה דהיינו שהמים יגירו על ידו בחוזק וגם לקבל צרורות וא"כ אדרבא איפכא מסתברא דאם עשה הנקב בכוונה אע"ג שהיה כוונתו להגרת המים מ"מ כיון שנעשה בכוונה ודעתו עליו א"כ אפשר שיעלה על דעתו ג"כ שאגב אורחא יהיה גם לקבלת צרורות, משא"כ אם נעשה ממילא שלא בכוונה ומעולם לא עלה על דעתו שיהיה לו איזה תועלת לא חשיב כלי, משו"ה כתבתי שלאשר בין כך ובין כך הלשון קצת מגומגם בס"ק ל"ה (ובפרט במ"ש שם ורק ממילא שלא בכוונה ויותר היה לכתוב אפילו אם נעשה שלא בכוונה) שיותר טוב היה אם היה מסיים אינה פוסלת, והנה לאשר באמת בגוף הדין אין נ"מ כ"כ שהרי הגאון עצמו בפתיחה להלכות מקואות אות י"א הביא דעת הגמרא והש"ע דשלא מד דעת אינו פוסלת (כמ"ש מע"כ נ"י ג"כ במכתבו) אין להאריך בזה, עכ"פ הדרן לעיקר הדברים שמדינא נקבים אלו אינם פוסלים כמ"ש במכתבי הקודם ג"כ דכיון דלא נעשו מדעת, ולחוש דיהיה ניחא ליה ל"ש הכא כיון דאין שום תועלת ע"י הבית קבול צרורות ולא נצרך לו כלל דרק בצנור יש לחוש שיהיה ניחא לו לקבל צרורות וא"כ כיון דמדינא כשר פשיטא דאין שום חשש על הנשים שטבלו בו כבר כמ"ש במכתבי הקודם, רק במ"ש שכיון שמע"כ נ"י כבר נחית לתיקון המקוה באופן היותר טוב שטוב יותר לפקוק הנקבים לגמרי כיון שמונחים דבוקים ברצפת הקרקע ונשאר להם בית קבול עפמ"ש החת"ס ואע"ג שאין זהו עיקר הטעם מ"מ למיחש מיהו בעי, ולחלק בין רצפת לבנים לרצפת קרקע לא מצינו בזה חילוק ממשנה וגמרא דסתם לבנים העשויים לבנין ג"כ יש להם דין קרקע ובפרט שעשיתי קצת סמוכים לדברי החת"ס ממשנה פ"ג מס' כלים משנה ד' דאפי' אם הגורם לקבלה הוא דבר שאינו מקבל טומאה מ"מ נעשה כלי והגם שיש לחלק בין תלוש למחובר, ע"ז כתבתי שהרי בנדון דהחת"ס ג"כ היו מחוברים ומ"מ ציוה לפקוק אותם וא"כ ה"נ אני על משמרתי אעמודה שמהיות טוב עכ"פ לפקוק הנקבים לגמרי, וזהו ודאי דבר פשוט שעל הנשים שטבלו עד עתה אין שום חשש כי גם החת"ס לא כתב זה לעיקר הטעם כמ"ש הגאון ר' יודא אסאד ז"ל סימן ר"ב דהא לא גרע מקבעו ולבסוף חקקו:

והנה עיינתי היטב במכתב מע"כ נ"י וראיתי שמה שהביאו לזה לחלק בין רצפת לבנים לרצפת קרקע הוא משום דברצפת לבנים יכולין הנקבים להחזיק מים משא"כ ברצפת קרקע לולא שהמעיין מבעבע מתחתיתו לא הי' מחזיק שום מים משו"ה לא חשיב להכלי, במחכ"ת אין זה ענין כלל וכי מה נפק"מ לנו אם הנקבים יכולים להכיל מים בקרבם או לא וכי יש לנו איזה הו"א כלל לפסול משום שיש לו בית קבול למים הא פשיטא שבודאי לא עשה הנקבים לקבלת מים רק דאנן אמרינן אולי יהיה ניחא לו שיקבל צרורות והרי כלי שנעשה לצרורות אינו יוצא מתורת כלי עד שאינו ראוי לקבל אפי' צרורות וזהו ג"כ מבואר במשנה פ"ג מס' כלים העשוי לאוכלין שיעורו באוכלין וא"כ כיון דראוי לקבל צרורות עכ"פ הרי שם כלי עליו, רק דמעיקר הדין אין לנו חשש כיון דלא נעשה לשום דבר ול״ה דעתו עליו מעולם, עכ"פ אם באין לחוש לדעת החת"ס אולי יהי' ניחא לי' בבית קבול זה לצרורות ועי"ז יעשה כלי בודאי צריך לפקוק לגמרי, ובנ"ד איכא נמי חשש שמעיקרא בתלוש הי' וו הנקבים ונעשה כלי בתלוש וע"י שהוסיף מ"מ לא נפקע ממנו שם כלי כמ"ש, זולת אם דרך הנקב באים המים למקוה הרי דרך עשייתו מורה בעצמו שאינו עשוי כלל לקבלת צרורות א"כ לא חשוב בית קבול דגבי כלים אזלי' בתר לאיזה ענין נעשו עיין היטב פי"א מס' כלים, אמנם בנ"ד כפי"מ שהבנתי במכתבו לא הי' כלל בדעתו בפתיחת הנקב שיבאו מים על ידו א"כ אם נחוש למ.ה שיהי' ניחא לו יוכל להיות כלי בית קבול צרורות ויפסל המקוה וא"כ ודאי טוב לפקוק אותו לגמרי, ועפימ"ש א"ש ג"כ מ"ט כשר בלוקח חביות גדול כשמנקבו וקבעו בארץ בסעיף ז' דהתם הוי כלי לקבלת מים ומכיון שניקב אפי' קבעו בארץ אינו מקבל מים כלל לולא שקבעו בארץ ונפקע מתורת כלי בית קבול משא"כ הכא דמשום קבול צרורות אתאינן עלה וכיון שמעיקרא קודם שפתח הנקב להיות מפולש כבר הי' מקבל צרורות וגם עכשיו כיון שדבוק בארץ ג"כ עדיין ראוי לקבל צרורות א"כ לעולם לא נפקע עדיין מתורת בית קבול צרורות שהי' מעיקרא עליו שם כלי לקבלת צרורות שעכשיו ג"כ עדיין מקבל צרורות, ודו"ק היטב, מ"מ אם הי' באפשר לעשות הרצפה מאבנים או מצימענט בודאי היה יותר טוב דבען יש לחוש מ"מ שיתחלחל באיזה זמן לקבל צרורות, ועיין חת״ס סוף סי' ר"א [ועיין לקמן סימן קכ"א]:

והנני בזה הדו"ש באהבה, והנלע"ד כתבתי פק"ק באניהאד אור ליום ג' לסדר לכן אמור לבנ"י כ"ו טבת שנת תרס״ו לפ"ק. אליעזר דייטש.

תוכן העניינים

פרי השדה חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה