דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ
חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּנִים בַּתַּלְמוּד עַל מִין אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֵיבְרֵי זַכְרוּת וְנַקְבוּת יַחַד, וּמְכֻנֶּה בְּשֵׁם "אַנְדְּרוֹגִינוֹס" – הַאִם יֵשׁ לְהַחְשִׁיבוֹ לְעִנְיְנֵי אִישׁוּת כְּזָכָר אוֹ כִּנְקֵבָה אוֹ כִּבְרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ?
וּמַסְקָנַת הַדְּבָרִים הִיא שֶׁאָדָם זֶה הוּא בְּרִיָּה מְיֻחֶדֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּמִכָּל מָקוֹם הַתּוֹרָה הִתִּירָה לוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה, לַמְרוֹת שֶׁקִּדּוּשָׁיו אֵינָם וַדָּאִיִּיםיבמות (פ"א ע"א) ורמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א' הלכה ט"ו) והלכות אישות (פרק ד'), ועיין שם מדוע לא אסרוהו מספק באשה. . כְּמוֹ כֵן, מֻזְהָר הוּא מִן הַתּוֹרָה עַל הַמִּשְׁכָּב עִם הַזָּכוּר, וְעָנְשׁוֹ עַל כָּךְ הוּא בִּסְקִילָהיבמות (פ"ג ע"ב) וכדעת רבי אליעזר שם שלמד מגזירת הכתוב לחייבו, ומכל מקום זה דווקא כשבא עליו זכר דרך זכרותו, אך דרך נקבותו אינו חייב מן התורה. . וְכֵן פָּסַק רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוראה רמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א' הלכה ט"ו). .