רָמַז הַכָּתוּב – בִּגְדֵי מַלְכוּת
אַחַד הָאֳפָנִים בּוֹ מָצָא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְנָכוֹן לְאוֹתֵת וּלְסַמֵּן לָאָדָם עַל מַעֲשָׂיו – הוּא צָרַעַת הַבְּגָדִים, מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ עַל הַחֲשִׁיבוּת וְהַהַשְׁפָּעָה הַגְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לִבְגָדָיו שֶׁל הָאָדָם עַל אִישִׁיּוּתוֹ. הָעוֹלָם רָגִיל לוֹמַר שֶׁלֹּא הַבְּגָדִים עוֹשִׂים אֶת הָאָדָם אֶלָּא הָאָדָם עוֹשֶׂה אֶת בְּגָדָיו, אַךְ תּוֹרָתֵנוּ מוֹכִיחָה שֶׁהַדְּבָרִים אֵינָם מְדֻיָּקִים כְּלָל, וּפְעָמִים רַבּוֹת שֶׁהַבְּגָדִים דַּוְקָא עוֹשִׂים וּמַשְׁפִּיעִים רַבּוֹת עַל נַפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם וְעַל מַעֲשָׂיו. פְּעָמִים שֶׁהַהַשְׁפָּעָה הִיא חִיּוּבִית וּמוֹעִילָה, וּמְרוֹמַמְתּוֹ לִדְרָגוֹת רָמוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת, וּפְעָמִים שֶׁהַהַשְׁפָּעָה הִיא מַזִּיקָה וְהַרְסָנִית, וּמוֹרִידָה אֶת הָאָדָם לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית וּלְשֵׁפֶל הַמַּדְרֵגָה, לְאָן שֶׁלֹּא הָיָה מַגִּיעַ אִלּוּלֵי אוֹתָם בְּגָדִים שְׁלִילִיִּים.
וּכְמוֹ שֶׁבַּצָּבָא קַיֶּמֶת הַקְפָּדָה גְּדוֹלָה עַל מַלְבּוּשׁ הַחַיָּלִים, וּלְכָל חַיָּל וְחַיָּל יֵשׁ אֶת הַמַּדִּים הַשַּׁיָּכִים לוֹ, וְחַיָּל שֶׁיְּשַׁנֶּה אֶת מַדָּיו אוֹ יְזַלְזֵל בָּהֶם אוֹ יִלְבְּשֵׁם שֶׁלֹּא כָּרָאוּי עָלוּל לְהֵעָנֵשׁ עַל כָּךְ, כֵּן הַדְּבָרִים גַּם לְגַבֵּינוּ עִם יִשְׂרָאֵל הַגְּבָרִים וְהַנָּשִׁים שֶׁמַּלְבּוּשֵׁנוּ הִנּוֹ בַּעַל עֵרֶךְ וּמַשְׁמָעוּת, וְכָל הַמְשַׁנֶּה בּוֹ יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וּכְפִי שֶׁלִּמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּמִּדְרָשׁ שֶׁזֶּהוּ אַחַד הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַר עַל יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת מַלְבּוּשָׁם וּבִזְכוּת כָּךְ זָכוּ לְהִגָּאֵל וְלָצֵאת מִמִּצְרַיִםפסיקתא זוטרתא (שמות ו', ו'). .
בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ מָצִינוּ שֶׁהַכֹּהֲנִים נִצְטַוּוּ לַעֲבֹד אַךְ וְרַק בַּבְּגָדִים הַמְיֹעָדִים לְכָךְ, וְכָל תּוֹסֶפֶת אוֹ מִגְרַעַת בָּהֶם אֲסוּרָה. גַּם בְּבִגְדֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מָצִינוּ שֶׁפְּעָמִים עוֹבֵד בְּבִגְדֵי לָבָן, וּפְעָמִים בְּבִגְדֵי זָהָב, כְּשֶׁלְּכָל מַלְבּוּשׁ יֵשׁ מֶסֶר וּמַשְׁמָעוּת מִשֶּׁלּוֹ הַמַּשְׁפִּיעַ לְטוֹבָה עַל קִבּוּל הַתְּפִלּוֹת וְהַקָּרְבָּנוֹתראה ראש השנה (כ"ו ע"א) שלכן לא היה משמש הכהן הגדול בבגדי זהב לפני ולפנים ביום הכיפורים, כדי שלא לעורר קיטרוג ממעשה עגל הזהב על עם ישראל. . עוֹד מָצִינוּ בַּחֲזַ"ל עֵצָה לְמִי שֶׁיִּצְרוֹ תּוֹקְפוֹ לַעֲבֹר עֲבֵרָה שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי שְׁחֹרִים וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִשָּׁבֵר לְבָבוֹ וְתָסוּר מַחְשַׁבְתּוֹ הָרָעָהחגיגה (ט"ז ע"א) ובפירוש התוספות שם. , מַה שֶּׁשּׁוּב מְלַמְּדֵנוּ עַל הַתּוֹעֶלֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁיְּכוֹלָה לִהְיוֹת בְּמַלְבּוּשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם. וְלֹא לְחִנָּם הָיָה רַבִּי יוֹחָנָן קוֹרֵא לִבְגָדָיו בַּתֹּאַר "כְּבוֹדִי"שבת (קי"ג ע"ב). , שֶׁכֵּן חֵלֶק גָּדוֹל מִתָּאֳרוֹ וּמִצַּלְמוֹ שֶׁל הָאָדָם נִשְׁמָר וְנִבְנֶה בִּזְכוּת מַלְבּוּשָׁיו, כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵרובספר "אמת ואמונה" (אות שכ"ב) הובא מהרר"ב מפשיסחא זיע"א שאמר שיש לאדם להזהר מאוד בכבוד מלבושיו, וזה בהיות שהם משמשים אותו ומצילים אותו מן הבושה. וניתן ללמוד זאת מהנשמה המבקרת את הגוף גם לאחר מותו, וזה מאחר והיה לה צורך בו בהיותה כאן בעולם הזה, על כן מכבדתו גם לאחר מכן. .
מֵאִידָךְ גִּיסָא, הֶזֵּקִים גְּדוֹלִים עֲלוּלִים לְהִגָּרֵם לָאָדָם מִמַּלְבּוּשׁ שֶׁאֵינוֹ נָכוֹן וְהוֹלֵם. לָכֵן הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה בְּיוֹתֵר שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר מַלְבּוּשֵׁי אִשָּׁה, וְלֹא תַּעְדֶּה אִשָּׁה עֲדֵי אִישׁדברים (כ"ב, ה') ורמב"ם הלכות עבודה זרה (פרק י"ב הלכה א') ושלחן ערוך יורה דעה (סימן קפ"ב). , וְשֶׁלֹּא נִלְבַּשׁ מַלְבּוּשֵׁי צֶמֶר וּפִשְׁתָּן יַחְדָּיוויקרא (י"ט, י"ט) ורמב"ם הלכות כלאים (פרק י') ושלחן ערוך יורה דעה (סימן רח"צ). , שֶׁכָּל אֵלּוּ פּוֹגְמִים אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם וּמוֹלִידִים בּוֹ טְבָעִים מְקֻלְקָלִים וּמִדּוֹת רָעוֹת וּמְגֻנּוֹת. וּמִטַּעַם זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַטִּיל חוּטֵי צִיצִית עַל כַּנְפֵי בְּגָדֵינוּ כִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" שֶׁעַל יְדֵי לְבִישַׁת הַצִּיצִית יָכוֹל אָדָם לְהִנָּצֵל מִכָּל הָעֲבֵרוֹת כֻּלָּןראה בפירוש האבן עזרא והספורנו (שם) שכתבו שעל ידי מצוות הציצית אדם זוכר את ה' בכל עת ופורש מן העבירות ודבק במצוות. .
בְּהַנְהָגַת הַמַּלְבּוּשִׁים הוֹרוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאֵין לָאָדָם לִרְדֹּף אַחַר הַפְּאֵר וְהֶהָדָר שֶׁבַּמַּלְבּוּשִׁים, שֶׁכֵּן טִפּוּחַ הַחִיצוֹנִיּוּת אֵינוֹ סִימָן יָפֶה עַל הַפְּנִימִיּוּת, וְאָדָם הַמַּקְדִּישׁ זְמַן וְיַחַס רַב לִבְגָדָיו וּלְמַרְאֵהוּ הַחִיצוֹנִי מֵעִיד בְּכָךְ עַל פְּנִימִיּוּת רֵיקָנִית וּנְבוּבָה וְסָרַת טַעַםראה קובץ אגרות לחזון איש זצ"ל (חלק ג' אגרת קנ"ב), ובספר "הלבוש והקשוט מזוית יהודית". . אֶלָּא יֵלֵךְ אַחַר הַדֶּרֶךְ הַמְמֻצַּעַת וְהַצְּנוּעָה הַשּׁוֹמֶרֶת עַל גִּדְרֵי הַהֲלָכָה וְהַצְּנִיעוּת, וּמְשַׁקֶּפֶת אֶת הֵלֶךְ הָרוּחַ שֶׁל יְרֵא ה' הַמַּשְׁקִיעַ אֶת מֵיטַב כֹּחוֹ וּמִרְצוֹ בְּטִפּוּחַ הָרוּחַ וְהַנְּשָׁמָה. וּבִפְרָט תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאִישִׁיּוּתוֹ נִמְדֶּדֶת וְנִבְחֶנֶת כָּל הַזְּמַן בְּעֵינֵי הֶהָמוֹן, שֶׁעָלָיו לְהִזָּהֵר וּלְהַקְפִּיד בִּדְבָרִים אֵלּוּכמו שאמרו חז"ל במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ה') שתלמידי חכמים ניכרים בעטיפתם, ובתלמוד (שבת קי"ד ע"א) נאמר שתלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, ועוד עיין ברמב"ם הלכות דעות (פרק ה' הלכה ט'). .
וְכָךְ נֶאֱמַר בְּמַרְגָּנִיתָא דְּרַבִּי מֵאִיר: "וְכִי מַה הֲנָאָה מִמַּלְבּוּשׁ שֶׁגּוֹרֵם לִפְגִיעוֹת רַבּוֹת?!" וּבֵאֵר מָרָן הַחִידָ"א זִיעָ"אבספרו "לב דוד" (פרק ט'). שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁמִּתְמַקֵּד אָדָם בְּטִפּוּחַ מַלְבּוּשָׁיו מַטֶּה הַיֵּצֶר הָרַע אֶת לְבָבוֹ לְהִתְגָּאוֹת וְלִשְׁקֹעַ בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְלִזְנֹחַ אֶת הֶעָמָל וְהַיְגִיעָה עַל הָעוֹלָם הַבָּא, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל בַּמִּדְרָשׁ "כְּשֶּׁהַסִּטְרָא אַחֲרָא רוֹאֶה מִי שֶׁמְּסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ וּמַקְפִּיד לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים יְקָרִים מִיָּד אוֹמֵר זֶה שֶׁלִּי"מדרש רבה בראשית (פרק כ"ב). . לָכֵן יִזָּהֵר אָדָם לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים הַהוֹלְמִים אֶת הַשְׁקָפָתוֹ וְלֹא יֵלֵךְ אַחַר מַלְבּוּשֵׁי הָעוֹלָם וְהַחֶבְרָה שֶׁבְּכָךְ חָלִילָה מְאַבֵּד אֶת כָּל אִישִׁיּוּתוֹ וּפְנִימִיּוּתוֹ.
וּבְיוֹתֵר הַדְּבָרִים אֲמוּרִים בִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁעִקַּר מַעֲלָתָן וּשְׂכָרָן בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא הוּא עַל עִנְיָן הַצְּנִיעוּת, וּבִשְׂכָרָהּ זוֹכוֹת לְבָנִים צַדִּיקִים וּלְפַרְנָסָה מְבֹרָכָהראה יומא (מ"ז ע"ב) ובמה שכתבנו בס"ד בספרנו "דובב שפתי ישנים" (פרשת נשא) מענין זה. , וּבְהֵעָדְרָהּ חָלִילָה עֲתִידוֹת לְהֵעָנֵשׁ בָּעֳנָשִׁים קָשִׁים וּמָרִים. שֶׁכֵּן לִמְּדָנוּ דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה"תהלים מ"ה, י"ד. – כְּכָל שֶׁתַּפְנִימִי אֶת עַצְמֵךְ פְּנִימָה וּתְטַפְּחִי אֶת אִישִׁיּוּתֵךְ וְנִשְׁמָתֵךְ כָּךְ תִּזְכִּי לְיוֹתֵר כָּבוֹד וִיקָר, הֵן מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵן מֵהַבְּרִיּוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם תַּחְצִינִי אֶת עַצְמֵךְ חוּצָה וְתַשְׁקִיעִי בִּלְהַבְלִיט וּלְהַצִּיג אֶת עַצְמֵךְ לָרַבִּים הֲרֵי שֶׁיִּמְעַט עֶרְכֵּךְ וְיֻשְׁפַּל כְּבוֹדֵךְ עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ מְאוּמָה. אֵיזֶה עֵרֶךְ יֵשׁ כַּיּוֹם לַנָּשִׁים בְּעֵינֵי הַחָפְשִׁיִּים? הֲרֵי נִדְמוֹת הֵן בְּעֵינֵיהֶם כִּכְלִי לְמִלּוּי תַּאֲווֹת וִיצָרִים גְּרֵידָא, וְתוּ לֹא! וּמִי גּוֹרֵם לְזֹאת אִם לֹא הֵן בְּעַצְמָן, בְּכָךְ שֶׁזּוֹנְחוֹת כָּלִיל אֶת פְּנִימִיּוּתָן וְעוֹסְקוֹת יוֹמָם וָלֵיל בְּטִפּוּחַ הַבְּגָדִים וְהַגּוּף?! אָז לָמָּה תִּתְפַּלְּאִי שֶׁבַּעְלֵךְ כְּלָל אֵינוֹ מִתְעַנְיֵן בָּךְ אֶלָּא בְּגוּפֵךְ?! לוּ הָיִית שׁוֹמַעַת בְּקוֹל ה' הַלּוֹחֵשׁ בְּאָזְנְךָ "הֲיִי צְנוּעָה"ראה מדרש תנחומא (פרשת וישב) שלכן ברא הקב"ה את האשה מן הצלע, כדי שתהא בטבעה ובפנימיותה צנועה. וַדַּאי הָיִית מְאֻשֶּׁרֶת יוֹתֵר, מְסֻפֶּקֶת יוֹתֵר, וְשָׁוָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַּשְׁוִים אוֹתָךְ כָּעֵת.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: בְּגָדָיו שֶׁל הָאָדָם יְכוֹלִים לִשְׁמֹר וּלְהָגֵן עָלָיו, וִיכוֹלִים גַּם לְטַמְּאוֹ וּלְהַשְׁחִיתוֹ. וּכְכָל שֶׁנַּקְפִּיד עַל לְבוּשׁ הַהוֹלֵם אֶת אֱמוּנָתֵנוּ, וְעַל בִּגּוּד הַתּוֹאֵם לְתוֹרָתֵנוּ, כָּךְ נִזְכֶּה לַעֲלוֹת וּלְהִתְעַלּוֹת וּלְהִתְקָרֵב לַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, וּלְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בָּרַבִּים, כֵּן יְזַכֵּנוּ ה'.