לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּטְמָא בְּאַחַת מֵהַטֻּמְאוֹת הַמְחַיְּבוֹת אֶת הַנִּכְנָס בָּהֶן לְמִקְדָּשׁ עֹנֶשׁ כָּרֵת שֶׁלֹּא יֹאכַל מִמִּינֵי הַקֳּדָשִׁים, בֵּין קָדָשִׁים טְהוֹרִים וּבֵין קָדָשִׁים טְמֵאִים, עַד שֶׁיְּטַהֵר אֶת עַצְמוֹ בִּטְבִילַת הַמִּקְוֶה וּבְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ וּבַהֲבָאַת כַּפָּרָתוֹ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וְאִם עָבַר אָדָם בְּמֵזִיד וְאָכַל כַּזַּיִת מֵאוֹתָם קָדָשִׁים בִּהְיוֹתוֹ טָמֵא הֲרֵי זֶה עָבַר עַל לָאו מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב עַל כָּךְ עֹנֶשׁ כָּרֵת מִן הַשָּׁמַיִםחיוב הכרת נלמד ממה שכתוב בויקרא (ז', כ') "והנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה". . וְאִם בְּשׁוֹגֵג עָשָׂה כֵּן הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵדזבחים (ל"ג ע"ב) ומכות (י"ד) שם נתבאר שהאוכל בטומאתו מן הקדשים אינו לוקה אלא ענוש כרת, והואיל והוקש לביאת מקדש לכן אינו חייב אלא כשהיה טמא בטומאה שהנכנס בה למקדש חייב כרת. .
וְעַל אַף שֶׁנָּקַט הַכָּתוּב בִּלְשׁוֹן "לֹא תִּגַּע", מִכָּל מָקוֹם לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁעַל הַנְּגִיעָה יֵשׁ רַק אִסּוּר, וְאִלּוּ עַל הָאֲכִילָה יֵשׁ גַּם עֹנֶשׁ כָּרֵת. וְאִם כְּבָר טָבַל בְּמִקְוֵה הַטָּהֳרָה אֶלָּא שֶׁעֲדַיִן לֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וַעֲדַיִן לֹא הִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ – הֲרֵי זֶה חַיָּב מַלְקוֹת וְלֹא כָּרֵתכן למד הרמב"ם ז"ל (פרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין) מדברי המשנה במסכת פרה (פרק י"א). אולם הראב"ד חלק על הרמב"ם וכתב שגם לאחר שטבל חייב כרת אם אכל מהקדשים. .
וְכָל הָאָמוּר אֵינוֹ אֶלָּא בְּמִי שֶׁהָיָה טָמֵא מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא בְּטֻמְאָה מִדְּרַבָּנָן אֵינוֹ חַיָּב לֹא מַלְקוֹת וְלֹא כָּרֵת, רַק מַכִּים אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶםמסכת פרה (שם) ורמב"ם (שם הלכה ט"ו). .
עוֹד הִגְבִּילָה הַתּוֹרָה אֶת חִיּוּבֵי הַמַּלְקוֹת וְהַכָּרֵת עַל הָאוֹכֵל קָדָשִׁים בְּטֻמְאָה שֶׁכָּל קֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין בְּהַקְרָבָתוֹ, כְּגוֹן זְרִיקַת דָּמוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא יִתְחַיֵּב הָאוֹכְלוֹ בְּטֻמְאָה עֹנֶשׁ אֶלָּא אִם כֵּן אֲכָלוֹ לְאַחַר שֶׁכְּבָר קָרְבוּ מַתִּירָיו, אֲבָל אִם אֲכָלוֹ בְּטֶרֶם נִזְרַק דָּמוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֲזַי עַל אַף שֶׁעָבַר אִסּוּר מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ חַיָּב עַל כָּךְ מַלְקוֹת אוֹ כָּרֵתמעילה (י') וזבחים (ל"ג ע"ב) ורמב"ם (שם). וזה מלבד טמא שאכל פסח שלא נצלה או לחמי תודה שלא הורמה חלתן שחייב על כך כרת למרות שאינן ראויות למה שהן. (רמב"ם שם הלכה י"ט). .