לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לִיקְרַב אֶל אִשָּׁה בִּהְיוֹתָהּ טְמֵאָה בְּטֻמְאַת נִדָּה, עַד שֶׁיִּפְסֹק לָזוּב דָּמָהּ וּתְטַהֵר אֶת עַצְמָהּ כְּדִין הַתּוֹרָהיבמות (נ"ד ע"א) ונדה (ע" ע"א) ושבת (ס"ד ע"ב), והובא ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ג' הלכה ד'). .
וְכָל קִרְבָה שֶׁהִיא שֶׁל חִבָּה הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה כָּל זְמַן שֶׁהָאִשָּׁה טְמֵאָה בְּטֻמְאַת נִדָּה, בֵּין קִרְבָה שֶׁל גִּלּוּי עֶרְוָה וּבֵין חִבּוּק אוֹ נִשּׁוּק אוֹ נְגִיעָה שֶׁל חִבָּה, הַכֹּל הוּא בִּכְלַל אַזְהָרַת הַתּוֹרָה "לֹא תִקְרַב"רמב"ם בספר המצוות שלו (מצוה שנ"ג) ובהלכות איסורי ביאה (פרק כ"א הלכה א'). וזה שלא כדעת הרמב"ן בספר המצוות (לא תעשה שנ"ג) ששאר קריבות אסורות מדבריהם, או לכל היותר מהתורה מדין חצי שיעור, ע"ש בדבריו. . אֶלָּא שֶׁחִיּוּב כָּרֵת אֵינוֹ חָל אֶלָּא עַל הַשּׁוֹכֵב עִם הַנִּדָּה מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה וּמִיָּד מִשֶּׁהֶעֱרָה בָּהּ הֲרֵי שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה הַדָּבָר בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאָה וּבְעֵדִים הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים מַלְקוֹת, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג אֲזַי חַיָּבִים קָרְבָּן חַטָּאתרמב"ם הלכות איסורי ביאה (שם). .
וַחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עָשׂוּ גָּדֵר לַדָּבָר, וְתִקְּנוּ הַרְחָקוֹת מְסֻיָּמוֹת בֵּין בַּעַל לְאִשְׁתּוֹ, עַל מְנָת לְהַרְחִיקָם מֵאִסּוּר נִדָּה הֶחָמוּר. וּכְפִי שֶׁמְּבֹאָר בְּאֹרֶךְ בְּסִפְרֵי הַהֲלָכָהראה בשלחן ערוך יורה דעה (סימן קצ"ה). .