דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ
נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ מַה דִּינוֹ שֶׁל מְצֹרָע הַמְבַקֵּשׁ לִטָּהֵר מִצָּרַעְתּוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ תְּנוּךְ אֹזֶן יָמִין אוֹ יָד יָמִין אוֹ רֶגֶל יָמִין, וְלָכֵן אִי אֶפְשָׁר לְהַזּוֹת עֲלֵיהֶם כַּדִּין, מַה יְּהֵא דִּינוֹ בְּאֹפֶן שֶׁכָּזֶה?
וְהִנֵּה בַּמִּשְׁנָה מְבֹאָר שֶׁמְּצֹרָע שֶׁאֵין לוֹ אֹזֶן אוֹ בֹּהֶן יָד אוֹ רֶגֶל יְמָנִית לְדַעַת חֲכָמִים אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית, וּלְדַעַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִזֶּה מֵהַדָּם עַל הַמָּקוֹם בּוֹ אָמוּר הָיָה לִהְיוֹת אוֹתוֹ הָאֵיבָר, וְלָדַעַת רַבִּי שִׁמְעוֹן נוֹתֵן עַל הָאֵיבָר הַשְּׂמָאלִי שֶׁלּוֹמשנה נגעים (פרק י"ד משנה ט') והובא גם כן בסנהדרין (מ"ה ע"ב). . וְנִפְסַק כַּחֲכָמִים שֶׁאֵין לוֹ טָהֳרָה.
וְכָתְבוּ בַּעֲלֵי הַתּוֹסְפוֹת זָ"ל שֶׁכָּל זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁהָיְתָה לוֹ יָד בְּעֵת שֶׁנִּטְמָא, אֲבָל אִם נִקְטְעָה עוֹד מִלִּפְנֵי כֵן – הֲרֵי שֶׁיָּד שְׂמֹאל שֶׁלּוֹ נֶחְשֶׁבֶת לְיַד יְמִינוֹ, וְעָלֶיהָ מַזִּים אַף לְדַעַת חֲכָמִיםראה תוספות בסנהדרין (מ"ה ע"ב) בד"ה "אין" שלמדו כן מדין עדים גידמים, ועוד עיין בפירוש ר"ע מברטנורא שסובר כמו התוספות רק לא משעת הטומאה אלא משעת הטהרה, ע"ש. .
אוּלָם מִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם בְּהִלְכוֹתָיו נִרְאֶה שֶׁאֵין חִלּוּק, וְכָל שֶׁנִּצְטָרַע וְאֵין לוֹ אֶת אֶחָד מֵאוֹתָם הָאֵיבָרִים מִכָּל זְמַן וְסִבָּה שֶׁתְּהֵא הֲרֵי שֶׁאֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִיתכן למדו רוב האחרונים בדעת הרמב"ם, ועיין בפירוש ה"מעשה רקח" על הרמב"ם ובשו"ת חות יאיר (סימן קס"ז) מה שדנו ופילפלו בזה ואכמ"ל. .