פרדס יוסף· רבי יוסף פצנובסקי
ספר שמות · פרק כא
פסוק א
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, בקידושין ל"ה. למדו מכאן דהשוה הב' אשה לאיש לכל דינים שבתורה, ותוס' ב"ק ט"ו. ד"ה אשר, גיעין פ"ח: ד"ה ולא, ושבועות ב"ט: ד"ה ושבועות, הקשו הא לפניהם קאי על הדיינים והדרוש על הנידונים. ובס' מירא דכיא כ' שכל פעולה שבראשה תי"ו היא שוה לזכר ולנקבה, לזכר ת' נוכח ולנקבה נסתר, כמו תבוא אל הארץ (דברים כ"ו א'), אשר לא תבוא ושתי (אסתר א' י"ט), אם לא תאבה האשה (ח"ש כ"ד ה'), וי"ל דממלת "תשים" נדרש דמשמשת לזו"נ. ובד"ח תי' בזה קו' תוס' קידושין כ"ט. ד"ה אותו, דלמ"ל קרא דאשה פטורה למול בנה ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג, ולהנ"ל א"ש דכ' זאת אשר תשמרו (לך י"ז י'), והוא נוכח לזכר ונסתר לנקבה והו"א דמחויבת. ובחינוך מ' כ"א אשה מחויבת בספור יצי"מ, ותמה במנ"ח הא הוי הז"ג, ולמ"ש ניחא דכ' ולמען תספר (בא י' ב'), וכ' ג"כ "תזכור" (דברים ז' י"ח, וט"ז כ') נוכח לזכר ונסתר לנקבה, ועשאג"א י"ב, ודברי שאול מ"ת דף מ'. אך ק' למ"ל בפסחים מ"ג: דאשה חייבת במצה דכל שישנו בב"ת חמץ ישנו באכול מצה ת"ל דכ' "תאכל", ובקידושין ל"ד. בסוכה טעמא דכ' האזרח הא בלא"ה חייבת והרי הז"ג, והי' לו לתרץ דהו"א דחייבת דכ' "תשבו", וכן ק' שם בגמ', הא במעקה כ' לא תשום, באבידה לא תוכל להתעלם, ושילוח הקן לא תקח וע"ש בריטב"א דבכל הני הלאו רק לקיומא לעשה, ואילו הי' נשים פטורות מעשה היו ג"כ פטורות מלאו ע"ש, ולהנ"ל ק' הא כ' בת' וצ"ע. ובירו' מכות פ"ב ה"ו סמוך לס"פ יתרו שהיו סנהדרין אצל מזבח, והוא בלשכת הגזית בסנהדרין פ"ח:, ובמשלי (כ"א ג') ומשפט נבחר לה' מזבח, ובסנהד' ז': דיין שאינו הגון כאשירה אצל מזבח, ועתוס' ע"ז ח': ד"ה מלמד ותו"ת:
וברמב"ן כ' דהי' ראוי לומר אשר תשים להם, ולפניהם הוא דיינים כגיטין פ"ח: לפניהם ולא לפני כותים והדיוטות, ובס' הדוה"ע כ' לר"מ פ"ד ה"ג ממלכים שרשאי המלך לעשות אף נגד חק המשפט לקחת בהמות ועבדים למלאכתו, וכ"כ בירו' ר"ה פ"א ה"ג, ומשה הי' מלך בזבחים ק"ב., וז"ש לפניהם תשים משפטים ומשה לא הי' בכלל זה. ויש להוסיף למ"ש בדרשות הר"ן די"א דיש ב' מיני משפט, א' משפט הקבוע, ב' הוראות שעה, הא' נאמר לשופטים, והב' נמסר למלך כשרואה שהשעה צריכה לכך, וזה שיעץ יתרו שימנה שופטים קבועים, זולת אם יוצרך להוראת שעה ישפוט משה ע"ש, וז"ש לפניהם יהי' משפטים קבועים, אבל משה וכל המלכים אחריו להם משפט מסוג השני:
והנה מלך יוכל להעניש גם מי שנפטר מב"ד, כמ"ש בר"מ פ"ג ה"י ממלכים שהורג בלא התראה אפי' בע"א, וכ"כ בפ"ב ה"ד מרוצח, ואי יש רשות למלך לפטור מי שנתתייב מיתה ע"י ב"ד, לא מצינו והסברא שאינו יכול, שגם הוא כפוף תחת משפט סנהדרין כמ"ש בסנהד' י"ט, דמלכי בית דוד דנין ודנין אותו, ורק מלכי ישראל אין דנין משום מעשה שהיה, וכ"פ הר"מ בפ"ג ה"ז ממלכים, וע' מכות י"א: דמי שנתתייב גלות אינו יוצא משם ואפי' ישראל צריכים לו, ואם נאמר שמלך יש לו רשות לפטור מדוע לא יפטרוהו מגלות. ובמנ"ח מ' תצ"ז כ' במורד במלכות אם רוצה המלך למחלו מהני מחילה, והוציא מלשון הר"מ הרשות בידו להרגו ע"ש, אבל אין ראי' דעיקר העונש מחמת המלך רשאי למחול, אבל בשאר עונשין י"ל דמלך אין בכחו למחול על מה שנתחייב ע"י ב"ד:
וברדב"ז ח"ב תשע"ב נסתפק במלכי בית דוד אם מלך הרג בשוגג אי גולה, וכ' דאינו גולה כמו רב שהרג מגלין ישיבתו עמו, דכ' וחי עביד לי' כי היכי דיחי' במכות ד"י, כן במלך צריכין לגלות עמו כל עבדיו, ובקומץ מנחה מ' ת"י הק' עלי' דבגמ' אי' רק רב או תלמיד דהתורה עיקר חיותו, כהר"מ פ"ז ה"א מרוצח תולדות אדם וחייו בלא תורה כמתים חשובים, אבל מלך שיש לו עבדים הרבה, וכי מי שהוא עשיר ויש לו עבדים הרבה יפטר מגלות. ובכל"ח אות ו' קיים הרדב"ז לרש"י בפי"ג וגמ', משל הקדמוני שניהם הרגו א' בשוגג וא' במזיד כו', ולכאו"ק כיון דהנהרג עתה נתחייב מיתה, וא"כ גברא קטילא קטל, ואמאי חייב גלות, ואי משום דמוכח דהרג קודם בשוגג הא בד"נ ל"מ אומדנא, ואפי' מודה שהרג אינו גולה. אך ל"ק דגולה ע"י הריגתו של עכשיו, ונהי דמוכח שהנהרג הי' חייב מיתה מ"מ בד"נ צריך עדים והתראה וכאן ל"ה זה, וההורגו במזיד ח"מ ובשוגג גלות, אך בשמים מחשיבים זה לכפרה על הריגת הראשון כיון שזה שנהרג עתה גברא קטילא, וא"כ במלך דיכול להרוג אף בלי עדים והתראה, א"כ אם הרג בשוגג אינו גולה, דאיכא ואלקים אינה בידו, וזה שנהרג הי' ח"מ ורשות בידו להרגו בלא עדות, וע"ל פסוק י"ג:
ובר"מ פ"ג ה"ח ממלכים כ' דאין רשות למלך להרוג רק בסייף, ובכ"מ לא הערה מקורו וע"ע בסה"מ מ"ע קע"ג מותר למלך להרוג בכל ענין שירצה, והגר"ח העלער נ"י הביא דבערבי אי' רק בסייף, וכ"כ הר"מ פי"ד ה"ב מסנהד', ופי"ג ה"ח ממלכים, ובס' עץ חיים דף י' העיר מסנהד' נ"ב: מצות הנהרגין מתיזין ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה, ודחה דזה במלכות עכו"ם מיירי. ובשו"ת חיים שאל ח"א סו"ס פ"ט הביא מקור מרדב"ז על הר"מ, וכ"ה בתוספתא פ"ט מסנהד', וירו' רפ"ז וע"ש במרה"פ, וטעמו עפמ"ש בויק"ר פ"ו מלך כשהוא משביע לגיונות אינו משביע אלא בסייף, כלו' כשיעבור, סייף יעבור על צוארו, ועמש"ל בפ' תשא (ל"ב כ'). ובמנ"ח מ' תצ"ז דרק בעבור כבוד עצמו ל"נ לו רשות רק בסייף, אבל לחזק הדת יש למלך רשות להרוג בכ"ד, וער"מ פי"ח ה"ו מסנהד' שיהושע שרף לעכן ושם הי' לכבוד שמים ע"ש, ובמד' בפתיחה לאיכה ד"ה ר"ח בן פפא פתח איש חכם נשפט וכו', וע' קול סופר פ"ז מ"ג מסנהד', ופי' בזה טוב שבגוים הרוג היינו רק מצות סייף, ועמ"ש בבשלח (י"ד ז). ובאמת קו' המנ"ח והגהות ציו"ר מהא דנשרף עכן לק"מ דזה הי' מפי הגבורה, וכמפורש ביהושע (ז' ט"ו) והי' הנלכד בחרם ישרף באש, וע' סנהד' מ"ד., ורד"ק ז' כ"ה. וע"ע ברשמי שאלה אות ב' והסכמת הגאבד"ק פאביאניץ שליט"א, ובפרד"י וישב דף רצ"א.: ומסנהד' נ"ב: מתיזין ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה, אין ראי', שהפי' מלכות בערכאות כמש"כ בתפא"י שם:
ובזה"ק משפטים ק"ז: עה"פ מ"א (ב' ח') ואשבע לו אם אמיתן בחרב, וכי שמעי טפשא הי' דאומי לי' דבחרב לא אבל בחנית ובגורי' אין כו', כד הוי בעי לאומאי אפיק חרבא דילי' דחמן הוי חקוק שמא גליפא וחמן אומי כו', נמצא דבחרב הי' כתב שם ובו נשבע ובשם המפורש קטלי' ולא בחרב וחנית, ובס' תולדות אדם ח"ב פ"א הק' להר"מ הנ"ל דמורד במלכות יש רשות להרגו כשמעי בן גרא ורק בחרב לבד, וק' דברי זה"ק דפשט הפשוט דרק בחרב רשות להרגו וצ"ע. ובזה י"ל בש"ב (י"ב ט) מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו את אורי' הכית בחרב ואותו הרגת בחרב בני עמון, ודרשו במד' היו לך לדונו בסנהדרין. ואותו הרגת כו' אתמהא, וכי בחרב ב"ע הרגת אותו והא כ' ויורו המורים וגם אוריה מת, משמע דנביא הוכיחו שהרגו בחצים ולא בחרב, ולהנ"ל א"ש דסנהדרין רשות להרוג בעדים, ומלך בלי עדים והתראה רק צריך סייף, וז"פ הי' לך לדונו בסנהדרין ושם ל"ה עדים, וא"ת שדנת דין מורד במלכות, ע"ז צריך סייף ולא חצים, וע"ע בירחון אוהל מועד ח"א סי' ג' בזה: ובקו"ד ח"ב סי' ל"א נסתפק אי יש כח ביד המלך להסיר מעליו עטרת מלכותו בלי הסכמת העם ע"ש, ולכאו' ה"ז בכלל מלך שמחל ע"כ, דבהסרת עטרה הוסר ממילא שם מלך ממנו ע"ש בהגהות, ומדוד שהמליך בנו שלמה בחייו (בריש מלכים) אין ראי', דכבר הי' זקן ול"ה בידו להנהיג המלוכה:
והמפו' הקשו למה מהני תשובה הא מלך שמע"כ אכ"מ, והתי' דישראל בנים ואב יוכל למחול. אך ק' שאומרים בתפלה מלך מוחל וסולח, (וע' בשמות א' ט"ו), וע' בפי' ז"א על ספרי בהעלותך, ובקו"ד ח"ג סי' ל"ה, כ' הא דמלך א"י למחול דוקא בהוה או על להבא משום שום תשים עליך מלך שתהי' אימתו עליך, אבל על לשעבר יכול למחול, תדע דהר"מ פ"ב ה"ב ממלכים כ' מלך שמחל אכ"מ, ובפ"ג ה"ג כ' המורד במלכות "רשות" ביד המלך להרגו, וכן י"ל גם בדיני שמים על להבא אחטא ואשוב ל"מ תשובה, ועל לשעבר מהני תשובה. ובאמת אי מהא אין ראי' די"ל ל' רשות קאי על ההריגה שאם ירצה להרוג הרשות בידו, כי יכול גם להענישו בעונש אחר במלקות או בממון, אבל למחול לגמרי אפשר אינו יכול אף בלשעבר, ובסה"מ מצוה קע"ג כ' מי שיעבור על מצותי' מותר למלך להרוג אותו, ובחמד"י מ"ע אות ל"ט למד ג"כ מזה דעל לשעבר יכול למחול, ובאמת הוא כן ברמ"ה סנהד' דמ"ח. ובס' מטעמי יצחק פ' יתרו הביא בשם ר"ן בחי' לסנהד' כן, דהא דא"כ מחול רק על להבא כמו חליצה אין בידו למחול, אבל על בזיון שעשו לו כבר מהני מחילתו ע"ש, וברד"ק ש"ב (י"ט כ"ב), ובמ"א (ב' ח') בעובדא דשמעי שהמלך מחל לו, ובחת"ס אה"ע ח"א קנ"א ד"ה ולי יהיבנא נסתפק ג"כ בזה ולא הביא מרמב"ם הנ"ל, וע"ע בציון ירו' פ"ז מסנהד', ובתרגום שני (ב' ה') ושמעי הוי חייב דיתקטל כו', וע"ע חמד"י בל"ת רפ"ח, ושד"ח חלק דברי חכמים סי' מ"ה, וביומא כ"ב: דשאול נענש על שמחל ע"כ, הרי מפורש דגם על לשעבר אינו רשאי למחול, וי"ל שזה הי' בתחלת מלכותו וכמ"ש רש"י שבזה שמחל גילה שאינו ראוי למלוך, אבל לאחר שנתיישב במלכותו י"ל דרשאי למחול על לשעבר. וע"ע בקו"ד חו"ז סי' ל"ו:
ובסנהד' כ': ברש"י דמלך פורץ גדר לעשות דרך לעצמו, ובס' סנהדרי קטנה הק' דמנ"ל זה. דמר"מ פ"ה ה"ה ממלכים מוכח דרק בשעת מלחמה ולבני מדינתו פורץ גדר אבל לא עבור עצמו, וי"ל דרש"י למד מש"א (ח' י"ד) דשדותיכם וכרמיכם יקח, ואם מותר ליקח בחנם כל השדה לצרכו כ"ש דמותר לעשות לו דרך, והר"מ לטעמי' בפ"ד ה"ו שם דרק עבור דמים מותר ליקח ולא בחנם, וע' הגה"מ ולח"מ. אולם בזה"ק וישב קצ"ב: כ' דאחאב הי' מותר ליקח בחנם כרם נבות ולא נענש רק דקטלי' לנבות ע"ש, וכיון דבש"ס לית חולק על הזהר הלכה כן ומלך מותר ליקח בחנם וכ"ש לעשות לו דרך, וע"ש בגליון הש"ס:
רש"י מה הראשונים מסיני. עמ"ש בבשלח (ט"ו כ"ה), ובאוה"ח שמ"ש הרא"ם שנאמרו המשפטים בקולות וברקים, אין נר' לומר כי דבר ה' אלו מי' דברות כו', ובמח"כ כרא"ם מפורש ברש"י תענית כ"א: ד"ה אל, שכל ימות החורף שעסקו במלאכת המשכן הי' השכינה בהר וכל המצות ניתנו בקולות ולפידים כיום קבלת עשה"ד, אך בתוס' ביצה ה': ד"ה מכדי, הביאו שפסקו הקולות אחר עשה"ד, וע' בקוי אור, ונר למאור: ובמד"ר כאן ואלה המשפטים וכ' למעלה ושפטו את העם כו' כך התורה דינין מלפני' ומלאחרי' והיא באמצע, ובס' ישרש יעקב כ' כשישראל יושב ללמוד צריך לדון עצמו מקודם לאמור מי אנכי שאזכה ללמוד, וכשפוסק צריך ג"כ לדון עצמו במה אני הולך מהלימוד. ובסידור יריעות שלמה מהגרש"ק ז"ל כ' בתפלת שמחים בצאתם כו', עפמ"ש חז"ל דרב קודם לימוד אמר מילתא דבדיחותא ואח"כ יתיב באימא, עוד אי' כי הוי מסיים מסכת עביד יומא טבא לרבנן (ע' שבת קי"ט. ופרד"י ויחי שמ"ה:) הרי דבתחלת וסוף לימוד הי' שמח, ורק בשעת לימוד יתיב באימה, וז"ש שמחים בצאתם וששים בבואם, אבל באמצע עושים באימה לעשות רצון קונם. וע"ש בפתיחה, וזה הטעם דתקיעה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע, דתקיעה מורה על שמחה כמ"ש (במדבר י' י') וביום שמחתכם כו' ותקעתם, ותרועה מורה על אימה ופחד גנוחי גנח וילולי ילל, לכן לכל תרועה צ"ל להיות תקיעה לפני' ואחרי':
ובתנחומא זש"ה מלך במשפט יעמוד הארץ ואיש תרומות יהרסנה (משלי כ"ט ד'), אם ישים עצמו כתרומה שמושלכת בזוית, ואמר מה לי בטורח הצבור מה לי בדיניהם ה"ז מחריב העולם, ובדוה"ע תמה וכי תרומה מושלכת הא צריכה שימור ערש"י סוכה ל"ה:, וירו' חלה פ"ג ה"ב, משמרת תרומתי צריכה שימור. ובאבני מלואים בתשובה י"ח כ' להפו' דאין מבטלין איסור לכתחלה רק מדרבנן, בתרומה לכ"ע אסור מדאו', דע"י הביטול הוי כהפסד דנהפך תרומה לחולין והוי כמאבד תרומה בידים. ובשו"ת בית יצחק או"ת ק"ה כ' דמה"ט אסור להפקיר תרומה דמצווה על שמירתה, וזה י"ל טעם הר"מ פ"ו ה"ו מתרומות, שתרומה ניתנה רק לכהן ת"ח, שאסור לאכול ת"ט וע"ה בחזקת טומאה, ולכאו' מה איכפת לו מה שיעשה הכהן אח"כ הלא הוא עשה את שלו והפריש, ורק כיון שיש חיוב שמירה, החוב עליו שיתן ג"כ לכהן שישמרנה היטב מטומאה, ודומה לשומר שמסר לשומר דאם השומר השני גרוע מהראשון הוי פשיעה, כחו"מ רצ"א סכ"ו, וכ"מ מתוס' יבמות צ"ט: ד"ה לכולן, דבלא אפטרופוס אין משגרין תרומה לחש"ו דלא ישמרנה בטהרה:
רש"י ולמה נסמכה, ובס' ווי העמודים פי"ז כ' ע"פ הר"מ פ"ו הי"א מביאת מקדש דב"ד הגדול ישבו בלשכת הגזית, ועיקר מעשיהם הי' שדנו הכהנים ובודקין יחוסיהם ומומין, והוא מפ"ה מ"ד ממדות, וזה הסמיכות שתשים סנהד' אצל מזבח והם יראו שיקריבו הראוי להקריב עש"ה. ובסידורו של שבת שורש ו' ענף א' אות כ' עפמ"ש בסנהד' ז': אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים מקל ורצועה שופר וסנדל, ולכאו' למה להביא, דיה לצרה בשעתה אם יצטרכו לעונש יביאו, ורק צריך שיהי' תמיד לפני עיני בנ"י שיש בחינת הדין בעולם, וע"כ ייראו לעשות רע ולא יבא עליהם הדין. וזה ואלה המשפטים א"ת לפניהם ולא עליהם, וצריך כלי הדיינים כדי שבע"ד יראה מה שמונח לפני' ויירא לסרב נגד הדין ויציית ע"ש אריכות, וע"ס קהלת ישורון דבר נכון, ובס' היובל להג' מלובלין ז"ל דף קי"ב:
רש"י ל"ת ע"ד כו' והוא מאמר ר"ע בעירובין נ"ד:, ובלח"ת ביאר בזה מ"ש בפסחים כ"ב. וש"ד ר"ש העמסוני דרש אתין ובאת ה"א תירא פירש כו' וק' מ"ט לא פירש באהבת את ה"א, ועוד למה לא דרש כר"ע לרבות ת"ח (ועמ"ש בבראשית דל"ט דברים נכונים). וי"ל באהבת ידע לדרוש לרבות ת"ח, אך בתירא לא רצה לדרוש, דבלא דרשא גם כן יהיה להם מוראות ת"ח דס"ל כר"י לפניהם אלו כלי הדיינים ובודאי יראו מב"ד ומת"ח, אך ר"ע דדריש לפניהם להראות פנים לתלמידים עד שיבינו, שפיר בעי קרא לדרוש לירא מת"ת:
רש"י לפניהם ולא לפני עכו"ם גיטין פ"ח:, ובמנחת יהודה עם בע"ת הקשה למ"ל קרא הא אפילו גרים פסולים לדון כקידושין ע"ו: וכ"ש עכו"ם, ובדו"ע כ' מה שגר פסול לדון רק בכפייה אבל אם שני הצדדין רוצים יכול לדון כמ"ש הסמ"ע ז' סק"ד, אבל עכו"ם אף בבע"ד מרוצים פסול וכמ"ש רמב"ן כאן ונפסק בחו"מ רס"י כ"ו, וא"ש דבגר מהני אם בע"ד מרוצים. ושם במנח"י תי' דגר פסול רק ביש ישראל אבל אם ליכא ישראל לדון כשר, ותדע דשמעי' ואבטליון היו גרים והיו דנין, וצריך קרא למעט עכו"ם אף אם ליכא ישראל ע"ש. ובברכ"י ז' הביא גם כן תשב"ץ שלא הי' אז בישראל כמותם והם היו היותר ראוים, והתורה לא פסלה גרים רק כשיש כיוצא בהם בישראל, אבל אם הי' גדולים הם קודמים ע"ש, וכמ"ש בברכות ס"ג. דאף שאין מעברין שנים וחדשים בחו"ל, שאני ר"ע שלא הניח כמותו בא"י ולכן עיבר גם בחו"ל. וע"ע בכנה"ג שתמה ג"כ על שמעי' ואבטליון שהיו גרים, ובדורש לציון סו"ד ג' תמה ג"כ עש"ה בזה, ובאמת בתי"ט בפ"א מ"י מאבות הק' כן והוכיח מזה דל"ה בעצמם גרים ורק שבאו מגרים ואמם הי' מישראל, ועמ"ש בזה הרבה בפ' תצוה (כ"ט ל'). ובתומים ז' סק"א בענין דקבלוה מהני בגרים ב' דקבלוה ל"מ רק בממון ולא בד"נ, דא"י לומר הריני מכשיר קאו"פ, ואם יחייב ראשי להריגה יקטלוני, וכל טובו של ב"ד הגדול בירושלים רק לדון ד"נ ודיני זקן ממרא, ול"ה דנין כלל ד"מ, והדק"ל איך היו מקבלין גרים ראשי סנהד' וצ"ל דמלך שאני כיון דרשות ביד המלך להרוג אף בלי עדים, ושמעי' ואבטליון נתמנו ממלכי חשמונאים הכשרים. עי"ל דד"נ ל"ה דנין רק נתמנו לבירור הלכה לעוצם חכמתם, וע"ש בישועות ישראל, קול הרמ"ז בהקדמה לזרעים, והקדמת ס' חומות יהושע אריכות:
וברמב"ן הנ"ל דיש חילוק דבערכאות ל"מ קיבלו בע"ד משא"כ בהדיוטות, ע' אמ"ב ריש ה' דיינים, ובכל"ח כ' דז"ד אם שניהם מרוצים על פס"ד שפסקו ההדיוטות, אבל אם א' אינו רוצה לקיים אע"ג דבקיבלו עליו לאחר פס"ד א"י לחזור, מ"מ הדיוטות לא יוכלו לכופו לקיים הפס"ד שכפי' שייך רק למומחים, דדוקא בקבלו לדון דרק משום שלא ישתמשו הדיוטות בכתר מומחין אסור, לכן במוחלים על כבודם יכולים לדון משא"כ לכפות ע"ש. ובזה א"ש הנובי"ת אה"ע קי"ד שהחזיק בדעת או"ז שגט הוי דין וצריך ב"ד ע"ש, וק' מגיטין פ"ח: דר"י הוי מעשה אגיטין א"ל והא אנן הדיוטות כו', נראה דרק בשביל הכפי' שאל לי' אבל על הסידור גט גופא לא שאל איך מותר בהדיוטות, ולנוב"י ק' על גט גופי', ולהנ"ל י"ל כיון דליכא סמוכין מוחלין על כבודם אבל לכפי' ל"ש זה, והשיב לו אנן שלוחתי' עבדינן. ומרמ"א אה"ע קנ"ד בסדר הגט ס"ד משמע דא"צ ב"ד של שלשה, וכפשטות ב"ב קע"ד:, וערכין כ"ג., אטו כל מגרש בבי דינא מגרש וע"ש בנ"ב ק"ה וקי"ח, ובתומים ט' סק"ב הביא תיב"ע תצא (כ"ד א'), ויכתב לה ספר תירוכין קדם בי דינא, אך בתשו' חיים שאל ל"ט כ' דאין זה התרגום מיונתן ולא חוששין לי' במקום שהוא נגד ש"ס ופוסקים ע"ש. וע' ח"א מהרש"א מגילה ג'., שה"ג מע"ס ע' בשם קרבן מנחה סי' נ"ד, הלכות קטנות ח"ב ק"ע, לחם שמים סוף מגילה, רד"ל במבוא לפדר"א אות ב', ובפתיחה לאהבת יהונתן בראשית. וגם מקידושין ס"ב: מי יימר דמזדקקי לי' תלתא, ופריך מלאחר שיגרשך דל"מ, ומשני נהי דבידו לגרשה אין בידו לקדשה ע"ש, ואי נימא דצריך ג' אמאי לא משני ג"כ מי יימר דמזדקקי לי' ג', ועמ"ש בזה דבר נכון בספרי פרי יוסף בסוגי' דנודרת:
ובגוף הדבר הנכון לחלק כשהגט ברצון א"צ ב"ד אבל בע"כ צריך ב"ד, וכשו"ת עונג יו"ט קנ"ה, וא"ש מגיטין פ"ח:, ובזה מיושב הרבה קושיות ומה שפליגו או ע"ח או ע"מ כרתי כקו' נ"ב שם ד"ה והנה במס' גיטין היינו ברצון, ותיב"ע מיירי בע"כ וצריך ב"ד, והסברא דבע"כ הוא בלי ערוה ובלי דבר, בפלוג' ב"ש וב"ש סוף גיטין, הוי דין, אבל ברצון שניהם י"ל שרי בלי ב"ד. אמנם משה"ק מבעל שאמר גרשתי אשתי נאמן דבידו לגרשה נימא מי יימר דמזדקקי לי' ג', (ועשעה"מ פ"ג ה"ה מיבום) ונהי דברצון א"צ ב"ד אבל בע"כ צריך ב"ד ואין בידו אבל יש לחלק דודאי מקרי לכל מילי בידו כיון שישנן ב"ד ע"י השתדלות וטורח ומעשים בכל יום, רק נגד דשלב"ל דל"מ, ויהי' כאלו בעולם, אמרי' כיון שעכ"פ צריך טורח גדול ל"ה בא לעולם, וכעין זה כ' השעה"מ בפי"ב מא"ב. וקצת ראי' ממהרש"ל כתו' נ"ח: לתוס' שהק' דהוי לדבר שלבל"ע ואף לר"מ ל"מ, והק' רש"ל דהוי בידו ע"ש, ותמוה דמי יימר דמזדקקין לי' ג', ולפמ"ש ניחא לר"מ דמהני דשלב"ל רק צריך לדבר שבל"ע, וכאן הוי בידו עכ"פ ע"י טורח. ובענין זה אי צריך ב"ד ע"ע בשו"ת שבו"י ח"ג ק"כ, שיבת ציון ס"ח, חת"ס או"ח נ"א, ואה"ע ח"ב ס"ד וס"ה, שערי דעה ח"א קע"ד, גט מקושר אות פ', ובס' פתחי משפט חו"מ ט' דבר נכון. ובשו"ת אמרי דוד מהג' מסטאניסלאב ז"ל, סי' רכ"ו העלה דל"ב ב"ד אף בע"כ, והביא ראי' מגיטין נ"ה: אמר לעדים ראו כו' והתם בע"כ ומוכח דל"ב ב"ד עש"ה:
ובר"מ פכ"ו ה"ז מסנהד' ונפסק בחו"מ כ"ו ס"ב, דהא דלפניהם ולא לפני עכו"ם רק אם הבע"ד רוצה לדון בדיני ישראל, אבל אם אינו רוצה מקבל רשות מב"ד והולך בערכאות, ובכל"ח הק' כיון דהוי לאו הבא מכלל עשה, ומחויב ליתן כל הונו שלא יעבור בל"ת ובפרט בקו"ע, ואי"ל כיון שנוטל רשות מב"ד הוי כאלו הב"ד עושים שליחים לדין, דזה שייך אם עכו"ם דנים כדין ישראל אבל היכי דדנים כפי נימוסם, ובדין ישראל פטור איך מותר לילך בערכאות. ואא"ז ז"ל בנתה"מ סק"ג כ' באמת דאסור, ורק אם כבר נתחייב בדין ישראל ואינו רוצה לציית הדין, אז מותר בערכאות, אבל אם לא רצה לבוא לב"ד והב"ד אינם יודעים הדין אם מי, משמתינן לי', אבל אסור ליתן לו רשות לילך בערכאות, אך בישועות ישראל כ' דמנהג העולם לא כנתה"מ. אכן מצינו כיו"ב דמותר להשביע חבירו אע"ג דיודע דישבע בשקר ועובר בלפ"ע, אך מותר במקום פסידא וכמ"ש בתשו' מוצל מאש מ"ה, אך התם הוא בשוא"ת שב"ד מחייבין אותו לשבועה, וגם שם שייך הלטעהו לרשע וימות, משא"כ הכא שעושה האיסור בעצמו כדי להציל ממונו, ורק י"ל דעביד אינש דינא לנפשי' במקום פסידא אפי' ע"י הכאות וחבלות כב"ק כ"ז:, וחו"מ ד', וכיון דמותר לעבור על איסור חבלה ה"ה על העשה דלפניהם. אך ברמ"א שם כ' דלהציל ע"י ערכאות אסור, וקצת י"ל דכל האיסור משום לפניהם א"כ במקום דלא אפשר לפניהם שהנתבע אינו רוצה ליכא איסור תורה בערכאות וצ"ע:
ובשו"ת דברי חיים מ"ת חו"מ ת' ג"כ דן בזה אי יודע שחבירו משקר אי רשאי להשביע, והנה אם יודע שישבע אין רשאי להשביעו וכמ"ש בשבועות ל"ט:, וכל מי שחייב שבועה מחויב לקבל חרם שאינו מביאו לשבועה בחנם כמ"ש הר"מ פ"א הי"א מטוען, וחו"מ פ"ז סכ"ב, ואם כשיודע שנשבע לשקר ג"כ אין רשאי להשביעו, א"כ לא והי' רשאי בשום פעם להשביעו, זולת אם התובע בעצמו טוען שמא במקום שיש שבועה, וזה רחוק מאד, והעיר בזה בהדוה"ע מאמר קצ"ב. אכן ברדב"ז אלף רכ"ג ב' דמותר להשביעו והלטעהו לרשע וימות, וכ' שהעושה כן והפסיד ממון נקרא חסיד שוטה ורק ישביעהו, ורק כ' שראוי להודיעו עונשו אולי יפרוש ויודה, וברדב"ז שנ"ד כ' שמנהגו הי' כשראה שרוצה לישבע בשקר, לעשות פשרה או לפייס הבע"ד שיתרצה בהטלת חרם, ועשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב ס"ה בזה וקוי אור קדושים (י"ט י"א):
תשים. גם י"ל כמו בסנהד' י"ט: שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, אך ק' על הקו' בסנהד' ז': אשר תלמדם מבע"ל, דמצינו מסירת דברים בל' שימה, בבשלח (ט"ז כ"ו) שם שם לו חק ומשפט, יתרו (י"ט ז') וישם, בלק (כ"ג ה') וישם ה' דבר, וילך (ל"א י"ט) שימה בפיהם, ובמכילתא דריש וישם משה האיר עיניהם, ובסנהד' ק"ח: וישם ה' דבר בפי בלעם, חכה נתן לתוך פיו גם בשאר מקומות יש דרשות מיוחדות. ועתו"ת. ובירו' ע"ז פ"ב ה"ז מה השימה הזאת אינה נגלית כך אין לך רשות לייגע עצמך בד"ת אלא לפני בנ"א כשרים ע"ש, ודריש תשים מל' סימה ואוצר דלפעמים צריך להסתיר ולא לגלות, ובסמ"ג עשין י"ב גרס מה הפנימה הזאת, ודרש מלת לפניהם בהפוך אותיות.
פסוק ב
כי ערש"י ובפי' ריב"א ופע"ר הק' איך ס"ד דע"כ יהי' נרצע הא אמרי' אוזן ששמעה על ה"ס כו', וע"כ לא שמע, ובשמע שלמה תי' דה"פ א"א אלא אף עבדו של עברי וקרא תרתי קאמר דתרוויי' נוהג בהו יצא לחפשי, אלא שדין רציעה אינו חוזר אלא לעברי ממש. ומצאתי בגליוני הש"ס שבת קמ"ו. שהביא מגמ' שם מזליי' הוי, וכן בשבועות ל"ט. גרים מנין ת"ל ואת אשר איננו, ועבד כנעני כגר ומזלייהו הוה, ושפיר שמע:
רש"י מיד ב"ד. וק' דתפשוט מדכ' והגישו אל אלקים שצריך לימלך במוכריו ש"מ מיד ב"ד קאמר, וע' שמע שלמה והמקנה קידושין י"ד: ברש"י ד"ה מכרוהו:
רשב"ם ויש מרבותינו שמשוה דינם בגז"ש ויש שנותן חילוק ביניהם, ובס' מנחת יהודה על או"ח בסופו כ' דבקידושין י"ד: אי' במכרוהו ב"ד דיוצא ביובל גם קודם שש, בזה לית מאן דפליג דמקרא ושב אל משפחתו יליף, ורק אי מוכר עצמו אי יוצא בשש יש פלוגתא וקיי"ל כת"ק דאינו יוצא בשש, בר"מ פ"ג הי"ג מעבדים. וז"ש דיש שמשוה דינם בגז"ש דגם מוכר עצמו יוצא בשש, והא דכ' שם עד שנת היובל היינו שאם יובל קודם לשש יצא ביובל, ויש שנותן חילוק ביניהם ר"ל דדוקא מכרוהו ב"ד יוצא בשש ולא מוכר עצמו. ובחו"מ של"ג ס"ג פועל יכול לחזור אפי' בחצי יום מטעם כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים ואעפ"כ מותר להשכיר עצמו לפועל, ודוקא לעבד א"י למכור עצמו כיון שאינו יוצא קודם שש או יובל, אבל פועל שיכול לחזור אפי' בחצי יום מותר להשכיר עצמו, ובתשו' מיימוני ה' קנין סי' ל"א הק' הלא פועל דיכול לחזור ילפי' מע"ע דשם נתן פדיונו ויכול לחזור, וא"כ למה מותר להשכיר עצמו ולא למכור עצמו. ובח"ס תי' ע"פ ר"ן פ"ב דפסחים דבמחוסר ממון ל"א הואיל ואי בעי לפדות, וא"כ בשלמא בעבד צריך להחזיר מעות לרבו שפיר אסור למכור עצמו דמי יימר שיהי' לו מעות לפדות, אבל פועל שא"צ ממון כי שכירות אינה משתלמת רק בסוף לכן מותר להשכיר עצמו, ועש"ך סקי"ז. ולפ"ז פסק בעיר שרצו לקבל רב שלא יוכל לחזור ה' שנים, וזה אסור שאין להשכיר עצמו יותר מג' שנים (ועא"ע ראה ט"ו י"ח), יתנו כך, אם הרב ירצה לחזור מכל וכל, גם כשלא יהי' רב בעיר אחרת אז רשאי ולא יצטרך ליתן להם מעות, אבל אם עיר אחרת רוצים ליקח אותו לרב מחויבת אותו העיר ליתן להם כך וכך, וזה שפיר שאם הרב רוצה לחזור של"י רב בשום מקום א"צ ליתן להם מאומה, א"כ חזרתו ל"ה חסרון ממון והוי כפועל שמותר להשכיר עצמו, ושפיר יכולין לפסוק קנס אם ילך לעיר אחרת, וע' בזה בח"ס או"ח ר"ו, חו"מ כ"ב וקע"ב, ובתשו' הרד"ד קמא או"ח נ"ז:
ובתיב"ע ובשביעית יצא לחפשי כ' ובמעלי שביעתא, וכ"ת בדברים (ט"ו י"ב), ועזה"ק בהר ק"ח, ומשמע דבערב שביעית יצא, ותמוה דהא יצא בתחלת שביעית, והמפרש פי' בתחלת שביעית כמו במעלי שבתא דגמ', וצ"ע שהביא ראי' לסתור דמעלי שבתא פי' בע"ש, ע' חולין ס':, ב"מ מ"ט:, וגיטין ע"ז., וער"מ פ"ב ה"ב דיצא בתחלת שביעית, ובמל"מ שהוא מירו' פ"א ה"ב מקידושין ובשביעית פי' בתחלת שביעית, וערמב"ן ראה (ט"ו א'). ובערכין י"ח: זמנין דבשביעית נמי יעבוד. ר"ל נמכר בניסן ובתשרי של שביעית עברו שש למנין עולם והוא יעבוד עד ניסן, ודייק מדלא כ' ובשנה השביעית. ול' השביעית משמע שביעית שלי, כמו בב"מ קי"ג: בחוץ תעמוד והאיש כו', מנחות נ"ה. לא תאפה חמץ חלקם, ומכות כ"ב: מ' יכנו לסוף פסוק הקודם לו, ותוס' חולין ס': ד"ה אמרה וע' תו"ת. ובירו' הנ"ל ויוצא בתחלת שבע, ונ"מ בשנת עיבור יוצא בסוף אדר שני ע' בשיירי קרבן:
ובמגיד משרים להב"י כ' על הא דשבת ס"ט: מונה ששה ימים כו' דאין זה מענין ספק רק דנעשה דבר עצמו דשביעי ששיבת בעצם שבת שלו, וכזה מה שע"ע יוצא בשנה הז' ג"כ שמיטה שלו, וכ"כ ברדב"ז ח"א ע"ו, וע"ס משנת חכמים חאגיז אות תקמ"ג, וגליוני הש"ס שבת שם, ועמ"ש בפ' תשא (ל"א י"ג). ובהדוה"ע הק' על ט"ז חו"מ ע"ג ס"ט, דמי שלוה וקבע פרעון בחנוכה יוכל לשלם ביום האחרון, נימא בחנוכה עם "בית" משמע תחלת, ויש להביא ראי' מכתו' צ"ד: בב' שט"מ חד ה' בניסן וחד בניסן אוקמי לההוא בה' בניסן, ונפסק בחו"מ מ"ג סמ"ג, וי"ל דהוראות ב' אינה ברורה ויש לפרשה לכאן ולכאן ויד המוחזק על עליונה, ובדינו של ט"ז א"צ לשלם רק בסוף חנוכה, אבל בעבד שהוא מוחזק כמ"ש המהרי"ט בשניות אה"ע כ"ז בשם הרא"ש, כשם שאדם מוחזק בממונו כן אדם מוחזק בגופו, ולכן בהגיעו תחלת שביעית אין להכריחו עוד לעבודה. ועמנ"ח מצוה מ"ב אות א' אם הגיע זמן לצאת בר"ח ניסן, תיכף בכ"ט אדר לא יוכל האדון לעבוד בו, דשמא יקדשו ב"ד החודש למחר ונמצא למפרע הי' בן חורין, והעיר אם ל"ש לומר חזקת מרא קמא מספק, ולהנ"ל אדרבה יש להעבד חזקה בגופו, וע"ע בירחון אוצר החיים שנה א' צד ס"ט:
באוה"ח אם יהי' ע"כ וע"ע יקדים העברי כו'. משמע כתשו' רמ"א ס"י דגם כשגוי מוזיל השער יש חיוב או קנה מיד עמיתך וכ"כ בתשב"ץ ח"ג קנ"א, אבל מתוס' ע"ז כ'. ד"ה ור"מ, וחולין קי"ד. ד"ה עד, מבואר דדוקא בדבר מיעוט דינא הכי, וערש"י בהר (כ"ה י"ד). ובתשו' רמ"א העיר מב"מ ע"א. אם כסף תלוה עמי קודם, ואפי' לעכו"ם ברבית ישראל קודם, ואי"ל דשא"ה דאינו מפסיד מכיסו רק שאינו מרויח, וכה"ג אי' בשבת קנ"ג. במציאה, ובפוסקים בחוה"מ דלא מיקרי דבר האבד רק הפסד ממש באו"ח תקל"ט ס"ו. אבל ז"א דברפ"ב בפסחים באקדומי נתינה לגר למכירה דנכרי, ופרש"י דאם יש גר לא תמכור לנכרי ע"ש, ועחת"ס חו"מ סס"י ע"ט, ובתשו' תועפת ראם או"ח כ"ב הק' מתוס' ע"ז כ'. הנ"ל ע"ש. וביותר יש להפליא מתוס' ב"מ ק"ח: ד"ה משמתינן ורא"ש, וחו"מ קע"ה סמ"א דאינו חייב למכור לישראל בפחות אפי' היכי שמגיע היזק לשכנו ע"ש, וא"כ ה"ה דמותר לקנות בזול מגוי, וצ"ע על הרמ"א וח"ס מזה. ובס' אשל אברהם פא"נ סי' כ"א תמה באמת על תוס' ע"ז מב"מ, והעלה דבהלואה איכא מ"ע להלוות לכן דוחה להלואות עכו"ם ברבית, וגם לר"מ דאיכא מ"ע לנכרי תשיך מ"מ הך עשה אלים טפי, וסיים בצ"ע במה שלא נהגו קדימה דמכירה לישראל גם אם העכו"ם מוסיף רק קצת. וע"ע בשער משפט צ"ז סק"א שהעיר ג"כ דהשמיטו טוש"ע דין הקדמת הלואת ישראל בחנם מלעכו"ם ברבית, וע"ע ס' מגלת אסתר על סה"מ שורש ו' די"ל דגם בריוח גדול מצוה להקדים לישראל. ובשו"ת מהר"ם שיק חו"מ ל"א העלה בתגר הקונה ומוכר להרויח לפרנסתו ל"ש דין קדימה גם בריוח קצת, אבל אם אין שם רק טרחא יותר לקנות מישראל או למכור מחויב לטרוח, וע"ע בח"ס חו"מ קל"ה, ומשפט שלום סי' קפ"ט ובס' בית נאמן סי' י"ג אות ס"ז, פרשת מרדכי ח', ותרשיש שהם פ"ט, ומש"ל (כ"ב ב"ד):
פסוק ג
בגפו. רש"י בכנף בגדו, וע' קידושין כ"ט: לא פריס סודרא פרש"י הנשואים רגילים להיות מעוטפים בסודר, ועמג"א ח' סק"ג, באה"ט י"ז סק"ד, פרד"י וישלח דר"מ. ושמות כ"ה:
והר"מ פ"ג ה"ד אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש"כ, משמע מלשונו דרק רבו אין מוסר לו אבל בעצמו מותר בש"כ ע"ש במל"מ ועכל"ח, וע"ע במל"מ בהלכה א', ובהמקנה דכ"ב. ד"ה מכאן אריכות. וע"ע ברמב"ן ממכילתא דאלמנה לכ"ג אין רבו חייב במזונות אשתו ובני', ונשמע מזה דגם כ"ג נמכר בע"ע, ועחמד"י מ"ע ל"ב בזה בענין אי מותר להשתמש בכהן:
וזקיני הגז"ל בשו"ת הרד"ד או"ת קמא סי' ב' הק' הא דהעולם נהגו להשתמש בכהן קטן, לפמ"ש באו"ח קכ"ח סמ"ה דמשתמש בכהונה מעל אם לא כשמחל וקטן לאו בר מחילה, וכ' ע"פ מג"א רפ"ב סק"ו בשם רדב"ז דכהן קטן אין קורין אותו במנין ג' וז', וכ' המג"א ול"נ דמ"ע וקדשתו ל"נ על קטן דכ' כי את לחם אלקיך הוא מקריב וקטן לאו בר עבודה ע"ש, וממילא בקטן דלא קאי וקדשתו מותר להשתמש בו. אבל צ"ע דא"כ בע"מ דלא חזי לעבודה לא נהי' מצוים עליו וקדשתו וצ"ע, דבתו"כ אמור אי' וקדשתו כו' קדוש יהי' לך לרבות בע"מ וא"כ כ"ש קטן. וברש"י אמור (כ"א ח') נהג בו קדושה לפתוח ראשון וכו'. ותמהו במזרחי וגו"א דבגיטין נ"ט: מפיק לה מוקדשתו, ותי' דרש"י ניחא לי' יותר דרשות ת"כ ללמוד מקדוש יהי' לך דקרא וקדשתו מורה על שיקדשוהו ב"ד ע"כ על פסלות נשים דכ' לעיל, אבל קדוש יהי' לך קרא יתירא שפיר מצינן למידרש עכ"ד. אבל א"ז מספיק דמה יענה לתלמידן דמפיק מוקדשתו, ואי נימא דגם קטן ובע"מ בכלל הי' ניחא דמשו"ה הביא רש"י על קדוש י"ל, להורות דאף קטן ובע"מ בכלל וקדשתו, דבת"כ מרבה מקדוש י"ל בע"מ, וכ' רש"י דכל הנך דמרבינן מהאי קרא ישנם בכלל וקדשתו לפתוח ראשון אבל אי הוי מייתי אקרא וקדשתו ל"ה ידעינן דגם בע"מ בכלל כיון דכ' את לחם הוא מקריב, וע' דרישה או"ח קל"ה והאריך מאד, והביא סה"מ מ"ע ל"ב דכהן א"י למחול, וע' יפ"מ על ירו' ברכות פ"ח, ושיורי ברכה או"ח קכ"ה. וזקיני ז"ל כ' דרק אם מזלזל בקדושת כהונה ואינו חס על כבודו א"י למחול, אבל כשם שמותר לעשות בו מלאכה להחיות נפשו, ה"ה רשאי למכור עצמו לעבד כיון שאוכל אצל רבו, וא"כ אם מכבד לחבירו לקרות ראשון והוא לתכלית הנאתו הוי כאדם חשוב דאשה מקודשת בו ול"ה לו זלזול עש"ה. ובקונ' אמ"כ הביא מדודי הגז"ל מלאסק בעל חדו"י דרק לשמש עם כהן עבודת עבד אסור, אבל מה שדרך לגמול חסד זע"ז ודאי רשאי, ולא עדיף משונה הלכות ביו"ד רמ"ג ס"ו דאסור לשמש בו וא"י למחול כמ"ש ברכ"י יו"ד רמ"ו, ואעפ"כ רק בשימוש עבדות כמו דנשאו על כתיפו דמגילה כ"ח. אבל בשימוש שדרך לעשות לחבירו גמ"ח שרי, וכמ"ש בשו"ת בנין ציון פ"ג, ובקטנים משתמשים רק בדברים קטנים שרי, וע"ע מג"א ר"א סק"ד על מה שאין נזהרין להקדים כהנים לכל דבר, דאין אנו בקיאין ביחוס כהונה. (וע"ע שו"ת מהרשד"ם אה"ע רל"ה, מהרי"ט ח"א קמ"ט, בנימן זאב רמ"ג, תומים ט"ו סק"ג, תבת גמא פ' וילך, ח"ס גיטין נ"ט, מהר"ם שיק על מצות מ' ע"ר, ושו"ת מנחת שמואל או"ת מ' ומפני האריכות לא העתקתי.) ומצאתי עוד במקו"ב ח"א דשנ"ב:, מכנה"ג או"ח הגב"י. אות ל"א ע"פ ירו' ברכות פ"ת ה"ה המשתמש בכהונה מעל, וצ"ע דבאו"ח סס"י קכ"ח אם הכהן מקבל שכר בעד השמוש מותר, וע' מבוא פ"ב ס"ה, וח"ד דף תתקי"ב מחולין קל"ג. רש"י תן לי רשות לקבל מתנותיך, והמשרת הי' כהן שהרי קיבל מת"כ וק' איך שימש רבא בו, א"ו ששלם לו שכר, וגם בשכר רוחני מותר מב"ק כ': לכי תשמש לי, ור"ח הי' כהן בשבת י':
רש"י שאם ל"ה נשוי תחלה אין מוסר לו ש"כ. יש לפשוט מזה ספיקת המל"מ בפ"ג ה"ד דאם נתאלמן ואין לו אשה אם רבו מוסר לו ש"כ, ומרש"י משמע שאם הי' נשוי תחלה אף שעתה אין לו אשה רבו מוסר לו ש"כ:
פסוק ד
אם. ערש"י ובמל"מ פ"א ה"ד, וברמב"ן אי אשה מוכרת עצמה, ובזה"ק דק"ט. אם אדוניו דא איהו אדון כל הארץ יתן לו אשה מהכא דלאו ברשיתא דבר נש קיימא למיסב אתתא וכו', וע' ויק"ר פכ"ט בזה, ועשו"ת חבלים בנעימים ח"ד ע"ח ברמב"ן:
פסוק ה
אמר. בקידושין כ"ב. נלמד מכאן אמר בסוף שש ול"א בתחלת שש אינו נרצע, וע' כתו' מ"ה: נערה ונתבגרה בסקילה אע"ג דכ' והוציאו את הנערה, הנערה שהי' כבר, וה"נ נימא העבד שהי' כבר, אך ברש"י סנהד' משמע שיש רבוי על זה ובגיטין מ"ב. עבדו שהי' כבר וע' דו"ע. ובמד' ואתחנן טען משה כתבת אהבת את אדוני כו' ועבדו לעולם זה הקב"ה, את אשתי זה התורה, כמ"ש תורה צ"ל משה מורשה (דברי' ל"ג ד'), א"ת מורשה אלא מאורסה, לא אצא חפשי, לא אמות כמ"ש במתים חפשי (תהלים פ"ח ח'), דמשה טען שיקיים בו דין יובל וביקש עוד נ' שנים והשיב ה' "רב לך" (דברים ג' כ"ו), דשנותיו של אדם ע' שנה והוסיף לו נ' יש לך נ' שנה כמנין לך, לכן על תוסיף לדבר עוד מזה דראיתי מראש שהי' לך טענה והוספתי לך נ' על הע' וימיך הם ק"כ שנה:
אהבתי את אדוני, ובראה (ט"ו ט"ז) כ' אהבך ואת ביתך ודרשי' בקידושין כ"ב. שאם אין לרבו אשה ובנים אינו נרצע, וכ"פ הר"מ פ"ג הי"א, ובמל"מ כ' דאם יש לרבו אשה שקדשה ולא כנסה אין נרצע דלא נקרא ביתו כיומא י"ג: ובדוה"ע העיר ממכילתא יכול יהי' חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם ת"ל אשתו עמו להוציא שומ"י, עמו להוציא ארוסה שאינה עמו, משמע דארוסה לא נתמעטה מאשתו, וי"ל דבעבד כ' אשתו הוי ארוסה בכלל, וכמ"ש אא"ז בחכ"צ קכ"ד, ואה"ע קכ"ו סמ"ו דאם כ' בגט ארוסה אנתתי כשר, אבל באדון כ' ואת ביתך וארוסה ל"ה ביתו דעודה בבית אביה, וביומא כ' ביתו. וע"ע בשו"ת שיבת ציון פ"ח דהא דב"ש לא יגרש רק בערות דבר רק בנשואה ולא בארוסה דכ' ושלחה מביתו וארוסה ל"ה בביתו של בעל, ובפ' בראשית דכ"ו. כתבתי בזה הרבה, וברביד הזהב הק' מפ' ויצא (כ"ט כ"א) הבה את אשתי, ומפ' תצא (כב כ"ד) בנערה מאורסה אשר עינה את אשת רעהו, וע"ש בפרד"י ותרוה צמאונך. (וע"ע בשו"ת מהרשד"ם אה"ע ס"ח, ק"ה. בלשון חכמים אות ס"ה, שו"ת שערי דעה, ואבני נזר אה"ע סי' ג' אות ה', שו"ת בנין דוד מ' בזה להלכה.) ובדברי שאול מ"ת דמ"ד: אם אין רצונו לרצעו יכול להוציאו לחירות עש"ה, ובמל"מ פ"ג הי"א אי דרשי' בע"ע אהבתי את אדוני ואת אשתי בית א' ולא ב' בתים:
פסוק ו
אל הדלת או אל המזוזה, רש"י יכול המזוזה כשרה לרצוע כו' ע' תולדות אדם פ"ד דלכאו' הדרש סיתר הפשט הפשוט דכ' או אל המזוזה ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, (שבת ס"ג., יבמות י"א. וכ"ד.) אך מצינו או פי' כמו אם, כרש"י ויקרא (ד' כ"ג) או הודע וע' מזרחי משפטים (כ"א ל"ו) או נודע כי שור נגח הוא, וה"פ והגישו אל הדלת באיזה דלת אמרו, אם שוה אל המזוזה מעומד, ועשו"ת זית רענן ח"ב, ולח"מ פ"ג ה"ט באריכות, וע"ע בתיב"ע ובמפרש ובאהבת יהונתן: והטעם שצ"ל מעומד, עפמ"ש בקידושין כ"ב: מה נשתנו דלת ומזוזה, שהיו עדים במצרים שפסחתי כו' ועדים צ"ל מעומד עתו"ת, ובירו' קידושין פ"א ה"ב דהעמדה בדלת גנאי שעומד בפרהסיא כנגד העם, ושם בירו' ורצע ולא שלוחו, וכן בחליצה הן ולא שלוחיהן ביבמות ק"א:, ובסוטה מ"ה. ויצאו הן ולא שלוחיהן ובמנחות צ"ג: וסמך ידו ולא יד שליחו:
במרצע. רש"י אוזן ששמעה עה"ס כו', עתוס' קידושין כ"ב: ד"ה מה דמרצע גימ' ת', ולפי שישראל הי' עבדים ת' שנה, ובהמקנה כ' דאותיות אחר מרצע משק"ף רומזת על נתינת דם על משקף, ואותיות לפני מרצ"ע, לפני מ"ר הם ל"ק, גימ' ב' פעמים מזוזה, רמז על נתינת דם על שני המזוזות, ואותיות לפני צ"ע ס"פ רומז לדם אשר בסף, והוא סודות נעלמים כחומר וצורה שחומר מלבוש לצורה וצורה נעלמות בו לכן אמר שדרש כמין חומר, וע' או"ח ולוי"ח. ובאזור אלי' סי' קצ"ח כ' עפמ"ש חז"ל האוזן לגוף כקנקל לכלי וע"י אוזן חיים כל האברים ששומע ד"ת כו', ותורה הוא המצות רמ"ח נגד אברים ועבד פטור ממצות, ולפי שהלך ומכר עצמו לעבד ונפטר ממצות ורצע באוזן שהוא מקור לקניית החיים, וכ"כ בחידושי מהר"א עה"ת. ויש להמתיק עפמ"ש בואתחנן (ה' י"ט) קול גדול ולא יסף ות' ולא פסק, כי נשמעה באופן שתהי' השמועה לעולם בלי שום הפסק ואם היינו במדרגה זאת הי' צלצל הקול תמיד כמו אז, אך בעוונינו נבדל הקול, וז"ש אוזן ששמעה עה"ס דוקא, ועתה אינה שומעת עוד לכן תרצע להיות זוכרת השמועה לעולם, וע' המקנה דט"ו, דאם יש לו לזון עצמו ומכר עצמו אפי' בדיעבד ל"מ כמקח שנעשה באיסור בחו"מ ר"ח:
רש"י א"א אלא שמאלית, וק' הא כל המצות בימין, ור"ר העשיל ז"ל אמר דבמד' שה"ש עה"פ ישקני דבמ"ת הדיבור יצא מימינו של ה' לשמאלן של ישראל, נמצא דלא תגנוב דמחמתו נרצע שמע אזן שמאל, הו"א דשמאלית תרצע:
רש"י אזן הימנית ומה ראה אזן לרצע כו'. וק' בלא"ה הו"ל להקשות ומה ראה, וע' משכיל לדוד, וכ' בזרע יעקב דבנדה כ"ב: ג"ש שאינה מופנה כל עיקר אף דאין לה פירכא אין למדין, וק' איך ילפי' אזן אזן הא אין מופנה, וע"ז מייתי רש"י דק' מה ראה כו' ועכצ"ל אזן ששמעה כו' ויקשה למ"ל אזן לכתב רק ירצע וממילא ידעי' דאזן נרצע דאי אבר אחר ק' מה ראה כו', אבל על אזן שייך ששמעה כו', ועכצ"ל דלכך כ' אזן שיהי' מופנה וגז"ש, ומייתי הקו' מה ראה לאחזוקי דברי' הראשונים. ובס' מאמר מרדכי כ' דבקידושין כ"א. רוצעין בתנוך דאי במלתא אמאי אמרי' אין כהן נרצע שנעשה בע"מ ובמלתא לא נעשה בע"מ. לפ"ז ל"ק מה ראה כו' דירצע של"י בע"מ ובאלי' שגם כהן ירצע, אבל עתה דגז"ש ממצורע ושם כ' תנוך ונעשה בע"מ ק' מה ראה כו':
ובאהבת יהונתן מהיע"ד ז"ל הפטרה א' סוכות ב' דאי' בס' יצירה ז' אותיות בג"ד כפר"ת נגד ז' נקבים שבראשו, ב' נגד פה, ג' נגד עין ימין, ד' נגד נקב חוטם ימין, כ' נגד עין שמאל, פ' נגד חוטם שמאל, ר' נגד אזן ימין, ת' נגד אזן שמאל, ותוס' כ' טעם דמרצע ת' נגד עבודת מצרים, ול"ה יכול להקשות מה ראה כו' דהו"א שהוא אזן שמאל נגד ת', לכן פרש"י אזן ימין, ול"ש טעם זה והק' מה ראה כו'. וע"ע לק"ש ואמ"ב ועי' רי"ף וחדושי גאונים טעמים על הנ"ל:
ובקידושין כ'. כי טוב לו עמך, כל הקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו, ובהגהות חשק שלמה כ' לפי שהלוקח גרם לעבד שיעבור על כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים, נקנס שהעבד יהי' אדון שלו. וא"ש דלא ממעטינן ע"ע בראיית פנים בעזרה ברגל מקרא דאל פני האדון ה', כיון דהוי כקונה אדון לעצמו לא מקרי דיש לו אדון אחר. והמפו' הק' על ריב"ז דדריש כחומר כו' המוכר עצמו אינו נרצע ומה קאמר והלך וקנה אדון לעצמו, וצ"ל דסובר כדעת האומר בקידושין דגם מוכר עצמו נרצע, אך יקשה למה נמכר ע"י ב"ד ירצע דל"ש וקנה אדון לעצמו, ורק כיון שגנב וידע שאין לו לשלם וימכר, או כיון שאינו רוצה לצאת ה"ז כמכירה חדשה, וא"ש דתיכף בתחלת שש לא נרצע דאז לא קנה אדון לעצמו במכרוהו ב"ד. ובחזקוני הנוסחא והולך זה וקונה כנ"ל וא"ש. ועל הקו' למה לא ירצע מיד בתחלת שש, י"ל דהי' אונס לבקש אוכל לנפשו, אמנם לאחר שש שיש לו שכר פעולה והענקה לכן ירצע:
ובתוס' הק' מאי אדון די לו להיות כאדונו, ותי' בירו' אם אין לו רק כר א' צריך ליתן להעבד ע"ש, וק' מב"מ ס"ב. חייך קודמין, ומהר"ם שי"ף מחלק בין הטבה לחיות, דהטבה ע"ע קודם. וע"ע במהרי"ט לקידושין וענף יוסף על ע"י. אך מש"ס דידן משמע דשניהם שווין ולא עדיף ע"ע מאדון. וברש"י עמך במאכל כו' וק' קו' תוס' מה זאת קונה אדון לעצמו, וי"ל ע"פ גמ' כ"ב: ורש"י כמין חומר כו' והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע. ואם כן הע"ע נקרא בשם "קונה אדון לעצמו", וז"פ כל הקונה ע"ע דהוא "האדון", הוי כמו הע"ע "דקנה אדון לעצמו", ואין הפשט דהאדון קנה לעצמו אדון, רק הפשט דשניהם שווין, וכל הקונה עבד הוי כמו העבד דהעבד נקרא "קנה אדון לעצמו", וזה נכון מאד, ומצאתי בס' גן יוסף עדן דוד הערה קצת בזה. ובתוס' עמ"ש בנובי"ת אה"ע ל"א:
רש"י חומר, והוא מקידושין כ"ב: ובשפ"צ אות ז' העיר מעירובין ס"ד, אר"נ כמה מעלי' הא שמעתתא והק' רבא דהאומר שמועה זו נאה כו' מאבד הונה של תורה, וע' מהרש"א דאף על השבח הוכיחו דמשמע דיש שמעתתא דלא נאה. וע' יומא פ"ה: טבא חדא פלפלא חריפתא ממלא צנא קרי, וע' בשבועות מ"ה. כמה מעלי' הא שמעתא וי"ל דרק רצה להוציא מפיו של רמי בר חמא להסביר לו מעליותא, וכפסחים נ"ה: בדיק לן רבא, וע"ע בשפ"צ לפורים אות נ"ו, ובהקדמה לס' שמועות טובות:
לעולם. רש"י עד יובל, ובגמ' ט"ו, לעולם הו"א לעולם ממש כ' ושבתם כו' משמע דלעולם פי' כל ימי חייו, וזה ראי' לשו"ת בית יעקב סי' ו' בראובן שהשכיר בית לשמעון עד עולם ויורשי ראובן רוצים להוציא משמעון דא"י להוציא. וע' בהדוה"ע דיש להסתפק אי עד עולם קאי על חייו של שוכר או משכיר, ובעה"ב מוחזק נגד שוכר כמ"ש בחו"מ שי"ב סט"ז, ולהחזיק טענינן ליורש כש"ך ע"ב ס"ק קמ"ב וע' א"ע כאן ובהר (כ"ה ב'). ורמב"ן שהביא מכילתא אין עולם אלא נ' שנה, וע"ס הדרת קודש אות פ"ג שהביא מכאן ראי' להאומרים שהזכרת נשמות רק נ' שנה ע"ש ובמכתב נ"ב. ובמכתב צ' הביא הגה"צ ממונקאטש שליט"א דאסור לומר כן, ומ"ש בפשט הרמב"ן ע"ש. ומצינו לשון לעולם כל ימי חייו, לעולם אל יצא דבר מגונה מפיו (פסחים ג':), ל' אל יטיל אימה יתירה (גיטין ו':), ל' אל יעמוד במקום סכנה (שבת ל"ב.), ל' אל ישנה ממנהג (ב"מ פ"ו:), ומצינו גם כן לעולם על זמן מוגבל, לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל (כתו' מ"ח.). ועוד יש לשון לעולם המורה על תמיד ויש רק על זמן ואעלה אותם על סדר הש"ס. לעולם ירגיז יצ"ט על יצה"ר (ברכות ה'.) ל' ירוץ לדבר הלכה אפי' בשבת (שם ו':), ל' יזהר בתפלת מנחה (שם), ל' ישלים פרשותיו עם הצבור (שם ח'.) ל' יכנס שיעור שני פתחים (שם), ל' ידור במקום רבו (שם), ל' יהי' ערום ביראה (שם י"ז.), ל' יעשה עצמו כת"ח (שם), ל' ישתתף בהדי צבורא (שם ל'.), ל' ימוד א"ע אם יכול לכוין (שם), ל' יתפלל במקום שיש חלונות (שם ל"א.), ל' יסדר שבחו ואח"כ יתפלל (שם ל"ב.), ל' אינו גר עד שימול ויטבול (שם מ"ז:), ל' ישכים לבהכ"נ (שם), ל' ישתדל לרוץ לקראת מלכים (שם נ"ח.), ל' יצפה לחלום טוב (שם נ"ח:), ל' יהי' רגיל לומר כל מה דעביד לטב עביד (שם ס':), ל' יהי' דברי' מיעוטין (שם ס"א), ל' ינהוג עצמו לפנות שחרית וערבית (שם ס"ב.), ל' יזהר לישב בעיר שישובותי' קרובה (שבת י':), ל' אל ישנה בנו בין הבנים שם), ל' יעסוק בתורה ומצות קודם שימות כו' (שם ל'.), ל' יהי' ענותן כהלל (שם ל':), ל' אל ילך במקום סכנה (שם ל"ב.), ל' יבקש רחמים שלא יחלה (שם), ל' אל ימנע עצמו מבהמ"ד (שם פ"ג:), ל' ישכים להוצאת שבת (שם קי"ז:). ל' יסדר שלחנו בע"ש כו' (שם קי"ט:), ל' יהא דן לכף זכות (שם קכ"ז.), ל' ימכור קורות ביתו ויקנה מנעלים שם קכ"ט.), ל' יבקש אדם רחמים שאם הוא לא בא בנו בא כו' (שם קנ"א:), ל' ישנה דרך קצרה (פסחים ג':), ל' יספר בל' נקיה (שם), ל' ימכור כל מה שיש לו וישא בת ת"ח (שם מ"ט:), ל' יעסוק של"ש שיבא לשמה (שם נ'. ונזיר כ"ג:), ל' יכנס בכי טוב (שם ב'.), ל' יהי' רך כקנה (תענית ה':), ל' יראה עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעי' (שם יא:), ל' אל יטיח דברים כלפי מעלה (שם כה.), ל' הלכה כב"ה (ר"ה י"ד:), ל' אל תהא ברכת הדיוט קלה (מגילה ט"ו.), ל' יהי' זהיר בתשובותי' (שם כ"ה:), ל' ידבק בג' דברים כו' (יבמות ק"ט:) ל' יראה דיין כאילו חרב מונחת בין יריכותי' (שם), ל' אל יפתח פה לשטן (כתו' ח':) ל' יהי' דעתו מעורבת עם הבריות (שם י"ז.), ל' ידור בא"י כו' (שם ק"י:) ל' ישליש שנותי' שליש במקרא במשנה בגמ' (קידושין ל'), ל' יראה עצמו כחצי' חייב וחצי' זכאי (שם מ.), ל' ילמד בנו אומנת נקיה (שם פ"ב.), ל' אל יטיל אימה יתירה (גיטין ז'.) ל' אל תהי' רגיל בנדרים (נדרים כ'), ל' ילמד מדעת קונו (סוטה ה'.) ל' אל ישאל צרכיו בל' ארמי (שם ל"ג.), ל' תהי' אימת צבור עליך (שם מ'.), ל' תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (שם מ"ז.), ל' יקדים לדבר מצוה (ב"ק ל"ח: והוריות י"א.), ל' יהיו מן הנרדפים ולא מרודפים (שם צ"ג.), ל' ישליש מעותי' שליש בקרקע בפרקמטי' ות"ח. (ב"מ מ"ב.), ל' יהא כספו מצוי' בידו (שם), ל' יהא נזהר בכבוד אשתו (שם נ"ט.), ל' אל ישנה מן המנהג (שם פ"ז:), ל' אל ימנע לתת שלישית השקל בשנה (ב"ב ט'.), ל' ידבק בטובים (שם ק"ט.), ל' ישכיר עצמו לעבודה שזרה לו ואל יצטרך לבריות (שם ק"ז.), ל' אל יספר בשבחו ש"ח כו' (שם קס"ד:), ל' הוי קבל וקיים (סנהד' י"ד.), ל' אל יניח עצמו לידי נסיון (שם מ'.), ל' יקדים תפלה לצרה (שם מ"ד:), ל' תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (שם ק'.), ל' ילמד במקום שלבו חפץ (ע"ז י"ט.), ל' יגרוס ואפי' לא ידע מאי קאמר (שם), ל' ישים עצמו לד"ת כשור לעול וחמור למשא (שם ה':), ל' תהא אימת מלכות עליך (זבחים ק"ב:), ל' יאכל וישתה פחות ממה שיש לו (חולין מ"ד.), ל' ימכור שדהו ויקח עתודים (שם פ"ד.), ל' יהא כל בנ"א חשובים לפניך כלסטים ומכבדן כר"ג (מס' כלה ודא"ר פ"ה), ל' תהא נאה בכניסתך ונאה ביציאתך וממעט בעסק ועסוק בתורה (דא"ר פ"ד), ל' זכות אבות קיימת (ויק"ר ספל"ו), ל' ינהיג בי"ח מדות כו' (תדא"ר פי"ג), ל' יהא יר"ש מודה על האמת כו' (שם פכ"א):
פסוק ז
לא תצא. ערש"י ורא"ם וקידושין כ'. ומהרש"א ופנ"י והמקנה, ובדברי רא"ם אין זה מנהג התלמוד, ע' זבחים פ"ב: במה דמקשה אביי לרבא דמנגד לכלל זה, וע' הליכות אלי תע"א, שעה"מ ה' אישות, וסה"מ שורש ח' שכ' שמ"ע זו שלילה ולא אזהרה, דאינה כמו ע"כ שיוצא בשן ועין אבל לא אזהרה, וע"ש במגלת ספר, לב שמח, ומרגניתא טבא מ"ש הרבה בזה. ובשו"ת בית יצחק יו"ד סי' ל' הק' על רמב"ן דהוצאה אסורה עלי' עד הזמן, דחייב במזונות ולעמוד עמו אולי תמצא חן בעיניו, והק' וכי אינו יכול לשחררו בע"כ כמו ע"ע, ובקידושין ט"ו. שטר למ"ל לימא לי' באפי תרי זיל, ומשני ע"ע גופו קנה אבל בשטר יכול לשחררה בע"כ, וה"ה דיכול לגרשה ולהוציאה מביתו כמו דיכול לומר צאו מע"י במזונותיך אבל בפועל ומשרת ששכרו לזמן א"י להוציאו תו"ז וז"ב, ואם יש חילוק בין ע"ע שיכול לשחררו בע"ב בין אמה, אמאי לא חשיב זאת בקידושין מה שיש בעברי שאין בעבריה, ועוד דיש היקש עברי לעברי' וצ"ע:
ובמנ"ח ממ"ב כ' דבלא סיפקא מזונותי' ודאי א"י לומר צאו מע"י במזונותיך כמו באשה, אך גם בספק אי"ל צאו כו' דכ' עמך במאכל ומשתה ע"ש, ולענ"ד המעיין ביש"ש ב"ק פ"ג סי' י"ז יראה דיכול לומר צאו אפי' בלא סיפקה, וז"ל אפי' בלא סיפקה יכול להוציאו רק שאורחא שאין מגרש עבדו תו"ז, ואי שנהים כריסא לא שווי' מ"מ ל"צ להוציא דאפי' כשהוא אצלו י"ל צאו כו', ומשמע דקאי אע"ע ואף דבגיטין איירי בע"כ, י"ל דהראי' נכונה דפרש"י מי יכופנו לזון ולהפסיד שלו אבל אשה כך התנה כו' וא"כ בע"ע מי יכופנו להפסיד שלו, ומ"מ בגוף הדין הסברא כמנ"ח ותלי' אם אומר צאו על כל שני עבודה י"ל כן, משא"כ אם אח"ז יחזיר אינו טוב לעבד דאם לא יהי' עבודה יאמר צאו כו', ולמחר יהי' עבודה יאמר עבוד עמי, ע"ש עוד ובשו"ת מהרש"ם ח"א בהקדמה אות כ"ג בבעה"ט:
ובשו"ת, מהר"י מברונא רמ"א, שאלה, השוכר משרתת ושלחה לשוק ואומרת שכרתני לשרת בבית ולא לצאת לחוץ, תשובה, אינו יכול לכופה, דיש נשים נוהגות בצניעות או יראות שלא יטילו עליהן שם רע, ועל השוק בגילוי רגילות הנשים לילך אבל הבתולות אין דרכן לצאת לחוץ וא"י לכוף, נ"ל דאף איסור יש בדבר שנאמר ל"ת כצאת העבדים, וכ' בפי' הטור לר' יעקב בן אשר ז"ל שנקרא נזיר, וז"ל י"מ שלא ישלחנה בחוץ לעשות מלאכתו אלא תשמשנו בבית עכ"ל, ובבתולה קאי אבל נשים לא אע"פ דכ' כל כבודה בת מלך פנימה, מ"מ אשכחן בפ"ק דגיטין דשכיח כדאמרינן מד' כל כבודה כו' קמ"ל. ובהמוצא תפילין בז' קללות שנתקללה חנה וחבושה בבית אסורים ואידך הנך שבח לה דכל כבודה כו', והטעם כל ישראל בני מלכים ולית הלכתא הכי כפ' המקבל כולהו ס"ל כו', וכל היכי דא' אביי הכי כולהו בחד שיטה לית הלכתא כחד מניי', ואע"ג דבח' שרצים פסק דהלכתא כרשב"ג מפרש התם דלא מטעמי', וכ"פ אשרי פ' מפנין עכ"ל:
תיב"ע. בשנין דשמיטתי', וצ"ב הא צריך לעבוד שש שנים שלמות מעל"ע, וכר"מ ורע"ב פ"א מ"ב דקידושין ור"מ פ"ב ה"ב וד' מעבדים, ובפ"ג הי"ב שאין שמיטה מוציאה עבדים לחירות, וע' אוה"ח בפ"ב, ובירושלמי ריש קידושין יש רק ס"ד כן, ומ"ש בשביעית כ' בירושלמי דבשביעית של מכירה מיירי וכ"ה במכילתא, וע' ערכין י"ח: ונדה מ"ח., ולקמן (כ"ב ב') שת' ועד שתא דשמיטתא, י"ל הכונה על שנת יובל שנקרא גם כן שמיטה כרש"י גיטין ל"ו. בשם ירושלמי, ועתד"ה בזמן והשמיעני שאם פגע יובל באמצע שש שיוצא, אך זה ל"ש כאן שהביא גם יובלא, וכה"ק בס' אה"ו, ויתיישב עם מ"ש המק"מ על זה"ק בהר ק"ח. דהא דילי' הוא ההוא שמטה לנייתא בי' כן, דהכונה דשנת השביעית למכירתו הוי גבי דידי' ודידה כשמיטת העולם ע"צ השאלה, וכ"כ שם ברמ"ז (וע' מצרף לחכמה פכ"ה) וראי' שלעיל ע"פ ובשביעית יצא, ובדברים (ט"ו י"ב) ובשנה השביעית ת' ובמעלא שביעתא ולא ת' ובשמיטתא מצד שכן גם דעתו שהשמיטה אינה מוציאה לחירות:
פסוק ח
רש"י מצוה ביעוד, וקשה מקידושין מ"א. דאסור לקדש בתו קטנה והיאך עשתה התורה מצוה מזה, וערשב"א חולין צ"ח: דדבר שעתידה חכמים לאסרו לא עשאו התורה מזה מצוה, ולא מבעי' לתוס' קדושין ה'. ד"ה שכן, שיעוד בע"כ דידה, אלא אף לר"מ פ"ד ה"ח שצ"ל לדעתה, מ"מ הרי אף לדעתה אסור לקדשה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. ויהיה ראי' לתד"ה אסור דעכשיו נוהגין לקדש בנותינו בקטנותם דהגלות יתגבר ושמא אח"כ לא יהיה סיפוק בידו, וע' אה"ע ל"ז ס"ח, והדבר קשה שהעולם יעשו היתר מאיסור חז"ל בלי שום ראי' וע"כ כט"ז או"ח תקפ"ח ס"ה, יו"ד קי"ז סק"א וחו"מ ב' דבדבר המפורש להיתר לא אסרו חז"ל ויעוד מפורש, אבל אי' בר"מ פ"ד ה"ב דאין אב רשאי למכור בתו אלא אם כן העני ואין לו מאומה ואפי' כסות, ולכן לא אסרו חכמים אלא אם יש לו אז אסור לקדש, אבל כשיקדשה מחמת עניות בזה לא אסרו:
רש"י אף הוא מסייע, עי' המקנה י"ד: דסיוע הוא דמוכר לו' שנים ולוקח נותן כל המעות מיד, ובודאי שנה ו' אינה שוה כמו ראשונה, וכשנותן לו ששית המנה הוא סיוע ע"ש, וגם דבכל שנה שוה יותר דכשקונה היא בת ו' שנה ואינה ראויה למלאכה כמו בת ט' והלאה ובכל שנה שכרה יותר וכשמגרע לחשבון השנים מסייע לה, ועי' תו"מ ומהרש"א ולח"מ ומל"מ פ"ד ה"ג, ובמכילתא לא ייעד לשנים כאחד, ובזי"ר פי' אם ירצה ליעדה לאבי' ולבנו, וק' דיעוד קידושין וא"א שיקדשוהו לאב ובנו כאחד, ובבית האוצר ח"א כלל פ"ג כ' שאם הי"ל ב' אמהות לא ייעד לב' כאחד דיעוד מצוה, ובקידושין י"ט:, ובכורות י"ג. יעוד קודם לפדי', ואין עושין מצות חבילות חבילות:
לעם נכרי ברמב"ן כמו לאיש נכרי ולא מצינו לו חבר בכל הכתוב, ע' יבמות ס"ג: בניך ובנותיך נתונים לעם אחר זו אשת האב ועתו"ת:
בבגדו עבעה"ט ומ"ש בפרד"י וישב רצ"ז:, ובא"ע עמ"ש בפ' וירא ק"ל:
פסוק ט
רש"י מיועדת לי בכסף שקבל אביך משמע שהבן המקדש, ובר"מ פ"ד ה"ז כ' דאב אומר ה"א מקודשת לבני, וכ' בלח"מ דלא פליגי דר"מ מיירי דנתן רשות לאביו לידעה ועשה בן שליח לאביו, ורש"י מיירי שלא עשה שליח לכן הבן בעצמו יקדש:
פסוק י
אחרת במכילתא מכאן שחייב להשיא בנו הקטן, וכ"ה בירושלמי קידושין פ"א ה"ז, וצ"ע מסנהדרין ע"ו: שיש בזה חשש זנות, ועתו"ת ובפ' נצבים (כ"ט י"ח):
שארה רש"י מזונות כסותה כמשמעו עונתה תשמיש, בכתובות מ"ז: מזונות דאו'. וכן ת' זיונה, ורמב"ן כ' מזונות וכסות דרבנן ועונה דאורייתא, דבגמ' מזונה דאורייתא דברי יחיד, ושארה קירב בשרה כסות מטתה וכל הפסוק בעונה מיירי, ורשב"א ור"מ רפי"ב מאישות וטוש"ע אה"ע ס"ט וחינוך מ"ו פסקו דכולהו דאורייתא, והה"מ תמה על רמב"ן דמלבושים ליכא מאן דפליג בגמ' דדאורייתא דאמרינן כסותה כמשמעו, ונ"ל שמזונות דבריהם דמשנת ראב"י קב ונקי וכו' עכ"ל. ועי' ירושלמי מעשרות פ"ג ה"א דאפילו אי אין מזונות ד"ת מ"מ חיוב דירתה מה"ת, ועי' בגליוני הש"ס על ירושלמי זרעים כרך ג' אות ז' שכ' דבמסקנא בירו' דחה זה דאין הבעל חייב בדירתה רק שדרה עם הבעל וכמ"ש את תהא יתבא בביתי, ובלח"מ כ' דמ"ש רמב"ן כסות שע"ג מטתה א"ש קו' הה"מ ואין הפשט כסותה כמשמעו רק על עונה, אך בהה"מ יש יתור לשון מ"ש ועוד שכל התנאים הנזכרים שווים בהם, הלא כבר כ' דמלבושים ליכא מאן דפליג, א"ו דבא דלא יתרץ כלח"מ דכסותה עונה כרמב"ן לכן סיים שכל התנאים כו', כלומר כמו דלראב"י פי' של כסותה ע"כ מלבושים ה"נ לשאר ב' תנאים ראשונים, והר"ן גם כן כ' דלכאורה כסותה לכ"ע דאורייתא, רק דכסות בכלל מזונות, וכיון דסוגי' דעלמא מזוני דרבנן בפ' אע"פ כי תקינו רבנן מזוני כסות גם כן דרבנן, ואפשר דשארה זה קירב בשר כר"י, ועונתה כמשמעו, וכסותה שלא ישמש על גבי קרקע רק במטה מוצעת וכ"נ מרמב"ן עכת"ד, ובשאילת שלום אות ס"ח, ובחידושיו הנדפסים סוף רב אלפס חולין דפוס פרעסבורג ובס' מיני תרגומא האריך בזה, וע"ע בשו"ת מהר"י באסן ל"ט, וחת"ס אה"ע ח"א קכ"ב, ובהגהות חשק שלמה כתובות ד"י הקשה על רשב"ג דכתובה דרבנן היאך משכחת מוציא שם רע אם שונאה יגרשנה, בשלמא אי דאורייתא י"ל דמוציא שם רע יפטר מכתובה, וי"ל דהתורה מיירי שכתב לה כתובה דכן הדרך לכתוב וכמ"ש כסף ישקל כמהר הבתולות וכ"כ רמב"ן, ועי"ל דמיירי בנשבע עד"ר שלא לגרשה, ומוציא שם רע ואסורה לו והוי התרה לדבר מצוה, עי"ל דמיירי שהי' אנוסתו ועדיין בתולה שאנסה של"כ וא"י לגרשה דאונס שותה בעציצו, אבל אם נמצא בה דבר ערוה אינו רשאי לקיימה, ואמרה התורה אם נתברר ששקר אז לא יוכל לשלחה, ונ"מ אי היה כהן וגרשה והתרו בו משום מש"ר ולא משום אונס גם כן לוקה, ואם התרו בו משום שניהם לוקה פ'. וע"ס שיח השדה, ופלא יועץ, ועת לעשות:
פסוק יא
ויצאה ערש"י והוא להפך מקידושין ד'. ערא"ם, מהרש"א, לח"מ, מל"מ פ"ד ה"א, ואו"ח ד"ה ובזה נתרץ אריכות, ובתיב"ע אי למפרקא לבר אבוה וצ"ע, ובר"מ פ"ד ה"ב דגם הקרובים יכולים לכוף האדון לפדות, ועתו"ס קדושין י"ח. ד"ה אמר, ומנ"ח: עו"כ בתיב"ע ברם גט פטורין יהיב לה, וכ"ת בדברים (ט"ו י"ז), ועמל"מ פ"ג הי"ג ובמכילתא ומרכה"מ, ואפשר דמעות ראשונות אירוסין עושה, ועי' בתוה"מ, ובתו"ת כ' דכונתו גט שחרור, וצ"ע דגט פטורין הוי גט אשה כתוס' גיטין פ"ה: ד"ה ר"י, וגם שאר שטרות נקראים גט סתם כתוס' ריש גיטין ד"ה המביא, ועב"ק צ"ה. גט חוב, ויבמות ק"ו. גט מיאון, גט חליצה, וע' הדוה"ע ואה"י:
ואכתוב איזו הערות בדיני ע"ע, ער"מ הלכות עבדים וקצת בפ"ג מגניבה, אם גנב ואין לו לשלם ב"ד מוכרים אותו והדמים להנגנב, אבל אם יש לו לשלם ב"ד כופין לשלם עד שת"נ, ואין רשות לב"ד למכרו, ואפילו בדיעבד ל"מ, וגם רק לקרן ולא לכפל ודו"ה במכות ב':, וקידושין י"ח:, בגנבתו ולא בכפלו, ודו"ה אינו מבואר רק ממילא נשמע, ורק אם שילם הקרן א"נ בכפלו, אבל בתחלה אם אין לגנב לשלם רק הקרן אפשר דיוכל הנגנב לומר המעות אני לוקח בעד הכפל ומוכר בעד הקרן, כחו"מ פ"ג ס"א בב' חובות א' בשטר וא' בע"פ עי' בהמקנה ומנ"ח ממ"ב. ובמכילתא עברי להביא הגר, ובתוה"מ כ' בפי' דלמה תפס עברי ולא ישראל, וע"כ דישראל מוציא גרים וכמ"ש בספרא ויקרא סי' קצ"א, והקשה הא איתא בב"מ ע"א. דאין הגר נמכר בע"ע, ותי' הסמ"ג והגמי"י דמיירי בגר הבא על ישראלית והוליד דמשפחת אם קרוי' משפחה, ועי' שעה"מ פט"ו ה"ט מא"ב שיש פלוג' ראשונים בזה אי גר בא על ישראלית הולד דינו כגר ומותר בממזרת או דינו כישראל, ובתוה"מ האריך וכ' הא דאין גר נקנה בע"ע פי' שאינו נקנה קנין הגוף רק קנין ממון כנכרי ואינו עובד את הבן עש"ה. ובר"מ גנב מעכו"ם או מהקדש אינו נמכר ולא מצאו נו"כ מקורו, אך כ' באוה"ח (כ"ב ג'), מהסמיכות ונמכר כו' לפרשת כפל מוכח דרק בגונב מישראל ע"ש, ומזה הטעם גם בעבדים שטרות וקרקעות אינו נמכר. ובמנ"ח נסתפק בגונב אחר גנב דגם כן פטור מכפל אי נמכר, ואם אין עדים רק מודה שגנב, לא מבעי' אם בשעת הודאה יש לו לשלם ואח"כ העני מוכרין אותו, אף דישא אחר כך שפחה ואסורה למי שאינו עבד, מ"מ כיון דבשעת הודאה ל"ה נוגע רק לממון אמרי' כר"מ בפט"ז מסנהדרין איסור בע"א יוחזק, ואפילו אם בשעת הודאה אין לו לשלם, מ"מ כיון שנמכר אפילו ביודע בעצמו שלא גנב, מ"מ אודייתא אפילו בשקר מהני לענין איסור כקצה"ח קצ"ד סקי"ד, ואפילו לטו"ז יו"ד קס"ח סקי"ד דל"מ, מ"מ כאן עיקר הודאה על הגניבה דהוא ממון מותר בשפחה, ובמנ"ח נסתפק בזה, ועי' בכנסת חכמי ישראל סי' קל"ח. ובחינוך כ' נוהגת בזכרים ולא בנקבות דאין אשה קונה ע"ע מפני חשד, וכ' המל"מ בהגהותיו דמשכחת בנקבות פחות מט' שנים דליכא חשד, ותמה במנ"ח עבד קטן א"י למכור עצמו בע"ע, וכה"ק בפתחי שערים ב"מ ע"א., ולא מבעי' לש"ך חו"מ צ"ה סקי"ח דגם ע"ע דינו כקרקע (ועי' מגילה כ"ג: ותוס') אם כן קטן אינו יכול למכור קרקע כחו"מ קל"ה, ואף אי דינו כמטלטלין, ובפעוטות ממכרן ממכר מ"מ הא עיקר הטעם כדי חייו וזה ל"ש כאן, ועקצה"ח רל"ה סק"ד, דברי אמת קנינים סי' ג', עין הזוכר מער' ע' אות י"ט, ואמה"צ ב"ק פ"ג. אריכות:
ובאוה"ח כ' אף דיש לו אשה פסולה מח"ל רבו מוסר לו ש"כ, ואינו דומה למזונות דהרב פטור במזונות אשתו פסולה, דשם גלי קרא עמו כו', וכ' עוד אפילו יש לו ארוסה ושומ"י ויש לו גם כן בנים מאשה אחרת רבו מוסר לו ש"כ, ואפי' יש לו ח"ש וחצי ב"ח רבו מוסר לו ש"כ, ובמל"מ פ"ד ה"ב אם יש לעבד מעות כופין אותו לפדות עצמו משום פגם משפחה, ועמל"מ הא דאין יכול למכור וליתן הע"ע לאחר שנאמר לעם נכרי לא ימשול כו' דוקא בע"כ של העבד, אבל אם מסכים לא נקרא ממשלה אצל האדון, ואי"ל דהו"ל כמוכר עצמו, אך כיון דהסכים לא נפקע המכירות ב"ד אף אצל רבו שני ומותר בש"כ - העני מותר למכור עצמו לישראל כדי לאכול מיד מהמעות ולא לעכו"ם ובדיעבד מכור כ"כ ר"מ פ"א ה"ג, אבל אם לא העני ומכר עצמו לישראל אף בדיעבד ל"מ וכמש"ל, ואף לדבר מצוה כגון לישא אשה א"י למכור עצמו, וכ"כ תוס' ב"ב י"ג. ד"ה כופין, אבל מקידושין ס"ט. באשפזיכנא דר' שמלאי דא"ל גנוב ותזדבן, והקשה רש"י איך נתן לו עצה לאיסור, ותי' דהיה יכול למכור עצמו וכ"כ תוס', וראי' דבמקום מצוה מותר ועי' מנחת חינוך. ובפרשת ויצא (כ"ט י"ח) אעבדך שבע שנים וקשה האיך השכיר עצמו הא קיי"ל בחושן משפט של"ג ס"ג דאסור להשכיר עצמו בקבע לג' שנים, ועכצ"ל דלישא אשה מותר וראי' דלמצוה מותר, ועמ"ש בפרד"י דרי"ד. בשם בני הר"ר דוד נ"י, והא שנמכר בגנבתו רק בעדים ובלעדם אף אם יודה לא ימכר, ע' עט"ח קידושין ט"ו, שו"ת חלקת יואב מ"ת י"ד, וכל"ח משפטים קכ"ה:
ובשפ"צ אות ח' נסתפק הא דקידושין י"ח: דוקא אם שוה העבד כדמי הגניבה נמכר, אם שמו ב"ד כדמי הגניבה ובא א' והוסיף דהדין דצריכין למכור לו, ולפ"ז לא יהי' נמכר ויש לחוש פן רוצה להציל העבד ע"ש. ובמנ"ח כ' הא דאין נמכר וחוזר ונמכר אף אם גנב שנית, אם גנב אח"כ מאביו של הנגנב ומת אביו, אי נמכר פעם ב' שזה כאלו נמכר עבור אב רק שמת והבן לוקח המעות ע"ש, גם הא דנמכר עבור גניבה לשני אם מוכרין אותו תיכף אחר שגנב פעם ב' על אחר כלות ש"ש ראשונים ויתן הלוקח דבר מיעוט, או ממתינים, ואי יכול האדון למכרו לבנו אף שא"י למכור לאחרים מ"מ כיון דיש לו זכות להוריש לו כקידושין י"ז: שעובד הבן י"ל דה"ה מכירה, ובב"ק קי"א: רשות יורש כרשות לוקח, ועשו"ת חבלים בנעימים ח"ג ק"כ בזה. ועכ"מ פ"ב הי"ב מרלב"ג משפטים דמדין ירושה נלמד דין מכירה ע"ש, א"כ כיון דבן יורש ה"ה דיכול למכור לבנו מחיים, אך דין זה שא"י למכור ע"ע אינו מפורש בגמ', וכ"מ כ' בפ"ד ה"י שנלמד מהיקש וגם מלא ימכרו ממכרת עבד, וק' וכי יכולים ללמוד היקש מעצמו, וערש"י ותוס' סוכה ל"א. בזה, ומלה"ר ח"ב אות א'. ומ"ש מלא ימכרו, ק' דבסנהד' פ"ו. אזהרה לגונב נפש מלא ימכרו כו' וקאי לע"ע שהוא ברשות עצמו, אבל לא שאסור למכור ע"ע שברשותו, וגם קרא קאי דאינו נמכר על אבן המקח כר"מ פ"א ה"ה, וי"ל דבקידושין י"ח: פרט מה בעברי שאין בעבריה, מוכח דחוץ מה שפרט שניהם שווים, וכיון דבעברי' כ' לעם נכרי לא ימשל למכרה ה"ה בעברי. ובס' עטרת טוביה בהשמטות דף צ': הביא הפלאה כתו' ג'. תד"ה וסברה במי שאנסוהו לעבור והוא מרוצה בהאונס אי מקרי אונס ע"ש, ובס' המדרש והמעשה דברים, הביא ראי' מירו' הובא במל"מ פ"ב ה"ה בע"ע שחלה ואח"כ ברח או ברח ואח"כ חלה חייב להשלים, דא"ל אילו הוית גבאי לא אבאשת, או אילו הוית גבאי הוית אינשמית בפריע ע"ש, ת"ל דבלא"ה לא מצי העבד למיפטר נפשי' בטענת אונס שחלה דהרי ברח, והראה דגם בלעדי אונס ל"ה בדעתו לעבוד לרבו ע"ש באריכות:
ובמהרש"א גיטין מ"א. חידש דלא שרי ע"ע רק בש"כ של רבו ולא של אחר, ותמוה מתמורה ל'. בתלין שפחתך אצל עבדי דפריך הא שפחה לעבד שרי, וענבי"ת אה"ע ל"א דכונתו דבעי רשות רבו אבל אין חילוק בין שפחתו או של אדון אחר, וכ"כ בטוב גיטין, ועמנ"ח וקומץ מנחה, שו"ה כלל ד', שעה"מ פ"ג ה"ג, שו"ת בית אפרים יו"ד נ"ח, שו"ת תפארת יוסף ל"ז, ובספרי פרי יוסף על גיטין דמ"א. ובר"מ פ"ד ה"ו אין ע"ע יוצא בראשי אברים, וכ' בכ"מ אע"פ שלא מצאתי זה מפורש אפשר ללמדו מעבריה, ופלא שדרשא מפורשת בעבד בקידושין כ'., וגם מ"ש אפשר ללמדו מבואר ג"כ בגמ' שם ובמכילתא וצע"ג:
אם יש לו מעות אף בדיעבד ל"מ אם מכר בתו, ובתוס' רי"ד דכ"א כ' דמהני בדיעבד, וצריכה שתהי' ראוי' ליעוד ובחצי שפחה וחב"ח לא הוי ראוי' ליעוד עמנ"ח ממ"ג, וא"י למכור לחש"ו דאין להם קידושין, ונסתפק אי יכול לקנות ב' אחיות בקנין א' דאחת אינה ראוי' ליעוד אם אין לו בן. ובענין גרעון כסף עמנ"ח ממ"ד, אף דאין לכוף לאדון שיסייע בפדיון שנ' ואם שלש אלה לא יעשה לה, ז"ד בסיוע דשנים אחרונות שווים יותר מראשונים וכמש"ל, אבל בלא סיוע רק בשומא כמה שוה כעת כופין לאדון לקבל מה ששוה עתה ויוצאת בע"כ, וע' חבלים בנעימים ח"ד ע"ח בספק יעוד. ובאוה"ח ע"י מעשיהם הכשרים כו', וכ"כ בתזריע (י"ב ב'), ובלק (כ"ד י"ז):
פסוק יב
מכה ערש"י ורא"ם פט"ו דאשה קרוי' אדם, ובפדר"א פכ"א, אין בשדה אלא אשה שנ' (דברים כ' י"ט) כי האדם עץ השדה, וע' בית האוצר ח"א כלל י"ג שהביא הרבה מקומות דאשה קרוי' אדם, ועתו"ס ע"ז כ"ט. ד"ה המסתפר, ושבת ס"ה., ולימודי ד' סי' כ"ג וקצ"ב ובפ' בא (י"א ב') מאיש ולא אשה וקטן, ובס' סנהדרי קטנה סנהד' פ"ד: בגמ' אי כ' מכה איש הו"א קטן לא, אבל אי הוי כ' אדם לא ס"ד למעט קטן, וק' לכתוב אדם, ונ' דלאו ממשמעות הקרא ממעט רק מסברא דאינו בר מצוה, ואפי' מאדם הוי ממעטינן, ולהי"ג שבתוס' אשה לא, ותוס' ב' דמאיש ס"ד למעט אשה הדק"ל לכתוב אדם, ורק דגם לי"ג אינם מוחקים קטן רק גורסים אשה וקטן וכ"מ מרש"י משפטים. ובשו"ת בית שלמה חו"מ קל"ג הק' על מכילתא דאצטריך מכה איש לפי שכ' ואיש כי יכה הו"א הכאה בלא מיתה, וק' לגמ' בסנהד' פ"ד: א"כ הכה חד כסייף ואבי' בחנק, ואף למ"ד חנק חמור אכתי ל"מ מכה אבי' בחנק דלמא לאו אבי', וממיתה למיתה ל"א ב"ר, ועל תוס' בלא"ה ק'. ולהפלאה ספ"ק דכתו' דאי אזלי' לשאר דברים ב"ר מחזקינן כן א"ש הכל. ושוב י"ל דמכילתא אתי' כמ"ד חנק חמור, אלא לכאו' אא"ל רק דבש"ס מתרץ למ"ד חנק חמור מדכ' מכה איש ומת ש"מ דהכאה סתם לא מיתה, וא"כ איצטריך מכה איש ומת לאורי' דבכ"מ דכ' מכה סתם כגון באבי' ואמו לאו מיתה היא, ול"ק קו' מכילתא, רק שבלא"ה מכילתא חולקת על ש"ס דמתרצת אי לא מכה איש ומת ה"א דחייב אפי' בהכאה שא"ב מיתה, ולש"ס להפוך דה"א דסתם הכאה שי"ב מיתה, וי"ל דמכילתא אתי' כיחידאה וכבר הק' כן במזרחי וע' פני"פ. וי"ל דלכאו"ק על ש"ס דמה הוכחה לעולם א"ח רק בהכאת מיתה, ואצטריך אם אבי' טריפה דמרציחה פטור, אך ל"ק דאי בעינן גם באבי' מיתה א"כ גם מצד אבי' פטור, אך ק' דלמא נ"מ אם לא התרו משום מכה איש רק ממכה אבי', וליכא סייף רק חנק אף דקל, רק להפו' היכי דיש ב' מיעוטי ל"א בת"ר עי' חיה"ר ור"ן חולין ס"ג ותוס' ב"ב צ"ג., ותב"ש סי' ס"ג סק"ז, א"כ איך אפ"ל מכה אבי' עד דקטלי' דלא משכחת שיהי' במיתה דיש ב' מיעוטי דלמא לאו אבי' ודלמא טריפה, וצ"ל דאפי' לאו אבי' חייב משום מכה איש, וע"כ מיירי בהתרו בו נמי משום מכה איש, והדק"ל אמאי בחנק, לא יהי' אלא אחר ובסייף, משא"כ למסקנא דמכה אבי' אף בלא מיתה, י"ל דמכה אחר חיוב אף בהכאה שא"ב מיתה, ומכה אבי' דבחנק מיירי בהתרו ובו משום אבי', ולא משום מכה איש וליכא רק חד מיעוט, דמיעוט דלמא טריפה ליכא דחייב בהכאה שא"ב מיתה חייב אף בטריפה ואזלי' ב"ר, וע' בסי' קל"ד, וגו"א, בית האוצר כלל נ"ו אות י"ג, ופנ"י ב"ק פ"ג ברש"י ד"ה והכתיב:
ומפורסם הקו' בשם הגר"ל חריף ז"ל על רש"י איש למעט קטן שהרג, כל נפש לרבות גדול שהרג לקטן, דלמ"ל כל נפש ת"ל מדאיצטריך איש למעט קטן שהרג, דאי ס"ד גדול שהרג לקטן פטור למ"ל למעט קטן מאיש הא בלא"ה פטור דהוי עשאאי"ל, דעדים לא באו רק להרוג את הקטן, ובפשוט נ' דצריך קרא אם בשעת העמדה בדין הי' גדול ומעידים שבקטנותו הרג ובאו לחייב מיתה לגדול, וע' זי"ר ח"ב בח"ת, ודברי יוסף בלקוטים דקע"ז, עי"ל דצריך קרא דכל נפש לרבות אשה כסנהד' פ"ד: הרג לאשה וקטן מנין כו' ואגב אשה נקט קטן, ואה"נ דקטן נוכל ללמוד כהקו' הנ"ל. ובני הר"ר דוד נ"י אמר עפמ"ש בסנהד' ע"ח. טריפה שהרג בפני ב"ד חייב דכ' ובערת הרע מקרבך ול"צ יכול להזימה, ועתו"ס פ"ח. ד"ה ונגמר, ויכול להיות שקטן הרג בפני ב"ד. (וע' רע"ב כלים פ"א מ"א, וש"ז של קטן לא מטמא דכ' ואיש אשר תצא ממנו ש"ז איש ולא קטן וע' מל"מ פ"א ה"א ממשכב ומושב שהק' דנהפך הוא מאיש חשבינן אפי' קטן יום א' בנדה מ"ד., וע"ש בס' קול סופר):
וכד הוינא טליא אמרתי להגה"א ב"ק פ"ג סי' ד' דאם הרג חייב נמי ממון מה ששוה הנהרג ומועיל תפיסה ובר"מ פכ"א ה"ד מעדות אם עדים באים לחייב א' אף לא חיוב גמור רק שאם יתפוס שכנגדו יהי' מועיל תפיסה, אם הוזמו מחויבים כאש"ז דבקל יוכל לתפוס ע"ש בכ"מ, וע"כ אם עדים באים שקטן הרג הי' רוצים לחייב מיתה וממון דאם יהי' לו ממון יכולים ?היוכלים לתפוס, או אם יגדל בנתיים יחייב אז כמ"ש בהגה"א סופ"ב דב"ק, וערש"י ב"ק צ"ח. דכפי' רפרם לר' אשי לשלם ופרש"י דשרף שטר בילדותו, ובפרד"י וישב דרל"ז. הארכתי בזה עש"ה. ובכתו' ל"ב. אר"י ממון ומלקות לקי רק בפירוש רבתה תורה ע"ז לתשלומין, והיכי דלא משלמין דלית להו ממון לוקין משום לא תענה ע"ש, ובמלקות מקיים כאש"ז כתוס' ריש מכות, וכתו' ל"ג. ד"ה אלי'. וא"ש דצריך קרא כגון דעדים אי"ל לשלם דמי הנהרג, ועתו"ס סנהד' פ"א. דאפי' באופן רחוק מקרי יכול להזימה וממילא לוקין, וא"כ אף דא"ח מיתה דיכולין לומר להרוג קטן באנו, מ"מ אם אי"ל לשלם חייבין מלקות ומקוים כאש"ז, וע"ע בכל"ח ואמ"ב ה' שבת סי' ט'. ובחמד"י ל"ת אות צ"ד הק' דמהכ"ת קטן יהי' חייב דאינו בר התראה וגם אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד, וי"ל כסנהד' פ"א: שלא בהתראה מכניסין אותו לכיפה. וביאר בתשו' הרי"ם בפ' כל הזבחים דהכניסה לכיפה הוי כד"מ דצריך רק בירור הדברים וכל עדות שכשרה בד"מ כשר ג"כ לכניסה לכיפה, וא"ש דהו"א נהי דקטן שהרג פטור, מ"מ הו"א דמכניסין אותו לכיפה, ולזה ל"צ יכול להזימה כמו בד"מ. וענין הכנסה לכיפה אי הוי מה"ת ע' חי' הר"ן סנהד' שם דמה"ת, אבל בריב"ש רנ"א כ' דרק מדרבנן, וכ"כ בחי' רמ"ה סנהדרין. ובבית מאיר על ש"ס בכתו' ל"ג: האריך בזה:
רש"י כל נפש לחייב הורג אשה והק' למה צריך קרא הא כ' וכי יכה איש רעהו או את אמתו בשבט ומת תח"י נקם ינקם, ואם בש"כ חייב מיתה כ"ש ישראלית, ותי' בני הר"ר דוד נ"י דהאוה"ח פי' עה"פ מכה א"צ שתהי' המיתה בשעת הכאה עצמה אלא אפי' מת אח"כ מכח הכאה חייב וכו', וא"כ באשה ג"כ חייב אפי' מתה אח"כ. וי"ל דע"ז צריך קרא דהורג לאשה חייב אפי' מתה אח"כ שיהי' דומה לאיש, וזאת לא ידענו מש"כ דבעינן שימות תיכף אבל יום או ימים לא יוקם. עי"ל הנקמה על עונש אחר קל ממיתה, אבל עכשיו שהשוה הכ' אשה לאיש לעונש מיתה על הריגתה ורק שלא ידענו באיזה מיתה, למדו מגז"ש שהוא בסייף, גם י"ל דרק בעה"ב של עבד שעליו החוב להגן עלי' ופשיטא שלא להזיקו, וע"ע בזה בכנסת חכמי ישראל סי' ע"ט צ"ג צ"ז קט"ו קכ"ו וקס"ד:
ובתיב"ע ואתחנן (ה' מ"ז) לא תהוון קטולין כו' דגורמים ומסייעים הם בכלל לאווין דעשה"ד, והנה בענין דיין שקר הגורם שיהרג ע"י אי חייב מיתת ב"ד דהוי רוצחים גמורים וההורגים שליחותיי' דב"ד קעבדי' או דהוי רק גורמים וא"ח מיתה, ע' סה"מ ל"ת רפ"ט ומ"ש שם בחמד"י אות ע"ג. וערש"י דברים (א' ט') אין דינו כשאר דיני אוה"ע שאם הורג כו', וע' במהר"ל בבאר הגולה באר ב', ובחמד"י בקו"א אות ט"ז אי ב"ד הם בגדר ח"מ אף דלא נוכל להמיתם דהוי בלא התראה או מצד ב' שהרגו, מ"מ יש נ"מ לדינא די"ל ב' שהרגו אף שפטורים ממיתה חייבים מלקות מצד חובל, וכיון שמת ל"ש תשלומין שוב חייבים מלקות. אך י"ל דחייבין לשלם ליורשין כהג"א ב"ק, ועקצה"ח ת"י סק"ג וא"כ הה"ד בב"ד אם הרגו ע"י אדם שלא כדין חייבים מצד חובל, אולם הרמ"ה בסנהד' ס"ל דב' שהרגו פטורים, דכ' ונתת נפש תחת נפש ולא ב' נפשות תחת נפש א', ולפ"ז הם חייבים מיתה רק לא נוכל להרוג אותם, ולא גרע מח"מ שוגגין שג"כ פטורים מממון, וליכא חיוב ממון וחייב מלקות:
ובאוה"ח (כ"א כ"ב) כי ינצו אנשים ונגפו, משמע דנגיפה היתה על ידי שניהם, ואיך מסיים ונתתה נפש כו' למ"ד נפש ממש, וי"ל דרמ"ה למד גם כן דהנגיפה היתה על ידי שניהם ולכן אם ל"י אסון ישלמו שניהם, אבל אם יהיה אסון רואין אנו שאם לא יתחייב מיתה רק א' כגון שלא התרו רק בא' אז יחייב, אבל אם שניהם חייבין מיתה אין נהרגין דכללא דרק נפש א' נהרג ולא ב', אך קשה מאד לומר לרמ"ה בב' שהרגו וא' אינו בר חיובא יהיה השני חייב מיתה וצ"ע:
פסוק יג
משל הקדמוני, עשפ"ח אות ס' צ"ל שהיה סייף בידו וכו', במח"כ הוא קושית תוס' סוטה ח': ד"ה מי ובפע"ר, ועי' היטב במהרש"א מכות ט': מ"ש ברש"י ורא"ם, ובשאגת ארי' על מכות, ובס' בית פנחס על מכות. וע"ע בחא"ג ד"י: אבל ע"ז שנהרג בשוגג הראשון ל"ח שהרג במזיד שאולי חטא אחר היה בו שנתחייב דין שמים שג"כ לא היה על פי עדים וכו', ואפ"ל אם הוא מודה או שיתודע על ידי קרובים ופסולים שפטור הגואל אם יהרגנו עכ"ל. וקשה מנ"ל דגלות בשביל הגואל, עי' בד"ב: וח': ותוס' י"א: ד"ה מידי דגלות לכפרה, ועי' סנהדרין מ"ה: בגר שב"ד מעמידין גואל, וק' לא יעמידו ב"ד גואל ולא ליגלו, ושם בדי"א: נגמר דינו ומת מוליכין עצמותיו, ולהמהרש"א שינצל מגוה"ד למה מת יגלה, וראי' דהוא משום כפרה, וכ"כ בספרי שופטים פיסקא קס"א דאפילו מי שאין לו גואל הדם צריך לגלות וכ"כ חינוך מ' ת"י. ולכאורה צ"ע דהרי אין כפרה למתים כזבחים ט': אך זה רק בכפרת קרבן דאינו בר קרבן אבל ענין כפרה שייך גם במתים, וכהוריות ו'. מגו דמכפרה אחיים מכפרת נמי אמתים, וע"ע בקידושין ל"א: וסוכה כ'. וסנהד' מ"ו: ומ"ז: תנחומא האזינו חיים פודין המתים בצדקה, או"ח ריש ה' יוה"כ ותוספתא פ"י דב"ק, ובבית האוצר ח"א כלל כ"ו האריך בזה, וביעב"ץ על הגש"פ בפ' ויזכור אלקים את בריתו, ועתשו' הרשב"א ח"ה מ"ט, ס"ח סי' ק"ע ותשע"א מזה הרבה, ובקונטרס חסדי עולם על ס"ח דפוס לבוב ובספר אמבוהא דספרי פ' מסעי אות ט"ז: ומ"ש בתירוצו דמודה בעצמו או ע"פ קרובים ק' מנלן דיכול הגואל להרגו, ועי' באוצר בלום, וערוך לנר, ושיח יצחק על מכות, וע"ע בר"מ פ"ו ה"ה מרוצח וראב"ד, ונלמד דאפילו במזיד אם אין ב' עדים אסור לגואל הדם להרגו, וכ"ש הורג בשוגג, וכן מפורש בריטב"א ריש מכות, אך מרד"ק ש"ב (י"ד ז') מבואר גם כן כמהרש"א דגואל הדם אין צריך עדים כלל רק אם יודע כי הענין אמת מותר להרגו משום כי יחם לבבו, אבל אין כן דעת הראשונים, ועי' ברלב"ג שם, ובאו"ת וקצה"ח וישועות ישראל חו"מ ב', ובאמבוהא דספרי שם, ועי' היטב שם בשאג"א דבר נכון במהרש"א: ובר"ם פ"ו ה"ה מרוצח בהורג בע"א בישראל גואל הדם יכול להרגו, והראב"ד חולק, ובחמד"י בדיני ב"נ אות ל"ה הביא תיב"ע כאן כל דיקטול בר נשא על מימר סהדין דחמיין למסהד עלה, (ונ' הכונה שאומרים העדות שמיד בשעת ראי' כוונו להעיד, וס"ל כתוס' כריתות י"ב. דצריך כונה להעיד ולא כהמפרש, ועש"ך חו"מ ל"ו סק"ב, ושו"ת ב"ש אחרון חו"מ כ"ב) מבואר כראב"ד דגם לענין גואל הדם ל"מ עד אחד, ונסתפק על ידי עדות אשה דל"מ לד"נ אפשר דמודה הראב"ד, דהא דאשה א"נ אינו מצד שקר דהא כל מקום שעד אחד נאמן גם אשה נאמנת, וע"כ מגזה"כ אבל המעשה אמת, וי"ל דאם גואל הדם הרגו א"ל דמים. וע"ש עוד דאי בב"נ ישלד"ע ולשמאי הזקן אף בישראל יש שליח לדבר עבירה עי' קידושין מ"ג., מכל מקום גואל הדם יכול להרוג אף את השליח כיון דהוא הרג ושייך אצל שליח כי יחם לבבו:
פסוק יד
מעם מזבחי. רש"י שאם היה כהן כו', ואפילו אין שם כהן נדחית העבודה כתוס' יבמות ז'. ד"ה שנאמר, והטעם לפי מה שאיתא במדרש רבה ריש פנחס כל השופך דמים של רשעים כאלו הקריב קרבן. ומרש"י כאן משמע שלא התחיל עדיין בעבודה, וכ"פ ביומא פ"ה., וסנהדרין ל"ה:, וכ"כ בא"ע, ומתיב"ע וירושלמי משמע דאפילו עובד עבודה משם תקחנו למות, וכ"כ במכילתא, ובר"מ פ"ה הי"ב מרוצח, ועי' במל"מ פ"ב ה"ה מביהמ"ק, והגהות מהגר"ח העללער על סה"מ ל"ת קס"ג, ובהגהות בס' מצבת משה מו"ק ל"ב. ועתש"ו רשב"א תקכ"ד שהקשה אמאי לא חשב במכות י"ב. שיואב טעה גם כן שאינו קולט רק שוגג והוא היה מזיד ועי' בתוה"מ כאן. ובנח"ק ותו"מ הביאו דבחולין י"א. שמא טריפה הרג וילפינן מזה רוב, לקח הוא לימוד כמ"ש כי לקח טוב, וז"פ וכי יזיד להרגו "בערמה" שיאמר טריפה הרג עז"נ מעם מזבחי, מקרבנות דילפינן דאזלינן בתר רוב מרישא של עולה שם תקחנו למות תלמוד ממנו:
ובס' אמרות ה' כ' ע"פ רש"י כאן ובסנהדרין בלשכת הגזית בצד המזבח היו יושבין, ובשבת ט"ז. מ' שנה קודם החורבן לא דנו דיני נפשות שגלו מלשכת הגזית, וז"ש מעם מזבחי תקחנו למות דוקא כשהם אצל המזבח, וכ"ה רמב"ן מסעי (ל"ה כ"ט) בשם מכילתא, ולפנינו לא נמצא במכילתא, וע"ע סנהדרין נ"ב:, וברכות צ"ח. אנן מן יומא דגלינן לית לן רשותא למקטל, וסנהדרין מ"א. מ' שנה קודם חורבן לא דנו דיני נפשות. ובס' כה"צ כ' עפמ"ש בשבת קנ"ו. מאן דנולד במזל מאדים יהיה שפ"ד, ותקנתו טבח או מוהל, וז"ש כי ידבר בערמה להתנצל שנולד במאדים על ידי זה שופך דם, מעם מזבחי תקחנו למות, כלו' על ידי מזבחי מגיע לו למות כי היה בידו להפוך המזל שיהיה מזובחי זבח: