דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ
בַּתַּלְמוּד נִתְבָּאֵר שֶׁהָאוֹכֵל חֲצִי כַּזַּיִת מִבְּשַׂר פִּגּוּל, וַחֲצִי כַּזַּיִת מִבְּשַׂר נוֹתָר, עַל אַף שֶׁהֵם מִשְּׁנֵי סוּגֵי קָרְבָּנוֹת וּפִגּוּלִים שׁוֹנִים, עִם כָּל זֹאת הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִים יַחַד לְחַיֵּב אֶת הָאוֹכְלָם עַל אֲכִילַת כַּזַּיִת אִסּוּרכן הובא במעילה (י"ז ע"ב) בשם שמואל שהפגול והנותר מצטרפים זה לזה לענין אכילה. . וְנֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים לְאֵיזֶה עִנְיָן הֵם מִצְטָרְפִים:
בַּעֲלֵי הַתּוֹסְפוֹת סוֹבְרִים שֶׁרַק לְעִנְיַן לָאו וּמַלְקוֹת מִצְטָרְפִים שְׁנֵי סוּגֵי הַפִּגּוּלִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְעִנְיַן חִיּוּב קָרְבָּן שֶׁאֵין הָאוֹכְלָם חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת שָׁלֵם מִמִּין פִּגּוּל אֶחָדכן כתבו להוכיח בכריתות (י"א ע"ב) בד"ה "שאם", עיין שם מדוע נצרכו לחילוק זה ואכמ"ל. .
אוּלָם הָרַמְבַּ"ם זָ"ל סוֹבֵר שֶׁהַהִצְטָרְפוּת לְכַזַּיִת הִנָּהּ לְכָל דָּבָר, בֵּין לְעִנְיַן לְחַיְּבוֹ מַלְקוֹת וְכָרֵת בְּמֵזִיד, וּבֵין לְעִנְיַן לְחַיְּבוֹ קָרְבָּן בְּשׁוֹגֵגכן למד הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל בספרו "אבן ישראל" על הרמב"ם (פרק י"ח מפסולי המוקדשין הלכה י"א) מסתימת לשונו של הרמב"ם שלא חילק לענין מה מצטרפים. ועיין שם שנשאר בצ"ע לדעת הרמב"ם על קושיית התוספות הנ"ל. .