המצוות · לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
חֻקַּת הַתּוֹרָה הִיא, אף כהנים ולויים. בכורות י''ג ע''א. וראה ברמב''ם (פרק א' מהלכות בכורות) ובשלחן ערוך (יורה דעה סימן ש''כ סעיף א') כיצד עליהם לנהוג במצוה זו. וכמובן שדוקא בישראל, אבל בגוי לא. שֶׁכָּל וָלָד רִאשׁוֹן בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ בַּבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וְהוּא זָכָר הֲרֵי הוּא קָדוֹשׁ בִּקְדֻשַּׁת בְּכוֹר, וְשַׁיָּךְ הוּא לַכֹּהֲנִים. אֶת הַבְּכוֹר בָּאָדָם מִצְוַת עֲשֵׂה עַל אָבִיו לִפְדּוֹתוֹ, כְּפִי שֶׁיִּתְבָּאֲרוּ פְּרָטֵי דִּינָיו אִם יִרְצֶה ה' בביאור מצוה שצ''ב. לְקַמָּן. וְאֶת הַבְּכוֹר בַּבְּהֵמָה מִצְוַת עֲשֵׂה עַל הַבְּעָלִים כן למדו רבותינו ממה שכתוב (דברים ט''ו, י''ט): ''תקדיש לה' אלקיך''. וכתב הרמב''ם (בהלכות בכורות פרק א' הלכה ד') שמכל מקום אף אם לא מקדישו בפיו בכל זאת מתקדש הוא מאיליו, שקדושתו מרחם היא. לְהַקְדִּישׁוֹ בְּפִיו וְלוֹמַר עָלָיו ''הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ'', ראה כל פרטי המצוה במסכת בכורות פרק א' וברמב''ם בהלכות בכורות. וּלְהַשְׁאִירוֹ לְגַדְּלוֹ וּלְטַפֵּל בּוֹ בְּבֵיתוֹ לְמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשִׁים יוֹם לִבְהֵמָה דַּקָּה וַחֲמִשִּׁים יוֹם לִבְהֵמָה גַּסָּה, וְאַחֲרֵי כֵן לְלוֹקְחוֹ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ אֶל ונבדל בכור בהמה מבכור אדם שכאן אף הכהן והלוי חייבים בבכור בהמה טהורה, אלא שהכהן מפרישו ומעכבו לעצמו מבלי להשתמש בו עד שיפול בו מום ויאכלנו במומו. ראה ברמב''ם (הלכות בכורות פרק א' הלכה ז') ובשלחן ערוך (יורה דעה סימן ש''כ סעיף א') ובשפתי כהן (שם ס''ק ב'). הַכֹּהֲנִים וְשָׁם הֵם מַקְרִיבִים אֶת חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹכְלִים אֶת הַבָּשָׂר בְּתוֹךְ חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, וּבָזֶה קִיֵּם אֶת מִצְוַת קִדּוּשׁ הַבְּכוֹרוֹת.
מִצְוָה זוֹ חָלָה אַךְ וְרַק עַל הַבְּהֵמוֹת הַטְּהוֹרוֹת, דְּהַיְנוּ: שׁוֹר, עֵז וְכֶבֶשׂ, וְלֹא עַל חַיּוֹת וּשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים. וּמֵהַטְּמֵאוֹת יֵשׁ חִיּוּב רַק בַּחֲמוֹר, כְּפִי שֶׁיְּבֹאַר בְּעֶזְרַת ה' במצוה כ''ב. עיין שם הטעם לכך שנשתנה החמור מכל שאר החיות הטמאות. לְקַמָּן. וְכָל זְמַן חַיּוּתוֹ שֶׁל הַבְּכוֹר ראה בשלחן ערוך (יורה דעה סימן ש''ח) ובנושאי כליו שם. אָסוּר הוּא בִּמְלָאכָה וּבַהֲנָאָה, כּוֹלֵל הֲנָאָה מִצִּמְרוֹ וּמִשְּׁאָר אֵיבָרָיו, וּרְאֵה יורה דעה סימנים ש''ו-ש''כ. בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ אֶת יֶתֶר הַדִּינִים בָּזֶה.
רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַגְּמָרָא לִמְּדוּנוּ שֶׁהַרְבֵּה תְּנָאִים נִדְרָשִׁים בִּכְדֵי שֶׁיִּתְחַיֵּב אָדָם בְּמִצְוָה זוֹ. כָּךְ לְמָשָׁל אֵין חִיּוּב בְּמִצְוָה זוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁגָּר בְּקִרְבַת מָקוֹם לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, דְּהַיְנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ שֶׁקָּשֶׁה עָלָיו לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם הֲרֵי זֶה ואף אם מביאו מרצונו במיוחד אין מקבלים ממנו (רמב''ם הלכות בכורות פרק א' הלכה ה'). פָּטוּר מִן הַחִיּוּב לַעֲלוֹת עִם הַבְּהֵמָה, וּמְקַיֵּם הוּא אֶת הַמִּצְוָה עַל יְדֵי שֶׁסּוֹגֵר אֶת הַבְּכוֹר בְּחֶדֶר נָעוּל עַד שֶׁיָּמוּת. וְיֵשׁ הָאוֹמְרִים שֶׁבְּכָל זֹאת עָלָיו לְהַמְשִׁיךְ לְגַדְּלוֹ בְּבֵיתוֹ עַד שֶׁיִּזְדַּמֵּן לוֹ לִנְסֹעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
בְּנוֹסָף לְכָךְ, אֵין חִיּוּב קִדּוּשׁ הַבְּכוֹרוֹת וְהַקְרָבָתָן אֶלָּא בִּבְכוֹר שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם פְּגָם אוֹ מוּם, אֲבָל אִם יֵשׁ בּוֹ מוּם - יָכוֹל הַכֹּהֵן לִיתֵן אֶת בְּשָׂרוֹ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה, וְנִתָּן לְאָכְלוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה, וְלָאו דַּוְקָא בִּירוּשָׁלַיִם. וְעַל כָּךְ אָמְרָה הַתּוֹרָה: דברים י''ב, ט''ו. ''הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל''.
בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֵין לָנוּ בֵּית מִקְדָּשׁ, כן הובא בשלחן ערוך (שם סימן ש''ו) כדברי הגמרא. יֵשׁ לְהַשְׁהוֹת אֶת הַבְּכוֹר עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְאָז רַשַּׁאי בְּעָלָיו לְשָׁחֳטוֹ. וְאִם ואם נמצא טריפה או שמת מאיליו פסקו הטור והשלחן ערוך (סימן ש''ז) שאסור הוא בהנאה, כולל עורו ובשרו, וטעון קבורה. והרמב''ם בהלכותיו (פרק ג' מהלכות בכורות הלכה י') הלך בדרך קצת שונה, עיין שם בדבריו. והתוספות (במסכת עבודה זרה ס''ב ע''ב בדבור המתחיל ''ולקברינהו בעינייהו'') הוסיפו שהמנהג לקוברו בבית העלמין בעומק עטוף בסדין, בכדי שלא יבואו אנשים לחטט אחריו ולהוציאו להשתמש בחלקיו, וכן כתב ה''בית הלל'' בשמם, וכן כתב למעשה בשו''ת רב פעלים (חלק ד' יורה דעה סימן ל''ה). עיין שם באורך. אֵינוֹ טְרֵפָה יָכוֹל לְאָכְלוֹ בְּכָל מָקוֹם, וּמֻתָּר לְכָל אָדָם.