לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
בַּמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת נִתְבָּאֵר הָאִסּוּר לְהוֹתִיר מִבְּשַׂר הַזֶּבַח לְאַחַר הַזְּמַן שֶׁהֻקְצַב לַאֲכִילָתוֹ. וְכָאן הוֹסִיפָה תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁבְּאִם בְּכָל זֹאת עָבַר אָדָם וְהוֹתִיר מִבְּשַׂר הַזֶּבַח לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתוֹ, אֲזַי מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים לִשְׂרֹף בָּאֵשׁ אֶת אוֹתוֹ חֵלֶק הַנּוֹתָר בְּיָדָםרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין (פרק י"ט הלכה א'). .
דִּין זֶה שֶׁל שְׂרֵפַת הַנּוֹתָר נָכוֹן לְגַבֵּי כָּל סוּגֵי הַקֳּדָשִׁים שֶׁנּוֹתְרוּ לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתָםכנזכר לעיל במצוה הקודמת שדין נותר חל על כל סוגי הקדשים. . אִם הָיָה הַנּוֹתָר מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים – אֲזַי יִשְׂרְפוּהוּ בַּמָּקוֹם בּוֹ הוּא נִמְצָא: בִּפְנִים הַמִּקְדָּשׁ, אוֹ מִחוּצָה לוֹ. וְאִם הָיָה מִן הַקֳּדָשִׁים הַקַּלִּים – אֲזַי שׂוֹרְפִים אוֹתוֹ בְּעָלָיו בְּבָתֵּיהֶםפסחים (פ"א ע"ב) וברמב"ם (שם הלכה ו' – ז'). . וְלָמְדוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁזְּמַן שְׂרֵפַת הַנּוֹתָר הוּא בַּיּוֹם בִּלְבַד וְלֹא בַּלַּיְלָהכן למדו בפסחים (ג' ע"א) מלשון הכתוב "ביום השלישי באש ישרף". והובא להלכה ברמב"ם (שם הלכה ד'). .
וְכֹהֵן שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר קָדָשִׁים שֶׁנּוֹתַר וְנִמְנַע מִלְּשָׂרְפוֹ הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, מִלְּבַד הַלָּאו שֶׁל הוֹתָרָתוֹ.