רָמַז הַכָּתוּב – כֹּחַ הַמַּחְשָׁבָה
כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר, הַפִּגּוּל הִנּוֹ פְּסוּל שֶׁנּוֹצַר בַּקָּרְבָּן בְּעִקְבוֹת מַחֲשָׁבָה רָעָה שֶׁחָשַׁב הַמַּקְרִיב בִּשְׁעַת הַקְרָבָתוֹ. הַקָּרְבָּן לִכְשֶׁעַצְמוֹ הָיָה כָּשִׁיר, וְהַמַּקְרִיב הִקְרִיב בָּאֹפֶן שֶׁנִּדְרָשׁ, אוּלָם חִסָּרוֹן אֶחָד הָיָה כָּאן: בַּמַּחְשָׁבָה. וְגָדוֹל הוּא כֹּחַ הַמַּחְשָׁבָה לַהֲרֹס וְלִפְגֹּם כָּל חֶלְקָה טוֹבָה, עַד שֶׁאֶת הַקָּרְבָּן הַקָּדוֹש שֶׁמִּצְוָה לְאָכְלוֹ הוֹפֶכֶת הַמַּחְשָׁבָה לְפִגּוּל מְשֻׁקָּץ שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר "לֹא יֵרָצֶה". מַהִי בְּעֶצֶם הַמַּחְשָׁבָה? מַה פְּעֻלָּתָהּ? מַדּוּעַ הִיא כָּל כָּךְ מַכְרַעַת וּמַשְׁפִּיעָה? אֶת זֹאת מוּטָל עָלֵינוּ לְבָרֵר.
כֹּחַ הַמַּחְשָׁבָה הוּא עָצוּם. שֹׁרֶשׁ הֲוָיָתָהּ הִנּוֹ בַּכְּלָיוֹתראה ברכות (ס"א ע"א) שהכליות הן היועצות, וראה לעיל בבאור מצוה ק"כ מש"כ בזה בס"ד. , מִשָּׁם דּוֹלֶה הַשֵּׂכֶל אֶת הַמַּחְשָׁבָה וּמְשַׁגְּרָהּ לַלֵּבוראה בפירוש הגר"א עה"ת מהדו"ת (במדבר כ"ה, י"ב) שכתב שארבעה מיני חושים יש במחשבה: השומר והמדמה והמשותף והמחשביי. . לְאַחַר מִכֵּן, אִם נִתְקַבְּלָה הַמַּחְשָׁבָה עַל הַדַּעַת אוֹ עַל הַלֵּב אוֹ עַל שְׁנֵיהֶם, אֲזַי מוֹצִיא הָאָדָם אֶת מַחְשַׁבְתּוֹ לַפֹּעַל בְּדִבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂהוראה בזהר הקדוש (ויקרא ה' ע"ב) שכתב בזה"ל: "מחשבה דבר נש היא רישא דכולא, ומההיא מחשבה אתפשטו ארחין ושבילין". וכנ"ל. . וּכְמוֹ שֶׁבִּבְרִיאַת הָעוֹלָם רֵאשִׁית הַבְּרִיאָה הָיְתָה תֹּהוּ וָבֹהוּ שֶׁנִּתְהַוָּה מֵהַבּוֹרֵא וּמִשָּׁם נִרְקְמָה כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, כָּךְ מַחְשֶׁבֶת הָאָדָם הִיא בְּחִינַת תֹּהוּ שֶׁנִּמְשְׁכָה מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִמֶּנָּה יוֹצְאִים כָּל הַמַּעֲשִׂיםכן כתב בזרע קודש (פרשת תרומה). וזהו מה שכתוב בבריאת העולם "סוף מעשה במחשבה תחילה". . אָמְנָם גַּם בְּכֹחַ הַמַּחְשָׁבָה עַצְמָהּ יָכוֹל הָאָדָם לִפְעֹל רַבּוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת מִבְּלִי לְהַפְעִיל שׁוּם אֵיבָר מֵאֵיבָרָיו, וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בְּתוֹרַת הַקַּבָּלָה שֶׁעַל יְדֵי כַּוָּנוֹת וְיִחוּדֵי שְׁמוֹת קֹדֶשׁ הָאָדָם בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת וּמְשַׁנֶּה אֶת מַעַרְכוֹת הַשָּׁמַיִם וְיָכוֹל לְהַשְׁפִּיעַ לְעַצְמוֹ אוֹ לַאֲחֵרִים בְּרִיאוּת וּמַזָּל וּפַרְנָסָה וִילוּדָה וְכוּ'ראה שער הכוונות מרבינו האריז"ל, וראה מה שהביא בספר "שבילי אמונה" (הנתיב השלישי) דברים נפלאים לבאר כיצד היא השתלשלות המחשבה מן העליונים ועד לתחתונים, עיין שם ותהנה. .
נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים, שֶׁכֹּחַ הַמַּחְשָׁבָה הִנּוֹ כֹּחַ חָזָק לֹא פָּחוֹת מִכֹּחַ הַדִּבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה, וְאַף יוֹתֵר – בִּהְיוֹתוֹ פּוֹעֵל וּמַשְׁפִּיעַ בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים. וְלָכֵן מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, בִּהְיוֹתָהּ בַּעֲלַת הַשְׁפָּעָה וְהַשְׁלָכוֹת כְּמוֹ הַמַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ וְיוֹתֵרקידושין (מ' ע"א). ובזהר הקדוש (בראשית דף קנ"ה ע"ב) כתב שההרהור והמחשבה עושים מעשה ממש. וראה מש"כ בזה באורך בס"ד בספרנו "פרדס רמונים" חלק א' (בבאור מצוה נ"ז). ועוד עיין בליקוטי מאמרים למוהרצ"ה מלובלין זצוק"ל (ע"ג ע"א) שביאר שהטעם שמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה בהיות שבין המחשבה למעשה יש את הלב שאפשר שיתחרט, ע"ש. . וְזוֹהִי גַּם כֵּן הַסִּבָּה שֶׁהִרְהוּרֵי עֲבֵרָה קָשִׁים מֵעֲבֵרָהיומא (כ"ט ע"א), וראה מש"כ בס"ד מענין זה בספרנו "דובב שפתי ישנים" עה"ת (פרשת מטות). , מֵהַטַּעַם הַנִּזְכָּר. וּמִטַּעַם זֶה אָמְרוּ בַּעֲלֵי חֲסִידוּת שֶׁהֵיכָן שֶׁמַּחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם נִמְצֵאת – שָׁם בְּעֶצֶם הָאָדָם עַצְמוֹכן כתב בעל התולדות יעקב יוסף זיע"א (פרשת חיי שרה) בשם רבינו הבעל שם טוב זיע"א, וכן הביא בספר תורת המגיד (פרשת וירא). , כֵּיוָן שֶׁמַּחְשֶׁבֶת הָאָדָם הִיא עִקַּר הָאָדָם.
בַּתַּלְמוּד מוּבָא שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוּצָא רַבִּי עֲקִיבָא לַהוֹרֵג עַל יְדֵי מַלְכוּת הָרִשְׁעָה הָיוּ מְסָרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרֵקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. תָּמְהוּ תַּלְמִידָיו שֶׁנָּכְחוּ בַּמַּחֲזֶה וּשְׁאָלוּהוּ: "רַבֵּנוּ, עַד כָּאן?!" הֵשִׁיב לָהֶם: "כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה בְּכָל נַפְשֶׁךָ – אֲפִלּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ, אָמַרְתִּי מָתַי יָבוֹא לִידֵי וַאֲקַיְּמֶנּוּ, וְעַכְשָׁו שֶׁבָּא לְיָדִי לֹא אֲקַיִּמֶנּוּ?!" וְהָיָה מַאֲרִיךְ בְּאֶחָד עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּאֶחָדברכות (ס"א ע"ב). . וּבֵאֵר הָרה"ק רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב זִיעָ"א שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא הָיָה אוֹמֵר קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ מְסִירַת נֶפֶשׁ בְּמַחְשָׁבָה גְּדוֹלָה וְתַקִּיפָה, עַד שֶׁהָיָה מַרְגִּישׁ מַמָּשׁ אֶת יִסּוּרֵי הַמִּיתָה בְּגוּפוֹ. וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ דְּבָרָיו "כָּל יְמֵי הָיִיתִי מִצְטַעֵר" הַיְנוּ מַמָּשׁ מִצְטַעֵר בְּגוּפוֹ כְּאִלּוּ יוֹצֵאת נַפְשׁוֹ, וְלָכֵן עַתָּה כְּשֶׁבָּא הַדָּבָר לְיָדוֹ יָכֹל הָיָה לְקַיְּמוֹ. וְהוֹסִיף הָרה"ק וְכָתַב שֶׁהָעוֹשֶׂה כֵּן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׁקֹעַ בְּמַחְשָׁבָה שֶׁכָּזוֹ בְּעֵת שֶׁמַּרְגִּישׁ שֶׁקָּרוֹב שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, שֶׁלֹּא יָמוּת בְּלֹא עִתּוֹ ח"וראה כל זה בליקוטי מוהר"ן (תורה קצ"ג). . מַה שֶׁשּׁוּב מַרְאֵנוּ וּמְלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא הַשְׁפָּעַת הַמַּחְשָׁבָה וּפְעֻלָּתָהּ.
בַּסְּפָרִים מוּבָא מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד שֶׁאִשְׁתּוֹ הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר לְיֶלֶד, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה מִתְקַשֶּׁה מְאֹד בְּלֵדָתָהּ וְהַתִּינוֹק לֹא יָצָא זֶה זְמַן רַב. הַכֹּל כְּבָר אָמְרוּ נוֹאָשׁ, עַד שֶׁלְּפֶתַע הוֹפִיעַ חָכָם אֶחָד וְאָמַר שֶׁבִּיכָלְתּוֹ לְסַיֵּעַ בְּלֵדָתָהּ. נִכְנַס הֶחָכָם לְכַמָּה דַּקּוֹת וּלְאַחַר מִכֵּן יָצָא וּבִשֵּׂר לְכֻלָּם "מַזָּל טוֹב, בְּשָׁעָה טוֹבָה". כֻּלָּם מִיָּד צָהֲלוּ וְנָשְׁמוּלִרְוָחָה וְנִכְנְסוּ אֶל הַיּוֹלֶדֶת, אֶלָּא שֶׁבְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מְצָאוּהָ יוֹלֶדֶת אֶת הַתִּינוֹק. תָּמְהוּ וְשָׁאֲלוּ לְחָכָם מַדּוּעַ אָמַרְתָּ שֶׁכְּבָר יָלְדָה? וְאֵיךְ יָדַעְתָּ שֶׁמִּיָּד אַחֲרֵי כֵן הִיא תֵּלֵד? אָמַר לָהֶם הֶחָכָם שֶׁהַתְּשׁוּבָה לִשְׁתֵּי הַשְּׁאֵלוֹת הִיא אַחַת: שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָיוּ כֻּלָּם דּוֹאֲגִים וּמְצֵרִים עַל הַדָּבָר – הָיוּ מְעַכְּבִים וּמוֹנְעִים אֶת הַיְשׁוּעָה, וְלָכֵן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר "מַזָּל טוֹב" חָשְׁבוּ כֻּלָּם שֶׁיָּלְדָה וּפָסְקוּ מִמַּחְשְׁבוֹתֵיהֶם הַשְּׁלִילִיּוֹת, וְזֶה מַה שֶּׁאִפְשֵׁר לַיּוֹלֶדֶת לָלֶדֶת אֶת עֻבָּרָהּ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁגַּם עַל הַזּוּלָת יְכוֹלָה מַחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם לְהַשְׁפִּיעַ, לְטוֹב אוֹ לְרָע.
הַמַּחְשָׁבָה הִיא הַמַּפְעִיל שֶׁל הַלֵּב. כְּשֶׁאָדָם חוֹשֵׁב עַל צָרָה אוֹ נִזְכָּר בָּהּ מִיָּד הַלֵּב מַתְחִיל לִכְאֹב עָלֶיהָ, וַאֲפִלּוּ אִם כְּבָר עָבְרָה וְחָלְפָה יָכוֹל אָדָם לַחְזֹר וְלַחֲווֹת וְלִכְאֹב אוֹתָהּ מֵחָדָשׁ פַּעַם אַחַר פַּעַם, וְזֶה בִּגְלַל שֶׁמַּעֲלֶה אוֹתָהּ שׁוּב וְשׁוּב בְּזִכְרוֹנוֹ. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה קָשֶׁה הוּא מַצָּבוֹ שֶׁל אָדָם הַחוֹשֵׁב תָּמִיד מַחֲשָׁבוֹת שְׁלִילִיּוֹת, וּמֵצֵר וְדוֹאֵג עַל הֶעָתִיד שֶׁמָּא תָּבוֹא עָלָיו אֵיזוֹ צָרָה, כְּשֶׁבְּפֹעַל יִתָּכֵן וּכְלָל לֹא תִּהְיֶה. אֲנָשִׁים שֶׁכָּאֵלּוּ מְאַבְּדִים אֶת מֵרַב כֹּחָם וְטִיבָםמלבד מחלות רבות בגוף ובנפש הפוקדות ל"ע את בעלי מחשבות שליליות ודאגות כגון מחלות לב, עצבים, חוסר תפקוד, חרדות, דכאונות ועוד. , וּמִמֵּילָא לֹא יַצְלִיחוּ בְּשׁוּם דָּבָר בְּחַיֵּיהֶם. לְעֻמַּת זֹאת אֲנָשִׁים שְׂמֵחִים הַחוֹשְׁבִים תָּמִיד מַחֲשָׁבוֹת חִיּוּבִיּוֹת יְכוֹלִים לְהַצְלִיחַ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁחָשְׁבוּ וְחָלְמוּ עַל עַצְמָםולכן, כותב הרה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א, שתיבת מחשב"ה בחילוף אותיות עולה בשמח"ה, שעיקר פעולת המחשבה להיטיב עם האדם היא בהיותו בשמחה. . יְכוֹלִים הֵם לְהַגִּיעַ לִדְרָגוֹת גְּבוֹהוֹת וּלְהֶשֵּׂגִים גְּדוֹלִים כְּשֶׁהַכֹּל מִכֹּחַ מַחֲשַׁבְתָּם. נִמְצָא שֶׁשְּׁלִיטָה בַּמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּנוּ הִיא שְׁלִיטָה בְּחַיֵּינוּ, וְזֶהוּ מַפְתֵּחַ חָשׁוּב לְהַצְלָחָה. וּמְסַפְּרִים עַל אָדָם אֶחָד שֶׁעָבַר לְיַד בּוֹר עָמֹק וְרָאָה שֶׁבְּתוֹכוֹ מִסְפַּר צְפַרְדְּעִים הַמְקַפְּצוֹת וּמְנַסּוֹת לָצֵאת מִמֶּנּוּ, צָעַק לְעֶבְרָן "אֵין לָכֵן סִכּוּי, לְעוֹלָם לֹא תַּצְלִיחוּ לָצֵאת מֵהַבּוֹר הַזֶּה, הוּא עָמֹק מִדַּי בִּשְׁבִילְכֶן!" וְהִמְשִׁיךְבְּדַרְכּוֹ. כַּעֲבוֹר כַּמָּה שָׁעוֹת עָבַר שׁוּב לְיַד אוֹתוֹ הַבּוֹר וְרָאָה שֶׁכָּל הַצְפַרְדְּעִים שׁוֹכְבוֹת בְּיֵאוּשׁ בְּתוֹךְ הַבּוֹר, וְרַק צְפַרְדֵּעַ אַחַת מְדַדָּה לָהּ בְּשִׂמְחָה בַּחוּץ. בָּדַק אֶת אוֹתָהּ אַחַת וּמָצָא שֶׁהִיא... חֵרֶשֶׁת! שֶׁבִּזְכוּת שֶׁלֹּא שָׁמְעָה לְדֵעוֹתָיו הַשְּׁלִילִיּוֹת וְלֹא אִבְּדָה אֶת בִּטְחוֹנָהּ הִצְלִיחָה לָצֵאת מֵהַבּוֹרכן שמענו מהגה"צ רבי יאשיהו פינטו שליט"א. .
חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אוֹמְרִים שֶׁתַּלְמִיד שֶׁלֹּא רָאָה סִימָן יָפֶה בְּמִשְׁנָתוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים שׁוּב אֵינוֹ רוֹאֶהחולין (כ"ד ע"א). ועיין שם שיש אומרים שלש שנים, ראה שם מקורותיהם. . וְחָשַׁבְנוּ לְבָאֵר בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שֶׁגַּם כָּאן רָצוּ חֲכָמִים לְלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא הַשְׁפָּעַת הַמַּחְשָׁבָה עַל הַצְלָחוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם, שֶׁהֲרֵי לֹא יִתָּכֵן שֶׁתַּלְמִיד יַעֲסֹק בְּתוֹרָה חָמֵשׁ שָׁנִים וְלֹא יַצְלִיחַ בְּשׁוּם דָּבָר מִלִּמּוּדָיו?! אֶלָּא עֹמֶק הַדְּבָרִים הוּא שֶׁבֶּאֱמֶת וַדַּאי הִצְלִיחַ אוֹתוֹ תַּלְמִיד בְּמַשֶּׁהוּ, אֲבָל הוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַבְּרָכָה בְּלִמּוּדָיו, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ בַּהִתְקַדְּמוּת וְאֵינוֹ שָׁם לֵב לַעֲלִיָּה, וְלָכֵן אֶחָד כָּזֶה וַדַּאי לֹא יִרְאֶה עוֹד בְּרָכָה לְעוֹלָם, כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִרְאוֹת אֶת הַטּוֹב שֶׁבּוֹ...
מִכָּל זֹאת אָנוּ לְמֵדִים עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא הַשְׁפָּעַת הַמַּחְשָׁבָה, לְשַׁנּוֹת אֶת הַמְּצִיאוּת מִטּוֹב לְרַע וּמֵרַע לְטוֹב, וּמִמֵּילָא נִתְיַשְּׁבָה הַתְּמִיהָה מַדּוּעַ מַחֲשָׁבָה לֹא טוֹבָה בְּקָרְבָּן פְּסָלַתּוּ בָּאֲכִילָה וְהָפְכָה אוֹתוֹ לְפִגּוּלוראה ב"עיר מקלט" שכתב שהקרבן מורכב מהגוף - הוא הקרבן, ומהנשמה - היא המחשבה, ובעת שהוסרה המחשבה מהקרבן נשאר לגו"ף שהוא אותיות פגו"ל. עָלָיו נֶאֱמַר "לֹא יֵרָצֶה". וּמִתּוֹךְ כָּךְ נַשְׂכִּיל אָנוּ לִשְׁמֹר עַל טָהֳרַת וְטִיב מַחְשְׁבוֹתֵינוּ בַּחֲשִׁיבָה חִיּוּבִית וּבְבִטָּחוֹן בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וּבְעַצְמֵנוּכן כתב מוהרצ"ה מלובלין זיע"א בספרו "צדקת הצדיק" (אות קנ"ד) שכשם שצריך אדם להאמין בה' יתברך כך צריך גם להאמין בעצמו שיש בו חלק אלוק ממעל ושאינו עתיד ליבטל לעולם ושהקב"ה חפץ בו ובמצוותיו וכו'. ע"ש בדבריו. , וְעַל יְדֵי כֵּן נוּכַל בְּעֵזֶר ה' לְהִתְגַּבֵּר עַל כָּל הַמִּכְשׁוֹלִים.