דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ
רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים מוֹנֵי הַמִּצְווֹת נֶחְלְקוּ בְּאִסּוּר הַעֲלָאַת שְׂאוֹר אוֹ דְּבַשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הַאִם הוּא לָאו אֶחָד אוֹ שְׁנֵי לָאוִין:
לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּסֵפֶר הַמִּצְווֹתבמצוות לא תעשה צ"ח, והובא גם כן בהלכותיו (איסורי המזבח פרק ה' הלכה א'. וראה שם בכסף משנה שכתב לצדד בדעת הרמב"ם). ומכל מקום גם לדעת הרמב"ם אם הקריבם כל אחד בפני עצמו לוקה שני מלקויות. אִסּוּר שְׂאוֹר וְאִסּוּר דְּבַשׁ שְׁנֵיהֶם לָאו אֶחָד הֵם, כָּךְ שֶׁאֲפִלּוּ אִם הִקְרִיב אֶת שְׁנֵיהֶם יַחַד אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע מַלְקֻיּוֹת עַל לָאו אֶחָד.
וְאִלּוּ לָדַעַת הָרַמְבַּ"ן זָ"לבהשגותיו על ספר המצוות. ונימוקו עמו שלכל אחד מהשניים נזכר לאו משלו. ע"ש בדבריו. וכעין זה תמה ג"כ הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם בהלכותיו, ע"ש. כָּל אֶחָד מֵהֶם הוּא לָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כָּךְ שֶׁאִם הֶעֱלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ שְׂאוֹר וּדְבַשׁ יַחְדָּיו לוֹקֶה שְׁנַיִם: אַחַת מִשּׁוּם שְׂאוֹר, וְאַחַת מִשּׁוּם דְּבַשׁ.