לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁיֶּשְׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר סוּגֵי מְנָחוֹת הַנִּקְטָרוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כְּשֶׁחֶלְקָן נִקְטָרוֹת כָּלִיל עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְחֶלְקָן רַק קֹמֶץ מִתּוֹכָן קָרֵב. וּמִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ לֶאֱכֹל אֶת שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת הַנִּקְמָצוֹתכן למדו בספרא (צו ב', ט') ממה שכתוב בהן "מצות תאכל" מלשון מצוה, שמצות עשה לאוכלן ולא רשות. וכן הובא במנחות (ריש פרק שביעי) ונפסק ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק י' הלכה ב'). וכל המנחות נקמצות ושיירן נאכלים, חוץ ממנחת זכרי כהונה ומנחת חינוך וחביתין וכהן שהביא מנחת חוטא או נדבה (מנחות שם ורמב"ם שם הלכה ט'). בְּעֶזְרַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁזבחים (נ"ד ע"ב) וברמב"ם (שם הלכה ג'). , וּבְדִיעֲבַד אִם אָכְלוּ אוֹתָן בַּהֵיכָל גַּם כֵּן עָלְתָה לָהֶם אֲכִילָתָםזבחים (ס"ג ע"א) וברמב"ם (שם). .
מִדִּין תּוֹרָה רַשָּׁאִים הַכֹּהֲנִים לֶאֱכֹל אֶת שְׁיָרֵי הַמִּנְחָה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם בּוֹ קְרֵבָה הַמִּנְחָה, וְכָל הַלַּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר. אוּלָם חֲכָמֵינוּ זָ"ל עָשׂוּ סְיָג לַדָּבָר לְאָכְלָן רַק עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה וְלֹא יְאֻחַר מִכָּךְ, בִּכְדֵי לְהַרְחִיקָם מִן הָעֲבֵרָהזבחים (נ"ז ע"ב) וברכות (ט'). ונפסק ברמב"ם (שם הלכה ז' – ח'). .
עוֹד לִמְּדוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין לְחַלֵּק אֶת שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת מִנְחָה כְּנֶגֶד מִנְחָה, פְּלוֹנִי מִנְחָה אַחַת וְאַלְמוֹנִי מִנְחָה אַחֶרֶת, אֶלָּא יֵשׁ לְחַלֵּק כָּל מִנְחָה וּמִנְחָה בֵּין כָּל כֹּהֲנֵי בֵּית הָאָב, לַמְרוֹת שֶׁפְּעָמִים יוֹצֵא שֶׁכָּל אֶחָד מְקַבֵּל רַק חֵלֶק מוּעָטקידושין (נ"ג ע"א) ומנחות (ע"ג). ולמדו כן ממה שכתוב במנחת הסולת (ויקרא ז', י') "וכל מנחה... לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו". .
וְכֹהֵן שֶׁעָבַר וְלֹא אָכַל אֶת שְׁיָרֵי הַמִּנְחָה שֶׁקִּבֵּל, הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.