דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ
כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁקָּרְבַּן הָאָשָׁם קָרֵב רַק מִן הַזְּכָרִים. מָה הַדִּין בְּמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּקָרְבַּן אָשָׁם עַל עֲבֵרָה מְסֻיֶּמֶת, וְהִפְרִישׁ לַאֲשָׁמוֹ נְקֵבָה, וְכָעֵת נוֹדַע לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַקְרִיבָהּ, כֵּיצַד יִהְיֶה עָלָיו לִנְהֹג בְּאוֹתָהּ בְּהֵמָה?
וְהִנֵּה בַּמִּשְׁנָה מְבֹאָר שֶׁהַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לַאֲשָׁמוֹ אָמְנָם אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַקְרִיבָהּ לְשֵׁם כָּךְ, אוּלָם גַּם לֹא יוּכַל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כְּאַוַּת נַפְשׁוֹ, בִּהְיוֹת שֶׁבְּעֶצֶם הַהַפְרָשָׁה לְשֵׁם כָּךְ נֶעֶשְׂתָה קְדוֹשָׁה בִּקְּדֻשָּׁהעיין שם בסוגיה ובראשונים שדנו האם קדושתה היא קדושת הגוף או קדושת דמים. . לָכֵן עָלָיו לְשַׁלְּחָהּ שֶׁתִּרְעֶה בַּשָּׂדוֹת עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ אֵיזֶה מוּם, וְאָז יוּכַל לְמָכְרָהּ לְחֻלִּין וּבְמָעוֹת שֶׁיְּקַבֵּל בִּתְמוּרָה יִקְנֶה קָרְבַּן אָשָׁם זָכָר לְכַפָּרַת אַשְׁמָתוֹ. וְאִם כְּבָר הִקְרִיב אֶת אֲשָׁמוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר, אֲזַי יִקְנֶה בְּדָמֶיהָ קָרְבַּן נְדָבָה וְיַקְרִיבֶנּוּראה כל זה בתמורה (י"ט ע"ב), ונפסק להלכה ברמב"ם (פרק ד' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט"ז). .