המצוות · רָמַז הַכָּתוּב - כֹּחוֹת עַל
בּוֹרֵא הָעוֹלָם יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ טָמַן בְּעוֹלָמוֹ כֹּחוֹת גְּנוּזִים בָּהֶם יוּכַל הָאָדָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְטוֹבַת עֲבוֹדַת הָאֱלֹקִים, כְּגוֹן כֹּחַ הַנְּבוּאָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְהַתְּנַאי לְהַשָּׂגַת הַדְּבָרִים הַלָּלוּ הוּא הִתְקַדְּשׁוּת וְהִדַּבְּקוּת הָאָדָם בַּקְּדֻשָּׁה כך כתב הרמב''ם (הלכות יסודי התורה ריש פרק ז'): ''אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה...והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם...ודעתו תמיד קשורה למעלה תחת כסא הכבוד...מיד רוח הקודש שורה עליו''. , שֶׁעַל יְדֵי כֵּן הָאָדָם נַעֲשֶׂה לְכְּלִי הָרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ הַנְּבוּאָה, וְיוּכַל בְּכֹחָהּ לְהוֹסִיף עוֹד וְעוֹד בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא.
אֶלָּא שֶׁכְּלָל גָּדוֹל נָקוּט בְּיָדֵנוּ: שֶׁזֶּה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹקִים. וְכָל כֹּחַ שֶׁנִּתָּן בְּצַד הַקְּדֻשָּׁה - נִתָּן גַּם כֵּן בְּצַד הַטֻּמְאָה, בִּכְדֵי לְהַשְׁווֹת וּלְאַזֵּן אֶת הַנִּסָּיוֹן בֵּין שְׁנֵי הַכִּוּוּנִים. וְלָכֵן, גַּם בְּטֻמְאָה נִתָּן לְהַגִּיעַ לַהַשָּׂגוֹת וְלִידִיעוֹת עַל טִבְעִיּוֹת שֶׁל צְפִיַּת הֶעָבָר וְהֶעָתִיד וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְהַתְּנַאי לְהַשָּׂגַת הַדְּבָרִים הַלָּלוּ בַּסִּטְרָא הָאַחֲרָא הוּא הַשְּׁקִיעוּת בַּטֻּמְאָה וְהִדַּבְּקוּת בְּכֹחוֹת הָרֶשַׁע. שֶׁכְּכָל שֶׁיִשְׁקָע בָּהֶם הָאָדָם יוֹתֵר כָּךְ הוּא יְקַבֵּל יוֹתֵר כֹּחַ וְעָצְמָה כך כתב הזוהר הקדוש (פרשת בלק דף ר''ז ע''א) שבלעם כשהיה רוצה לראות את העתידות ולהתנבא היה מטנף את עצמו עם האתון שלו, ועל ידי המעשה הזה היתה שורה עליו רוח טומאה חזקה שהיתה מגלה לו את הצפונות. וכך היתה דרכם של המכשפים לטמא את עצמם, ולכן הסמיכה התורה את הפסוק ''כל שוכב עם בהמה מות יומת'' לפסוק ''ומכשפה לא תחיה''. .
וּמִדְּבָרִים אֵלּוּ נִלְמַד שֶׁלֹּא לְהִתְפַּעֵל אוֹ לְהִתְבַּלְבֵּל מִכָּל מִינֵי מַגִּידֵי עֲתִידוֹת וּצְפוּנוֹת לְמִינֵיהֶם אֲשֶׁר אֵינָם אוֹחֲזִים בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וכשם שמובן לנו שעבירה יש בה מתיקות ונעימות מסויימת לגוף המושכת ומפתה את האדם, אלא שנאסרה עלינו ההנאה הזו, כך יש לנו להבין שגם לטומאה ניתנו כחות על כדי לתעתע באדם ולמושכו אחריה, אלא שהשימוש בכחות אלו נאסר עלינו. כִּי אָכֵן נִתָּנִים לָהֶם מִמָּרוֹם כֹּחוֹת וְאֶמְצָעִים שֶׁכָּאֵלּוּ, אֲבָל מְקוֹרָם וְשָׁרְשָׁם הוּא מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאָה. וּמִצְוַת הַתּוֹרָה הִיא לְכַלּוֹתָם וּלְבַעֲרָם מִן הָעוֹלָם.
רַשִּׁ''י הַקָּדוֹשׁ זַ''ל סנהדרין (מ''ד ע''ב). בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הַתַּלְמוּד הֵבִיא מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח שֶׁבְּיָמָיו הָיְתָה בָּעִיר אַשְׁקְלוֹן קְבוּצָה שֶׁל שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מִתְעַסְּקוֹת בְּכָל מִינֵי כְּשָׁפִים לְמִינֵיהֶם, וְרָצָה רַבִּי שִׁמְעוֹן לְבַעֲרָן וּלְאַבְּדָן מִן הָעוֹלָם וּלְקַיֵּם בָּהֶן מִצְוַת ''מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה''. מֶה עָשָׂה? אָסַף שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים גְּבוֹהִים מְאֹד, וְנָתַן לְכָל אֶחָד מֵהֶם כַּד, וְאָמַר לְכֻלָּם לִפְשֹׁט אֶת טַלִּיתוֹתֵיהֶם וּלְהַנִּיחָן בְּתוֹךְ כַּדֵּיהֶם וּלְסָגְרָם הֵיטֵב. לְאַחַר מִכֵּן אָמַר לָהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ עִמּוֹ וּכְשֶׁיִּתֵּן לָהֶם סִימָן יִכָּנְסוּ לִמְקוֹם הַמְּכַשֵּׁפוֹת, וְכָל אֶחָד בְּטֶרֶם הִכָּנְסוֹ יִלְבַּשׁ אֶת טַלִּיתוֹ לִפְנֵי כֵן, וְיִכָּנֵס וְיָרִים מְכַשֵּׁפָה אַחַת מֵעַל הַקַּרְקַע, בִּהְיוֹת שֶׁבַּעֲלֵי הַכִּשּׁוּף אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לַעֲשׂוֹת כִּשּׁוּף כָּל זְמַן שֶׁאֵין רַגְלֵיהֶם עַל הָאָרֶץ.
הָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח וְנִכְנַס אֲלֵיהֶן לְבַדּוֹ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה יוֹם גָּשׁוּם מְאֹד וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה שֶׁלֹּא לְהֵרָטֵב בַּחוּץ. נִגַּשׁ אֶל הַמְכַשֵּׁפוֹת וְאָמַר: מְכַשֵּׁף גָּדוֹל אֲנִי, וּבָאתִי לִרְאוֹת אִם אָכֵן אַתֶּן מְבִינוֹת בְּחָכְמָה זוֹ. אָמְרוּ לוֹ הַמְכַשֵּׁפוֹת וְכִי אֵיזֶה כִּשּׁוּף אַתָּה יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת? אָמַר לָהֶן יָכוֹל אֲנִי לְהָבִיא בְּרֶגַע זֶה שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים מְלֻבָּשִׁים יָפֶה שֶׁאֵין לָהֶם טִפָּה שֶׁל גֶשֶׁם עַל בִּגְדֵיהֶם. אָמְרוּ לוֹ הָבָה וְנִרְאֶה! מִיָּד נָתַן סִימָן וְנִכְנְסוּ הַבַּחוּרִים מְלֻבָּשִׁים בְּטַלִּיתוֹתֵיהֶם, וְתָפַס כָּל אֶחָד מֵהֶם מְכַשֵּׁפָה וֶהֱרִימָהּ לְמַעְלָה. עָמַד רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהָרַג אֶת כָּל הַמְכַשֵּׁפוֹת כן כתב ברש''י שם. ונראה שרצה לומר שסקלום ואחר כך תלאום כדין כל הנסקלים. או שמא תלאום ישר מפני שחששו להניחן על הארץ שלא יברחו על ידי כישוף. וצ''ע. בִּתְלִיָּה, כֵּן יֹאבְדוּ כָּל אוֹיְבֶיךָ וּמְשַׂנְאֶיךָ ה'.