רָמַז הַכָּתוּב – לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ
כְּבָר נִתְבָּאֲרָה לְעֵיל אַזְהָרַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לְהוֹתִיר מִבְּשַׂר הַקָּרְבָּן מֵעֵבֶר לַזְּמַן הַקָּצוּב לוֹ. אַךְ בְּמִצְוָה זוֹ הוֹסִיפָה הַתּוֹרָה דִּין נוֹסָף שֶׁל חִיּוּב שְׂרֵפַת הַקֳּדָשִׁים שֶׁנּוֹתְרוּ לְאַחַר זְמַנָּם, מַה שֶּׁמְּעוֹרֵר בְּלִבֵּנוּ תְּמִיהָה רַבָּה: וְכִי מַה כְּבָר קָרָה?! אָז נָכוֹן, לֹא נֶאֱכַל הַקָּרְבָּן בְּיוֹמוֹ, אֲבָל בִּגְלַל זֶה לְשָׂרְפוֹ וּלְאַבְּדוֹ בָּאֵשׁ? וְכִי לֹא חֲבָל עַל כָּל הַמַּאֲמָץ וְהַהַשְׁקָעָה שֶׁל בַּעַל הַקָּרְבָּן וְהַכֹּהֵן? וְאוּלַי מוּטָב הָיָה לְאָכְלוֹ מְאֻחָר מֵאֲשֶׁר לְעוֹלָם לֹא?!
אַךְ כְּמוֹ תָּמִיד, מֵהַתְּמִיהוֹת וְהַקֻּשְׁיוֹת עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה דּוֹלִים אָנוּ עֵצוֹת וְהַנְחָיוֹת נִפְלָאוֹת: שֶׁכֵּן רְצוֹן הַבּוֹרֵא לְלַמֵּד וּלְהַרְגִּיל אֶת הָאָדָם לַעֲמֹד בְּלוּחַ הַזְּמַנִּים. לְלַמְּדוֹ שֶׁהָעוֹלָם אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְלֹא לְעוֹלָם חֹסֶןמשלי כ"ז, כ"ד. , וּמִי יוֹדֵעַ מָתַי תַּגִּיעַ הָעֵת לְהָשִׁיב אֶת נִשְׁמָתוֹ לְבוֹרְאוֹ, לָכֵן תַּרְגִּיל אֶת עַצְמְךָ לַעֲמֹד בַּזְּמַן שֶׁנִּקְצַב לְךָ. כָּךְ מָצִינוּ בְּמִצְווֹת רַבּוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁנִּתְלוּ בִּזְמַן מְסֻיָּם בּוֹ נִתָּן לְקַיְּמָן, וְנִקְרְאוּ בִּלְשׁוֹן חֲכָמֵינוּ זָ"ל "מִצְווֹת שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָן"ראה קידושין (כ"ט ע"א) וברכות (כ' ע"ב). . הַצִּיצִית – רַק בַּיּוֹם, וְהַלּוּלָב – רַק בֶּחָג, וְהַמַּצָּה – רַק בְּפֶסַח, זְמַן תְּפִלָּה לְחוּד וּזְמַן תּוֹרָה לְחוּדשבת (י' ע"א). ואמנם מצות לימוד התורה זמנה כל היום, כמו שכתוב (יהושע א', ח') "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", אך מכל מקום ישנם זמנים שעל האדם לעסוק בדברים אחרים ולא בתורה, כגון בזמן תפילה וכיוב"ז. , וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ רְשִׁימָה אֲרֻכָּה שֶׁל מִצְווֹת עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה הֶחָלוֹת אַךְ וְרַק בְּיָמִים מְסֻיָּמִים וּבְשָׁעוֹת מְסֻיָּמוֹת, זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה לֹא כִּזְמַנּוֹ שֶׁל זֶהמגילה (ב' ע"א). , וּמֵעֵבֶר לִזְמַנָּן אִם יָבוֹא אָדָם לַעֲשׂוֹתָן הֲרֵי שֶׁמַּעֲשָׂיו בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים, וּפְעָמִים אַף אֲסוּרִיםשכן הוזהרנו על "בל תוסיף" שלא להוסיף על המצוה מעבר לזמנה, ראה שלחן ערוך אורח חיים (סימן תרס"ו). .
חוֹבַת הָאָדָם לְהָבִין שֶׁהַחַיִּים מֻרְכָּבִים מֵרְבָבוֹת רְבָ?בוֹת שֶׁל רְגָעִים, כְּשֶׁכֻּלָּם יוֹצְרִים אֶת הַמֻּשָּׂג הַמְכֻנֶּה "חַיִּים", וּמִמֵּילָא כָּל רֶגַע וְרֶגַע הוּא קְרִיטִי וּמַכְרִיעַ לְגַבֵּי כָּל הַחַיִּים כֻּלָּם. וְלָכֵן בִּקֵּשׁ הַקָּבָּ"ה לְהַרְגִּילֵנוּ בַּעֲמִידָה בִּזְמַנִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא נַעֲבִיר אֶת רְגָעֵינוּ לָרִיק וּבְבַטָּלָה, מַה שֶּׁיַּחְסִיר מֵאִתָּנוּ חֶסֶר גָּדוֹל לָעוֹלָם הַבָּא. וּבְנוֹסָף עַל כָּךְ, אָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַעֲמֹד בְּלוּחַ זְמַנִּים וְלַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר בַּזְּמַן הַקָּבוּעַ לוֹ, לֹא יֵדַע לְהַצְלִיחַ וּלְהִסְתַּדֵּר גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה. כִּי לַעֲבוֹדָה תָּמִיד יְאַחֵר, וּבַדֶּרֶךְ לְבֵיתוֹ יִתְעַכֵּב, וְאֶת הַתּוֹר לָרוֹפֵא יְפַסְפֵס, וְכָל חַיָּיו יִהְיוּ רְצוּפֵי עִכּוּבִים מְיֻתָּרִים.
דָּוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר בִּתְהִלִּים: "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה"תהלים צ', י"ב. . וּבֵאֲרוּ הַמְפָרְשִׁים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גִּלָּה לָנוּ שֶׁיְּמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְזֶה בְּמַטָּרָה שֶׁנֵּדַע וְנַשְׂכִּיל לִמְנוֹת אֶת יָמֵינוּ הַחוֹלְפִים וְנִזְכֹּר שֶׁהֵם מוּעָטִים, וְנָבִיא אֶת לִבֵּנוּ לָתוּר אַחַר הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה הִיא הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וּמִצְווֹתֶיהָראה שם בפירוש המצודת דוד והמלבי"ם. . לָקוּם לִתְפִלַּת שַׁחֲרִית בַּזְּמַן, וְאֶת פַּת הַשַּׁחֲרִית לְקַיֵּם בְּעִתָּהּראה בברכות (ס"ב ע"ב) שהזהירו חכמים: "אדכפנת – אכול" (פירוש: מיד משתרעב הזדרז לאכול ואל תתמהמה, שאחר כך האכילה לא תהא מועילה לך. רש"י). וראה עוד בשלחן ערוך אורח חיים (סימן קנ"ה). , וְאֶת לִמּוּדֵינוּ נִלְמַד בִּרְגִיעָה וְלֹא מִתּוֹךְ לַחַץ וּבֶהָלָהשזו כידוע חולה רעה שפקדה את העולם בשנים האחרונות, שעם כל הקידמה והטכנולוגיה המשוכללת שאמורה לכאורה להקל על יומו של האדם ולפנות לו זמן – עכ"ז במציאות אנו רואים דוקא להיפך שהכל נעשים רק יותר לחוצים ברוב דוחק, ואינם מספיקים להשלים מעשיהם, וכל ימיהם עוברים בריצה ומתח ולחץ ובהלה, ה' ישמרנו. . זוֹהִי עֲבוֹדַת ה' אֲמִתִּית הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל מוֹעֲדִים וּזְמַנִּים מְסֻדָּרִים לְכָל דָּבָר וְדָבָר.
אָדָם שֶׁחַיָּיו וּמַעֲשָׂיו מְבֻסָּסִים עַל סְדָרִים וּזְמַנִּים קְבוּעִים – מֻבְטָח לוֹ שֶׁבְּעֵזֶר ה' יַצְלִיחַ לַעֲמֹד וּלְהַתְמִיד בָּהֶם, וּכְפִי שֶׁאוֹמְרִים אָנוּ בְּנֹסַח בִּרְכַּת הַלְּבָנָה: "חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם" – שֶׁעַל יְדֵי הַחֻקִּיּוּת וּקְבִיעוּת הַזְּמַנִּים נִתָּן יוֹתֵר בְּנָקֵל לְמַלְּאוֹת אֶת תַּפְקִידֵנוּ מִבְּלִי לְשַׁנּוֹתוֹ. וְלָכֵן אָדָם הֶחָפֵץ לְהַתְחִיל בְּדָבָר מְסֻיָּם, אוֹ לְקַבֵּל קַבָּלָה כָּל שֶׁהִיא, אוֹ לִשְׁכֹּר פּוֹעֵל לִמְלָאכָה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה רָצוּי מְאֹד שֶׁיַּקְצִיב וְיַגְדִּיר לְעַצְמוֹ מַהֶם הַזְּמַנִּים הַקְּצוּבִים לַדָּבָר, וּמַהֶם הָעִתִּים הַמְיֹעָדִים לְכָךְ, וְעַל יְדֵי כֵּן יָקֵל עָלָיו לַעֲמֹד בַּדְּרִישׁוֹת וּבַצִּפִּיּוֹת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן קַבָּלָה שֶׁאָדָם מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ בִּסְתָם, בְּלִי הַגְדָּרָה בְּרוּרָה שֶׁל כַּמָּה וּמָתַי וְאֵיךְ – אֵין לָהּ קִיּוּם שֶׁל מַמָּשׁ וְסוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָווֹן.
וּכְדֵי לְהָבִין עַד כַּמָּה עֶקְרוֹנִית וַחֲשׁוּבָה הִיא הָעֲמִידָה בְּלוּחַ הַזְּמַנִּים רָאִינוּ מַעֲשֶׂה נוֹרָא בְּרַבֵּנוּ הֶחָפֵץ חַיִּים זַצוּקָ"ל שֶׁהָיָה דַּיְקָן לְהַפְלִיא בְּלוּחַ הַזְּמַנִּים, עַד שֶׁבְּחֹרֶף תרפ"ג נִתְפַּרְסֵם שֶׁהֶחָפֵץ חַיִּים יִשָּׂא דְּרָשָׁה בְּשָׁעָה שְׁמוֹנֶה בָּעֶרֶב וְהַדָּבָר נִכְתַּב בְּמוֹדָעוֹת, וְהֵעִידוּ הַנּוֹכְחִים שֶׁלֹּא רַק שֶׁהִגִּיעַ הָרַב בַּזְּמַן, אֶלָּא גַּם כְּשֶׁעָלָה לַבִּימָה וּפָתַח אֶת פִּיו הָיָה זֶה בְּדִיּוּק בְּשָׁעָה שֶׁנֻּקְּבָה! גַּם עַל רַבֵּנוּ הַחֲזוֹן אִישׁ זַצוּקָ"ל הֵעִידוּ שֶׁהָיָה דַּיְקָן גָּדוֹל בִּזְמַנָּיו, וְמִנְהָגוֹ הָיָה לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת מִנְחָה גְּדוֹלָה בְּשָׁעָה 12:30 עִם מִנְיָן מְצֻמְצָם שֶׁהָיָה מִתְאַסֵּף בְּבֵיתוֹ, וּפַעַם אַחַת הִתְקַשּׁוּ לֶאֱסֹף מִנְיָן וְרַק בְּשָׁעָה 12:45 נִמְצָא הָעֲשִׂירִי לְמִנְיָן. לְפֶתַע נִגַּשׁ אֵלָיו הָג"ר שְׁמוּאֵל גְּרֵיְינְמָן זַצַ"ל וְאָמַר לוֹ שֶׁקָּבַע פְּגִישָׁה עִם מָאן דְּהוּא בְּעוֹד רֶבַע שָׁעָה, וּבִהְיוֹת שֶׁנִּתְעַכְּבוּ בְּאִתּוּר הַמִּנְיָן בְּוַדַּאי יְאַחֵר לִפְגִישָׁתוֹ, וּשְׁאָלוֹ הַאִם לְהִשָּׁאֵר לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לָלֶכֶת לַפְּגִישָׁה? הֱשִׁיבוֹ הַחֲזוֹן אִישׁ שֶׁאֵין כָּאן שׁוּם מָקוֹם לִשְׁאֵלָה, וְאִם רָגִיל הוּא לַעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ וּלְהַגִּיעַ לִפְגִישׁוֹתָיו בַּזְּמַן עָלָיו לַעֲשׂוֹת זֹאת גַּם כָּעֵת, וְאָכֵן הַקָּהָל הִתְפַּזֵּר וְהַמִּנְיָן בֻּטַּלראה שני מעשיות אלו בספר הנפלא "סדרת תקון המדות" (חלק ב' פרק ט'). . וְהַמֶּסֶר הוּא עָצוּם!
הַמּוּרָם מִכָּל הָאָמוּר הוּא שֶׁיְּהוּדִי הֶחָפֵץ לַעֲבֹד אֶת הַבּוֹרֵא כָּרָאוּי עָלָיו לִהְיוֹת מְחֻשָּׁב בְּכָל רְגָעָיו. סֵדֶר יוֹמוֹ קָצוּב וְיָדוּעַ, הַנְהֲגוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו תְּמִידִין כְּסִדְרָן, אֵין לוֹ רֶגַע פָּנוּי לְבַטָּלָה, כָּל דָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹבמשלי ט"ו, כ"ג. . שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה עַצְמָהּ כְּבָר מְסַדֶּרֶת וְקוֹבַעַת לוֹ אֶת רוֹב יוֹמוֹ, וְלוֹ רַק נוֹתַר לְמַלְּאוֹת אֶת הַחֹרִים הָרֵיקִים. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אָדָם שֶׁאֵינוֹ עֶבֶד ה' אֲמִתִּי כָּל יוֹמוֹ מְבֻלְגָּן, אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה מַּעֲשָׂיו כָּרֶגַע וּבֶטַח לֹא בְּעוֹד שָׁעָה, אִם כֵּן מָה הַפֶּלֶא שֶׁכָּל יָמָיו חוֹלְפִים עָלָיו בְּשִׁעְמוּם וּבְבַטָּלָה?! לָכֵן לִמְּדוּנוּ חַכְמֵי הַגְּמָרָא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹחֵן וְשׁוֹפֵט אֶת הָאָדָם לִרְגָעָיואימרת רבי נתן בראש השנה (ט"ז ע"א). , וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ"איוב ז', י"ח. מֶה עָשִׂיתָ עִם כָּל רֶגַע מֵחַיֶּיךָ? הַאִם הָיִיתָ זָהִיר וּמְחֻשָּׁב שֶׁלֹּא לִשְׂרֹף אֶת זְמַנְּךָ הַיָּקָר לָרִיק? זֶהוּ הַלֶּקַח הַנִּלְמָד מִמִּצְוַת הַתּוֹרָה לִשְׂרֹף אֶת הַקָּרְבָּן שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ.