פרי השדה חלק ד· רבי אליעזר חיים דייטש
קונטרס נחלי מים · חלק שני
נבאר סוגיא דזוחלין ונוטפין בס"ד.
כ"ט) מקודם נבאר מ"ש המחבר בסעיף י' מעיין שהמשיכו לברכת מים יש לה דין מעיין, כלומר לטהר בזחילה והא קייל"ן דרבו הנוטפין על הזוחלין אינו מטהר בזחילה ובש"ך ס"ק ל"ב כתב דהכא מיירי בשלא רבו הנוטפין, אמנם קשה קצת דאמאי לא ביאר כן המחבר דרק בכה"ג מטהר בזוחלין כשלא רבו הנוטפין, ועיין מ"ש לעיל באות ח"י ובאות י"ט. וכעת נ"ל לחלק באופן אחר, דהנה לכאורה קשה גם ממשנה דפ"א מס' מקואות מעיין מועטין שרבו עליו מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן אלמא דכשרבו שאובים על המעיין אינו מטהר בזוחלין ואמאי כתב כאן המחבר בסעיף י' בסתמא דמעיין שהמשיכו לברכת המים מטהר בזוחלין ומשמע דאפילו הברכת מים מרובים, ונ"ל דהנה הא דמעיין מטהר בזוחלין ג"כ הי' משום שדרך המעיין להיות זוחל ונוטפין אין דרכן להיות זוחל [ועיין חתס"ו יו"ד סימן ר"ב ד״ה ונראה מ"ש שם בשם הרא"ם בספר היראים ודו"ק] וא"כ י"ל דודאי אם הזחילה בא מכח המעיין שפיר מטהר בזוחלין אפילו המי גשמים מרובים מ"מ כיון דע"י המעיין שהמשיך לתוכה נזחלו חזינן דעיקר הזחילה ע"י המעיין. ומעיין דרכו בכך, משא"כ אם המי גשמים או השאובים גורמים הזחילה אז אין מטהר בזוחלין אע"ג שמחוברים למעיין מ"מ כיון דהזחילה בא ט"י המי גשמים או השאובין סאין דרכן להיות זוחלין אינם מטהרים וא"כ א"ש דשם במס' מקואות מיירי שהשאובים גורמים הזחילה כמ"ש הר"מ בפירוש המשנה שם וז"ל:
ומעלה רביעית שתהיה עין המים מעוטת המים ושאבו המים ונשפך בה עד שרבו המים וגברו וכו' עכ"ל עי"ש, וא"כ משמע שהשאובים ששפכו לתוכה הם גרמו הזחילה משו"ה אינו מטהר רק באשבורן משא"כ הכא במעיין שהמשיכו לברכת מים מיירי שהמעיין גרם הזחילה שע"י שהעשיך המעיין לברכת מים התחיל להיות זוחל וכיון דעיקר גרם הזחילה היא המעיין אע"ג דמעיין מועטים מ"מ כיון שגרם הזחילה היא ע"י מעיין שפיר מטהר בזוחלין כיון דמעיין דרכו לזחול, וא"ש ג"כ בנהר שרבו הנוטפין, דאינו מטהר בזוחלין דשם אין הזחילה ע"י המעיין רק ע"י הנוטפין אע"ג שגם הנהר היה זוחל מעצמו ג"כ בלא הנוטפין מ"מ עכשיו הוא טובל בנוטפין שיכולים לזחול אפילו בלא הזוחלין מהנהר משו"ה פסול לטבול שם (ואם מותר לטבול במקום שהיו זוחלין מעיקרא ג"כ בזה כבר האריכו הפוסקים עיין בב"י), עכ"פ הנוטפים זוחלין מעצמן ג"כ משו"ה אסור לטבול בנוטפין, משא"כ הכא במעיין שהמשיכו לברכת מים מיירי שרק המעיין היא גרם הזחילה כה"ג שפיר מותר לטבול אפילו בזוחלין כיון דעיקר גרם הזחילה הוא המעיין ומעיין ממהר בזחילה, וא"ש החילוק בין הא דמס' מקואות במעיין שרבו עליו מים שאובין דהתם השאובין גרמו הזחילה ועשו״ה אינו מטהר רק באשבורן, ודוק היטב, ועפ"י מ"ש דעשויה מטהר הכא בזחילה משום דעיקר גרם הזחילה הי' ע"י מעיין א"ש לשון המחבר שכתב מעיין שהמשיכו לברכת מים שהם נקוים ועומדים כלומר וא"כ חזינן דעיקר הזחילה ע"י מעיין ומשו"ה מטהר בזוחלין [ועיין לקמן סימן נ"א ואות נ"ב]:
ל') דעת מהריק"ו בסימן קט"ו ובסימן קנ"ו (והביא הש"כ ס״ק ל') דהא דאמרינן מעיין שהמשיכו לבריכה וחזר והפסיקו הרי היא כמקוה כלומר שאינו מטהר עוד בזוחלין היינו דווקא שכבר נחו פ"א מזחילתן אבל היכא דאכתי לא נחו מזחילתן יש לו עדיין דין מעיין לטהר בזוחלין עי"ש היטב ועיין עוד לקמן בסוף אות נ"ב כבין סברתי מהריק], ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים. דלע"ד משמע מהרז"ה בהשגות על ספר בעל הנפש באות ג', דלא ס"ל הכי, דלדידיה אדרבא עדיפא ויותר מטהר המעיין שנחו אח"כ במקום אחד, דהנה הראב"ד בספר בעה"נ הקשה על תרי״ף דס"ל שאובה שהמשיכה כולה טהורה ממשנה דמעיין שהעבירו ע"ג השוקת דפסול לטבול בה אפילו חוץ לכלי, וז"ל הראב"ד שם בפרק שני למדנו מענין השוקת שהעבירו ע"ג כלי שהמעיין שהעבירו, בתוך הכלי אע"ג שנמשך ויוצא ממנו ועדיין המעיין מושך כתחלתו דינו כשאוב לגמרי, עכ"ל הראב"ד שם. כלומר ומוכח דשאובה שהמשיכה כולה פסול וכתב עליו הרז"ה בהשגות שם וז״ל:
וזו בעיני אינו קושיא שלא אמרו שאובה שהמשיכה טהורה אלא שהמשיכה למקוה אבל מעיין שיצא מתוך השוקת ומושך על הארץ א"ן לה טהרה כל זמן שמושך שדינו כדין שאובה ואם העמידו ועשה לו אשבורן לאחר שיצא מן השוקת לא נזכר במשנתינו ואין ללמוד ממנה לא לפסול ולא להכשיר עכ"ל, הרי דס"ל להרז"ה דהתם משו"ה אינו מטהר בהמשכה משום שעדיין לא נחו המים והמשכה לא מהני רק אם כבר כמו באשבורן וא"כ איך ס"ל הכא להמהריק"ו דמעיין שהמשיכו ע"ג בריכה והפסיקו אם עדיין לא נחו דין מעיין עליהם אעפ"י שהפסיקו ממקורו ומביא רא"ה מגל שנתלש והרי הכא לענין שאובין ס"ל להרז"ה דמשו"ה לא מהני לטהר בהמשכה משום דעדיין לא כחו והא לדעת מהריק"ו יש לו יותר דין מעיין אם לא נחתו עדיין דמהני אפילו לטהר בזוחלין, ומ"ש לענין שאובין דאין לו דין מעיין לטהר אפילו בהמשכה כיון שלא נחו ולענין זחילה מטהר יותר אם עדיין לא נחו והרי פסול זחילה גרע מפסול שאובין דהא זחילה פסול מה"ת לרוב פוסקים (עיין בספר דברי חיים להלכות מקואות סעיף ח"י ובחתס"ו ליו"ד סימן ר"ב) ושאוב כולו כשר לדעת הרבה פוסקים ולדעת הש"כ ס"ל בס"ק י"ז דהמחבר בסעיף נ"ג ס"ל כולו שאוב כשר מה"ת עי"ש הגם דבספר שערי דעה סימן ר"א ס"ק ג' כתב דאינו מוכרח שהמחבר ס"ל כולו שאוב כשר מה"ת, עכ"פ לענין שאובה יש הרבה פוסקים שמקילין בכמה ענינים, וא"כ אמאי נימא הכא לענין מעיין להחמיר טפי היכא שלא כחו המים לענין שאובה מלענין זחילה, והנה בעיקר קושיית הראב״ד ע"ט לא כשר מעיין שהעבירו ע"ג שוקת משום המשכה י"ל דלמא מיירי שלא הלכו שיעור המשכה לאחר שנעשו שאובים בשוקת או שלא היו ע"ג קרקע שראוי לבלוע עיין בש"ע סעיף מ"ה וסעיף מ"ו, וצ"ע בכל זה:
ל"א) והנה בעיקר סברת מהריק"ו במ״ש דאפילו אם נפסקו ממקור המעיין מ"מ כיון שעדיין לא נחו מזחילתם עדיין יש להם דין מעיין היא כך משום דכיון דהא דמעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן היא משום דדרך המעיין שיהיו זוחלים (ואע"ג דיש מעיינות שעומדים באשבורן ג"כ) מ״מ עיקר דרך המעיין שיהיו נוזלים משו"ה מטהר בזוחלין משו"ה שפיר ס"ל למהריק"ו דכל שעדיין לא נחו מזחילתם הרי דרכן בכך שיהיו זוחלים משו"ה מטהרים כדרכם בדרך זחילה רק לאחר שכבר נחו והופסקו ממקומם הראשון אז הדרך שיהיו נקוים וקיימים משו"ה אח"כ אינם מטהרים בזוחלין וא"כ י"ל דהיינו דווקא לענין זחילה שפיר יש להם דין מעיין כל זמן שלא נחו עדיין מזחילתם משא"כ לענין שיהיו מטהרים דרך המשכה אפילו לאחר שנשאבו בכלי שיהיה יועיל להם המשכה שפיר י"ל כסברת הרז"ה בהשגות על הראב"ד דהמשכה אינו מועיל רק אם המשיכו למקוה, דהנה התוספ' כתבו בכמה מקומות דלמאן דס"ל כלו שאוב מה"ת כשר מ"ט גזרו כלל לפסול שאובים, ותירצו גזירה שלא יטבול בכלי דפסול מה״ת עיין מס' ב"ב ס"ו ע"א בתוספי ד"ה מכלל ובמס' פסחים י"ז ובמרדכי וברא"ש ובכמה מקומות, וא"כ י"ל דגם בשאובה שהמשיכו מ"מ צריך לראות שלא יגיע איזה תקלה עי"ז ולטבול בשאובים אפילו בכלי משו"ה י"ל דוודאי אם כבר נמשכו לתוך מקוה תו ליכא חשש שיטבול גם בכלי דוודאי ניכר שפיר בין כלי למקוה כיון שלא באו המים לתוך המקוה ע"י כלי רק מן הכלי על הקרקע ומשם למקוה, משא"כ כל זמן שלא נחו אלו השאובים במקוה יש לחוש אם נתיר לטבול בהם שימשיכה אפילו לתוך הכלי לטבול בהם עשרה ס"ל שפיר נהחז"ה דאפילו בהמשיכו השאובים אינם נכשרים רק אם כבר נחו במקוה דאם יטבול בהם כדרך משיכתן כמה שהם איכא חשש שימשיכם לכלי ג"כ ויטבול בהם משו"ה לא מהני המשכה רק אם כבר המשיכה למקוה, זהו הנ"ל בכוונת הרז"ה, ודוק:
ל"ג) ובעיקר סברת המהרי"ק דאפילו אם הופסקו מהמעיין מ"מ כל זמן שלא נחו מזחילתם עדיין תורת מעיין עליהם. י"ל דתליא בהא דוודאי אי אמרינן דמשו"ה מעיין מטהר בזוחלין משום דדרך המעיין שיהיה דחל א"כ י"ל דכל זמן שלא נחו מזחילתם מטהרים, כיון שהם עדיין דרך זחילתם, אמנם בחידושי המאירי במס' שבת ס"ה ע"ב טעם אחר הא דמעיין מטהר בזוחלין ומקוה רק באשבורן, וז"ל שם בד"ה ממה שכתבנו וטעם הדבר שהנוטפים צריכים אנו בהם לארבעים סאה במקום אחד אבל מים חיים חיותם מחברם אף בזחילתם ואין צריכים במקום אחד עכ"ל, וא"כ הא דלא בעי במעיין אשבורן דווקא היא משום דמעיין חיותם חזק טפי משו"ה נצטרפו הארבעים סאה אע"ג שאינם במקום אחד וא"כ היינו דווקא אם עדיין לא הופסקו ממקור המעיין אז וודאי חיותם חזק משא"כ אם כבר הופסק ממקום המעיין כיון שכבר נחלש כח חיותו א"ה מה בכך שעדיין לא נחו מזחילתם מ"מ כיון שמעיקר מקום מקורם כבר נפסקו א"כ אינם מטהרים דרך זחילה רק כשהארבעים סאה במקום אחר ומשו"ה בעי אשבורן דווקא כדעת הש"ך דפליג על סברת המהרי"ק, ודוק היטב בזה, כי י"ל דזהו תליא בהני שני טעמים משום מה מעיין מטהר בזוחלין ג"כ, ונדבר עוד מזה בס"ד, [ועיין לקמן אות מ' מ"ג מ"ה]:
ל״ג) במס' שבת ס"ה ע"ב ברש"י ד"ה שמא ירבו נוטפין כתב ורובא דעלמא מפרשים נוטפין כשאובין ולאו מילתא הי' דתנן הנוטפין כמקוה ומשו"ה כתב נמי בתר הכי דהוי להו כשאובין לא גרסינן. ולע"ד נראה לפרש כוונתם מ"ש רש"י בשם רובא דעלמא נוטפין, כשאובין היא כך, דהנה בספר בעה"נ להראב"ד הקשה דהכא אליבא דשמואל משמע דחייש רק לשמא ירבו נוטפין על הזוחלין הא מחצה על מחצה כשר ובמס' מקואות פ"ה העיד ר' צדוק על הזוחלין, שרבו על הנוטפין שכשרים משמע הא מחצה על מחצה פסול, והנה לכאורא י"ל דהא אי מחצה למחצה כשר או פסול תליא בהא, דהנה ידוע מ"ש התוספ' במס' חולין כ"ח ע"ב ובמס' עירובין ה' ע"ב דגבי מחצה ע"מ יש שני צדדים דהא באמת אי אפשר לצמצם רק דאפשר מ"מ שמא צמצם ואפשר דהוי פחות או יותר וא"כ אי הוי דאוריתא אזלינן לחומרא דיש שני צדדים לחומרא כמו הכא שמא הטנופין רוב ושמא מחצה ובדאורייתא אזלינן לחומרא שמא הנוטפין רוב או מחצה משא"כ בדרבנן אזלינן לקולא שמא הזוחלין רוב ושמא מחצה, ועיין בספר דברי שאול ליו"ד סעיף ב' (ועיין בספרי ת"ה ח"ג בסוגיא דמע"מ כרוב אות ד' ה' מ"ש שם) וא"כ י"ל כך דבאמת היה כשר במחצה זוחלין רק משו"ה בעינן רוב זוחלין דדלמא לא הוי רוב רק פחות [ועיין בש"ך ס"ק י' שכתב ג"כ דאי זחילה פסול מה"ת אין להכשיר במחצה ע"מ, ועיין שו"ת משיב כהלכה יו"ד סימן י״ח שכתב ג"כ דאי זחילה פסול מה"ת אין להכשיר במע"מ] אמנם אי פסיל זוחלין הוי רק מדרבנן פשיטא דבמע"מ כשר דהא יש ג"כ ספק דלמא הוי פחות, וא"כ י"ל דהך גירסא ס"ל פסול זחילה לא הוי רק מדרבנן, ועיין בחתס"ו ליו"ד סימן ר"ב שהביא שיש שיטות הפוסקים דפסול זחילה הוי רק מדרבנן ולא כדברי חיים להלכות מקואות סעיף ח"י שכתב שם דזוחלין לכ"ע פסול מה"ת, והנה גבי שאובה מצינו בפירוש הרבה פוסקים דאפילו כלו שאוב רק מדרבנן פסול ויש להם סמך ממשנה דמס' טהרות פ"ד משנה ז' דמים שאובין היא אחד מהספיקות שטהרו חכמים משמע דכלו שאוב ג"כ רק מדרבנן והנה כאן אמר שמואל שמא ירבו נוטפין משמע הא מע"מ כשר וע"כ הי' משום דזחילת רק דרבנן, וא"ש מ"ש נוטפין כשאובין כלומר דפסול רק ברבו נוטפין וא"ש לקיים מה שמפרשי רובא דעלמא והגירסא דנוטפין הו"ל כשאובין כלומר רק מדרבנן פסול ומשו"ה אינו פוסל רק ברבו הנוטפין דבמעי כשר משום דכיון דמי אפשר לצמצם איכא ג"כ ספק שמא פחות ובדרבנן תלינן לקולא, משא"כ אי הוי דאורייתא הוי אזלינן לחומרא משום ספק דשמא הוי רוב נוטפין וא"כ במע"מ ג"כ היה פסול, ודוק, ועיין ישועות יעקב ליו"ד סימן ר״א ס"ק ד' משמע ג"כ דאי פסול זוחלין רק מדרבנן יש להכשיר במע"מ, ועיין בש"כ ס"ק י', ודוק [ועיין פנ"י מס' שבת ס"ה שכתב ג"כ דמאן דס"ל כלו שאוב לאו דאורייתא זוחלין ג"כ אינו מה"ת, ועולים שפיר דברינו בס"ד, ועיין לקמן אות ל"ז].
ל"ד) בהא דזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים י"ל על שני פנים, או משום דנוטפין נתבטלו ברוב זוחלין, ועיין בר"ש פ"ה מס' מקואו' דאשמעינן דאפילו אם ליכא בזוחלין לחודא כדי לטבול משלימים הנוטפין וכה"ג י"ל דנוטפין בטלו בזוחלין והוי כמו איסור נהפך להיתר ויש להם ג"כ דין זוחלין לטהר בזחילה, אמנם אי הו"א דנוטפין כיון שהם ג"כ היתר דהא באשבורן מותרים הו"ל נוטפין בזוחלין היתר בהיתר ולא בטל צ"ל דהא דזוחלין שרבו על הנוטפין כשרים הוא משום דמ"מ הרי טובל עצמו בזוחלין גיב דכיון דזוחלין הוי רוב חשבינן כאילו טבל בזוחלין ואע"ג דהנוטפין באים ג"כ על גופו מ"מ הרי קיי"לן דמין במינו אינו חוצץ (ועיין בספר נטע שורק על הסוגיות בסוגיא דתלוש ולסוף חברו בסוף הסוגיא עי"ש), אמנם כה"ג וודאי בעינן שיהיה שיעור טבילה בזוחלין עצמן אפילו בלא צירוף הנוטפין, ועיין בישועות יעקב ליו"ד סימן ר"א ס"ק ה' שהאריך בזה, ולקמן נבאר שיש חילוק בין המקום שהיה מהלך בשחלה למקום שנתרחב ע"י רבוי הנוטפין, ועיין בר"ש מס' מקואות פ"א משנה ז' ובפ"ה שם משנה ג', ונבאר עוד בס"ד ועיין לקמן אות מ״ד.
ל״ה) אמנם לעניין שאובין הא דכשר מה״ת ברוב מים כשרים כמ"ש בש"ע סעיף ג' היא וודאי דמיעוט שאובים נתבטלו ברוב כשרים רק מדרבנן פוסל בג' לוגין כל זמן שאין במקוה מ' סאה והא דגזרו על ג' לוגין דווקא היא משום דג' לוגין חשוב משום דג' לוגין ראויין לרחיצת אדם כמ"ש התוספ' מס' ב"ב ס"ו ע"ב בד״ה מכלל עי"ש, והא דכשיש מ' סאה אינו נפסל אפילו באלף סאה מים שאובים היא משום דכיון שכבר יש במקוה ארבעים סאה נטהרו כל השאובים ע"י השקה, והנה יש לעיין במקוה שאין בו ארבעים סאה ונפלו בו ג' לוגין דנפסל כל המים שהיו שם אם נפל אח"כ מאותה המקוה שנפסלה ע"י ג' לוגין למקום אחר אם חשבינן כאילו כבר נפסלה המקוה לגמרי ונעשה כל המקוה שאוב לפסול גם במקום אחר, ועיין בט"ז ס"ק ל' דמשמע מלשונו שהמקוה שנפסלה חשוב כאילו היו כל המים שאובין, ועיין בספר גדולי טהרה בנחל ס"ק כ"ג ומדמי לה להא דאמרינן חענ"נ ועיין בר"ן סוף פרק כל הבשר שהאריך בזה, אמנם נ"ל דבר חדש בזה דעד כאן אמרינן דע"י ג' לוגין נפסל כל המקוה לגמרי עד שאפילו ג' לוגין ממנה פוסל במקום אחר כאילו היו ג' לוגין שאובין בפני עצמן בלא תערובות כלל, כמ"ש בספר גדולי טהרה שם. היינו דוקא אם היה המקוה חסרה ג' לוגין עכ"פ, וא"כ נפסלה ע"י ג' לוגין דהוי דבר חשוב וג' לוגין שאובין השלימו לארבעים סאה אז חשבינן כאילו היו שאובין לגמרי כל המים שבמקוה שג' לוגין ממנה פוסלים אפילו במקום אחר וכמו דאמרינן בשאר איסורים חענ"נ משא"כ אם המקוה לא היתה חסרה רק פחות מג' לוגין אע"ג שאותה המקוה נפסלה עד שיצאו ממנה כל המים שלא ישארו ג' לוגין מ"מ כיון שלא היה חסר שיעור ג' לוגין שהיא שיעור חשוב הו"ל רק כאילו נאסרה ע"י משהו וחתיכה שנאסרה במשהו גם בשאר איסורין לא אמרינן חענ"נ לאסור אחרת במשהו כמ"ש התוספ' מס' חולין ק' ע"א ד״ה בשקדם וסלקו, א"כ ה"נ לא אמרינן שנעשו כולם שאובים ממש לפסול מקוה אחרת ג"כ בג' לוגין דכל שלא היה חסר ג' לוגין הו"ל רק כאילו נאסרה ע"י משהו דאע"ג שנפל לתוכה ג' לוגין מ"מ כיון שלהשלמת ארבעים סאה לא היה חסר רק משהו הו"ל רק כאילו נאסרה ע"י משהו וא"כ לא הוי כשאובים ממש לפסול מקוה אחרת ע"י ג' לוגין שנפל ממנה כיון דגם באיסור והיתר ל"א כה"ג חענ"נ לאסור אחרת כשאינו נאסרה רק ע"י משהו, ודוק היטב בהך סברא:
ל"ו) ומתוך האמור נוכל להבין דברי המחבר בש"ע סעיף כ"ב התמוהים לי דכתב וז"ל:
היה המקוה חסר גי לוגין ונפלו לו ג' לוגין מים שאובין לעולם היא בפסולו, ואח"כ בסיף הסעיף כתב וז"ל:
היה חסר אפילו קורטוב ונפלו לו ג' לוגין מים פסלוהו והרי היא בפסולו עד שיצאו ממנו מלואו ועוד, והנה יל"ד למה בראש הסעיף כתב היה חסר שלשה לוגין דהמקוה נפסלה ע"י ג' לוגין ואמאי לא נקט תיכף רבותא יותר דאפילו לא חסר רק קורטב נפסלה בג' לוגין דלענין ההכשר ג"כ הכל חד בין אם היה חסר ג' לוגין או חסר רק קורטוב דהרי בחסר ג' לוגין ג"כ לא בעינן יותר רק שיצאו מלואו ועוד, כמ"ש המחבר שם בפירוש, ועיין בט"ז ס"ק ל"ב מ"ש בשם הראב"ד דכל שלא נפסל רק ע"י ג' לוגין סגיא להכשיר כשיצאו ממנו מלואו ועוד. ולענין שהמקוה נפסלה גם בחסר קורטב נפסל בג' לוגין. א"כ למה נקט המחבר בראש הסעיף הדין בשהיה חסר ג' לוגין כיון דהדין שוה בין חסר ג' לוגין בין חסר אפילו רק קורטב, והיא דקדוק עצום בדברי המחבר, עוד יל"ד דברישא בחסר ג' לוגין נקט לעולם היא בפסולו ובסוף הסעיף גבי חסר קורטב נקנו הרי הוא בפסולו ולמה שינה הלשון בסיפא מברישא ? אמנם עפ"י דברינו הנ"ל שיש לחלק בין אם היה חסר ג' לוגין דאז הוי כשאובין ממש אפילו לפסול במקום אחר משא"כ כשחסר רק קורטב אז רק אותה המקוה נפסלה בג' לוגין אבל לא שג' לוגין ממנה יפסול. ג"כ המקוה אחרת מהטעם שכתבתי יהיה מדוייק מאוד לשון המחבר דבאמת הם שני דינים דבהיה חסר ג' לוגין חשבינן לכל המקוה שנפסלה בג' לוגין כשאובים לגמרי שג' לוגין ממנה יפסלו גם במקום אחרת משו"ה נקט לעולם היא בפסולו כלומר שכל כך נפסלה ע"י ג' לוגין שאפילו במקום אחר ג"כ פוסל ג' לוגין ממנה וא"ש הלשון לעולם כלומר אפילו למקום אחר וכן משם גם עוד למקום אחר משו"ה נקט לעולם אמנם בסיף הסעיף דלא היה חסר רק קורטוב דאמרי' דרק אותה המקוה נפסלה כיון שלא היה עדיין ארבעים סאה אבל אינם שאובין ממש לפסול גם במקום אחר (דהוי כמו חתיכה שלא נאסרה רק ע"י משהו דלא אמרינן חענ"נ) נקט שפיר הלשון והרי ״היא״ בפסולו כלומר דרק אותה המקוה פסול לגמרי עד שיצאו ממנו מלואו ועוד כיון שלא היה בה ארבעים סאה בשלימות אמנם שג' לוגין ממנה יפסלו גם במקוה אחרת זהו לא אמרינן כיון שלא היה חסר רק משהו וא"ש מאוד, ומדוייק לשון המחבר בס"ד והיא נכון עפ"י הסברא ג"כ בס"ד, ועיין בר"ן סוף פרק כל הבשר דמדמי ג"כ הא דשאובין פוסלין לחענ"נ, ודוק, [ועיין בישועות יעקב סימן ר"א ס"ק כ"ח ודוק, ולקמן בסוגיא דשאובה שהמשיכוה נבאר עו בס"ד]:
ל"ז) לעיל באות ל"ג הבאתי דברי הפ"נ מס' שבת דאי ס"ל כלי שאוב רק דרבנן פסול וא"כ ע"כ דדרשא ההיקש מקוה למעיין היא רק אסמכתא בעלמא א"כ הה"ד לעניין פסול זחילה ג"כ רק דרבנן עיין פ״נ שם ס"ה ע"ב בתוספ' ד״ה שמא ירבו, והנה נ"ל דגם מסברא י"ל הכי דלעיל באות יו"ד הבאתי לתרץ מ"ש הרשב"א בתוס' מס' ב"ב ס"ו ע"ב בד"ה מכלל דאי כלו שאוב רק דרבנן א"כ אמאי צ"ל בתוספתא במקוה שהניח ריקן ומצאו מלא כשר משום דחזקת המקואות כשרות הא בלאו"ה הו"ל רק ספיקא דרבנן וכתבנו דלעולם כלו שאוב רק דרבנן והא דאצטריך לחזקת המקואות כשרות משום דאי לאו דחזקת המקואות כשרות הו"א אוקי הטמא בחזקתו. אמנם כל זה היא רק אי אמרינן דחזקת נמא אע"ג שהיא רק מסובב מ"מ מהני נגד חזקת המקוה, עי"ש היטב, והנה המהרי"ק סימן קט"ו ושאר פוסקים הביאו ראיה דפסול זחולה הוא מה"ת מדחזינן דשמואל חייש שמא ירבו הנוטפים משמע דמספק נמי פסול וע"כ דפסול זחילה הוי מה"ת, אמנם אי הו"א דאיכא חזקת טמא שפיר י"ל דלעולם הוי, פסול זחילה רק דרבנן והא דחייש לשמא ירבו הנוטפין משום דאיכא חזקת טמא. עיין שו"ת קול אריה סימן ס״ב שמפלפל נ"ה אי מהני כאן חזקת טמא, ועיין היטב לעיל באות י' ודוק, אמנם אי הו"א דחזקת טמא לא שייך כלל כיון שאנו דנין רק על המקוה ע"כ מוכח כסברת מהרי"ק דזחילה דאורייתא דאי דרבנן לא הוי חיישינן מספיקא שמא ירבו הנוטפין דחזקת טמא לא חשוב כלל (ועיין בספרי תבואות השדה ח"א בשער החזקות שהארכתי בזה בס"ד אי אזלינן בתר חזקת המסובב ג"כ) וא"כ לדעת הרי דכלו שאוב הוא רק דרבנן דלא קשה מהתוספתא דאינו מכשיר במקוה שהניחו ריקן רק משום חזקת המקואות כשרות משום דאיכא חזקת טמא וא"כ ס"ל ע"כ דחזקת טומאה חשיב ג"כ, א"כ שפיר י"ל דזחילה רק מדרבנן פסול והא דחייש מספיקא שמא ירבו הנוטפין היא משום דאיכא חזקת טמא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, וא"כ א"ש דמוכח גם מסברא כדעת הפנ"י דאי כלו שאוב רק מדרבנן פסול זחילה ג"כ רק מדרבנן, ודוק היטב, ועלה בידינו לקיים הגירסא דנוטפין כשאובין:
ל"ח) אמנם ראיתי בחדושי הרמב"ן למס' שבת ס"ה ד"ה סמא ירבו שהביא בשם ר"ח וז"ל שם:
אבל ר"ח כתב כלשון הזה שמא ירבו מי גשמים שהן נוטפין מן הגגות ונעשו שאובים על מי פרת שהם זוחלין כדתנן במקואות, הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה, פירוש לפי שהשאובים פוסלין המעיין ברוב ולא לגמרי אלא דבעי אשבורן וכו' ומשו"ה עביד להו מקואות ומושך לתוכן מאותן מימות דאשבורן מטהרין, עכ"ל הר"ח שהביא הרמב"ן, והנה הא וודאי קשה לאיזה צורך נדחק הר"ח דאלו הנוטפין שאבוה דשמואל היה חייש שמא ירבו שנעשו שאובין על הגגות והא פשיטא שלא יחלוק הר"ח על כל המשניות דנוטפין אפילו אינם שאובים ג"כ אינם מטהרים רק באשבורן, ועוד יל"ד בלישנא דר"ח במ"ש ומושך לתוכן מאותן מימות דאשבורן מטהרין, מאי נ"מ לנו באיזה אופן היה עושה המקוה, וגם מ"ש דאשבורן מטהרין פשיטא דבאשבורן מטהרין ואמאי לא יטהרו אפילו באשבורן, ולתרץ כל זה נ"ל מה שיל"ד עוד למה הביא הגמרא כלל הא דעביד מקואות ביומי ניסן כיון דלכאורא עיקר הרבותא היא שרוצה לאשמעינן דביומי ניסן אין לטבול בנהר, וא"כ מאי נ"מ לדעת שעביד להו מקואות, הא פשיטא שאם אסור לטבול בנהר שבוודאי עשה מקוה אחרת, ועוד ילד ברש"י ד"ה מקואות שכתב וז"ל:
של מים מכונסין או סמוך לנהר וממשיך לתוכן מי הנהר, וקשה מנ"ל לרש"י דהמקוה עשה סמוך לנהר דווקא ומאי נ"מ לידע באיזה מקים עשה המקוה, וגם לכאורא כל דברי רש"י מיותרים, ומאי נלמוד מדברי רש"י בזה ? והנה לכאורא י"ל דמשו"ה מוקי לה הר"ח שהנוטפין היו שאובים לאשמעינן רבותא עפי״מ שהביא התה"ד בסימן רנ"ד להקשות (והביאו ג"כ הטו"ז בס"ק ג') דכמו דשאובים נטהרו במקוה של ארבעים סאה ה"נ יטהרו הנוטפין ע"י זוחלים וכתב שם דנוטפין כיון דחשובי לטהר באשבורן אינם בטלים משא"כ שאובים לא חשובי לגבי מקוה של ארבעים סאה שפיר בטלו דאי אפשר לומר כן דא"כ נימא דאם רבו השאובין על הזוחלין שיטהרו גם בזוחלין וזהו אי אפשר לומר שהרי בפ"ק דמס' מקואות איתא בפירוש מעיין מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן וא"כ י"ל דהר"ח אשמעינן רבותא דאפילו שאובין שאינם חשיבי מ"מ לא בטלו לגבי הזוחלין ואינם מטהרין אלא באשבורן מ"מ זהו דוחק לומר כן דמ"מ מנ"ל להר"ח דמיירי כאן בנוטפין שהיו שאובין ג"כ, ועוד קשה כל השאר דקדוקים שהבאתי:
לט) אשר ע"כ נ"ל דלהר"ח היה קשה למה הביא הגמרא הא דעביד להו מקואות ביומי ניסן כיון דעיקר צריך רק לאשמעינן דביומי ניסן אין הנהרות מטהרין, ועוד היה קשה לו להר"ח גם קושיית התה"ד מ"ט אין הנוטפין נטהרין ע"י הזוחלין כמו שאובין שנטהרו ע"י מ' סאה, אמנם לעיל באות ח"י י"ט כתבנו להוכיח דהשקה אינו מועיל לטהר בשני מדריגות למעלה ממה שהיו קודם ההשקה וס"ל לר"ח דבשלמא אי נימא דחשש היה שהנוטפין היו שאובים ג"כ א"ש דאינם נטהרים ע"י הזוחלין לטהר בזחילה דא"כ אנו מעלים אותם ע"י השקה לשני מדריגות דזחילה היא מדריגה יותר מאשבורן וזה אי אפשר משא"כ אי הוי מיירי בסתם נוטפין שאינם שאובים היו נטהרו ע"י הזוחלין לטהר בזחילה כיון שעכשיו א"צ להעלותן רק מדריגה אחת מאשבורן לזוחלין, והנה לכאורא היה ההו"א לומר דהני שאובים אינם נטהרים כלל ע"י זחילה לטהר אפילו באשבורן דהא אינם נטהרים רק ע"י השקה והיינו יכולין לטעות דזחילה אינו מטהר בהשקה דהשקה לא מהני רק אם אינם זוחלין, ועיין בש"ע סעיף ס' מ"ש שם שאין הנחלים מערבים, ובש"ך ס"ק נ"ה, משו"ה אשמעינן דמ"מ באשבורן מטהרים אע"ג שהיו שאובין כיון שנתחברו לזוחלין וחיבור לזוחלין מהני ג"כ לטהר השאובין שיהיה מטהרין באשבורן עכ"פ וא"כ שפיר הוצרך הגמרא לאשמעינן הא דעביד מקואות לומר דחיבורן להזוחלין ג"כ מהני שיכולים לטהר באשבורן וא"כ שפיר הוכיח הר"ח דהכא מיירי שהנוטפין היו שאובים דאל"כ לא היה צריך לומר כלל דעבד להו מקואות וע"כ רק לאשמעינן דשאובין שנתחברו לזוחלין ג"כ מועיל להם השקה, וא"ש מ"ש הר"ח וז"ל:
ומושך לתוכן מאותן מימות, ואמר מאותן מימות כלומר אעפ"י שהיו שאובין מ"מ כיון שנתחברו לזוחלין מהני להו שיטהרו לטהר באשבורן עכ"פ כמ"ש דאשבורן מטהרין אבל לא מהני להו ההשקה לזוחלין לטהר גם בזוחלין דהשקה אינו מועיל להעלות אותן לשני מדריגות שיטהרו אפילו בזחילה וא"ש דעת הר"ח וגם הגירסא שהביא רש"י דהו"ל שאובין דבאמת הני נוטפין היו שאובין ג"כ כמ"ש בשיטות הר"ח, ודוק היטב:
מ') אמנם בשיטת רש"י י"ל דס"ל דהא דאצטריך לאשמעינן דעבד בהו מקואות, דהנה הרמב"ן כתב להוכיח דזוחלין מטהר באשבורן ג"כ ולא בזחילה דווקא דאי נימא דכמו שנוטפין אינם מטהרין רק באשבורן ולא בזוחלין כמו כן זוחלין לא יטהרו רק בזוחלין ולא באשבורן דא"כ מי פרת אמאי מטהרי באשבורן ניחוש שמא רבו הזוחלין על הנוטפין וע"כ דזוחלין מטהרי באשבורן ג"כ, עיי"ש ברמב״ן, וא"כ א"ש דאשמעינן דהו"א דכמו שאין מטהרין בזוחלין משום שמא רבו הנוטפין ה"נ לא יטהרו באשבורן שמא ירבו הזוחלין וקמל"ן דעבד להו מקואות דזוחלין מטהר באשבורן ג"כ, אמנם הא ניחא אי אמרינן דעבד להו מקואות סמוך לנהר שפיר הוצרך לאשמעינן דזוחלין מטהר באשבורן משא"כ אי הו"א דעבד להו מקואות בבית א"כ קשה למה הוצרך כלל לאשמעינן דעבד להו מקואות מקואות משו"ה פרש"י דעבד להו מקואות סמך לנהר וממשיך לתוכן מי הנהר כלומר וכה"ג שפיר הוצרך לאשמעינן דאע"ג דהמקוה היה ממי הנהר מ"מ כשר דזוחלין מטהר באשבורן ג"כ משא"כ אם לא היה עושה המקוה סמוך לנהר לא היה צריך כלל לאשמעינן דעביד להו מקואות משו"ה הוכיח רש"י שפיר דע"כ עשה המקוה סמוך לנהר והוצרך שפיר לאשמעינן דזוחלין מטהר באשבורן ג"כ, וא"ש גם שיטת רש"י, ומעתה י"ל דרש"י ור"ח בהא פליגי דר"ח ס"ל כמ"ש לעיל (באות ל"ב) שיטת המאירי דמשו"ה מעיין מטהר בזוחלין משום דמעיין חיותו חזק משו"ה מהני לצרף הארבעים סאה אע"ג שאינן באשבורן וא"כ חזינן עכ"פ דאשבורן מועיל לטהר יותר משים דהארבעים סאה הוי טפי במקום אחד מעל ידי זחילה וא"כ לא היה צריך כלל לאשמעינן משום דהו"א דזוחלין לא יטהר באשבורן דאין שום הו"א לומר כן דמסברא ראוי טפי לטהר באשבורן מעל ידי זחילה וע"כ דהכא מיירי בשאובין ושפיר הוצרך לאשמעינן דאע"ג שנתחברו רק ע"י זחילה מ"מ מועיל להו ההשקה לטהר באשבורן עכ"פ אמנם רש"י ס"ל דעיקר הטעם שנוטפין מטהר רק באשבורן ולא בזוחלין וזוחלין מטהר בזוחלין ג"כ היא משום דמסתבר דכל מים מטהרים כדרך הלוכם והמעיין כיון דדרכו להיות זוחל מטהר בזוחלין, וכן ראיתי בישועות יעקב ס"ק ה' שכתב וז"ל: דעיקר הטעם שמעיין מטהר בזוחלין שכן דרכם בזחילה, עכ"ל עי"ש, (ולא דאשבורן יועיל לטהר טפי מעל ידי זחילה) וא"כ שפיר ס"ד כיון דמעיין דרכו יותר להיות זוחל לא יטהר רק בזוחלין ולא באשבורן ושפיר הוצרך לאשמעינן כמ"ש רש"י דמעיין מטהר באשבורן ג"כ שהיה עשה המקוה סמוך לנהר והמשיך לתוכן מי הנהר משום דמעיין מטהר באשבורן ג"כ, וא"ש שיטת רש"י ושיטת ר"ח כל אחד לפי סברתו וטעמו, [וי"ל דזהו ג"כ כוונת הש"כ ס"ק ק"ח מ״ש ושלא תאמר כיון דמקוה היא במקום מכונס ניחוש לזחילתה עי"ש, ואי הו"א דמעיין משו"ה מטהר בזוחלין משום דחיותה חזק א"כ מאי ס"ד לפסול כשהיא במקום מכונס אמנם אי הטעם דכל אחד אינו מטהר רק כדרכו א"ש דס"ד דכיון שהיא במקוה שוב אינו מטהר בזחילה כלל] ודוק היטב כי הוא נכון מאוד בס"ד, [ועיין עוד לקמן אות מ״ה);
מ"א) והנה אי פסול זחילה הוי מה״ת או רק מדרבנן (ועיין בחחס״ו יו"ד סימן ר"ב שהאריך בזה) מדברי המחבר בסעיף ב' דנראה דאינו פסול רק ברבי הנוטפין הא מחצה ע"מ כשר משמע דאינו פוסל בזחילה רק מדרבנן ומשו"ה מקילין במע"מ, ועי"ש בש"כ ס"ק י', דאי הוי מה"ת היה ראוי להחמיר במע"מ משום דאי אפשר לצמצם כמ"ש הראב"ד בספר בעה"נ לחד תירוצא עי"ש, וכן משמע לכאורא מדברי הרמב"ן במס' נדרים מ' ע״ב דלאחר שהביא פלוגתת הפוסקים אי קייל"ן כשמואל דאמר נהרא מכיפיה מברך ומותר לטבול בנהרות כל השנה או דקייל"ן כרב דאמר מטרא. במערבא סהדא רבא פרת ואסור לטבול בנהרות, ודעת הרמב"ן נוטה להני פוסקים דס"ל הלכה כרב דמטרא במערבא סהדא רבא פרת מסיים שם וז"ל:
ומאן דמורי בהני מילי להתירא לא עבד שפיר עי"ש, ואי הוי ס"ל דזחילה פסול מה"ת לא שייך הלשון לא עבד שפיר דהא איסור גמור יש וע"כ דרק מדרבנן פסיל זחילה אפילו להני דאוסרים לטבול בנהרות דמה"ת מטהר בזוחלין, ומ"מ אפשר דגם הרמב"ן ס"ל דזחילה פסול מה"ת והא דקאמר רק דלא עבד שפיר היינו לחוש מספיקא שמא רבו הנוטפין ס"ל דהוא רק מדרבנן אבל בוודאי רבו על הזוחלין פסול מה״ת, והנה לכאורא אם יש בזוחלין לחודא כדי לטבול בו בלא צירוף הנוטפין היה מקום לומר דמה״ה מותר לטבול בזחילה דהזוחלין לא בטלי ברובא נוטפין למאן דס"ל מב"מ לא בטל, וכבר העיר בזה החתס"ו, אולם י"ל דזוחלין ונוטפין הוי מבשא"מ כמ"ש השטמ"ק מס' ביצה י"ז ע"ב במשנה ושוין שמשיקין את המים דזוחלין לגבי נוטפין הוי כמין בשא"מ עי"ש, והנה בעיקר הקושיא שהקשה בספר בעל הנפש דלר' צדוק משמע דאינו כשר רק ברבי זוחלין על הנוטפין ורב חייש רק לשמא ירבו נוטפין על הזוחלין הא מחצה ע"מ כשר תירוץ הרמב"ן במס' שבת (וברשב"א הביא ג"כ דברי הרמב"ן) דאם הזוחלין במקומם והנוטפין באו אל הזוחלין אז אינו פסיל רק ברבו הנוטפין, משא"כ כשהנוטפין במקומן וזוחלין באים אל הנוטפין אינו כשר רק ברבו הזוחלין דכל דבר שהיא במקומו חשוב טפי כמה דאמרינן במס' ע"א דף ע"ג לחלק בין נפל התירא לגוי איסורא או איסור לגוי התירא, ועי"ש בר"נ, (ועיין מ"ש לקמן באות מ"ח):
מ"ב) והנה לכאורא יש עוד לחלק דאם יש בזוחלין לבדו כדי שיעור טבילה בלא הנוטפין אז אינו פסול רק ברוב נוטפין דזוחלין נתבטלו דנוטפין משא"כ במחצה ע"מ כשר כיון דמ"מ הוא טובל בזוחלין כיון דלא נתבטלו הזוחלין שפיר כשר כיון דליכא רוב נוטפין משא"כ אם אין בזוחלין לבדו כדי שיעור טבילה רק בצירוף הנוטפין א"כ במחצה ע"מ פסול דהא נוטפין אינו מטהר בזחילה ואינו כשר רק ברבו הזוחלין דאז נתבטלו הנוטפין ברוב זוחלין, ועיין במס' מקואות פ״ה במשנה דהעיד ר' צדוק שהר"ש כתב בפירוש דר״צ מיירי באין הזוחלין לבדו כדי שיעור טבילה רק בצירוף הנוטפין, וא"כ א"ש דגבי פרה או שאר נהרות דמסתמא יש בזוחלין לבדו ג"כ שיעור טבילה אז אינו פסיל רק ברוב נוטפין דזוחלין בטלי ברוב נוטפין וא"כ יהיה מוכח לפי"ז דכל דבר שנתבטל ברוב מהני אפילו להשלים השיעור דלא אמרינן דמכיון שנתבטל אינו חשוב להשלים השיעור דה"נ אמרינן דאע"ג דבזוחלין לחודא ליכא שיעור ארבעים סאה (היינו, אם גם במעיין צריך ארבעים סאה לאדם) א"כ הנוטפין שנתבטלו תוך הזוחלין הוי כמאן דליתא ואין יכולים להשלים השיעור דזהו לא אמרינן רק מכיון שנתבטל בחבירו הוי לגמרי כרוב ומהני להשלים השיעור ג"כ, ועיין בספר מנחת חינוך סימן י' לענין מצה שנפסלה משום שלא היה לה שימור ונתבטל ברוב מצה שהיה לה שימור דהמיעוט שנתבטל ברוב מהני להשלים השיעור, וכן בדין דהא עיקר ביטול מיעוט ברוב ילפינן מסנהדרין והתם המועט דיינין שנתבטלו ברוב דיינים משלימים השיעור דהא אי היו נחשבים כמאן דליתא לגמרי לא היו יכולים לחתוך את הדין בלעדם, ועיין בספרי תבואות השדה ח"ג בסוגיא דחענ"נ אות ח' ובשו"ת הרי"ם ליו"ד סימן ט' ובשו״ת מהר"ם שיק ליו"ד סימן קכ"ט מ"ש בזה, ודוק, (ועיין עוד לקמן אות מ"ז מ"ש בדברי הר"ש דמהני אפילו ליכא שיעור בזוחלין):
מ"ג) ובעיקר הדבר דהנוטפין יכולין להשלים אע"ג דבזוחלין לחודא ליכא שיעור נ"ל דתליא בהך סברא שכתבנו לעיל באות ל"ב אם הא דנוטפין אין מטהרין בזוחלין היא רק משום דכל דבר מטהר כדרך שהוא הסדר ומעיין הסדר שזוחל ומקוה היא מכונס, וא"כ היא רק גזה"נ הא דנוטפין אינו מטהר בזוחלין א"כ י"ל דחל שנתבטלו ברוב זוחלין משלימין השיעור ג"כ משא"כ אי אמרינן כמ"ש לעיל בשם המאירי במס' שבת דרק מעיין מטהר בזוחלין משום דחיותם חזק הוי הארבעים סאה מצורפים משא"כ בנוטפין שאין חיותם חזק משו"ה כי הוי זוחלין הוי כמו שלא היה ארבעים סאה במקום אחד א"כ י"ל דאפילו רק מיעוט נוטפין דנתבטלו בזוחלין ע"מ כיון שצריך להנוטפין להשלים השיעור ומיעוט הנוטפין שנתערבו שם שאין חיותן חזק כ"כ הוי כאילו לא היו הארבעים סאה במקום אחד א"כ אין יכולים להשלים השיעור, וכה"ג ראיתי בספר מנחת חינוך סי' י' שאם נתערב מצה מבושלת שאין לו טעם מצה ברוב מצה שאינה מבושלת אע"ג שנתבטל מ"מ לא יוכל להשלים השיעור כיון שבהמיעוט מצה מבושלת ליכא טעם מצה משא"כ אם נתערב מיעוט מצה שאינה משומרת ברוב מצה משומרת כיון שיש לו טעם מצה יוכל להשלים השיעור ג"כ, וה"נ דכוותיה דאי ס"ל דהא דנוטפין אינן מטהרים בזחילה משום דחיות הנוטפין שאינו חזק כל כך אין יכול לצרף הארבעים סאה והוי כאילו לא היו ארבעים סאה במקום אחד א"כ שפיר י"ל דאע"ג דהנוטפין מועט מ"מ כיון שאין חיותן חזק הוי כאילו לא נצטרפו הארבעים סאה במקום אחד וא"כ אינו מהני להשלים השיעור כיון דליכא בזוחלין לחודא שיעור טבילה, ודוק היטב [ועיין לקמן אות מ"ה]:
מ"ד) וראיתי בספר שושן עדות להגאון ר' וואלף באסקאוויטץ ז"ל מס' עדיות פ"ז מ"ג שכתב דלטבול אפילו במקום שהיו זוחלין מעיקרא רק שאין בהם כשיעור טבילה וצריך צירוף הנוטפין הוי ממש כמו אם טובל שלא במקום זחילתן והזוחלין הוי רוב דמכיון שאין בזוחלין לבדו כדי שיעור טבילה אין שום מעלה מה שטובל במקום זחילתן וא"כ כמו שמותר לטבול במקום הזחילה אפילו אין שיעור טבילה בזוחלין לבדו ה"נ מותר לטבול אפילו שלא במקום זחילתן כשיש שיעור טבילה בזוחלין לבדם וא"כ מדס"ל להר"ש דמותר לטבול במקום זחילתן כשאין שיעור טבילה בזוחלין מוכח דביש שיעור טבילה בזוחלין דמותר לטבול אפילו שלא במקום זחילתן דשוין הן, ועיין בספר גדולי טהרה ס"ק ז', ויבואר עוד בס"ד, ועפי"ז מתרץ מה שהקשה הש"כ בס"ק י"א על הב"י שכתב דהר"ש ס"ל כהר"ן דבמקום שלא היה מהלך מתחלתו ג"כ מטהר בזוחלין כשרבו הזוחלין, והקשה הש"כ דאדרבא מדלא תירץ הר"ש דר' צדוק הוצרך לאשמעינן דברבו זוחלין מטהר אפילו במקום שלא היה מהלך מתחלתו מוכח דלא ס"ל כהר"ן רק דס"ל דאינו מטהר רק במקום שהיה מהלך מתחלתו, אמנם לסברא הנ"ל א"ש דשפיר הוכיח דהר"ש ס"ל דברבו זוחלין מטהר אפילו במקום שלא היה מהלך מתחלתו דכיון דס"ל דאפילו כי ליכא שיעור בזוחלין מהני הנוטפין להשלים השיעור וא"כ ממילא כי יש שיעור טבילה בזוחלין בלא צירוף הנוטפין מהני לטהר אפילו במקום שלא היה מהלך מתחלתו דאין שום מעלה יותר במקום זחילתו כיון שאין שם כשיעור בזוחלין לחודא, ובספר גדולי טהרה ס"ק ז' תירץ דבלאו"ה מוכח מדברי הר"ש דמהני רביית הזוחלין אפילו במקום שנתרחב הנהר דכיון דס"ל דמטהר אפילו ליכא שיעור בזוחלין וע"כ דמהני בתורת זריעה דהנוטפין מועטין נטהרו לטהר בזוחלין בתורת זריעה כיון שנתחברו עם הזוחלין א"כ אפילו במקום שנתרחב הנהר ג"כ מהני לטהר דלמהריק"ו דס"ל דאפילו ברבו זוחלין אינו מטהר במקום שנתרחב הנהר א"כ גם במקום זחילה לא היה מטהר כיון דליכא שיעור בזוחלין לחודא עי"ש, מ"מ אחר העיון אין דבריו מוכרחים כ"כ דשפיר י"ל דבמקום זחילה מטהר אפילו ליכא כשיעור בזוחלין לחודא דמ"מ כיון דאיכא רוב זוחלין בטלו הנוטפין ברוב זוחלין, אמנם רק במקום זחילתן יש להם חשיבות לבטל הנוטפין משא"כ שלא במקום זחילתן אין להם חשיבות לבטל הנוטפין וכמ"ש הר"ן במס' שבת ס"ה ובמס' נדרים מ' ע"ב בשיטת הרמב"ם לחלק בין אם רבה בעיקר המעיין דשם יש לו חשיבות ומבטל כל המים שבאו עליו רק בהא פליג הר"ש אהרמב"ם דהרמב"ם ס"ל דמקום המעיין חשוב כל כך לבטל אפילו הרוב נוטפין, ולהר"ש גם במקום המעיין לא יוכל להתבטל רק מיעוט נוטפין אבל סלא במקום המעיין גם מיעוט נוטפין אין יכולים להתבטל דהו"ל מב"מ רק במקום המעיין גופא כיון דחשיב טפי יש לו כח נבטל מ"מ אחרי העיון קצת א"ש מ"מ דבריו דעכ"פ אין להקשות על הב"י דהב"י שפיר מצי סובר דהא דמטהר אפילו כי ליכא שיעור בזוחלין לדעת הר"ש היא בתורת זריעה וא"כ שפיר מטהר אפילו במקום שנתרחב הנהר, ובסמוך נבאר עוד שיטת הר"ן ומהרי"ק בס"ד [עיין לקמן באות מ"ו]:
והנה לעיל באות מ"א הבאתי בשם שטמ"ק דמעיין ונוטפין הוי כמין בשא"מ וא"כ י"ל שפיר דבמקום המעיין נתבטלו הנוטפין דשם הוי מבשא"מ משא"כ שלא במקום המעיין מקום מקורו הוי מב"מ עם הנוטפין ואין יכולין הנוטפין להתבטל, ועיין במהרי"ק סימן נ"ו שהקשה אמאי לא יתבטל המעיין ברביית השאובין למאן דס"ל מב"מ בטל, אמנם י"ל דהכא שפיר ס"ל מב"מ לא בטל כיון דשוים הם גם בענין האיסור וההיתר דנוטפין הוי ג"כ היתר כיון דמטהר באשבורן, ועיין בישועות יעקב ס"ק ה"ו רק מעיין עם נוטפין הוי מבשא"מ ומשו"ה במקום זחילתו מבטלי המעיין שהיא הרוב את מועט הנוטפין, משא"כ לאחר שכבר נפסק ממקורו הו"ל מב"מ עם הנוטפין ולא יוכלו לבטל הנוטפין אפילו הם מועטים דשלא במקום המעיין ממש הו"ל מב"מ עם הנוטפין, וא"כ שפיר י"ל דגם הר"ש ס"ל דשלא במקום המעיין היינו במקום שנתרחב הנהר אפילו ברוב זוחלין אינו מטהר כדעת המהרי"ק, ובאמת יש לעיין במ"ש הגידולי טהרה דלדעת הר"ש דס"ל דרוב זוחלין מהני לטהר אפילו אם אין שיעור טבילה בזוחלין משום זריעה די"ל דכיון דליכא שיעור טבילה בזוחלין לא מהני לטהר בתורת זריעה דזריעה לא מהני רק ביש שם שיעור טבילה וא"כ רק מתורת ביטול קאתינן עלה וא"כ שפיר י"ל דביטול לא מהני רק במקום המעיין גופא דשם הוי המעיין עם הנוטפין מבשא"מ משא"כ במקום שנתרחב הנהר הו"ל מב"מ ולא בטל, ואע"ג דאנן קייל"ן מב"מ בטל מ"מ נוטפין עם זוחלין הו"ל היתר בהיתר כמ"ש הישועות יעקב ושפיר לא בטל מב"מ, וא"ש דעת הש"כ, ומ"ש המהרי"ק סימן נ"ו דמעיין עם שאובין נתבטלו היינו משום דשאובין כיון דפסול לטבול בהם בכל גוונא לא הו"ל היתר בהיתר, ועיין לענין ביטול היתר בהיתר בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"ב סימן קמ"ט שהאריך שם קצת, אמנם מ"ש בספר שושן עדות דבמקום זחילה היכא דליכא שיעור טבילה לא הוי מעלה יותר משלא במקום זחילה היכא דאיכא שיעור טבילה דהא גם במקום זחילה היכא דליכא שיעור רק המטפין משלימין הוי כמו שלא במקום זחילה הוא נכון, וא"ש דעת הב"י דס"ל בשיטת הר"ש דס"ל דברבו זוחלין מטהר אפילו במקום שנתרחב הנהר ושלא כדעת מהרי"ק, ודוק היטב בכל זה, ועיין בישועות יעקב ס"ק ה' שהאריך בזה אם רוב זוחלין מטהר מתורת ביטול או משום דאפילו היכא דלא שייך ביטול מ"מ מטהר בזחילה כיון דמ"מ טובל בזוחלין ג"כ, ותוכן דבריו הוא דאי מטעם ביטול מהני לטהר אפילו במקום שנתרחב הנהר כיון דהנוטפין נתבטלו משא"כ אם הטעם רק משום דטובל בזוחלין א"כ במקום שנתרחב הנהר הרי עיקר טבילה בנוטפין ולא מהני עי"ש, [ויבואר עוד בס"ד באות ס"ו ס"ז]:
מ"ה) הרמב"ם פ"ט הלכות מקואות הלכה י"ג כתב וז"ל:
אם רבו מי גשמים על מי הנהר אין מטהרין בזוחלין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף נפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהם עכ"ל, נראה מדברי הרמב"ם דס"ל דהא דאמר בגמרא ומפצי ביומי תשרי הוא כדי שלא יהיו זוחלין וס"ל להרמב"ם דאפילו ביומי תשרי חייש אבוה דשמואל שמא ירבו הנוטפין ומחמיר טפי אפילו משמואל דס"ל דבתשרי לא חיישינן לרבוי הנוטפין, ועיין בכ"מ שם שכתב בפירוש דאפילו ביומי תשרי איכא למיחש לרבוי הנוטפין (ואפשר לומר דלא ניחא ליה להרמב"ם לפרש דמפצי ביומי תשרי או משום חציצה או משום צנועות כפרש"י ותוספ' דס"ל דכיון דכל הסוגיא מיירי הכא מעניין נוטפין וזוחלין לא היה צריך להוציא כאן הא דמפצי ביומי תשרי אי הטעם משום חציצה דאינו ענין כלל לנוטפין וזוחלין משו"ה ניחא ליה להרמב"ם לפרש דמפצי ביומי תשרי ג"כ משום רבוי נוטפין קאתינן עלה ושפיר יש לו שייכות להך סוגיא) אמנם לפי"ז קשה כיון דתקנת מפצי מהני לתשרי א"כ אמאי עביד ביומי ניסן מקואות היה לו ג"כ לעשות מפצי, ועיין בספר ישועות יעקב ליו"ד ס"ק ל"ג שעמד ג"כ בזה, (וכן ראיתי בספר לבנון נטע שהרגיש ג"כ בזה,) נ"ל ליישב דהנה הר"ש והרא"ש פליגי במקוה שנפרץ קצת משפתו דהר"ש ס"ל דאע"ג שאינו זוחל לגמרי כמעיין מ"מ זחילה מקרי ופסול והרא"ש ס"ל דלא מקרי זחילה רק אם זוחל כדרך מעיין ומביא ראיה מהא דאמרינן שנודר בכלים אע"ג דאי אפשר שלא יצאו קצת מים דרך הכלים (עיין ברא"ש בהלכות מקואות סוף מס' נדה סימן י"א שהביא שם דעת הר"ש ופליג עליו ועיין בש"ע סעיף נ' ובשו"ת הרא"ש כלל ל"א סימן ד', ועיין לקמן אות נ"ג), ונ"ל דטעם פלוגתתן תלוי ג"כ בהני תרי טעמי שהבאתי לעיל [באות ל"ב] אי הטעם דמקוה בעי אשבורן דווקא משום דכך היא דרך המקוה באשבורן, והנה פשיטא דאין דרך המקוה אפילו לזחול קצת ומה"ט ס"ל להר״ש דאפילו אם אינו זוחל כמעיין ממש מ"מ זחילה מקרי שהוא גזה"כ שאינו מטהר רק כדרך הרגיל ואין רגילות המקוה להיות אפילו זוחל מעט (וא"ש מאוד עפ"י מ"ש לעיל באות מ"ג דמשו"ה ס"ל להר"ש דמיעוט נוטפין שנתבטלו משלימים השיעור והיינו משום דס"ל דעיקר הטעם דבעינן אשבורן היא משום דדרכו להיות אשבורן עי"ש ודוק) אמנם הרא"ש ס"ל הא דבעי אשבורן היא משום דכל שאינו מעיין לא הוי הצירוף של ארבעים סאה במקום אחד וא"כ שפיר י"ל דעד כאן לא הוי מצורפים הארבעים סאה רק אם זוחל ממש משא"כ בזחילה מעט הוי שפיר מצורפים ואינו פסול רק אם זוחל ממש, ודוק היטב בהך סברא, והנה ידוע דהקפת במפצי לא יוכל לסתום לגמרי שלא יהיה אפילו זוחל קצת כמ"ש הרא"ש בגודר בכלים וא"כ אפש"ל דאבוה דשמואל אע"ג דחייש בתשרי ג"כ לרבוי נוטפין מ"מ ליכא כל כך חשש לרבו נוטפין כמו ביומי ניסן דאז שכיחי טפי גשמים והפשרת שלגים ומשו"ה ביומי ניסן לא רצה לסמוך על הקפת מפץ דביומי ניסן היה חייש לזחילה קצת ג"כ דדלמא הטעם דבעי אשבורן משום דאין דרך מקוה להיות זוחל וזחילה קצת ג"כ פסול משא"כ בתשרי דרק חששא בעלמא לרבוי נוטפין כיון דאז ליכא גשמים והפשרת שלגים ושפיר סמך על היקף מפץ ג"כ דס"ל דהיכא דאיכא רק חששא בעלמא לרבוי נוטפין אמרינן דזחילה קצת אינו פוסל ושפיר סגיא בהקף מפץ וא"כ א"ש פסקא ש המחבר בש"ע סעיף נ' דבמקוה זחילה קצת ג"כ פוסל דמקוה דהוי נוטפין ממש זחילה קצת ג"כ פוסל כיון דאין דרך המקוה להיות אפילו זוחל מעט, ודוק היטב, [ועיין בספר דברי חיים סעיף ט"ו שהאריך בענין זחילה קצת, ולפימ"ש יש לסמוך דבכה"ג שאין ברור שיש נוטפין מטהר בזחילה קצת אם אינו זוחל לגמרי כמעיין. ועיין בספר גדולי טהרה בשו"ת סימן ח' וסימן ט"ו]:
מ״ו) שיטת הר"ן במס' נדרים מ' ע"ב דהא דבנוטפין רבו אין לטבול בנהר היינו דווקא במקום שנתרחב הנהר משא"כ במקום שהיה מהלך מעיקרא אפילו רבו הנוטפין ג"כ יכול לטבול, עיין ברין מס' נדרים מ' ע"ב ובמס' שבת ס"ה ע״ב ומביא ראיה ממשנה דמס' מקואות פ"א מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקום לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכ"ש ומדקתני שוה למקוה ולמעיין ע"כ דמקומות מקומות יש דבמקום זחילתו מתחלה שוה למעיין ובמקום שנתרחב שוה למקוה (וזהו זילא כפירוש הר"מ במשנה שם עי"ש), וצ"ל דס"ל להר"ן לחלק דבמקום שהיו זוחלין מעיקרא הרי נתבטלו כל הנוטפין להמעיין ונעשו הנוטפין כזוחלין ממש משא"כ במקום שנתרחב הוי הנוטפין בפני עצמן ואפשר דס"ל ליישב קושיית התה"ד סימן רנ"ד והביאו הט"ז בס"ק ג' להקשות מ"ט בפסול שאובין ס"ל דכל שיש מקוה כשר שוב אינו נפסל אפילו ברוב שאובין והזוחלין נפסלו ע"י נוטפין משו"ה ס"ל דהכא ג"כ הוי כמו מקוה דבמקוה ג"כ טובל במקום שהיה יכול לטבול מתחלה וא"כ ה"נ במקום שהיה זחילה מעיקרא ג"כ אינו נפסל ע"י רבוי הנוטפין, ועיין בדברי חיים סעיף ח' מ"ש בזה, אמנם דעת המהרי"ק סימן קט"ו שכתב דאפילו ברבו זוחלין אינו טובל רק במקום שהיה חל מעיקרא, ובמקום שנתרחב אין יכול לטבול אפילו ברבו זוחלין כיון דמ"מ במקום ההוא הולך שם המים רק ע"י הגשמים והו"ל כאילו כולו נוטפין ומביא ראיה דברבו נוטפין אינו טובל אפילו במקום הזחילה מעיקרא מדעבד אבוה דשמואל לבנתיה מקואות ולמה לא היה טובלין במקום שהנהר היה מהלך מתחלה אלא וודאי דכל שרבו נוטפין פסול אפילו במקום שהיה זוחל מעיקרא ג"כ, ועיין בב"י סימן ר"א שכתב דטרחא היה להם לילך לטבול באמצע הנהר עי"ש בד"ה ובמה שרצה מהרי"ק, ועיין מ"ש לעיל באות מ"ד, ולדעת מהרי"ק וודאי צ״ל הא דלא נטהרו הנוטפין ע"י זריעה להמעיין דלענין פסול זחילה לא מהני זריעה, ועיין בט"ז ס"ק ג', ודוק, אמנם דעת הנמ"י והריטב"א שם במס' נדרים ס"ל ג"כ דבמקום הזחילה מעיקרא מותר לטבול אפילו ברוב נוטפין, וז"ל הנמ"י שם:
והא דהכא בנשתרבה המשכתו ונתרחב שאין טובלין אלא באשבורן (כלומר ברבו נוטפין דבהכי מיירי שם) טעם דבריו משום דשורת הדין כל הזוחלין היורדין לנהר מתבטלין ראשון ראשון והו"ל כמקוה שיש בו ארבעים סאה דשוב אינו נפסל בשום מים שאובין וכו' אבל כשהיא נמשך ונתרחב נראה אותו מקום כאילו הוא מי גשמים בלבד עכ"ל, הרי בפירוש דעכ"פ במקום שהיה מהלך מתחלה כשר אפילו ברבו נוטפין כמו מקוה שאינו נפסל בשאובין, וא"כ מתורץ קושיית התה״ד מה שהקשה מהא דמקוה אינו נפסל בשאובין דהכא פסול רק משום דבמקום שנתרחב נראה כמי גשמים בלבד, והריטב"א כתב קצת בסגנון אחר לחלק בין מקום שנתרחב למקום שהיה זוחל מעיקרא ח"ל שם דוודאי דין הנהרות כדין המקואות דכי היכא דקייל"ן דכי איכא מקוה כשר ממילא בכסף אפילו אלף סאה שאובין דכיון דאיכא מקוה טהורה שלם כראוי סו לא מפסל בשאובה אע"ג דהוי שאובין הרוב ה"נ גבי נהרות כיון דהוי כשרים תו לא מפסלי לעולם אפילו מים שאובין רבין עליהם דלא גרעי ממקואות ולא גריעי מימי גשמים ממים שאובין מיהו הנ"מ עד המקום שהיה הנהר נמשך ומתרחב מתחלה עד אותו המקום שלא הורע כחו בשביל זה או שנמשך יותר ממה שהיה, כל אותו מקום אשר נמשך או נתרחב יותר אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן שהדברים מוכיחים שאין כאן עימי הנהר כלל אלא מימי נוטפין שהוסיפו בו שאין דינם לטהר אלא באשבורן עכ"ל הרי דס"ל ג"כ דוודאי מקום הזחילה לא נפסל בשים מים שבעולם כמו מקוה כשרה דאינו נפסל אפילו בכמה שאובין רק המקום שנתרחב אמרינן דשם ליכא כלל מימי הנהר רק נוטפין גרידא ומשו"ה אינו מטהר אלא באשבורן, רק דמ"מ יש לעיין בה דמה בכך שבמקום שנתרחב אין כאן מי הנהר כלל מ"מ מ"ט לא יטהר בזוחלין ע"י השקה להנהר כמו מים שאובין שנטהרו בהשקה למקוה, וצ"ל ע"כ דגם הריטב"א ס"ל דהשקה אינו מועיל לנו הר בזחילה, ויש להסביר הדבר עפ"י מ"ש לעיל דע"י זחילה הוי כמו שאילו הארבעים סאה אינם מצורפים רק במעיין דחיותם, חזק יכולים לצרף הארבעים סאה (עי' לעיל אות ל"ב ואות מ"ג) א"כ א"ש דלא מהני השקה לענין זחילה דכיון שכל אלו המים במקום שהנהר נתרחב הוי מי גשמים ואין חיותם חזק וא"כ מה מועיל השקה כיון דמ"מ כאילו הארבעים סאה אינם מצורפים והוי כאילו טובל בפחות מארבעים סאה, משא"כ שאובים למקוה דיש שם ארבעים סאה באשבורן שפיר מהני השקה רק במקום המעיין גופא דשם כיון דהמעיין במקומו וחיותו חזק שפיר מטהר ע"י זחילה אע"ג דרבו הנוטפין כיון דמ"מ יש שם מעיין המצרף הארבעים סאה, ודוק היטב כי הוא נכון בכוונת הריטב"א בס"ד, והרי שלך לפניך לתרץ קושיית, התה"ד מ"ט לא נטהרו הנוטפין כמו שאובין לדעת הנמ"י ולדעת הריטב"א, ודוק בכל זה, ועיין לקמן אות מ"ט, [ועיין היטב בריב"ש סימן רצ"ב מ"ש בעניין זוחלין]:
מ"ז) והנה לדעת המהרי"ק דס"ל דברבו נוטפין אין לטבול אפילו במקום זחילה וא"כ ס"ל דמקום המעיין לא מהני לטהר הנוטפין ולא דמי למקוה שמטהר השאובין צ"ל באחד משני פנים או דס"ל דרביית הנוטפין מחליש כח המעיין ואין חיותו חזק וממילא אין הארבעים סאה מצורפים כיון שרוב הנוטפין או דס"ל דכיון דהא דנוטפין בעי אשבורן דווקא היא מגזה"כ, שכל אחד, מטהר כדרכו וא"כ כל שרוב הנוטפין א"כ עיקר טבילתו מ"מ בנוטפין ולא יכולין לטהר אותו כיון שהנוטפין אינן כדרכו לא מהני לן מה שזוחלין ג"כ שם ומשו"ה לא מהני רק כשרבו הזוחלין לטהר במקום זחילה דווקא, וי"ל ג"כ דס"ל דנוטפין כיון שהם חשובים שהרי באשבורן כשרים ג"כ אינם מתבטלים בנוטפין כלל כיון שהם רוב משא"כ שאובין דלא חשוב כלל שפיר בטלי למקוה אפילו השאובין הרוב כמה שרוצה לומר שם בתה"ד סימן רנ"ד עי"ש, ובמקום שנתרחב הנהר לא מהני לדעת מהרי"ק אפילו רבו זוחלין, כמ״ש לעיל באות מ"ד בשם הישועות יעקב ס"ק ה' דביטול לא שייך נוטפין בזוחלין דהוי היתר בהיתר, ורק משו"ה מהני רוב זוחלין כיון דמ"מ טובל בזוחלין וא"כ במקום שנתרחב הנהר אע"ג דרוב זוחלין מ"מ עיקר הטבילה היא שלא במקום זוחלין והוי כאילו טבל בנוטפין דנוטפין לא נתבטלו להיות כזוחלין כיון דהיתר בהיתר לא בטל וא"כ הוי עיקר הטבילה בנוטפין ומשו"ה לא מהני לטהר בזחילה דרוב זוחלין לא מהני רק כשהם במקומם ובמקור נביעתם ודוק, ועיין בספר בעה"נ להראב"ד שהקשה מ״ט פסול ברבו הנוטפין והא בפ"ה מס' מקואות איתא במשנה מעיין שהוא משוך כנדל ורבה עליו והרחיבו הרי הוא כמו שהיה לטהר בזחילה ונהר פרת ג"כ מושך, ותירץ הראב"ד דנהר פרת כשמגיע לבבל נתמעט מאוד והוי כמעיין העומד, והרז"ה בהשגות שם תירץ דמעיין שמושך כנדל משיכתו מוכחת עליו שהוא מלא על כל גדותיו וכשהוא מושך לכאן ולכאן הכל היא מימי המעיין, עי"ש היטב, וא"כ נראה שדעתו לחלק בין נהר למעיין דבמעיין אמרינן שכח המעיין גרם ברבוי המים משא"כ בנהר הכל היא מן הנוטפין ולא ממעיין הנהר. וא"כ א"ש דאפילו ברבו זוחלין אמרינן דבמקום שנתרחב הנהר עיקר המים הוא מן הנוטפין ומשו"ה א"ש דעת המהרי"ק דרבוי זוחלין לא מהני רק במקום שהיה זוחל מעיקרא משא"כ במקום שנתרחב הנהר לא מהני אפילו רבוי זוחלין דעיקר המים הוא מהנוטפין והזוחלין נשארו במקומם, ורבו נוטפין פסול אפילו במקום זחילה דנוטפין אינן יכולין לטהר בזוחלין בשום אופן אפילו הושקו לזוחלין כמ"ש דכיון שיש שם רוב נוטפין נחלש כח המעיין ואין חיותם חזק לצרף הארבעים סאה ומשו"ה אינו מטהר בזחילה. והנה בעיקר קושיית הראב"ד שהקשה דמעדותו של ר' צדוק שהעיד על הזוחלין שרבו על הנוטפין כשרין משמע הא מחצה ע"מ פסול ואבוה דשמואל דלא חייש רק שמא ירבו הנוטפין משמע הא מע"מ כשר, יש לתרץ בפשיטות דאם אין בזוחלין לבדו שיעור טבילה דאז צריכין הנוטפין להשלים השיעור בעינן דווקא רוב זוחלין כדי שהנוטפין יכולים להתבטל בהזוחלין משא"כ מחצה על מחצה אין יכולין הנוטפין להתבטל ופסול כיון דליכא בזוחלין שיעור טבילה, ובהכי איירי ר"צ דהעיד דבעי דווקא רוב, משא"כ אבוה דשמואל דלא חייש רק שמא רבו נוטפין היא משום דבנהר וודאי היה בזוחלין לבדו שיעור טבילה וא"כ ליכא חשש רק שהזוחלין לא יתבטלו בנוטפין משו"ה אינו פסול רק ברוב נוטפין משא"כ מע"מ עכיון דהנוטפין אינם יכולים לבטל הזוחלין א"כ הרי טובל עכ"פ בזוחלין ופשר ואינו פסול רק ברוב נוטפין שהזוחלין נתבטלו בנוטפין, ולפי"ז י"ל ג"כ דהר"ש ג"כ ס"ל דברבו זוחלין יכול לטבול אפילו במקום שנתרחב, ומה שהקשה הש"ך בס"ק י"א דא"כ למה לו להר"ש לתרץ דר"ל מיירי אפילו כי ליכא שיעור טבילה בזוחלין ולא מתרץ דאשמעינן דמותר לטבול אפילו במקום שנתרחב אלא וודאי דס"ל להר"ש דאפילו ברוב זוחלין אינו מטהר במקום שנתרחב זה אינו דמשו"ה מתרץ הר"ש דמיירי בליכא שיעור טבילה בזוחלין לבדם משום דחזינן דבעי דווקא זוחלין רוב ומע"מ פסול ואי הוי בזוחלין לחודא שיעור טבילה במע"מ ג"כ כשר דהרי לא כתבטלו הזוחלין ומשו"ה מתרץ הר"ש דמיירי בליכא בזוחלין שיעור טבילה ומשו"ה בעינן רוב זוחלין דווקא וא"כ ביש בזוחלין שיעור טבילה ואיכא רוב זוחלין יכול לטבול אפילו במקום שנתרחב וברוב נוטפין יכול לטבול במקום שהיה זוחל מעיקרו ג"כ כדעת הר"ן, ועיין בספר שושן עדות להגאון ר' וואלף באסקאוויץ זצ"ל, במס' עדיות פ"ז מ״ג שכתב ג"כ כה"ג, (ועיין לעיל אות מ"ב):
מ"ח) והנה לעיל באות מ"א כתבנו מדס"ל להמחבר ג"כ דלא פסול רק ברוב נוטפין דמשמע הא מע"מ כשר א"כ מוכח דס"ל דפסול זחילה הוא רק מדרבנן דאי מה"ת אמאי כשר במע"מ הא אי אפשר לצמצם מדברי הש"כ בס"ק ע"ו לא משמע הכי שהקשה על המחבר בסעיף מ"ח דס"ל דדף דהוי פשיטי בלי עץ ואינו מקבל טומאה רק מדרבנן לא מקרי הו"ה ע"י דבר המקבל טומאה (עי"ש בט"ז ס"ק כ"ח) ובסעיף י"ד פסק המחבר דאפילו בדבר המקבל טומאה רק מדרבנן ג"כ אין מזחילין, ותירץ הש"כ דזחילה שאני עי"ש, משמע דס"ל ע"כ דמשום דזחילה דאורייתא יש להחמיר טפי, וא"כ יש לעיין מ"ט מע"מ כשר, ועיי' לעיל אות ל"ג מ"ש שם, אמנם בעיקר קושיית הש"כ שם י"ל דהמחבר ס"ל דפשוט כלי עץ אפילו מדרבנן אינם מקבלים טומאה ומשו"ה אינו אוסר בסעיף מ"ח רק היכא שהאדם אוחז הדף בידו שהאדם מקבל טומאה ועיין בתוספ' מס' ב"ב ס"ו ע"א ד״ה שאני פשוטי כלי עץ שהאריכו בזה אי פשוטי כלי עץ מדרבנן מקבלים טומאה ובסעיף י"ד מיירי בשאר דבר העקבל טומאה מדרבנן ובסעיף ל"ד בטבלא שזקפה לידות מיירי בטבלא שיש לה שפה דמקבל טומאה מה"ת, ויש לעיין בזה, עכ"פ אינו מוכרח שיהיה ס"ל להמחבר דפסול זחילה היא עה"ת ומסתבר טפי לומר דס"ל רק מדרבנן פסול זחילה מדמכשר במחצה ע"מ, יהנה מלשון המחבר שכתב ואם רבו הנוטפין על הזוחלין ג"כ יש לפרש' כמ"ש הרמב"ן לחלק בין אם הזוחלין היו במקומן ונתרבו הנוטפין עליהם דאז לא מפסל רק ברבו נוטפין ואם הנוטפין היו במקומן ונתערבו עם הזוחלין אז פסול אפילו במחצה ע"מ דכל במקומן חשיבי (כמ"ש לעיל באות מ"א), מ"מ הקושיא מאי אפשר לצמצם עדיין קשה דבמחצה ע"מ נמי יהיה פסול דאע"ג דהזוחלין במקומן מ"מ כיון דא"א לצמצם דלמא הוי נוטפין הרוב. ואולי י"ל דכיון דהזוחלין במקומן ואנו מסופקים אם נפסלו ע"י רוב נוטפין או דהוי רק מחצה ולא נפסלו מוקמינן הזוחלין בחזקתיהו שיטהרו בזחילה כמו עד השתא משא"כ אם הזוחלין נפלו לתוך הנוטפין כל שיש לספק דלמא הנוטפין הרוב לא שייך לאוקמא אחזקתיהו דכיון דאינן במקומן לא מהני חזקת כשרות שלהם, אמנם יש לעיין טובא דהא אפילו אי נפלו הנוטפין לתוך הזוחלין האיך שייך לומר לאוקמינהו אחזקתיהו לפימ"ש התוספ' מס' יבמות פ"ב ע"א ד"ה שתי קופות דבאיסור שנפל לתוך היתר לא שייך לאוקמא בחזקת היתר וא"כ ה"נ כיון דנפלו הנוטפין לתוך הזוחלין ויש ספק דלמא הנוטפין הרוב האיך שייך לאוקמא בחזקת היתר כיון דהספק על הנוטפין והנוטפין לא היה להם חזקת היתר, אמנם אי הו"א דאם הנוטפין רוב נתבטלו הזוחלין לגמרי שיהיה לגמרי כנוטפין שפיר שייך חזקת היתר. ועיין ישועות יעקב סימן ר"א ס"ק ד' בד"ה והנה אי נימא (ועיין היטב בספרי תבואות השדה ח"א בסוגיא דהיתר מלנ"א אות ח'), ולפי"ז שפיר י"ל דאם הזוחלין במקומן כשר במע"מ דמוקמינן להו בחזקת היתר שלא היה רוב דהא דא"א לצמצם הוי ספיקא משא"כ אם הנוטפין במקומן והזוחלין שלא במקומן פסול במע"מ דכיון דהוי שלא במקומן ליכא לאוקמינהו בחזקת היתר, וא"ש דעת המחבר אפילו אי ס"ל זחילה פסול מה"ת מ"מ כשר במע"מ דמוקמינהו אחזקתיהו, ועיין ברמב"ם פ"ט הלכות מקואות הלכה י"ג דיש לפרש דבריו ג״כ לחלק בין אם הזוחלין היו במקומן או הנוטפין כמ"ש הרמב"ן והרשב"א, ודוק:
מ״ט) שיטת ר"ת בענין טבילה בנהרות דמותר לטבול כל השנה בנהר אפילו בשעה גשמים והפשרת שלגים משום דקייל"ן כשמואל דס"ל בתרא מכיפיה מברך ובש"כ ס"ק י"א כתב דאפילו לר"ת אין לטבול במקום שנתרחב הנהר אפילו זוחלין רבו, אמנם מדברי הרמ"א סעיף ב' שכתב שם בסוף הסעיף אבל בנהר שאינו פוסק שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו מותר לטבול בו בכל מקום הרי להדיא דלא כדעת הש"כ. ובאמה היא תימא דלר"ת דס"ל הלכה כשמואל דאין לך שום פעם שיהיו נוטפין רבו על הזוחלין כיון דאין טפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחים א"כ אמאי לא יהיה מותר לטבול אפילו במקום שנתרחב כיון דבכל פעם רבו הזוחלין, והנה בתוספי במס' בכורות כ"ה ע"ב בד"ה שאין המים מטהרין הביאו בסיף הדבור שם עוד טעם אחד אמאי מותר לטבול בנהר משום דכל הנהרות מחוברים לים הגדול, וכתב שם דאין הקטפרס מחברן אלא חיותן מחברן, וא"כ יש לנו שני טעמים להתיר לטבול בנהרות, טעם אחד שכל הנהרות רבו הזוחלין על הנוטפין משום שאין לך טפח יורד מלמעלה. טעם השני משום שכל הנהרות מחוברין לים הגדול כלומר וא"כ אפילו נימא דאותו הנהר רבו בו הנוטפין מ"מ כיון דבים הגדול אי אפשר שלא ירבו הזוחלין וכל הנהרות יש להם חיבור לים הגדול כמ"ש שם דמחוברין ביותר מעירוב מקואות ונטהרו בזחילה ע"י השקה. ולפי"ז יהיה מוכח דהשקה מהני גם לענין לטהר בזחילה ולא כמ״ש לעיל (באות מ"ו) דלדעת הריטב"א לא מהני השקה לטהר בזחילה, אמנם לפירוש הראשון דמשו"ה מותר לטבול בנהרות משום דכל הנהרות רבו הזוחלין שאין לך טפח יורד מלמעלה וכו' א"כ י"ל דגם לר"ת לא מהני השקה לענין זחילה (כמ"ש לעיל באות מ"ו) והא דמותר לטבול בנהרות היא משום דלא משכחת שירבו הנוטפין והנ"מ בין אלו שני הפירושים היא, דלפירוש הראשון שום דכל הנהרות רבו הזוחלין א"כ אפשר במקוה של מי גשמים וע"י שנכנס שם אמת המ"ס מן הנהר מצד זה לצד, אחר זוחלים המים שבמקוה ושם בוודאי רבו הנוטפין דהתם ליכא שום מעיין א"כ גם לר"ת נפסלה המקוה בזחילה דשם רבו הנוטפין אמנם לפירוש השני משום דכל הנהרות יש להם השקה לים הגדול א"כ גם מקוה זאת לא נפסלה כיון שנכנס לה אמת המים מושך מן הנהר הרי היא מחוברת לים הגדול ונטהרת בהשקה שיהיה מטהר בזוחלין ועיין במס' שבת בהגהות אשר"י שם דף ס"ה ע"ב, ודוק, והנה לעיל כתבנו בסברא דלענין זחילה לא מהני השקה משום דכיון דאין חיותם חזק הוי ארבעים סאה כאילו אינם מצורפים. והנה לכאורא יש לעין בזה דהא השקה מהני להכשיר אפילו מקוה חסר ואפילו שניהם חסרים כשר ע"י חיבור כשפופרת הנאד כמ״ש בש"ע בסעיף נ״ב וא"כ אמאי לא יהיה מהני הכא החיבור לטהר בזחילה, וי"ל דהכא כיון שהמים המחברים ג"כ אינם עומדים אין הזחילה מחבר כדאיתא בש"ע סעיף ס' שאין הנזחלים מערבין, ועיין בש"ע סעיף כ' גבי בור שהיא מלא שאובים והאמה נכנסת לו ויוצאת דלא הוי חיבור אפילו יש באמה ארבעים סאה והטעם משום דאין הנזחלים מערבין, ועי"ש בש"כ ס"ק נ"ה שרמז לעיין בסעיף ס', וכוונתו דאפילו אם יש באמה מ' סאה לא מהני לטהר השאובין ע"י השקה משום שאין הנזחלין מערבין, ועיון לעיל אות מ"ו, ודוק [ועיין חתס״ו יו"ד סימן ר"ח שחולק על הדג"מ ובסוגיא דקטפרס נבאר עוד בס"ד, ועי' תחס״ו מס' גיטין ט"ז ע"א] ועיין בדג"מ בש"כ ס"ק ודוק. ועיין בדברי חיים סעיף נ"ז ובריב"ש סימן רצ"ב:
נ') אמנם הריטב"א במס' נדרים מ' ע"ב יש לו דרך אחר בהא דשמואל דנהרא מכיפיה מברך וז"ל שם פירוש דסבר שמואל דזמנין דנהרא מתרבה ומתברך ממעיין שלו וכיון דאפשר דמתרבה מכיפיה בלא מטרא כל היכא דהוי סתמא דלא חזינן הכא לא מטרא ולא עבים ולא ידעינן ברבוי נהרא טעמא, תלינן דמכיפיה רבא ולא תלינן מספיקא לאפוקי מחזקתו ולומר דממטרא דמערבא רבה, הא כל היכא דהוי מטרא הכא או עבים סמוך לזמן רבוי הנהר אפילו שמואל מודה בהא עכ"ל הריטב"א, וא"כ נשמע מדברי קדשו דבר חדש דכל היכא שחזינן שהיה כאן מטר תלינן רבוי הנהר מחמת גשמים ואסור לטבול בנהר (ולא ס"ל הא דאין תהום יורד מלמעלה וכו') רק היכא דנתרבה הנהר בלא שום מטר ועבים כאן ס"ל לרב דמ"מ חיישינן שהוא ממטרא במערבא וחיישינן לרבוי נוטפין ולא מוקמינן הנהר אחזקתו שיהיה כשר בזחילה כמו עד עכשיו קודם שנתרבה ואפש"ל דס"ל דכיון דחזינן שנתרבה לא שייך לאוקמא אחזקה דאיתרע חזקתו ושמואל ס"ל דכיון שאין לפנינו מטר יורד אע"ג דנתרבה אמרינן דמכיפיה נתרבה משום דמוקמינן הנהר אחזקתו דכמו שהיה עד עכשיו מטהר בזחילה כמו כן מטהר בזחילה אע"ג שנתרבה ואע"ג דיש ריעותא היינו רבוי הנהר אפשר דשמואל סובר חזקה דאיתרע שמה חזקה, אמנם כשהמטר יורד לפנינו אז גם שמואל מודה דלא תלינן דמכיפיה מברך דכיון דהמטר הוי וודאי והא דמכיפיה מברך אינו בכל פעם דרק זמנין מכיפיה מברך דהיינו שלפעמים נפתחים גידי המעיין ונתברך ממקורו מ"מ הוי רק ספק ומטר הוי ודאי כיון שהמטר יורד לפנינו גם שמואל מודה דאין ספק מוציא מידי וודאי ולא מתיר שמואל רק כשראינו שנתרבה ולא חזינן שום מטר או עבים דכה"ג משים חזקתו הראשונה תלינן דנתברך מכיפיה וזהו שלא כדעת ר"ת דס"ל דלשמואל מותר לטבול בנהר אפילו ידעינן בבירור שנתרבה מחמת גשמים, ועיין רמ"א סעיף ב' ודוק, כנ"ל בכוונת הריטב"א (ויצא לנו דבר חדש דרב ס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה ושמואל ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה, ועיי' בס' תבואות השדה ח"א בשער החזקות שער ב' אות ב'):
נ"א) והנה הר"ן כתב בדעת הרמב"ם לחלק דאם רבה בגומת המעיין עצמו ששם הוא חשיבות מימיו אז מבטלים כל המים הבאים שם ואז כשר אפילו רבו הנוטפין על הזוחלין אבל רבה במקום משך הנהר כל שרבו הנוטפין על הזוחלין נפסל בלו וס"ל דאפילו רבה בגומת המעיין מ"מ אינו כשר רק במקום שלא נתרחב הנהר דלא מתני רק לטבול במקום שהיה הולך מתחלתו רק משום כיון דרבה בגומת המעיין מהני לטהר אפילו רבו הנוטפין ואע"ג דאיכא למימר דרבה בגומת המעין אפילו נתרחב כשר מ"מ מדנקט לחומרא עדיף עיין בר"ן מס' נדרים מ' ע"ב, והנה יש להביא ראיה דאפילו רבה בגומת המעיין מ"מ אינו כשר במקום שנתרחב ממשנה פ"א דמס' מקואות מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין דאינו מטהר רק באשבורן מוכח משם דאע"ג שרבה בגומת המעיין עצמו אינו מטהר בזוחלין במקום שנתרחב והא דכתב הר"ן דמנקט לחומרא עדיף דמשמע מזה שאינו מוכרח שיהיה פסול במקום שנתרחב אם רבה בגומות המעיין עצמו צ"ל דהר"ן ס"ל דמשנה דמעיין שמימיו מועטין שרבה עליו מים שאובין מצי מיירי שלא רבה בגומת המעיין עצמו. וכבר כתבנו לעיל באות כ"ט לחלק דאם הזחילה באה מחמת המעיין אז שפיר מטהר בזחילה אפילו להלן ממקום משך המעיין, אמנם אם הזחילה מחמת המעיין שפיר מטהר בזחילה אפילו להלן ממקום משך המעיין כיון דהזחילה בא ע"י המעיין כמ"ש המחבר בסעיף י' במעיין שהמשיכו לבריכה דשם מטהר בזוחלין אם לא הפסיק המעיין כיון דהזחילה בא ע"י המעיין, ויש לדמות קצת למ"ש הרז"ה בהשגות במשנה דמעיין שמשוך כנדל והבאתי לעיל באות מ"ז דמטהר משום דכל המשיכה בא ע"י המעיין, ודוק היטב:
נ"ב) ונעתיק כל לשונות הרמב"ם פ"ט הלכות מקואות בהלכה ו' כתב וז"ל:
מעיין שמימיו מועטין והרבה עליו מים שאובין שוה למקוה שאין מטהרין במים הנמשכין ממנו אלא באשבורן, והכוונה כמ"ש לעיל באות כ"ט דהכא נעשו זוחלין ע"י המים הנמשכין שנתרבו עליו ולא בא הזחילה ע"י המעיין, אמנם בהלכה י"א כתב וז"ל:
מעיין שהיה אמות קטנות נמשכין ממנו ורבה עליו מים שאובין לתוך המעיין עד שגברו המים שבאמות ושטפו הרי הן כמעיין לטל דבר עכ"ל, הרי שמדייק בפירוש שרבה מים שאובין לתוך המעיין כמה שהבין הר"ן בדבריו והתם בא הזחילה ע"י המעיין דהיינו עיקר הזחילה ע"י המעיין רק המים שנאן שם תועיל שיגברו ביותר שהרי כך כתב עד שגברו המים שבאמות ושטפו והיינו כמ"ש שע"י המים שנתן שם נתגבר המים שבאמות וא"כ עיקר הזחילה בא ע"י המעיין ומשו"ה מטהר בזחילה, ובהלכה י"ג שם גבי נוטפין רבו על הזוחלין דשם לא נתרבו הנוטפין בעיקר גומת המעיין דכן משמע הלשון שרבו הנוטפין על הזוחלין דהיינו שהנהר זוחל כדרכו ואח"כ ע"י שטיפת מי גשמים והפשרת שלגים נתקבצו שם מים נוטפין וא"כ לא ע"י המעיין עיקר הזחילה הנוטפין היו שם זוחלין גם בלא המעיין ומשו"ה כל שרבו הנוטפין אינו מטהר בזוחלין, והנה מ"ש הר"ן בדברי הרמב"ם אם רבה המים בעיקר המעיין אם מטהר גם במקום שנתרחב הנהר ברבו נוטפין שכפי הנראה הר"ן מסופק בדברי הרמב"ם שהרי כתב מדנקט לחומרא עדיף משמע דאפשר דמדינא כל שרבה המים בעיקר גומת המעיין מטהר אפילו במקום שנתרחב אע"ג דרבו הנוטפין, ולפימ"ש משמע ממ"ש בהלכה ו' דאינו מטהר רק באשבורן ברבה מים שאובין על המעיין ובהלכה י"א גבי מעיין שמשוך כנדל דס"ל דמטהר אפילו בזוחלין ועפ"י דעת הרז"ה שהבאתי לעיל שכתב דמעיין שמשוך כנדל משיכתו מוכחת עליו שהמעיין גורם לזחילה (עיין מ"ש לעיל אות מ"ו) א"כ גם כאן י"ל דהרמב"ם ס"ל ג"כ דהכל תלוי אם המעיין גורם הזחילה ומכח המעיין שנגבר ע"י שרבו שם מים אחרים עי"ז נתגברו המים שבמעיין שהרי הכי כתב וז"ל עד שגברו המים שבאמות ושטפו עכ"ל, הרי להדיא דאמרינן שהמים שבאמות גברו ושטפו א"כ עיקר הזחילה ע"י המעיין כה"ג מטהר בזחילה אפילו במקום שנתרחב כיון דמ"מ עיקר הזחילה ע"י המעיין, ודוק (ועיין במרכבת המשנה פ"ט הלכות מקואות הלכה י"א משמע ג"כ מדבריו כמ"ש ודוק, וכה"ג מצינו בסעיף מ"ז לענין מקוה נובע שנתייבש עי"ש בט"ז ס"ק נ"ז ובש"ע ס"ק ק"ב, ודוק היטב). וראיתי בספר תפארת ישראל על משניות פ"ה מס' מקולות שכתב על המשנה דמעיין שהעבירו על גבי השוקת פסיל וז"ל שם:
דלא מהני השקה למים שבכלי ואין להטביל במים אפילו אחר שיצאו מהשוקת דאין כח קלוח המעיין נוגע בהיוצאין אלא ע"י השאובין שבכלי עכ"ל, משמע הא אם היה קילוח המעיין נתחבר אל היוצאים מהשוקת אם לא היה השוקת כלי היה מהני לטבול בו אפילו בזוחלין, והיינו ג"כ כמ"ש דכיון דכח הזחילה בא מן המעיין מהני אפילו לטבול חוץ למעיין רק דהתם לא מהני כח המעיין משום דבר המים נעשו שאובין בכלי דהכלי מפסיק, ויש ג"כ קצת ראיה למ"ש דאם הזחילה ע"י כח המעיין שפיר מהני לטהר בזוחלין, ודוק, ואעתיק בכאן מ"ש סוף פ״ה מס' מקואות ב"ש אומרים מטבילין בחרדלית, לכאורא היה משמע מזה דב"ש פליגי על כל דין דזוחלין וס"ל דאפילו מי גשמים מטהרין בזוחלין ולכאורא הא מה"ת ילפינן אך מעיין דמקוה בעי אשבורן דווקא, אמנם ראיתי בספר גדולי טהרה בנחל ס"ק מ' שכתב דב"ש ס"ל ג"כ דמקוה שהיתה כבר אשבורן והתחיל להיות זוחל שפסול רק בחרדלית של גשמים שמעולם לא נח מזחילתו כה"ג ס"ל לב"ש דטהור, אמנם במעיין אפילו עמד באשבורן וחזר והמשיכו ונעשה זוחל כשר ומי גשמים לאחר שנחו פסול בזחילה אפילו לב"ש, והיא קצת כעין סברת מהרי"ק שהביא הש"כ בס"ק ל' גבי מעיין שהפסיקו דאם עדיין לא נח מזחילתו מטהר בזוחלין ג"כ [עיין מ"ש לעיל אות ל'] ודוק היטב:
נ"ג) במשנה במס' מקואות פ״ה משנה ה' נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל ואפילו קנה ואפילו זב וזבה יורד וטובל הרא"ש בהלכות מקואות ובשו"ת כלל ל"א סימן ז' הביא בזה ג' פירושים, האחד פירוש הר"ש נוטפין שעשאן זוחלין היינו מקוה שנפרץ על שפתו ורוצה להעמיד הזחילה (ועיין במ"ש בזה לעיל אות מ"ה) והרא"ש פירוש נוטפין שעשאן זוחלין דהיינו שרוצה להזחיל אותם למקוה דהנוטפין היו שלא באשבורן ומזחיל אותם שיהיו נקווים בגומא באשבורן וז"ל הרא"ש:
נוטפין שעשאן זוחלין להזחילן למקוה עכ"ל, והרמב"ם פירוש נוטפין שיורדין מן ההר טפה טפה בהפסק ורוצה להזחילן שירדו בלא הפסק, עיין ברא"ש הלכות מקואות שקלסיה לפירוש הרמב"ם, ומשמע מזה בכל זמן שיורדין בהפסק אין לו דין מעיין עי"ש ברא"ש, ולענ"ד נראה דמלשון המשנה יש ראיה לפירוש הרא"ש דבמשנה איתא אפילו זג אפילו זבה יורד וטובל, ולכאורא למה נקט יורד וטובל, ולא נקט סתם אפילו זב ואפילו זבה טובל, אלא וודאי דאשמעינן דמיירי שהנוטפין שהיו זוחלין ולא היו כשרים לטבול בהם הזחיל אותם לגומא לעשות אותם אשבורן וא"ש יורד וטובל כלומר שיורד לתוך הגומא לטבול בהם ואין הכוונה שהזב טובל בהם דהא לא הוי מים חיים רק דאפילו זב וזבה סומכים במקל להזחילן למקוה כמ"ש הרא"ש שם וז"ל:
ואפילו זב וזבה סומכים המקל והקנה לא פוסלתן עי"ש, עכ"פ מדנקטו יורד וטובל משמע כפירוש הרא"ש שהזחילן לגומא שיהיו באשבורן, וא"ש הלשון יורד וטובל, ודוק: