המצוות · לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
אָדָם הַלּוֹקֵחַ דָּבָר הַשַּׁיָּךְ לַחֲבֵרוֹ, וּמַכְנִיסוֹ לִרְשׁוּתוֹ שֶׁלּוֹ מִבְּלִי רְשׁוּת וִידִיעַת בְּעָלָיו - הֲרֵי זֶה גַּנָּב. וּמִצְוַת הַתּוֹרָה לָדוּן אֶת הַגַּנָּב כָּרָאוּי לוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁחַיָּב הוּא לְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים פִּי שְׁנַיִם מִשֹּׁוִי הַגְּנֵבָה כדי שבזה יהא נמצא שהפסיד כשיעור שבקש להפסיד את חבירו. הרמב''ם. . וְאִם טָבַח אֶת הַדָּבָר (כְּגוֹן שֶׁהָיָה זֶה שֶׂה וּשְׁחָטוֹ) עָלָיו לְשַׁלֵּם פִּי אַרְבָּעָה. וְאִם גַּם מָכַר אֶת בְּשָׂרוֹ עָלָיו לְשַׁלֵּם פִּי חֲמִשָּׁה. וּבְאִם אֵין לַגַּנָּב מִמַּה לְּשַׁלֵּם אֶת דוקא את שווי הגניבה, אבל על תשלומי הכפל וכו' אינו נמכר לעבד, אלא מעמידים עליו את הדבר כחוב (הרמב''ם ז''ל הלכות גניבה פרק ג' הלכה י''ב). תַּשְׁלוּמֵי גְּנֵבָתוֹ מִצְוַת הַתּוֹרָה דוקא איש נמכר בגניבתו ולא אשה. ודוקא הגונב מישראל ולא הגונב מן הגוי (הרמב''ם ז''ל שם). שֶׁיִּמְכְּרוּהוּ בֵּית הַדִּין לְעֶבֶד לִתְקוּפַת הַיָּמִים בָּהּ יוּכַל לְכַסּוֹת וּלְשַׁלֵּם בְּכָךְ אֶת חוֹב גְּנֵבָתוֹ.
בְּנוֹסָף עַל כָּךְ, ראה רמב''ם (הלכות גניבה סוף פרק ט'). וכל זה דוקא כשיש חשש שיהרגנו, ודוקא בעודו גונב ולא משברח. קָבְעָה הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם הַנִּכְנָס בַּחֲשַׁאי וּבַמַּחְתֶּרֶת לְבֵית חֲבֵרוֹ עַל מְנָת לִגְנֹב מֻתָּר בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ אַף לְהָרְגוֹ, כֵּיוָן שֶׁמּוּכָן הוּא לַהֲרֹג אֶת כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא מִמּוּלוֹ, וְלָכֵן אוֹמְרִים אָנוּ ''הַבָּא לְהָרְגְךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ''.