רָמַז הַכָּתוּב – הוֹרָאָה מְתַקֶּנֶת
רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לִמְּדוּנוּ שֶׁבְּתוֹךְ אַזְהָרַת "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ... בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" כְּלוּלָה אַזְהָרָה חֲמוּרָה עַל כָּל מוֹרֵי הַהוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל לְבַל יָקֵלּוּ רֹאשׁ בְּשָׁעָה שֶׁמּוֹרִים הוֹרָאָה לָעָם, וְיִהְיוּ צְלוּלִים בְּדַעְתָּם וּבְמַחְשַׁבְתָּם מִבְּלִי שׁוּם הַפְרָעָה אוֹ טִרְדָּה כָּל שֶׁהִיא הָעֲלוּלָה לְשַׁבֵּשׁ אֶת מַחֲשַׁבְתָּם וּלְהוֹצִיא חָלִילָה תַּקָּלָה מִתַּחַת יָדָם. מִטַּעַם זֶה אָסְרָה הַתּוֹרָה עַל מוֹרֵה הוֹרָאָה לְהוֹרוֹת הוֹרָאָה בְּעֵת הֱיוֹתוֹ שָׁתוּי, בִּהְיוֹת שֶׁמְּלֶאכֶת הַהוֹרָאָה הִיא אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה וַחֲשׁוּבָה, וְטָעוּת בְּהוֹרָאָה הִיא מִכְשׁוֹל גָּדוֹל וַחֲמוּר, לָכֵן הִזְהִירוּ חֲזַ"ל בְּיוֹתֵר שֶׁיִּהְיֶה הַמּוֹרֶה כָּשִׁיר וּמְיֻשָּׁב בְּדַעְתּוֹ בִּכְדֵי לְהָשִׁיב לְשׁוֹאֲלָיו אֶת הַתְּשׁוּבָה הַנְּכוֹנָה, וְלֹא יַכְשִׁיל חָלִילָה אֶת הַסּוֹמְכִים עַל דְּבָרָיו.
תַּפְקִידוֹ וּמַעֲמָדוֹ שֶׁל מוֹרֵה הַהוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל הוּא רָם וְנִשָּׂא. כָּךְ לִמְּדוּ חַכְמֵי הַתַּלְמוּד שֶׁכָּל הַדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ נֶחְשָׁב כְּשֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁיתאימרת רבי חייא בר רב מדפתי (שבת י' ע"א), עיין שם מנין למד זאת. , וְכָל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ יְלָדוֹאימרת רבי יונתן בסנהדרין (י"ט ע"ב). , וְכָל כָּךְ הֶחְשִׁיבוּ חֲכָמֵינוּ אֶת הַמּוֹרֵה הוֹרָאָה עַד שֶׁהִתִּירוּהוּ לְלַמֵּד וּלְהוֹרוֹת לָעָם אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ יְמֵי אֶבְלוֹ עַל שִׁבְעַת קְרוֹבָיו, עַל אַף הֱיוֹתוֹ אָסוּר בְּלִמּוּד הַתּוֹרָהראה ילקוט יוסף הלכות אבלות. . אַךְ עִם כָּל גַּדְלוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ שֶׁל זֶה, אַחֲרָיוּת כְּבֵדָה רוֹבֶצֶת עַל כְּתֵפָיו לְהִזָּהֵר לְהוֹרוֹת לָעָם אֶת הַהוֹרָאָה הַנְּכוֹנָה וְהַמַּתְאִימָה לְבַל יֵצֵא מִכְשׁוֹל מִתַּחַת יָדָיו, וְאִם חָלִילָה הֵשִׁיב לְשׁוֹאֲלוֹ שֶׁלֹּא כְּדִין וְהִכְשִׁילוֹ בַּעֲבֵרָה עָתִיד הוּא לְהִתָּפֵס וּלְהֵעָנֵשׁ עַל אוֹתוֹ הֶעָווֹןכך אמרו חכמינו ז"ל במסכת אבות (פרק ד' משנה י"ג) "הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון", ופירש רבינו עובדיה מברטנורא (שם) שאם תטעה בהוראה מתוך שלא דקדקת בתלמודך ותבוא להתיר את האסור הקב"ה מעלה על ידך כאילו עשית במזיד. . לָכֵן הִזְהִירוּ חֲכָמֵינוּ בַּתַּלְמוּד שֶׁלֹּא יָעֵז אָדָם לַעֲלוֹת עַל כֵּס הָרַבָּנוּת וְהַהוֹרָאָה אֶלָּא אִם כֵּן הִגִּיעַ לָרָמָה הָרְאוּיָה לְכָךְ, וּבְאִם לֹא הֲרֵי זֶה שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ וְנֶחְשַׁב לִמְכַבֶּה נֵרָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְלִמְחַבֵּל בְּכֶרֶם צְבָא ה'ראה ברמב"ם הלכות תלמוד תורה (פרק ה' הלכה ד'). .
כָּךְ הִמְשִׁילוּ חֲזַ"ל אֶת הַדָּבָר לְיֶלֶד קָטָן שֶׁחָמַד לִלְבֹּשׁ אֶת בִּגְדֵי אָבִיו הָרְחָבִים, בְּחָשְׁבוֹ שֶׁבְּכָךְ יֵהָפֵךְ לְאֵיזֶה אָדָם חָשׁוּב וְגָדוֹל כְּאָבִיו, אוּלָם בָּרֶגַע שֶׁיָּצָא לָרַבִּים עִם בְּגָדִים שֶׁאֵינָם הוֹלְמִים אֶת מִדָּתוֹ מִיָּד הִכִּירוּ בּוֹ כֻּלָּם כִּי יֶלֶד קָטָן הוּא וּמַעֲשָׂיו מַעֲשֵׂי נַעֲרוּת, וְאַף הוּא לְאַחַר כַּמָּה צְעָדִים נִתְקְלָה רַגְלוֹ בַּבֶּגֶד שֶׁלָּבַשׁ וְנָפַל עַל פָּנָיו בְּבוּשָׁה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא הַבֶּגֶד עוֹשֶׂה וְהוֹלֵם אֶת הָאָדָם, אֶלָּא הָאָדָם עוֹשֶׂה וְהוֹלֵם אֶת בִּגְדּוֹ. כָּךְ אוֹמְרִים חֲזַ"ל שֶׁהַמִּתְעַטֵּף בְּאִיצְטְלָא דְּרַבָּנָן וְאֵינוֹ רָאוּי לָהּ עָלָיו נֶאֱמַר "רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה" דְּהַיְנוּ הוּא עַצְמוֹ כְּנֵפֶל שֶׁיָּצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ קֹדֶם זְמַנּוֹ שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם תּוֹחֶלֶת וְתִקְוָה, וְסוֹפוֹ שֶׁיִּפּוֹל בַּבּוֹר שֶׁכָּרָה לְעַצְמוֹאימרת רב מסכת עבודה זרה (י"ט ע"ב) והובא ברמב"ם (שם), ופירשו שהתלמיד שקופץ להורות טרם זמנו הרי הוא כנפל, שאבד הוא ואבדו כל הנשענים עליו. .
כָּל מַנְהִיג וּמוֹרֵה הוֹרָאָה חַיָּב לְהַפְנִים שֶׁשְּׁלִיחוּת גְּדוֹלָה וּקְדוֹשָׁה נִצֶּבֶת בְּפָנָיו: לְהַעֲבִיר אֶת דְּבַר ה' אֶל הָעָם. וּבְאוֹתָהּ שְׁלִיחוּת הֲרֵי הוּא בִּבְחִינַת "מֹשֶׁה רַבֵּנוּ" קָטָן שֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹמֵד מֵעָלָיו וּמַזְהִירוֹ וּמְצַוֵּהוּ: "כֹּה תֹּאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"שמות י"ט, ג'. וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל "כֹּה תֹּאמַר – בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה וְכַסֵּדֶר הַזֶּה: לְנָשִׁים בְּלָשׁוֹן רַכָּה, וְלִזְכָרִים בְּלָשׁוֹן קָשָׁה"מדרש רבה שמות (פרק כ"ח). . נְקֹט בַּמִּלִּים הַנְּכוֹנוֹת וּבְסֵדֶר הַדְּבָרִים הַנָּכוֹן, אַל תִּבָּהֵל לְהָשִׁיב וְהָשֵׁב עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹןאבות (פרק ה' משנה ז'), וראה בברטנורא שם מנין נלמדים דברים אלו. , עֲנֵה בְּלָשׁוֹן מְדֻקְדֶּקֶת וּבְרוּרָה שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמַּעַת לִשְׁנֵי פָּנִיםראה בקיצור הנהגת הוראות איסור והיתר לבעל הש"ך (אות ט') שכתב שמורה הוראה האוסר דבר מספק אסור לו להורות לשואל "אסור" בסתם, אלא עליו לפרש ולהבהיר לשואל שדבר זה אסור מספק, כדי שאם בעתיד יצטרף איזה סניף נוסף ניתן יהיה להקל. וכן כשמתיר בשעת הדחק או בנסיבות מסויימיןת יפרש לו שההיתר הינו רק משום המצב הנוכחי, שלא יקיש וילמד למקרים ולאנשים אחרים. , שְׁנֵה כִּלְשׁוֹן רַבּוֹתֶיךָכך אמרו במסכת עדיות (פרק א') "חייב אדם לומר בלשון רבו". וּבַלָּשׁוֹן הַקְּצָרָה בְּיוֹתֵרכך אמר רבי מאיר בפסחים (ג' ע"ב) "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". , וְהִזָּהֵר בִּדְבָרֶיךָ שֶׁמָּא תָּחוּב חוֹבַת גָּלוּתכך אמר אבטליון במסכת אבות (פרק א' משנה י"א) "חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות", עיין שם בבאורי המפרשים. . פְּעָמִים שֶׁנִּצְרַךְ לְחַפֵּשׂ הֶתֵּרִים וּלְהָקֵלכגון בשעת הדחק או במקום חשש מכשול וכיוצא בזה, וכן למטרת קרוב רחוקים פעמים שצריך המורה להורות כדעה המקילה על אף שלא נפסקה להלכה, והכל לפי הענין והזמן ובעצת גדולים. , וּפְעָמִים שֶׁנָּכוֹן לָחוּשׁ לָאוֹסְרִים וּלְהַחְמִירכגון במקום שעלולה להיווצר פירצה בחומת הדת וביסודותיה, וכן כשמורה לבעל נפש שיראתו קודמת לחכמתו ועוד. , פְּעָמִים שֶׁאֵין לוֹמַר דָּבָר בִּהְיוֹתוֹ תָּמוּהַּ לָרַבִּיםראה שלחן ערוך יורה דעה (סימן רמ"ב סעיף י') שכתב כן בשם ההגהות מיימוניות. ועוד עיין בספר "ישרי לב" ערך "דבר התמוה לרבים" מה שכתב בזה באורך ואכמ"ל. , וּפְעָמִים שֶׁעָדִיף שֶׁלֹּא לוֹמַר שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָעָם מְזִידִיםראה ביצה (ל' ע"א) ובבא בתרא (ס' ע"ב), ובשלחן ערוך אורח חיים (סימן תר"ח סעיף ב') ובהג"ה שם מה שכתב בזה. . כָּל דָּבָר דָּבָר עַל אֳפָנָיומשלי כ"ה, י"א. , וְכָל דָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹבמשלי ט"ו, כ"ג. .
בִּכְלַל הָאָמוּר, חַיָּב הַמּוֹרֵה הוֹרָאָה לִהְיוֹת מְיֻשָּׁב וּמָתוּן בְּדַעְתּוֹ. שֶׁהַפְּזִיזוּת וְהַבְּהִילוּת עֲלוּלָה לְהָבִיא אֶת הַמּוֹרֶה לִידֵי טָעוּת בְּהוֹרָאָה. כָּךְ הִזְהִירָה הַתּוֹרָה "לֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי"שמות כ', כ"ג. וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל מִכָּאן אַזְהָרָה לַדַּיָּן שֶׁלֹּא יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה בַּדִּיןמדרש רבה שמות (פרק ל'). . וְלָכֵן הִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמִשְׁנָתָם "הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין"אבות א', א'. , דְּהַיְנוּ שֶׁעַל אַף שֶׁעַל כָּל אָדָם לִהְיוֹת מָתוּן, מִכָּל מָקוֹם עִם מַנְהִיגֵי הָעָם וְהַדַּיָּנִים יֶשְׁנָה הַנְהָגָה מְיֻחֶדֶת וְשׁוֹנָה שֶׁל מְתִינוּת יְתֵרָה עַל שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָםראה ספר "שיחות מוסר" להגר"ח שמואלביץ זצ"ל (מאמר מ"ג) מה שכתב בענין זה. . מִטַּעַם זֶה הִמְלִיצוּ רַבּוֹתֵינוּ לְמוֹרֵה הוֹרָאָה לְהִמָּנַע מִלְּהוֹרוֹת בְּיוֹם שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת, כְּגוֹן בְּיוֹם בּוֹ הָלַךְ דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה אוֹ בְּיוֹם בּוֹ כָּעַס אוֹ דָּאַג עַל צָרָה כָּל שֶׁהִיאראה עירובין (ס"ה ע"ב), וכן כתבו התוספות שראוי לנהוג על פי דברי הירושלמי, וכן כתב הב"ח. ראה בש"ך (יורה דעה סימן רמ"ב ס"ק כ"א). . לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה יִשּׁוּב הַדַּעַת נִצְרָךְ לְמוֹרֵה הַהוֹרָאָה בִּכְדֵי שֶׁיּוּכַל לְהוֹרוֹת אֶת הַדָּבָר הַנָּכוֹן לְשׁוֹאֲלוֹ.
וְהַדְּבָרִים אֲמוּרִים גַּם כְּלַפֵּי כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר הֻפְקְדָה בִּידֵיהֶם הָאַחֲרָיוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁל גִּדּוּל יְלָדִים וְחִנּוּכָם, לָדַעַת לְהוֹרוֹת לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וְהַטּוֹבָה וְהַנְּכוֹנָה וּלְחַנְּכָם מִתּוֹךְ שִׁקּוּל דַּעַת נָאוֹת וְדֵעָה וְהַשְׁקָפָה צְרוּפָה, וְלֹא לִפְעֹל וּלְהָגִיב כְּלַפֵּיהֶם חָלִילָה מִתּוֹךְ קֹצֶר רוּחַ אוֹ פְּזִיזוּת, מַה שֶּׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל מֵבִיא לִידֵי טָעוּת וּמִכְשׁוֹל וְעָלוּל לְהַטּוֹת אֶת הַיֶּלֶד מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר. וְנִזְכֹּר כֻּלָּנוּ כִּי כָּל בֵּן הוּא כְּתַלְמִיד לְאָבִיו, וְכָל בַּת הִיא כְּתַלְמִידָה לְאִמָּהּ, וּמֵהֶם יִלְמְדוּן אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּהמשלי ט"ו, כ"ד. . וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְהוֹלִיךְ אֶת הַזּוּלָת בִּמְסִלַּת יְשָׁרִים שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם הִבְטִיחוּהוּ שֶׁאֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹראה אבות (פרק ה' משנה י"ח). , וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶדדניאל י"ב, ג'. .