לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל לְבַל יֹאכְלוּ מִמִּינֵי הַשְּׁרָצִים הַמִּתְהַוִּים מִן הָעִפּוּשׁ, כְּגוֹן הָרִמָּה וְהַתּוֹלָעִים הַיּוֹצְאִים מִן הָאַשְׁפּוֹת וּמִן הַנְּבֵלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְכֵן כָּל אוֹתָם שֶׁאֵינָם נִבְרָאִים מִזָּכָר וּנְקֵבָה אֶלָּא מִן הָעִפּוּשׁ וְהַסֵּרָחוֹן וְאֵינָם נִקְרָאִים "שׁוֹרְצִים" אֶלָּא "רוֹמְשִׂים" עַל הָאָרֶץכן למדו בתורת כהנים מיתור פסוק זה שבא לרבות אף את אלו הנוצרים מן העיפוש, וכן הביא הרמב"ם בהלכותיו (פרק ב' מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ג). אולם הרמב"ן למד אחרת את הלימוד מפסוק זה, ראה במגיד משנה על הרמב"ם (שם) שהביא את דבריו וביארם. .
וְגַם כָּאן אִסּוּר הַתּוֹרָה לְאָכְלָן הוּא בְּכָל שֶׁהוּא, אוּלָם אֵין חִיּוּב מַלְקוֹת אֶלָּא עַל הָאוֹכֵל שִׁעוּר כַּזַּיִת מֵהֶם, אוֹ שֶׁאוֹכֵל בְּרִיָּה שְׁלֵמָה אֲפִלּוּ קְטַנָּה בְּיוֹתֵר, שֶׁאֲזַי חַיָּב מִשּׁוּם חָמֵשׁ מַלְקֻיּוֹת.
וְעַל אַף שֶׁאִסּוּר אֲכִילַת הַשְּׁקָצִים וְהָרְמָשִׂים הוּא בְּכָל שֶׁהוּא, וַאֲפִלּוּ הַתּוֹלַעַת הַזְּעִירָה בְּיוֹתֵר הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בָּאֲכִילָה, מִכָּל מָקוֹם זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁהִיא נִרְאֵית לְעַיִן בְּרִיאָה וְחַדָּה לְנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ. אֲבָל אִם אֵינָהּ נִרְאֵית גַּם בְּאֹפֶן שֶׁכָּזֶה, אֶלָּא רַק עַל יְדֵי מִקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ אֶמְצָעִים מְלָאכוּתִיִּים אֲחֵרִים – הֲרֵי שֶׁאֵין שׁוּם אִסּוּר בַּאֲכִילָתָהּ, לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִיםראה בספר הברית שכתב כן מטעם שלא ניתנה התורה למלאכי השרת אלא לבשר ודם. וכן הביא בספר ערוך השלחן (סימן פ"ד סעיף ל"ו) ובשו"ת יביע אומר חלק ד' (יו"ד סימן כ"א). .