אור ברסלב
פרדס רימונים - חלק ב רָמַז הַכָּתוּב – לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקֵיכֶם

פרדס רימונים - חלק ב

רָמַז הַכָּתוּב – לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקֵיכֶם

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

עֹנֶשׁ חָמוּר בְּיוֹתֵר הִטִּילָה הַתּוֹרָה עַל כֹּהֵן הַיּוֹצֵא בְּאֶמְצַע מִשְׁמַרְתּוֹ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה הַדָּבָר נוֹרָא בְּעֵינֵי הַשׁי"ת, וְעַד כַּמָּה הוּא פּוֹגֵעַ וּמְזַלְזֵל בְּבֵית ה' וּבִקְדֻשָּׁתוֹ. כֻּלָּנוּ מַכִּירִים אֶת הַהַרְגָּשָׁה הַמְּבִישָׁה בְּעֵת הֱיוֹתֵנוּ מְשׂוֹחֲחִים עִם פְּלוֹנִי כְּשֶׁלְּפֶתַע מַכְשִׁיר הַסֵלוֹלָאר שֶׁלּוֹ מְנַגֵּן, וְהַלָּה עוֹנֶה לְשִׂיחָתוֹ וּמוֹתִיר אוֹתָנוּ "מְיֻבָּשִׁים וּמְבֻיָּשִׁים" עַד שֶׁיְּסַיֵּם הַלָּה אֶת שִׂיחָתוֹ. יוֹדְעִים אָנוּ עַד כַּמָּה דָּבָר זֶה אֵינוֹ נָעִים. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי פָּנָה הוּא אֵלֵינוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ אֵלָיו, וְקַל וָחֹמֶר אִם שִׂיחָתֵנוּ עִמּוֹ הָיְתָה סוֹבֶבֶת סְבִיב עֶזְרָה אוֹ טוֹבָה שֶׁהוּא זָקוּק מֵאִתָּנוּ, וַדַּאי הַדָּבָר יַרְתִּיחַ אֶת דָּמֵנוּ בְּיוֹתֵר וִיעוֹרֵר בָּנוּ אֶת הַחֵשֶׁק לְעַנּוֹתוֹ בִּשְׁלִילָה.

כָּךְ הֵם פְּנֵי הַדְּבָרִים בְּאוֹתוֹ כֹּהֵן הָעוֹסֵק בַּעֲבוֹדַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, בְּכַפָּרַת הָעָם וּבְבַקָּשַׁת רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ וְעַל שׁוֹלְחָיו – אִם יַעֲזֹב אֶת עֲבוֹדָתוֹ וְיֵצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ אֵין לְךָ זִלְזוּל גָּדוֹל יוֹתֵר מִזֶּה כְּלַפֵּי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. על אוֹתוֹ מִשְׁקָל אוֹמְרִים חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁהַמַּפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹאימרת רבי שמעון במסכת אבות (פרק ג' משנה ז'). ! שֶׁאִם פָּסַקְתָּ מִלַּעֲסֹק בְּתוֹרַת ה' וְיָצָאתָ מִלִּמּוּדְךָ לִצְרָכֶיךָ הָאִישִׁיִּים – הֲרֵי שֶׁדִּינְךָ כְּדִין הַכֹּהֵן שֶׁיָּצָא מֵהַמִּקְדָּשׁ בְּאֶמְצַע עֲבוֹדָתוֹ וְנִתְחַיֵּב מִיתָה בַּר מִינָן. וּבְמָקוֹם אַחֵר הִזְהִירוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁכָּל הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי שִׂיחָה מַאֲכִילִים אוֹתוֹ גַּחֲלֵי רְתָמִיםכן למד רבי לוי בחגיגה (י"ב ע"ב) מהפסוק (איוב ל', ד') "הקוטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם". , וְגַם זֶה מֵהַסִּבָּה הַנִּזְכֶּרֶת שֶׁבִּזָּיוֹן גָּדוֹל הוּא לַעֲזֹב אֶת עֵסֶק הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה לְטוֹבַת דְּבָרִים אֲחֵרִים, מַה שֶּׁמּוֹכִיחַ אֵיזֶה מֵהֶם יוֹתֵר גָּדוֹל וְחָשׁוּב בְּעֵינֶיךָ.

כַּמָּה כּוֹאֵב הַדָּבָר לִרְאוֹת בְּנֵי אָדָם הַמַּגִּיעִים לִתְפִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִתְיַשְּׁבִים בִּמְקוֹמָם וּפוֹתְחִים אֶת הַסִּדּוּר וְנוֹשְׂאִים תְּפִלָּה זַכָּה לִפְנֵי הַבּוֹרֵא, עַד שֶׁלְּפֶתַע קוֹפֵץ אַחַד הַמִּתְפַּלְּלִים מִמְּקוֹמוֹ כְּמִי שֶׁהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ, וּמְמַהֵר לָצֵאת מֵהַמָּקוֹם כְּשֶׁמּוֹתִיר הוּא אֶת הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עִם הַסִּדּוּר לְבַדּוֹ מֵאַחֲרָיו. עַל מָה הָרַעַשׁ? מָה הַבֶּהָלָה? "לֹא, פָּשׁוּט הָיְתָה לִי שִׂיחַת טֶלֶפוֹן חֲשׁוּבָה, מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא סוֹבֵל דִּחוּי". שְׁמַעְתֶּם?! שִׂיחָה חֲשׁוּבָה, יוֹתֵר חֲשׁוּבָה מֵ"ה' מֶלֶךְ" וּמֵ"אַתָּה קָדוֹשׁ", יוֹתֵר נִצְרֶכֶת מִ"סְּלַח לָנוּ" וּמֵ"רְפָאֵנוּ", כָּל כָּךְ חֲשׁוּבָה הִיא עַד שֶׁשָּׁוֶה לְהַעֲבִיר אֶת הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְ"מַמְתִּינָה"...

אָז יֶשְׁנָם כָּאֵלּוּ שֶׁיְּנַעְנְעוּ בְּרֹאשָׁם וְיֹאמְרוּ: "חָלִילָה! לַעֲנוֹת?! חַס וְשָׁלוֹם! אֲנִי רַק מִסְתַּכֵּל מִי זֶה, אֲנִי לֹא עוֹנֶה!" לַ"צַּדִּיקִים" הַלָּלוּ אָנוּ נַעֲנֶה בְּעֻבְדָּה עַל אַחַד הַגְּדוֹלִים שֶׁסֵּרֵב בְּכָל תֹּקֶף לְהַפְעִיל בְּקַו הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלּוֹ שֵׁרוּת שֶׁל "שִׂיחָה מַמְתִּינָה" הַמַּצִּיגָה אֶת הַשִּׂיחָה הַמַּמְתִּינָה עַל הַקַּו, בְּאָמְרוֹ שֶׁדָּבָר זֶה עָלוּל לִגְרֹם לוֹ לְמַעֵט מֵהַיַּחַס וּתְשׂוּמֶת הַלֵּב הָרְאוּיָה כְּלַפֵּי בֶּן שִׂיחוֹ הַנּוֹכְחִי, וְלָכֵן סֵרֵב לְכָךְ. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כְּשֶׁעוֹמְדִים אָנוּ מוּל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּבָּ"ה בְּבֵיתוֹ שֶׁלּוֹ, וּמְדַבְּרִים בְּפָנָיו כְּבֵן לִפְנֵי אָבִיו וּכְעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ, וַדַּאי וּוַדַּאי שֶׁ"הִסְתַּכְּלוּת" שֶׁכָּזוֹ בְּצַג הַטֶּלֶפוֹן הִיא מְמַעֶטֶת מֵהָרִכּוּז וְהַכַּוָּנָה בִּתְפִלָּתֵנוּ, וּפוֹגַעַת וַחֲמוּרָה עַד לִמְאֹד.

בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים נִבְצְרָה מֵאִתָּנוּ הַזְּכוּת לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא כִּלָּה אֶת חֲמָתוֹ עַל בֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל לְהַשְׁאִיר אוֹתָנוּ בֵּין הַחַיִּים, וּבֵינְתַיִם כְּבָר כְּאַלְפַּיִם שָׁנָה שֶׁהוּא נוֹדֵד מִבֵּית כְּנֶסֶת לְבֵית כְּנֶסֶת בִּמְקוֹם לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּבֵית תִּפְאַרְתּוֹ. בְּאֵיזוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים וְהִתְרַפְּסוּת אֲמוּרִים אָנוּ לְהִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, בְּיוֹדְעֵנוּ שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵינוּ שֻׁלְּחָה אִמֵּנוּ וּבְסִבָּתֵנוּ גָּלִינוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אָבִינוּ! וּכְשֶׁכְּבָר עוֹמְדִים אָנוּ לִפְנֵי הַבּוֹרֵא - חִיל וּרְעָדָה תֹּאחֲזֶנָּה עַצְמוֹתֵינוּ מֵהַמַּחֲשָׁבָה "דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד"צוואת רבי אליעזר הגדול. . אַךְ בִּמְקוֹם זֶה עֲסוּקִים אָנוּ בַּהֲבָלֵינוּ וְאַף מַכְנִיסִים אוֹתָם עִמָּנוּ אֶל בֵּית מִקְדָּשׁ מְעַט. לֹא כָּךְ צִפָּה הָאֵל שֶׁנִּנְהַג עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ, לֹא בִּשְׁבִיל זֶה זִכָּה אוֹתָנוּ לִהְיוֹת מִמַּשְׁכִּימֵי וּמַעֲרִיבֵי בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. דַּוְקָא מֵאִתָּנוּ מְצַפֶּה הַקָּבָּ"ה לְיוֹתֵר, בִּהְיוֹת שֶׁבְּיָדְעוֹ וּבְמַכִּירוֹ קָאָמֵינָא, בִּהְיוֹת שֶׁזָּכִינוּ לְדֵעָה אֶת ה', לָכֵן מְצַפֶּה הוּא מֵאִתָּנוּ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּאִים אָנוּ אֵלָיו – נַּנִּיחַ לְכָל מִטְרְדֵי הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף וְנִתְעַסֵּק רַק בּוֹ.

לֹא פָּחוֹת חָמוּר מִכָּךְ הוּא אָדָם הַמּוֹכֵר אֶת שְׁעוֹת לִמּוּדָיו בְּעַד נְזִיד עֲדָשִׁים. בִּשְׁבִיל סִדּוּרִים כָּאֵלּוּ וַאֲחֵרִים, דְּבָרִים הַנִּתָּנִים לְהִדָּחוֹת בְּהִשְׁתַּדְּלוּת קַלָּה לְשָׁעוֹת אֲחֵרוֹת, אֲבָל אָנוּ בּוֹחֲרִים דַּוְקָא בְּהַלָּלוּ וְלֹא בַּתּוֹרָה. הֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְוַתֵּר עַל הָעֲבוֹדָה, וְגַם הַשֵּׁנָה חֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר, אָז מַה נִּשְׁאַר? רַק שְׁעַת הַלִּמּוּד שֶׁלֹּא כָּל כָּךְ מְחַיֶּבֶת... הַלָּזֶה "קוֹבֵעַ עִתִּים" יִקָּרֵא?! וְאִם תּוֹרָתוֹ אָמָּנוּתוֹ – אֵיזֶה מִן אֻמָּן זֶה?! נֵלְכָה וְנִשְׁאֲלָה כָּל בַּעַל חֲנוּת אִם יַסְכִּים לִסְגֹּר אֶת חֲנוּתוֹ בְּאֶמְצַע הַיּוֹם בִּכְדֵי לְטַפֵּל בְּסִדּוּרִים שֶׁכָּאֵלּוּ, אִם יַעֲזֹב אֶת הַקְּלִיֶנְטִים שֶׁלּוֹ וְיֵצֵא לְהָכִין לְעַצְמוֹ אֵיזֶה כּוֹס קָפֶה חַם – לְעוֹלָם לֹא! אָז לָמָּה אֶת לִמּוּדֵינוּ כֵּן? אֶתְמְהָה!

תְּמֵהִים אָנוּ מַדּוּעַ תְּפִלָּתֵנוּ אֵינָהּ מְנִיבָה פֵּרוֹת, מַדּוּעַ תּוֹרָתֵנוּ לֹא מַעֲלָה אוֹתָנוּ בִּדְרָגוֹת, הֵיכָן הִיא הַתְּפִלָּה שֶׁמְּהַפֶּכֶת אֶת הַדִּין וְהַתּוֹרָה שֶׁמְּזַכָּה בַּדְּבָרִים הַרְבֵּה? אַךְ אִם אֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע לְכַבֵּד וּלְהַעֲרִיךְ אֶת תְּפִלּוֹתֵינוּ – לָמָּה שֶׁהָאֵל יִתְיַחֵס לְבַקָּשׁוֹתֵינוּ בְּכֹבֶד רֹאשׁ? אִם הַתּוֹרָה שֶׁלָּנוּ נִלְמֶדֶת בָּאֲרָעִיּוּת וּבִקְרָעִיםכך דרש רבי זירא בסנהדרין (ע"א ע"א) את הפסוק "וקרעים תלביש נומה" שכל הישן באמצע לימודו תורתו נעשית קרעים קרעים. – אָז מַה כְּבָר אֶפְשָׁר לְהַעֲנִיק לְאֶחָד שֶׁכָּזֶה? אָז נָכוֹן שֶׁבְּכָל יוֹם יֵשׁ לִמּוּד, וְשֶׁהַתְּפִלָּה הִיא שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם, אֲבָל הַאִם זוֹהִי סִבָּה לְזַלְזֵל בָּהּ וּלְאַבְּדָהּ?! לַעֲזֹב אֶת הַשְּׁכִינָה לְבַדָּהּ וְלָצֵאת הַחוּצָה בְּחֻצְפָּה?!

כִּמְדֻמֶּה, שֶׁאִם נְקַבֵּל עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לָצֵאת בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה לְשׁוּם עִנְיָן, וְשֶׁלֹּא לְהַפְסִיק מִמִּשְׁנָתֵנוּ לִצְרָכֵינוּ הָאִישִׁיִּים, נוֹכִיחַ בְּכָךְ שֶׁהַבּוֹרֵא הוּא בַּמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן. נַרְאֶה לוֹ וּלְכֻלָּם שֶׁאֵין דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁיַּפְסִיק אוֹתָנוּ מִתְּפִלָּתֵנוּ, אֵין עִסּוּק בָּעוֹלָם שֶׁנַּעֲדִיפוֹ עַל פְּנֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה. וְאִם אָנוּ נָשִׂים אֶת הַבּוֹרֵא לִפְנֵי כֻּלָּם – אָז הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא שֶׁהַנְהָגָתוֹ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה יָשִׂים גַּם אוֹתָנוּ לִפְנֵי כֻּלָּם, וְיַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ בְּעֵינָא פְּקִיחָא וּבִשְׁמִירָה עֶלְיוֹנָה, וְיִשָּׂא פָּנָיו אֵלֵינוּ וְיָשִׂים לָנוּ שָׁלוֹם, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

תוכן העניינים

פרדס רימונים - חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה