אור ברסלב
פרדס רימונים - חלק ב רָמַז הַכָּתוּב – תַּעְתּוּעֵי הַיֵּצֶר

פרדס רימונים - חלק ב

רָמַז הַכָּתוּב – תַּעְתּוּעֵי הַיֵּצֶר

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

בַּנָּבִיא מוּבָא מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר, שֶׁהָיוּ אַחִים מֵאָב אֶחָד – הֲלֹא הוּא דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה, וְאִמָּם אָמְנָם הָיְתָה אַחַת – הִיא מַעֲכָה בַּת מֶלֶךְ גְּשׁוּר, אֶלָּא שֶׁאֶת תָּמָר הִיא יָלְדָה בְּטֶרֶם נִתְגַּיְּרָה, וְאִלּוּ אֶת אַמְנוֹן יָלְדָה לְאַחַר גִּיּוּרֶיהָ. וּבִהְיוֹת שֶׁזֶּרַע הַנּוֹלָד לְיִשְׂרָאֵל מִן הָעַכּוּ"ם אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְזַרְעוֹ, וְזֶרַע הַנּוֹלָד לְגִיֹּרֶת לְאַחַר גִּיּוּרֶיהָ אֵינוֹ קָרוֹב לַנּוֹלָד לָהּ לִפְנֵי גִּיּוּרֶיהָ, לָכֵן הַדִּין הָיָה שֶׁאַמְנוֹן וְתָמָר מֻתָּרִים זֶה לַזוֹ בְּתַכְלִית הַהֶתֵּר, וְלֹא הָיְתָה שׁוּם מְנִיעָה הִלְכָתִית שֶׁאַמְנוֹן יִשָּׂאֶנָּה לְאִשָּׁהראה כל המעשה ופרטיו בספר שמואל ב' (פרק י"ג) ובמפרשים שם. .

אוּלָם הַנָּבִיא מְסַפֵּר שֶׁמֵּרוֹב יָפְיָהּ וּצְנִיעוּתָהּ שֶׁל תָּמָר חָשַׁק בָּהּ אַמְנוֹן בְּיוֹתֵר, וְחָשַׁשׁ מִלְּבַקֵּשׁ מֵאָבִיו לִשָׂאֶנָּה שֶׁמָּא יְסָרֵב לַדָּבָר, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה חוֹלֶה וְנָפַל לְמִשְׁכָּבראה במפרשים שם שנחלקו האם באמת נעשה חולה מרוב אהבתו אליה, או שרק עשה את עצמו כחולה בכדי להשיגה. . וְאָז בְּאוֹתָהּ הָעֵת קָרָא אֵלֶיהָ לְמִטַּת חָלְיוֹ וּבִקֵּשׁ שֶׁתִּסְעָדֵנוּ, עַד שֶׁגָּבַר עָלָיו יִצְרוֹ וְהֶחְזִיקָהּ לְשַדְּלָהּ לַעֲבֵרָה, וְכַמָּה שֶׁנִּסְּתָה לְהָנִיאוֹ מִכָּךְ בְּאָמְרָה לוֹ שֶׁיִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׁיּוּכַל לְבַקְּשָׁהּ מֵאָבִיו וּלְקַבְּלָהּ בְּהֶתֵּרכפי שכתוב בנביא (שם פסוק י"ג) שאמרה לו "ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל, ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך". , לֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ וּתְפָסָהּ בְּכֹחַ וְהֵפִיק אֶת זְמָמוֹ. וּמֵאוֹתוֹ הָרֶגַע שֶׁמִּלֵּא אֶת תַּאֲוָתוֹ וּפָרַק אֶת יִצְרוֹ לְפֶתַע נִתְהַפְּכָה הַקְּעָרָה עַל פִּיהָ, וּכְפִי שֶׁמֵּעִיד הַנָּבִיא "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ, וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי"שם (פסוק ט"ו). , וְלֹא קָרַב אֵלֶיהָ אַמְנוֹן עוֹד, וְכַחֲלוֹף שְׁנָתַיִם יָמִים קִפֵּחַ אֶת חַיָּיו עַל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה.

מַעֲשֶׂה מְזַעְזֵעַ זֶה מְלַמֵּד אֶת כֻּלָּנוּ לֶקַח חַד וּבָרוּר מַהוּ סוֹפוֹ שֶׁל הַהוֹלֵךְ שׁוֹלָל אַחַר יִצְרוֹ וְתַאֲוָתוֹ. שֶׁכֵּן אַמְנוֹן לֹא חָסַר לוֹ מְאוּמָה: כֶּסֶף וְכָבוֹד כְּחוֹל הַיָּם, כֵּס הַמְּלוּכָה הָיָה מְעֻתָּד בְּיָדוֹכן כתב הרלב"ג (שם פסוק כ"ד) שאמנון היה הבן הבכור של דוד והיה ראוי למלוך אחריו. , וְאַף אֶת אוֹתָהּ תַּאֲוָה שֶׁבִּקֵּשׁ יָכוֹל הָיָה לְקַבֵּל בְּהֶתֵּר. אַךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הִיא לְהַמְתִּיק אֶת הָעֲבֵרָה וּלְיַפּוֹת אֶת הָאִסּוּר, עַד שֶׁנִּדְמֶה לָאָדָם שֶׁאִם יִקָּחֶנּוּ בְּהֶתֵּר לֹא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ כְּמוֹ אִם יִקָּחֶנּוּ בְּאִסּוּר! כָּךְ כּוֹתֵב שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ: "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם"משלי ט', י"ז. וּפֵרְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים שֶׁמַּיִם גְּנוּבִים יוֹתֵר יִמְתְּקוּ מִשֶּׁאֵינָם גְּנוּבִים, וְלֶחֶם גָּנוּב הַנֶּאֱכָל בַּמִּסְתָּר לִמְאֹד יִנְעַם, שֶׁאֵין טַעַם בִּיאַת פְּנוּיָה כְּטַעַם אֵשֶׁת אִישׁכן פירשו רש"י והמצודת דוד ז"ל במקום. . מַה שֶּׁמַּרְאֵנוּ שֶׁכֹּחַ מְיֻחָד נִתָּן בְּיַד הַיֵּצֶר הָרַע לְתַעְתֵּעַ בָּאָדָם וּלְהַנְעִים וּלְהַמְתִּיק לוֹ אֶת הַדָּבָר הָאָסוּר, כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֶה אַחֲרָיו יוֹתֵר מֵאַחֲרֵי הַהֶתֵּר. אַךְ מִיָּד לְאַחַר עֲשִׂיַּת הָעֲבֵרָה נֶהְפַּךְ הַמָּתוֹק לְמַר, וְנוֹתָר הָאָדָם קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן מִבְּלִי שׁוּם טַעַם טוֹב, וְעִם מִטְעָן גָּדוֹל שֶׁל פְּגָמִים וְיִסּוּרֵי מַצְפּוּן, וְרַע לוֹ בָּזֶה וּבַבָּא.

מִטַּעַם זֶה אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁגָּדוֹל שְׂכָרוֹ שֶׁל הַמְצֻוֶּה עַל דָּבָר וְעוֹשֵׂהוּ מִשְּׂכָרוֹ שֶׁל שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל דָּבָר וְעוֹשֵׂהוּ, הוֹאִיל וְלַמְצֻוֶּה יֵשׁ יֵצֶר גָּדוֹל וְחָזָק שֶׁנִּלְחָם בּוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר, וּמְיַפֶּה בְּעֵינָיו אֶת הַחֵטְא וְהָעֲבֵרָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן זֶה שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה שֶׁאֵינוֹ נֶאֱבָק כָּל כָּךְ עִם יִצְרוֹ כִּי לֹא נֶאֱסָר עָלָיו הַדָּבָרמסכת עבודה זרה (ג' ע"א) וכפירוש בעלי התוספות ז"ל שם (בד"ה "גדול"). ועיין בפירוש רש"י ז"ל (קידושין ל"א ע"א בד"ה "גדול המצווה ועושה") שפירש קצת אחרת. . וּלְפִי זֶה מְבָאֵר הַמַּהֲרַ"ל מִפְּרָאג זִיעָ"א מַדּוּעַ דַּוְקָא גֶּזֶל וַעֲרָיוֹת נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מְחַמַּדְתָּן וּמִתְאַוָּה לָהֶםחגיגה (י"א ע"ב). ? בִּהְיוֹת שֶׁהֵם הַגְּבוּלוֹת שֶׁקָּבַע הַבּוֹרֵא בֵּין בְּנֵי הָאָדָם שֶׁלֹּא יֶחֱצוּ וְיַעַבְרוּ אוֹתָם, וּכְשֶׁמַּגְבִּילִים אֶת הָאָדָם וְאוֹסְרִים עָלָיו דָּבָר מְסֻיָּם – מִיָּד מִתְעוֹרֵר בּוֹ יֵצֶר שֶׁל הִתְמָרְדוּת לַעֲבֹר אֶת הַגְּבוּל וְלָקַחַת אֶת הָאָסוּרכן כתב בהקדמתו לספרו "גבורות ישראל". .

וְזֶהוּ שֹׁרֶשׁ חֵטְא עֵץ הַדַּעַת שֶׁנִּכְשַׁל בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהָיָה בִּתְחִלָּה מֻפְשָׁט מִכָּל גּוּף וְצוּרָה, וְכָל כֻּלּוֹ הָיָה יֵשׁוּת רוּחָנִיּוּת בִּלְתִּי מֻגְבֶּלֶת, וּמִמֵּילָא לֹא הָיָה בְּמַה לְּהַגְבִּילוֹ, לָכֵן בָּרָא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֶת עֲצֵי הַגָּן וְצִוָּהוּ "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל"בראשית ב', ט"ז-י"ז. – לֹא כִּי הוּא שׁוֹנֶה מִשְּׁאָר הָעֵצִים, וְלֹא כִּי לֹא רָצָה שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָאָדָם מַשֶּׁהוּ שֶׁעָלָיו הוּא מֻזְהָר וּמֻגְבָּל. וּמִשֶׁנֶּאֱסַר עָלָיו הָעֵץ מִיָּד בָּא הַנָּחָשׁ הוּא הַיֵּצֶר הָרַע וְהֵחֵל בְּפִתּוּיִים וּבְתַעְתּוּעִים "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל"בראשית ג', ו'. . וְרַבּוֹתֵינוּ פַּרְשָׁנֵי הַתּוֹרָה מְגַלִּים לָנוּ שֶׁחֵטְא עֵץ הַדַּעַת הָיָה שָׁעָה אַחַת קֹדֶם כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת, וְאִם רַק הָיָה מַמְתִּין הָאָדָם שָׁעָה אַחַת כְּבָר הָיָה מֻתָּר בַּאֲכִילַת הָעֵץ וְהָיָה חַי לְעוֹלָם, וְעִם כָּל זֹאת בָּחַר לְאָכְלוֹ בְּאִסּוּר, וְנִתְמַעֵט וְנֶעֱנַשׁ בָּעֳנָשִׁים קָשִׁים וּמָרִים שֶׁעַד הַיּוֹם מִתְקַיְּמִים בְּכֻלָּנוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ.

רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מְלַמְּדִים כִּי שִׁמְשׁוֹן נֶעֱנַשׁ שֶׁנִּקְּרוּ הַפְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו בִּגְלַל שֶׁהָלַךְ אַחַר מַרְאֵה עֵינָיו בְּאָמְרוֹ לְאָבִיו "אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי"שופטים י"ד, ג'. . וְעַל אַף שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם הָיְתָה מְיֹעֶדֶת לוֹ כְּדֵי לְהִתְגָּרוֹת בַּפְּלִשְׁתִּים וּלְהַכּוֹתָםכפי שכתוב בנביא (שם) "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא". , מִכָּל מָקוֹם בִּהְיוֹת שֶׁהוּא לְקָחָהּ מִתּוֹךְ תַּאֲווֹת לִבּוֹ וּרְאִיַּת עֵינָיו לָכֵן נֶעֱנַשׁ בְּעֹנֶשׁ קָשֶׁה שֶׁכָּזֶהכן נאמר בסוטה (ט' ע"ב), ראה שם כל הסוגייה באורך. . מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה מִתְפַּתֶּה שִׁמְשׁוֹן אַחַר מַרְאֵה עֵינָיו הָיָה מְקַבְּלָהּ בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת, וְלֹא הָיָה מְאַבֵּד אֶת רְאִיָּתוֹ. אַךְ בִּהְיוֹת שֶׁלְּקָחָהּ בְּדֶרֶךְ אִסּוּר לָכֵן נֶאֱלָץ לָשֵׂאת בָּעֹנֶשׁ הַמַּר הַזֶּה. אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת שֶׁמִּי שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר יִצְרוֹ לְעוֹלָם לֹא יַרְוִיחַ מֵהַדָּבָר, וְאַדְרַבָּה גַּם אֶת מַה שֶׁיָּכוֹל הָיָה לְקַבֵּל יַפְסִיד.

מֵאִידָךְ גִּיסָא אוֹמְרִים חֲזַ"ל שֶׁאִם אָדָם אֵינוֹ מִתְפַּשֵׁר, וּמִתְעַקֵּשׁ תָּמִיד לִמְצֹא אֶת מְבֻקָּשׁוֹ אַךְ וְרַק בְּהֶתֵּר – אֲזַי כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יְקַבֵּל בְּהֶתֵּר, וְאַף יִזְכֶּה לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָסַר לָנוּ הַבּוֹרֵא עָשָׂה כָּמוֹהוּ בְּהֶתֵּר: אָסַר לָנוּ אֶת הַדָּם – הִתִּיר לָנוּ אֶת הַכָּבֵד, אָסַר אֶת דַּם הַנִּדָּה – הִתִּיר אֶת דָּם הַטֹּהַר, אָסַר אֶת הַחֲזִיר – הִתִּיר אֶת מֹחַ הַשִּׁבּוּטָא, אָסַר אֶת הַבָּשָׂר בְּחָלָב – הִתִּיר אֶת הַכְּחָל, אָסַר אֶת אֵשֶׁת הָאִישׁ- הִתִּיר אֶת הַגְּרוּשָׁה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּחולין (ק"ט ע"ב). וראה עוד בספר "בוצינא דנהורא (עמוד ק"פ) שכתב מהרה"ק ממעז'בוז' זיע"א שכל תאוות העולם הזה שורשן ומקורן הוא מאיזה ניצוץ קדושה התקוע בבר ההוא, ואפילו הנואף אשר יתאווה לנאוף מקור תאוותו הוא מאותו ניצוץ של קדושה, אלא שהדרך להוציא את אותו ניצוץ צריכה להיות דוקא בדרך המותרת ולא בדרך האסורה, ואם רק ישכיל יוכל למלאות את תאוותו ולהוציא את אותו ניצוץ בדרך המותרת ולא בדרך האסורה. . וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בַּתַּלְמוּד מַעֲשֶׂה בָּאָדָם אֶחָד שֶׁנִּתְאַוָּה לַעֲבֵרָה עִם אִשָּׁה יָפָה שֶׁהָיְתָה בְּאֶרֶץ מְרֻחֶקֶת, וְשִׁגֵּר לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים לָעֲבֵרָה, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ הִגִּיעַ אֵלֶיהָ וְהִצִּיעָה לוֹ מַצָּעוֹת שֶׁל זָהָב וְכֶסֶף. אַךְ בְּטֶרֶם נִכְשַׁל עִמָּהּ בַּעֲבֵרָה טָפְחוּ לוֹ צִיצִיּוֹת בִּגְדּוֹ עַל פָּנָיו, וּלְפֶתַע נִתְעוֹרֵר וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן וּפָרַשׁ מִן הָעֲבֵרָה וָשָׁב לְעִירוֹ. לְיָמִים נִתְגַּיְּרָה אוֹתָהּ אִשָּׁה וּבָאָה לְעִירוֹ וְנִשְּׁאָה לוֹ, וְאוֹתָן מַצָּעוֹת שֶׁהִצִּיעָה לוֹ אָז בְּאִסּוּר - הִצִּיעָה לוֹ כָּעֵת בְּהֶתֵּרראה כל המעשה במנחות (מ"ד ע"א). וראה בספר ראשית חכמה (פרק דרך ארץ) שכתב על כך בזו הלשון: "עיניך שלא ניתנו בממון שאינו שלך – הם יאירו באישון חושך ואפילה, אזניך שלא שמעת בהם דברים בטלים – הם ישיבו לך שלום, פיך שלא דיבר לשון הרע – יזכה לספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא לתחיית המתים". . בָּרוּךְ הַמְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו!

תוכן העניינים

פרדס רימונים - חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה