המצוות · רָמַז הַכָּתוּב - צִעוּר הַזּוּלָת
הרמב''ם ז''ל (בספרו מורה נבוכים חלק ג' פרק מ''ח) כותב שבמקור היה זה מנהג העובדי עבודה זרה לערב ולבשל בשר עם חלב בימי חגם, ולכן ציותה אותנו התורה להתרחק מחק הגוים הזה. והרשב''ם (שמות כ''ג, י''ט) כותב שבישול האם עם הבנים ואכילתם יחד היא דרך בליעה ורעבתנות, ועל כן הרחיקה אותנו התורה מן הכיעור ומן הדומה לו בבישול ובאכילת בשר עם חלב. וה''כלי יקר'' (שם) כותב שבפעולת בישול בשר עם חלב ישנה כעין פעולת כלאיים בערבוב שני כחות שנפרדו ברצון הבורא וכעת הוא בא ומערבבם יחד, מה שנוגד את רצון הבורא וציוויו. ורבינו בחיי (שם) כותב שאכילת הבשר והחלב יחד גורמת לטמטום הלב מחמת שינוי טבעם ומזגם. טְעָמִים רַבִּים נֶאֶמְרוּ לְאִסּוּר תּוֹרָה זֶה, כְּשֶׁהַבּוֹלֵט מִבֵּינֵיהֶם הוּא טַעֲמוֹ שֶׁל בפירושו על התורה פרשת משפטים. רַבֵּנוּ הָאִבְּן עֶזְרָא זַצַ''ל שֶׁכָּתַב שֶׁבְּעֶצֶם הַמַּעֲשֶׂה לְעָרֵב אֶת בְּשַׂר הַגְּדִי הָרַךְ בַּחֲלֵב אִמּוֹ יוֹלַדְתּוֹ יֶשְׁנָה אַכְזָרִיּוּת וְחֹסֶר רְגִישׁוּת כְּלַפֵּי הַבְּהֵמָה, מַה שֶּׁמַּשְׁרִישׁ בָּאָדָם אֶת מִדַּת הָאַכְזָרִיּוּת. וְלָכֵן אָסְרָה הַתּוֹרָה אֶת הַדָּבָר בְּכָל אֹפֶן - גַּם לֹא בַּחֲלֵב אִמּוֹ. שֶׁמִּדַּת הָרַחְמָנוּת הִיא מִיסוֹדוֹת הֲוָיַת הָאָדָם, וְהִיא עִקַּר קִרְבָתוֹ לְבוֹרְאוֹ וְעֶלְיוֹנוּתוֹ מֵעַל בַּעֲלֵי הַחַיִּים.
מִדָּבָר זֶה לְמֵדִים אָנוּ עַד כַּמָּה עָלֵינוּ לָחוּס וּלְהִזָּהֵר בְּרִגְשׁוֹת הַזּוּלָת שֶׁלֹּא לְצַעֲרָם. שֶׁאִם עַל בְּהֵמָה חַסְרַת דַּעַת וּתְבוּנָה צִוְּתָה הַתּוֹרָה אֶת רַחֲמֶיהָ לְבַל נְצַעֲרָהּ לְשָׁחֲטָהּ עִם בְּנָהּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁנֵּחַנּוּ בְּחָכְמָה וּבְהַשְׂכֵּל, בִּרְגָשׁוֹת וּבְמִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁעָלֵינוּ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְצַעֲרָם וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן.
בְּרֹב אִסּוּרֵי הַתּוֹרָה לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זַ''ל אֶת הַכְּלָל שֶׁ''אָנוּס - רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ''. שֶׁאִם הָיִיתָ מֻכְרָח לַעֲבֹר עַל מִצְוָה מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה לְצֹרֶךְ מֻצְדָּק הֲרֵי שֶׁנָּקִי אַתָּה מִכָּל עָווֹן וְאַשְׁמָה, וְאֵין עָלֶיךָ שׁוּם תְּבִיעָה אוֹ טְרוּנְיָה מִשָּׁמַיִם. אוּלָם בְּצִעוּר הַזּוּלָת מָצִינוּ שֶׁאֲפִלּוּ אִם מֻצְדָּקוֹת כַּוָּנוֹתֶיךָ, וּמְיֻשָּׁרִים מַעֲשֶׂיךָ, עִם כָּל זֹאת עַל צִעוּר הַזּוּלַת אָדָם נִתְבָּע וְנֶעֱנָשׁ ראה מערכה זו בספר ''שיחות מוסר'' (מאמר ע''ד) להגה''צ רבי חיים שמואלביץ זצ''ל. ושם ביאר שפגיעה בזולת היא כהכנסת היד אל תוך האש, שגם אם לא התכוונת וגם אם לא ידעת עם כל זאת תיכווה. כך גם בפגיעה ברגשות הזולת. .
כָּךְ לָמַדְנוּ בִּפְנִינָה שֶׁצִּעֲרָה אֶת חַנָּה כן העידו חז''ל בגמרא (בבא בתרא ט''ז ע''א) שפנינה לשם שמים נתכוונה, שרצתה לצערה בכדי שתפציר יותר בתפילתה ותזכה לפרי בטן. וכמו שכתוב ''וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה'' ופירש רש''י ז''ל (בגמרא שם) ''שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל''. לְשֵׁם שָׁמַיִם וּלְטוֹבָתָהּ, וְעִם כָּל זֹאת נֶעֶנְשָׁה קָשׁוֹת בְּבָנֶיהָ שמואל א' ב', ו'. ''עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה''.
גְּדוֹלָה מִזֹּאת מָצִינוּ בבא קמא (קי''ז ע''א). בַּתַּלְמוּד מַעֲשֶׂה בְּרַב כַּהֲנָא שֶׁהָיוּ שִׂפְתוֹתָיו פְּצוּעוֹת מֵחֲמַת מַכָּה, וְהָיָה נִרְאֶה כְּמִי שֶׁמְּחַיֵּךְ. פַּעַם אַחַת בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁהָיָה זָקֵן וְגַבּוֹת עֵינָיו הָיוּ מְכַסּוֹת אֶת עֵינָיו, בִּקֵּשׁ רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁיָּסִירוּם בִּכְדֵי שֶׁיִּרְאֶה אֶת רַב כַּהֲנָא. וּכְשֶׁרָאָהוּ הָיָה נִדְמֶה לוֹ מִשְּׂפָתָיו הַפְּצוּעוֹת שֶׁלּוֹעֵג הוּא לוֹ עַל גַּבּוֹתָיו הָאֲרֻכּוֹת, וְחָלְשָׁה דַּעְתּוֹ מִכָּךְ וְנִצְטַעֵר, וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר שֶׁרַב כַּהֲנָא נִפְטַר עַל כָּךְ.
וּמַה מַּבְהִיל הַדָּבָר, שֶׁהֲרֵי רַב כַּהֲנָא לֹא עָשָׂה דָּבָר, וּמָה אָשֵׁם הוּא שֶׁשְּׁפָתוֹ פְּצוּעָה וְנִרְאֶה הוּא כִּמְחַיֵּךְ? וְכִי עַל כָּךְ מַגִּיעַ לוֹ עֹנֶשׁ? וְעוֹד: שֶׁכָּעֵת וַדַּאי הִגִּיעָה לְרַבִּי יוֹחָנָן עָגְמַת נֶפֶשׁ יוֹתֵר גְּדוֹלָה, שֶׁנִּפְטַר תַּלְמִידוֹ חֲבִיבוֹ! אֶלָּא מִכָּאן לָמַדְתָּ שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁעַל יָדוֹ נִגְרְמָה חֲלִישׁוּת הַדַּעַת וְצַעַר לְאָדָם - מֻכְרָח הַדָּבָר שֶׁיֵּעָנֵשׁ וְיִכָּוֶה עַל הַצַּעַר שֶׁגָּרַם, עַל אַף שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לַדָּבָר.
עַל הַגה''צ רַבִּי אַרְיֵה לֵוִין זַצַ''ל מְסֻפָּר שֶׁפַּעַם אַחַת בְּיָשְׁבוֹ בְּבֵיתוֹ בִּמְחִצַּת תַּלְמִידָיו הָיוּ יְלָדָיו הַקְּטַנִּים אָצִים וּמִשְׁתּוֹבְבִים בַּבַּיִת, וְהִנֵּה נִכְנְסָה לַבַּיִת אִשָּׁה מְבֻגֶּרֶת לְדַבֵּר עַל עִנְיָן מְסֻיָּם עִם הָרַבָּנִית. הָרַב בִּרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ קָרָא לָהּ וּבִקְּשָׁהּ בִּפְנֵי כֹּל: ''אָנָּא הֵעָתְרִי לְבַקָּשָׁתִי וְהַעֲנִיקִי לִי בְּרָכָה!''
הָאִשָּׁה הַמֻּפְתַּעַת לְמִשְׁמַע אָזְנֶיהָ הֵשִׁיבָה בְּקוֹל חָנוּק: אֲנִי? בְּרָכָה? לִכְבוֹד הָרַב? עַל מָה וְלָמָּה? אָמַר לָהּ הָרַב: בָּרְכִינִי בְּבַקָּשָׁה שֶׁלֹּא אֶזְדַּקֵּק לִילָדַי לְעֵת זִקְנוּתִי, שֶׁלֹּא אֶהְיֶה תָּלוּי בָּהֶם וְשֶׁלֹּא אֶפֹּל בִּידֵיהֶם! הָאִשָּׁה קִיְּמָה אֶת בַּקָּשַׁת הָרַב וּבֵרְכָה אוֹתוֹ בְּלֵב נִרְגָּשׁ, וּמִשֶׁהָלְכָה לְדַרְכָּהּ שְׁאָלוּהוּ הַתַּלְמִידִים לְפֵשֶׁר הָעִנְיָן וּלְפֵשֶׁר הַבְּרָכָה הַמּוּזָרָה שֶׁבִּקֵּשׁ לְהִתְבָּרֵךְ מִמֶּנָּה. וְהָרַב הִסְבִּיר: אוֹתָהּ אִשָּׁה אַלְמָנָה וְגַלְמוּדָה הִיא, וְלֹא זָכְתָה לִילָדִים מִשֶּׁלָּהּ. חָשַׁשְׁתִּי שֶׁבִּרְאוֹתָהּ אֶת הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים רָצִים וּמִשְׁתּוֹבְבִים יַעֲלֶה צַעֲרָה בְּזִכְרוֹנָהּ, וּכְבָר יָדוּעַ לָכֶם צִוּוּי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה ''אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן''. לָכֵן רָצִיתִי שֶׁתַּרְגִּישׁ שֶׁגַּם יְלָדִים זֶה לֹא כָּל כָּךְ נִצְרָךְ, וְלִפְעָמִים אַף לֹא רָצוּי, עַל מְנָת לְהַפְחִית מִצַּעֲרָהּ שֶׁל אוֹתָהּ אֻמְלָלָה...