המצוות · לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
בְּהֶמְשֵׁךְ לַמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת, בָּהּ נִתְבָּאֵר עִנְיַן פְּדִיַּת הַחֲמוֹר הַבְּכוֹר מִקְּדֻשָּׁתוֹ, מוֹסִיפָה הַתּוֹרָה וְאוֹמֶרֶת שֶׁבְּאִם לֹא יִרְצֶה הַבְּעָלִים לִפְדּוֹת אֶת חֲמוֹרוֹ בְּשֶׂה כַּנִּזְכָּר, אֲזַי חָלָה חוֹבָה עַל בַּעַל הַחֲמוֹר לַעֲרֹף אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר, כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב: ''וְאִם לֹא תִפְדֶּה - וַעֲרַפְתּוֹ''.
רמב''ם הלכות בכורים (פרק י''ב הלכה ז'). עֲרִיפַת הַחֲמוֹר נַעֲשֵׂית בִּכְלִי הַנִּקְרָא ''קוֹפִיץ'' הָעוֹרֵף אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר מֵאֲחוֹרָיו, וְאֵין לְהָרְגוֹ בַּמַּקֵּל אוֹ בְּסַכִּין אוֹ בְּכָל כְּלִי אַחֵר. כמבואר בבכורות (י''ג ע''א) ובשלחן ערוך (יורה דעה סימן שכ''א ס''ח). וְאָז נִבְלַת הַחֲמוֹר אֲסוּרָה בְּכָל שִׁמּוּשׁ, וַאֲפִלּוּ בַּהֲנָאָה כְּגוֹן לִמְכֹּר אֶת בְּשָׂרָהּ אוֹ אֶת עוֹרָהּ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה אָסוּר.