דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ
בַּתַּלְמוּד מְבֹאָר שֶׁיֶּשְׁנָם כַּמָּה דְּבָרִים הָאֲסוּרִים בַּהֲנָאָה מִן הַתּוֹרָה שֶׁצִּוּוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל לְקָבְרָם בָּאֲדָמָה. וְטַעַם מִצְוָה זוֹ מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ הַבְּרִיּוֹת לִשְׁכֹּחַ אוֹ לִטְעוֹת וְלֵהָנוֹת מֵהֶם, מַה שֶּׁגּוֹבֵל בְּאִסּוּר תּוֹרָה. וּמְצֻוֶּה זוֹ חָלָה עַל כַּמָּה וְכַמָּה דְּבָרִים כְּגוֹן: שׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וּשְׂעַר נָזִיר שֶׁנִּטְמָא, וּפֶטֶר חֲמוֹר שֶׁעֲרָפוֹ, וְתַעֲרֹבֶת בָּשָׂר בְּחָלָב וְעוֹדראה משנה בתמורה (ל"ג ע"ב) וספר החינוך (בבאור מצוה זו) ורמב"ם הלכות פסולי המוקדשין (פרק י"ט הלכה י"א). ועיין במנחת חינוך שדן האם מצות קבורה באלו היא מדאורייתא או מדרבנן ואכמ"ל. .
וְאִם רָצָה אָדָם לְשַׁנּוֹת וְלִשְׂרֹף אֶת הַנִּקְבָּרִים אוֹ לִקְבֹּר אֶת הַנִּשְׂרָפִים – אֵינוֹ רַשַּׁאי, אֶלָּא בְּכָל אֶחָד יִנְהַג כְּדִינוֹתמורה (שם ל"ד ע"א) ורמב"ם (שם הלכה י"ד), עיין שם בטעם הדבר. .