המצוות · לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה הִיא שֶׁלֹּא נִתֵּן מִבְּשַׂר קָרְבַּן הַפֶּסַח לְבֶן יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׁתַּמֵּד. וּפִרְשׁוֹ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁזֶּהוּ בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתְנַכֵּר בְּמַעֲשָׂיו לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וּפָרַשׁ מִקִּיּוּם חֻקֵּי הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ - שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לֶאֱכֹל מִקָּרְבַּן הַפֶּסַח.
וְכָתַב רַבֵּנוּ בהלכות קרבן הפסח פרק ט' הלכה ז'. והטעם שאינו לוקה על לאו זה הואיל ויכול לעבור עליו אף בלא מעשה, כגון כשאינו מונעו מלאכול מפסחו, שכבר בזה מתחייב, וכל לאו שאפשר לעבור עליו ללא מעשה אין לוקים עליו אפילו כשעבר עליו במעשה. הָרַמְבָּ''ם זַ''ל בְּהִלְכוֹתָיו שֶׁהַמַּאֲכִיל מִבְּשַׂר הַפֶּסַח לִמְשֻׁמָּד אֵינוֹ לוֹקֶה, אַךְ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.