דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ
בַּמִּשְׁנָה מְבֹאָר שֶׁכָּל זְמַן שֶׁלֹּא פָּסַק הַכֹּהֵן עַל הַבַּיִת שֶׁהוּא טָמֵא – לֹא נִטְמָאִים הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁבּוֹ, וְלָכֵן עָלָיו לְפַנּוֹת מִן הַבַּיִת אֶת כָּל כֵּלָיו לַחֲלוּטִין, וַאֲפִלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה כְּגוֹן חֲבִילֵי עֵצִים וְקָנִים, וְרַק לְאַחַר מִכֵּן יִפְסֹק הַכֹּהֵן עַל הַבַּיִת שֶׁהוּא טָמֵא וְיֶתֶר רְכוּשׁוֹ נִצָּלמחלוקת תנאים בנגעים (פרק י"ב משנה ה'). ונפסק כרבי יהודה, ראה רמב"ם (שם פרק י"ד הלכה ד'). .
וְכָתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁשְּׁנֵי טְעָמִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת בַּדָּבָר:
אוֹ מִשּׁוּם שֶׁהַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְלָכֵן רָצְתָה לִמְנֹעַ מִבַּעַל הַבַּיִת אֶת הַהֶפְסֵד שֶׁל כֵּלָיו שֶׁיִּטָּמְאוּ, וּלְפִי זֶה אֵין חִיּוּב לְהוֹצִיא אֶת חֲפָצָיו מֵהַבַּיִת אֶלָּא רַק רְשׁוּת לְכָךְ אִם הוּא חָפֵץ לִשְׁמֹר אֶת כֵּלָיו שֶׁלֹּא יִטָּמְאוּ.
אוֹ שֶׁזּוֹהִי גְּזֵרַת הַכָּתוּב שֶׁצָּרִיךְ בַּעַל הַבַּיִת לְפַנּוֹת אֶת כָּל כֵּלָיו וְרַק לְאַחַר מִכֵּן רַשַּׁאי הַכֹּהֵן לְטַמֵּא אֶת הַבַּיִת, וּלְפִי זֶה חַיָּב בַּעַל הַבַּיִת לְפַנּוֹת אֶת כֵּלָיו גַּם אִם לֹא יִרְצֶה. וְכָךְ לָמְדוּ הַמְפָרְשִׁים בְּדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"לשכן פסק כרבי יהודה שיש להוציא את חבילי עציו על אף שאינם מקבלים טומאה, מה שאומר שדבר זה אינו מצד הפסד הממון, אלא מגזירת הכתוב בלבד. וראה כל המהלך הזה במשנה למלך על הרמב"ם שם. .