אור ברסלב
פרדס יוסף ספר שמות › פרק כ

פרדס יוסף· רבי יוסף פצנובסקי

ספר שמות · פרק כ

פרק יט

פסוק א

וידבר. ערש"י שאמר בדבור א' וכו', וע' משכיל לדוד, זרע יצחק פ"ב מ"ג דברכות, זכרון יעקב, וקול יהודה ברכות מ"ש בזה. ובשו"ת הרדב"ז תתי"ז מה ששאלת הא דאנכי ול"י לך מפי הגבורה שמענו, אי הוי שמיעה ממש, וא"כ תהי' מעלות כולם כמעלות מ"ר והוא תימה שיהי' המון עם יגיעו למדרגה זו שלא הגיעו נביאים, ואם נא' שהדיבור למשה וישראל שומעין, פשט הכתובים מורים להיפך פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר (תשא ל"ג י"א), כמ"ש במשה ודבר ה' אל משה פא"פ (דברים ה' ד'). תשובה, דברי הרמב"ם בפ"א מטין כפי' האחרון, וק"ל א"כ מה הפרש בין ב' דברות לשאר דברות, שבכולן כ' אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה', ותו דפב"פ לא משמע הכי כאשר כתבת, והנכון בזה דכולם שמעו מהגבורה אנכי ולי"ל, ולא שהגיעו כולם למדרגת מ"ר אלא לפעמים עלו למדרגה זו, כמו שמצינו כמה בנ"א זוכין לראות מלאכים אע"פ שלא הגיעו למדרגת נבואה, והיא נקראת גילוי עינים אצל בעלי הסוד, כן ענין זה אע"פ של"ה נביאים כמשה זכו לשמוע אנכי ולי"ל מהגבורה, כאשר זכו לראיית הקולות אשר אינו בשכל אנושי לראות את הנשמע שהקול היוצא הי' ממש מצטייר באויר עד שרואים אותו בעין, וכן היו שומעין הדבור יוצא מפי הגבורה אע"פ שלא הגיעו למעלת נבואה כמשה. וכן מוכח הפ' דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות, משמע שדבר עמהם ממש, כללות הדברים אנכי ולי"ל מפי הגבורה שמעו והבינו אותם מפי הגבורה, והגיעו למדרגת נבואה, ושאר הדברות שמעו מדבר עם משה, ומשה מדבר אליהם ומבאר להם כל דבור ודבור עכ"ל:
ובקידושין ל"א. מ"ד יודוך ה' כל מלכי ארץ אמרו או"ה לכבוד עצמו דורש, כיון שא' כבד את אביך חזרו והודו לדברות ראשונות, וק' למה דוקא או"ה חשבו כן ולא ישראל, אך לרש"י הנ"ל א"ש, דק' דתרי קלא לא משתמע, והתי' דמילתא דחביבא יהיב דעתי' ושמע כמ"ש בר"ה כ"ז. וז"ש בישראל דחביבא שמעו עוד הפעם בפעם הראשונה כל הדברות בפ"א, ולא יכלו לחשוב דדורש לעצמו אבל או"ה דלא חביבא להו ולא שמעו כלל בפעם ראשונה, רק בשעה שחזר ופירש על כל דיבור ודבור בפ"ע ולכן חשבו שלכבוד עצמו דורש, וע"ע בב"ש הוריות ט'. וס' מעשה ה', ושו"ת הרשב"א ח"ד רל"ד דאיך אפשר שהגיעו למדרגת נבואה, ומגודל אריכות לא העתקתי, וע"ע בחות יאיר יתרו בדרוש אור תורה אות ג', ובשו"ת חת"ס יו"ד שנ"ו:

רש"י על הן הן כו' בס' באר שלמה מער' ה' כ' דלהורות בא דעל כל מ"ע יאמר בתחלה אותו פסוק בתוה"ק, וכן בל"ת שנזדמן לידו לשמרה יאמר בפה אותו פסוק שנ' אזהרה זו, ועי"ז יהי' כח בידו לקיים המצוה, ופ' בהקדמת תי"ט דיאמר קודם לימוד הריני מוכן ומזומן לקיים מ"ע של ת"ת:

פסוק ב

הוצאתיך. ע' ירו' סוכה פ"ד ה"ג הוצאתיך כ' ר"ל שגם הוא יצא משם כמ"ש עמו אנכי בצרה, ובמגילה כ"ט: אע"פ שכ' הוצאתיך כבר כ' תוס' שבת נ"ה: דגמ' חולקת עם המסורה וע"ש בגליון הש"ס ורע"א ויפה מראה. וערש"י וכל"י ל"א בראתיך דנוח שלא נברא, וע' בי"ב דרשות להר"י מינץ דרוש ב' דעפ"ז ניחא הא דאומרין שלא עשני גוי בשלילות ולא שעשני ישראל דנוח שלא נברא, ואין לברך שעשני ישראל, אבל אחר שנברא עלינו לשבח ולברך שלא עשני גוי עבד ואשה, ובאמת כ' זה בב"ח או"ח מ"ו, ועט"ז סק"ד ומג"א סק"ט בזה, ובישועות יעקב. וי"ל בזה המד' אבכיר הובא בדברי שאול בשעה שאמר ה' אנכי כו' פתח משה ואמר בא"י כו' שלא עשני גוי, עפמ"ש בדברים (ד' ל"ג) השמע עם קול ה' מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, לכן כששמעו ויחי, הודה לה' ואמר שלא עשני גוי. וע"פ צחות י"ל דמספרים מעשה מחסיד א' שנשרף ביתו ר"ל וברך שלא עשני גוי בקול רם, ושאלוהו על זה, והשיב אם הייתי גוי גם אלהי שלי נשרף ועתה ת"ל אלקי שלי חי וקיים ויעזור לי בטח, וזה כוונת המד' ומה שעשה החסיד מקורו במדרש, וע"ע בטעמי המנהגים ח"ב ד"ז ועשר עטרות ד"ט:
עוי"ל עפמ"ש בפתיחה להמקנה אות ה' עה"פ בש"א (י"ב כ"ב) כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם, הואיל ל' תחלה כמ"ש במדרש שמואל ט"ז, ואנכי אמר ה' על תנאי של"י אלהים אחרים, ותנאי צ"ל קודם למעשה, ובמעשה קודם לתנאי תנאי בטל ומעשה קיים, וזה לא יטוש כו' כי הואיל התחיל במעשה תחלה ופח"ח, וזה כשפתח אנכי בירך של"ע גוי שבטוח שלא יחליף ישראל באומה אחרת ולא נהיה כגויי הארצות:
עוי"ל מ"ש הוצאתיך כו' דהקשו מפרשים למה לא קבלו התורה המלאכים דיש להם טענת בר מצרא, ותי' דישראל בני' ובבנו ליכא בר מצרא כמ"ש בחו"מ קע"ה, ועי' בשארית יעקב פ' במדבר וחסדי אבות פ"ג מי"ד מאבות, וא"ש דפתח אנכי אשר הוצאתיך כו' וק' הא ה' כהן, וארץ מצרים טמאה ואיך ירד לשם וע"כ דהם בני' ואב מותר לטמא לבן ובדין שיזכו התורה ולא מלאכים. עוי"ל דבב"ר ורש"י בנעשה אדם בל"ר ללמד ענוה שנמלך עם מלה"ש וגדול נמלך בקטן, ובילקוט דוד שמות, הביא שגלות מצרים הי' סיבה דעל ידי זה היו שפלים וענוים ויכלו לקבל התורה, וז"ש אנכי ה"א דוקא, וכ"ת ב' רשיות יש מן נעשה אדם, ז"א דזה ענוה, וראי' אשר הוצאתיך מארץ מצרים לסבול עול גלות שיהי' ענוים ולכן ל"י לך כו':
עוי"ל דבטור או"ח תרכ"ה תלה הרבה מצות ביצי"מ, לפי שהוא דבר שראו בעיניהם ואין אדם יכול להכחיש, וז"ש אנכי ה"א, אני אחד בעולם וראי' אשר הוצאתיך כו' וראיתם ולכן ל"י לך כו', ועי' מהרש"א סוף מכות בהא דנמנו וגמרו טוב שלא נברא משנברא נמנו היינו שספרו מ"ע ול"ת, וראו של"ת מרובין ממ"ע וקרוב להפסד ורחוק לשכר לכן גמרו נוח של"נ ע"ש, ובאמת מחשבה טובה מצטרפת למעשה ולא מחשבה רעה כקדושין מ'., אם כן מ"ע מרובין עם המחשבות. אמנם הא גופא צריך טעם למה מחשבה רעה לא מצטרף, ורק דזה גופא פלוג' ב"ש וב"ה בב"מ מ"ג: בש"א החושב לשלוח יד בפקדון חייב וב"ה פטרו, וכ' הריקנטי דמצות הם בתורת פקדון וכשחטא הוי כשולח יד, ואם כן לב"ה אין מחשבת עבירה מצטרפת דחושב בשליחות יד פטור אם כן נוח שנברא דמ"ע עם מחשבות מרובין, וב"ש דחושב בש"י חייב, אם כן ל"ת ועשה שווין במחשבה שוב ל"ת מרובין ונוח של"נ, וע"ע באיי הים שבת פ"ז: עי"ל דכ' באיכה (ג' ל"ח) מפי עליון לא תצא הרעות, רק הפמליא של מעלה דנין רע, ובריש ע"ז אמרו או"ה מי יעיד על ישראל כלום יש אב המעיד על בנו, ומלאכים אין יודעים מחשבה (עי' בזה בפ' בא י"ב כ"ט), לפ"ז בישראל אין מחשבה מצרף דמי יעיד, דה' א"י להעיד דהוא אבינו, אבל בעכו"ם אף מחשבה מצרף למעשה דה' יעיד, ועי' ירושלמי פ"א דפאה ולעיל (י"ח ו'):
ובשו"ת אור המאיר כ"ד. הק' בזה"ק דפ"ה: דא יובלא כו' וכן בבשלח מ"ו. בגין דההוא יובלא סליק לון ממצרים בגין כך וחמשים עלו כו', וכ' דמפו' פי' דהי' יובל הגדול היינו יובל החמשים, אך ק' מע"ז ט'. דשנה שיצאו ממצרים הי' ב' אלפים תמ"ח לבריאה והרי יובל הנ' בתשלום ב"א ות"ק, וי"ל להפסיקתא דשנה שיצאו הי' חדשי השנה והתקופה שווין, וכ"א בפייט לפ' החודש ד"ה אבי ילדות חרס וסהר בו ביום מצו, וזה אינו רק בכלות יו"ט שני המחזור דלתקופה מניסן של תהו מנינן, ונמצא דלחשבון זה הי' ב"א תנ"א, ולמה דקיי"ל כר"י דשנת יובל עולה לכאן ולכאן, ער"ה ט'. ותד"ה ולאפוקי, נמצא דב"א ות"נ הם נ' פעמים מ"ט, וש' תנ"א הוי שנת יובל הנ', וא"ש תנחומא ואתחנן ו', אכניס לא"י ואהי' שם ב' שנים ותמוה, וי"ל ע"פ רמ"ע מפאנו דחי' של מ"ר בסוד הגדול דשית אלפי שנין הוי ק"כ פעמים נ' ונגד זה חי משה, וזה רק לחכמים דפליגו אר"י דחמשים לפני' ול"ה בשית אלפים שני רק ק"כ יובלות, אבל לר"י דשנת היובל עולה לכו"כ ונמצא עוד ב' יובלות שלימות, ולכן ביקש מ"ר עוד ב' שנים דוקא ע"ש עוד:

רש"י סניגור ע"ס מרום הרי"ם דק' איך משמע באמת הציווי אל כל ישראל, אך מנהיגי עם כולל כל עם כמו הראש שכולל כל האברים, וכשרוצים לדבר א"צ לומר לכאו"א רק להראש ומנהיג והוא כמו ציווי לכולם, וע"ס דרך אמונה ומעשה רב בענין אב"ד. ובשם משמואל להג' מלבוב ז"ל בפ' דברים כ' על רש"י וחצירות מחלוקתו של קרח ודי זהב עגל, וק' הלא עגל קודם הי' וכן מקודם ל"ה יכול להוכיחן על עגל דהיו יכולין לומר למשה לבד צוה, לכך מוכיחם תחלה במעשה קרח דמחלוקתם הי' כולם שמעו מפי הגבורה אנכי ולי"ל, ובא ממ"נ אם אתם סוברים כסניגוריא יש חטא במעשה קרח, וע"ע בזכרון יצחק שם, בחי' גאונים סנהדרין ס"ג בע"י ווילנא, ופרד"י נח ע"ט.:

עבדים ערש"י ובריח דודאים דף כ' בהיינו אנו ובנינו משועבדים לפרעה במצרים, וק' דלא נגזר רק ת' שנה, רק הגם כי נשלם ת' מלידת יצחק עכ"ז גזירת עבדות שהיתה מחמת מכירת יוסף לא נתבטל, ועבד גם כשהוא במדינה רחוק אינו נעשה ב"ח עד שנשתחרר, וכמו מפקיר עבדו דיצא לחירות, ומ"מ צריך גט שחרור בגיטין ל"ט., וז"ש משועבדים היינו, רק שהוציאנו מעבדות לחירות ממש, וא"ש רש"י יתרו עבדים לפרעה ולא עבדים לעבדים היינו דגזרות עבדות ל"ה רק לפרעה, ועכ"ס על הגדה דרפ"ט:

פסוק ג

לא י"ל. ערש"י מנין שלא יקיים, ורמב"ן ואור החיים, וחינוך מ' כ"ו הביא גם כן רמב"ן דלא תמצא לעולם שיאמר אלהים אחרים רק על אמונת הלב, אבל על עשיי' ל"ש לא תעשו אלהים אחרים כי לא תפול בל' עשיי' אחרים, ובמשנת חכמים ה' יסוה"ת סי' א' הביא הר"מ שם דלהזהיר על המחשבה בא ולא כרש"י, ותי' בזה קו' יפ"ת ויק"ר פכ"ד סי' ה', דפרשה זו בהקהל נאמרה מפני שי' דברות כלולין בתוכה וכו', וק' דלי"ל הוא להזהיר על אמונת עכו"ם ע"ש, ולפ"ד המד' בשי' מכילתא אזיל דלי"ל שלא יקיים ע"ז בביתו ע"ש, ועי' בקדושים (י"ט ד') אל תפנו אל אלילים פרש"י לעבדם, ובסנהדרין מ"ה. והנשאל בהם באזהרה ופרש"י דאל תפנו אף בלא מעשה, ובתוס' הק' דרש"י בעצמו חזר בו בגמ', וע' מהרש"א וכה"ק בתו"ת עירובין י"ז:, והגר"י פיק הק' דמתוס' שבת קמ"ט. ד"ה ודיוקני משמע דבצורות אשר לנוי מותר להסתכל, ובתוס' ע"ז נ'. ד"ה ה"ג כ' דדוקא בדבר שהוא רגיל לראות תמיד מותר בצורתא דזוזא, אבל בלא"ה אף לנוי אסור, ועתשו' בית אפרים או"ח ט"ז ובסי' י"ז השיב לו שכבר הק' כן במג"א ש"ז סקכ"ג, ועברכ"י יו"ד סוס"י קמ"ב, והנה ודאי דלא לקי אראי' לחוד כמ"ש בר"מ פ"ב ה"ג מעכו"ם, ובסה"מ ל"ת י' וחינוך מ' רי"ג, וע' ריש כריתות במשנה, וד"ג: דרק על אוב וידעוני בואל תפנו, ונשמע מכ"ז דבלאו מעשה ליכא לאו, ואף דמגמ' שבת וע"ז בבנן של קדשים ר' מנחם לא אסתכל בצורתא דזוזא, וכ"כ החינוך שם וברכ"י דלכתחלה נכון שלא להסתכל בצורתא, אכן הבית אפרים הביא ירו' כל הצלמים הי"א, מהו מיעבר קדם צלמא א"ל נחום איש קודש עבר וכו', ועכצ"ל מ"ש לא אסתכל היינו בענין הלב לחשוב מזה כמ"ש רמב"ם וחינוך אהא דר"י אל תפנו להתבונן בהם, והבטה טפי מראי' וכתוס' ריש ב"מ אהא דראי' בעלמא ל"ק, והא דב"מ קי"ח. הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהוא אלמא דהבטה הוי טפי מראי', ועמג"א רכ"ה סק"כ בענין אסור להסתכל בפני רשע דמחלק בין ראי' להסתכלות, וכ"כ מג"א קכ"ח סקל"ה להסתכל בכהנים ור"י וב"י או"ח ע"ה לענין טפח מגולה באשה, ועמ"ש בפ' חקת (כ"א ט') על והביט אל הנחשת דמקור הוא בירו' ר"ה פ"ג דהבטה יותר מראי' וע"ש בקר"ע ומנ"ח מ' תקי"ג ומשנ"ח מצוה נ' שמפלפל מעירובין י"ז:, ועמ"ש בפ' בא (י' כ"ט), ולקמן (כ' כ'):
ובר"מ פ"ט ה"ב ממלכים כ' דב"נ אסור להקים מצבות וליטע אשרה ולעשות צורות, ונו"כ לא העירו מקורו, ובחמד"י בדיני ב"נ אות ה' כ' ע"פ רש"י הנ"ל דאסור קיום ע"ז א"כ לריו"ח דיליף איסור עכו"ם מאלקים ומקרא ל"י לך, בודאי אסור בב"נ גם עשיית צלמים וקיומם, ואף דהר"מ פסק דלי"ל לאסור אף עכו"ם וכרמב"ן עה"ת, מ"מ לחומרא חשש למכילתא דב"נ מוזהר על עשיית עכו"ם, ועשו"ת רמ"א ו'. ועמנ"ח מ' נ"ז שהביא פנ"י ר"ה סופ"ב, דאהרן עשה עגל היינו לנוי ולא עשה איסור כלל, כיון דלא הי' לשם ע"ז אינו אסור רק צורת אדם, רק הערב רב עשו אותו אח"כ לע"ז ע"ש, לפ"ז למאן דיליף דעשי' אסור מחטא עגל גם עשי' לנוי אסור, אך באמת ז"א דהרי א"נ דעשו עגל לנוי ל"ה איסור בעשי', לא יתכן לומר סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה דאסור בעשי', דהא ל"ה שום איסור בעשיית עגל, וע"כ דגמ' ס"ל דנעשה לשם ע"ז, וא"כ אין הוכחה רק לאסור עשיית ע"ז, אבל בעשיית צורות לנוי מנ"ל דאסור בב"נ:
ובפרד"י וישלח דרנ"ט. הבאתי רמב"ן (ל"ה ד') הא ויטמון אותם יעקב, הא ע"ז אינו מהנקברין וצריך פירור וזורה לרוח, וכ' כי כבר נתבטלו מקודם ומותרת, ויעקב צוה רק להסיר לטהרת הקודש ודי בקבורה, וע' פני"פ. ובשו"ת מהר"י אסאד יו"ד כ"ט הק' מע"ז נ"ב: נתברינהו כו', הרי דאי לאו דבעי שלימות הי' בונים בהם המזבח ע"י ביטול העכו"ם בע"כ להקריב קדושת עצמו עלי' וכו' ולא משני הש"ס דמשום מעלה לטה"ק גנזום, וה"נ יעקב למה גנזום מטעם זה ע"ש. וי"ל דהש"ס קאי לר' אסי בן שאול דבכלים לא קנסו ומאחר דמותרים להדיוט מותרים לגבוה, אבל הרמב"ן כ' להלכתא כרבי דאפי' היכי דמותר להדיוט מ"מ מאיסי לגבוה ומחובר ובע"ח וע"ז לאחר הביטול מאיסי למצוה באו"ח תקפ"ו ותרמ"ט ויו"ד קל"ט סי"ג, ועמ"ש בזה בשו"ת בית יחזקאל סי' ד': ושם ג"כ הבאתי אי ב"נ אסור להנות מע"ז, וכעת ראיתי בשו"ת רמ"ע מפאנו ל', דבשניהם בע"ז ויי"נ מותר בהנאה ואינם אסורין רק לעבדה כמ"ש בפ"ו מ"י דדמאי, ועטו"א חגיגה י"א: וי"ג, ויבמות מ"ז: ובהגהות מצפה איתן, קול תורה שנה ב' סי' ה' אות י"א, ובחי' הר"ן ע"ז נ"ט: כ' להיפך וע"ש בהגהות דבק שלמה בזה:

על פני. ערמב"ן ובס' כנ"י כ' דיניקת סט"א מאחוריים ולא תגרום ח"ו בחטא לינק סט"א גם מפני אלקים כרמב"ן, ולטעם יש פסיק בין לא לתרצח, דשרי לרצוח לחייב מיתה כזה"ק צ"ג:, וכ"כ לגנוב דעת רבו, ותנאף לרמז להתיר למקדש בביאה לעשות למפרע בעילת זנות, לקיים הגט בביטלו שלא בפני ב"ד כגיטין ל"ג., וגם ממ"ש בסנהד' י"ז. דכולם מחייבים פטור א"כ משכחת במזכה מחייבו ולכך פסיק בין לא לתרצח לומר דבכולם מחייבים להנידן ואחד אמר לא, בזה גרם לרציחה, וגם לא תהי' אחרי רבים לרעה וכפ"א דסנהד' לכן הפסיק בין לא לתרצח בקמץ לומר קמוץ פיך מלהסכים, וכסמוכים לא תרצח כטעם תחתון מנוקד בפתח לומר פתח פיך להסכים, וכמו כן באשה המכה בקמץ כמ"ש בפ' פנחס (כ"ה ט"ו) וע"ל בפסוק י"ג:

אוה"ח עי"ל כי אל זר הוא השופט נקמה מעובדהו כו', ע' בקוי אור שהביא כמ"ש במגדף (במדבר ט"ו ל"א), הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה, כלו' כי תכרת מעצמה דעון מפעפע כארס וממית, ובמד' תהלים עה"פ כי ישר דבר ה' אמרו מלה"ש לאדה"ר מי גרם לך שתמות אמר אני בעצמי משל לרופא שאמר לחולה אל תאכל ואכל וכו':

פסוק ד

וכל תמונה. ובואתחנן כ' כל תמונה ע' במפו', ובבנין דוד על איכה בסופו, וכאן כ' על שלשים ושם ועל שלשים ע"ש מזה:

פסוק ה

לא תשתחוה. ער"מ פ"ו ה"ח מעכו"ם אם השתחוי' בפישוט ידים ורגלים, וע' שבועות ט"ז: ומגילה כ"ב: וטו"א שם, תורת חסד כלל ט"ז, מנ"ח מ' כ"ח ובתנחומא ר"פ תבא בואו נשתחוה ונכרעה והלא כריעה בכלל השתחוי' וכו', ועמ"ש שם בס' עבודת הלוים, ועפרד"י וישב דף רע"א: בזה. וע"ע בירו' סנהד' פ"ז ה"ט:

קנא. ערמב"ן בפ"ג בשם מו"נ שלא תמצא לשון קנאה אלא בענין ע"ז. ועפר"ד דרוש כ"ב:

פקד ותרגום הוסיף בנין מרדין עשו"ת מהרלב"ח ע"ו, דהוא כמ"ש בסנהד' כ"ז: דוקא כשעושין מעשה אבות נפקדו בעונם או בנים קטנים ע"ש אריכות, ועפמ"ג באשל רכ"ה סק"ה וקכ"ח סקס"ב דאפשר דאין הבן נענש בשביל חטא אמו דכ' פקד עון אבות ע"ש ולכאו"ק מכתו' ע"ב. דבעון נדרים מתים הבנים אפי' בחטא אמותיהם, וי"ל דנדרים שאני שכח ביד אב להפר לה והיינו בעלה והו"ל חטא אב, וע' ר"ה י"ח. רבא חי מ' שנה דאתא מבית עלי, ופרש"י אע"ג דרבא לאו כהן ובית עלי כהנים שמא אמו מבית עלי, הרי דנתפשים בעון אם וע' בתו"ת - וכ"מ מתהלים (ק"ט י"ד) יזכר עון אבותי' וגו' וחטאת אמו אל תמח. וע' נוב"ק יו"ד סי' ס"ט, ומ"ש בחמדת משה ק"ע ותרשיש שהם קי"ב. קט"ו. ובסנהד' פריך ובנים בעון אבות לא והכ' פקד עון אבות על בנים, ומשני כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם כו' ובס' סנהדרי קטנה הק' באמת דילמא הקרא מיירי בקטנים קודם י"ג מתים בעון אבותיהם, ע' ר"מ פ"ו ה"א מתשובה, וע' שבת ל"ב: דחשיב כמה דברים שבעבורם מתים בנים קטנים, וי"ל דהא דקטנים מתים לצער אביהם דמיתת בן הוי עונש לאב, וכ' פקד עון אבות על בנים על שלשים, היינו דבני בנים נענשים בעון זקניהם וכיון דיש בן לבנו ע"כ בנו גדול הוא, וכשיעניש בן בנו עבור זקנו הו"ל ג"כ עונש לבנו, ותקשה הרי בנו גדול ואינו נענש עבור אב, וע"כ הוצרך לתרץ כשאוחז מעשה אבותי' היינו הבנו ובן בנו, וע"ק דהא ע"כ הא דלא יומתו אבות לבנים לב"ד נאמר דהרי הוא ממנין המצות, א"כ י"ל דדוקא בב"ד של מטה אין עונשין בנים בעון אבותיהם, וקרא דפקד עון אבות מיירי בב"ד של מעלה דבד"ש מענישין בנים בעון אבות ומה מקשה בגמ' וצ"ע ועמ"ש בפ' בא (י"ב ט"ו), ותשא (ל"ד ז'), וע' א"ע תצא (כ"ד ט"ז) ותועי רוח ישאלו כו', וזה קו' גמ' ברכות ז'. וסנהד' כ"ז: וצע"ג:

פסוק ו

לאלפים ערש"י ובתוספות חדשים פ"ג מט"ו ממכות על הא דמדה טובה מרובה מפרעניות ת"ק פעמים דכ' לאלפים ואינו פחות מב' ע"ש בתי"ט, וק' איך שייך כ"כ דורות עד כל ימות העולם. ומצאתי בהקדמה של בה"ג שכ' התורה נבראת ב' אלפים שנה קודם בריאת העולם וכ' (דהי"א ט"ז ט"ו) דבר צוה לאלף דור, שהוא תתקע"ד דורות קודם העולם ש"מ כל דור הוא ב' שנים וי"ט יום וי"א שעות וב' שלישים וי"ד חלקים עכ"ל, וע' סוטה י"א. בתד"ה מרום, ויומא ע"ו. וסנהד' ק'. ורש"י מכות כ"ג. עאכו"כ, וסוטה ל"א. גדול העושה מאהבה וברש"י, ובר"ה ל"א. שתא אלפי שנין הוי עלמא, ובח"ס תמה על התו"ח דמ"ש כ"ו דורות, מאדם עד מ"ר היו דורות שלמים ותתקע"ד שלפנים ל"ה שלמים, וגם בחגיגה י"ד. התתקע"ד שנחסרו מאלף דור נשלמו בכל דור ודור עתה והמה העזי פנים שבדור עש"ה:

לאוהבי. ערמב"ן אברהם ולשומרי מצותי' זה הנביאים, ועשו"ת כתב סופר או"ח ד', דבקידושין ל"א. דאר"י מ"ד סומא פטור ממצות עבידנא יו"ט כו' השתא מ"ד חייב עבידנא כו' דגדול מצוה ועושה ודאי דאינו מצוה גדול דעושה רק מאהבה רק במצוה יצרו מתגבר עלי' ומנעו מלעשות, ובמד' והנה טוב מאד זה יצה"ר דלפום צערא אגרא, וביומא כ"ח. קיים אברהם כה"ת עד שלא ניתנה והיינו מאהבה, אבל נביאים שהיו אחר מ"ת היו מצווים ועושים, וז"פ נצבים (ל' ה') והטיבך והרבך מאבותיך יותר מאבות שקיימו עד שלא ניתנה רק מאהבה ויגדל השכר דאנן מצווים, ואח"כ אמר ומל כו' ולא יהי' עוד יצה"ר כרמב"ן ואין מעלה במצוה ועושה לכן כי ישיב כו' "אל אבותיך" ולא יותר, וע"ע בסי' ל"ד אריכות:

פסוק ז

לא תשא לשוא. ערש"י, ובפסיקתא רבתא דר"כ פכ"ב אר"ז לא תקבל משרה ואין אתה ראוי לזה שנ' לא תשא וגו', וצ"ב מהיכן נלמד זה, ורק דרב ודיין נקראים אלקים, במשפטים (כ"ב ז') ונקרב בעה"ב אל אלקים, וכשלוקח המשרה ואינו ראוי לזה נמצא שנושא שם ה' לשוא, וע"ל בפסוק כ' ובפכ"א כ"מ אשר אזכיר שמי כו', וע' נדרים ז': כ"מ שהזכרת השם מצוי' שם עניות מצוי' ויליף הר"ן מפסוק זה מדהזכרת שם למצוה מביאה ברכה ועושר הזכרה לשוא גורמת עניות, א"נ מדכ' בשבועות שקר (זכריה ה' ד'), וכלתו ואת עציו ואת אבניו, ובתמורה ג': דמה הזכרת שם לבטלה וע"ש מהרש"א: ובת"א על לשוא הראשון פי' למגנא ועל לשוא השני כ' לשקרא, וי"ל שמרמז בזה דרש גמ' שבועות כ"א. ותמורה ג': דקרא הראשון מיירי על שבועות שוא על עץ שהוא אבן, וסיפא מורה על שבועות שקר אכלתי ולא אכל וע"ש בדף כ', ובתיב"ע כ' גם על סיפא על מגן, והוא נגד חז"ל, וכן תרגם בואתחנן (ה' י"א) ועל כי שת' כולו על שוא לכן ת' לא ינקה לא מזכי ה' ביום דינא רבא היינו בעה"ב, משא"כ בשקר נאמר בזכריה שם דנענש גם בעה"ז כשבועות ל"ט., וע' מכילתא ובתי"ט פ"ד מ"ז דאבות, ובס' נחלת עזריאל שבועות ג': בתד"ה כדרבא ובס' אהבת יונתן. ובאוה"ח קדושים (י"ט י"א) אם יודע שחבירו ישבע לשקר אל ישביעהו, וברדב"ז ח"ד קנ"ב כ' שאינו מחויב להפסיד ממונו כדי שלא ישבע זה לשקר, ועשו"ת דברי חיים חו"מ ח':

בא"ע כל הרגיל אף בשבועות אמת סופו לישבע בשקר, וע' י"ב דרשות להר"י מינץ דרוש ב', ובכל"י צוח ככרוכי' על המזכיר ש"ש לבטלה וזה הסיבה לאורך הגלות על ההרגל המצוי, כי ש"ש שגור בפה כל איש לא יזדעזע ולא יפחד בזכירתו ע"ש. ובפרד"י ויצא דרל"א. הבאתי הא דנזהרים שלא לשבע אפי' באמת ורבים מחרדים מפסידים ממון ע"ז, מקורו מא"ע כאן, וע' ויק"ר פ"ו, ס"ח סי' י' תי"ח תי"ט ותשפ"ח, חו"ה שער אהבה פ"ו, ירו' נדרים פ"ב ושבועות פ"ג ופ"ו ה"ה, תנחומא ויקרא, במדב"ר פכ"ב, ילקוט שמעוני תשפ"ד ר"ן פ' כל הנשבעין, חת"ס חו"מ צ', שו"ת שערי דעה ח"א ק"צ עש"ה, וע"ע בזה"ק יתרו צ"א: ופקודא לאומאה בשמי' כו', ויצא קס"ה: ותוספות לח"ב רע"ו, ר"מ פי"א ה"א משבועות, שו"ת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן רפ"ב, מהרי"ט חו"מ פ"ד, רדב"ז ח"א קט"ז פת"ש חו"מ פ"ז סקכ"ב, דברי הגאונים כלל ק"ג א', אבן השהם דקכ"א, שו"ת באר חיים מרדכי ס"ו, חבלים בנעימים ח"א סוגי' מ"ט, וס' יכהן פאר תמורה ג': ובואתחנן (ו' י"ג) ברש"י אם יש בך כל המדות כו' וברא"ם ושפ"ח, ומאן ספון בזה"ז לומר שיש בו כל המדות הללו, א"כ אסור לישבע, ובשבועות כ"ו. ברב ור' אסי לבך אנסך חזינן דלפעמים דמיון כוזב לו, ע"ש בס' גרש כרמל, אף שתוס' כ' דגם עונש ליכא, מ"מ לכתחלה אסור, ובגיטין ל"ה. שהפקיד דינר אצל אלמנה כו' ונענשה ע"ש ובהגה"מ רפ"ג משבועות:
וע"ע בנח"ק כאן דאפי' לישבע על חייו אסור ואם אינו מקיים נענש, וז"ש כי לא ינקה את שמו כלו' שם האדם עצמו, וגם אזהרה לעושי מצות שלא יעשו לרמות הבריות, וכ"כ כאן באוה"ח של"י נושא עלי' שם ה' ולבבו לא כן הוא, וכ"ה בפסיקתא ל"ת כו' במה מדבר אם בשקר כבר נא' לא תשבעו בשמי לשקר, אלא שלא תהי' עוטף טלית נושא תפילין ועושה עבירות ע"ש. וגם לרמז דאם עושים משתאות כדי שההכנסה תהי' לדברים שבצדקה ועושים בתערובת אנשים ונשים ויאמרו כי זה לשם מצוה עז"נ ל"ת שם ה' לשוא, כי אין ה' חפץ במצות כאלה הבאים להרבה עבירות, וע"ל בפסוק כ'. ובחינוך מ' ל' חשב ד' דברים שהם שוא, נשבע על שיש שהוא זהב, על זהב שהוא זהב, נשבע לבטל מצוה, נשבע דבר שא"א לעשות כגון שלא יישן ג"י או יאכל ז"י ע"ש, והא של זהב שהוא זהב אינו מבואר בש"ס שבועות כ"ט. רק בירו' עמנ"ח, וכ' ג"כ בפשיטות דנשבע לשנות אבן שהוא זהב דחייב ג"כ משום שקר ע"ש, ובירו' פ"ג ה"ח משבועות משמע להיפך התרו בו משום שוא ע"ד דר"י אינו לוקה, התרו בו משום שקר ע"ד דר"א אין לוקה וצ"ע. ובמ"ש נשבע שלא יאכל ז"י הוי שוא עמ"ש בזה בפ' בא (י"ב ט"ו). ובענין שבועת אמת צ"ע מהרבה מקומות בש"ס דנשבעו אע"פ של"ה צריכים, ברכות נ"ה. הימנותא ופרש"י ל' שבועה, ול"ד:, נדרים ט':, העבודה שבת קכ"ז:, גיטין נ"ח., תענית כ"ד., כתו' כ"ז:, כריתות ח'., ב"ב קס"ו., המעון הזה ל' שבועה, קידושין ע"א., עירובין י"ז., שבועות כ"ו. יבמות ל"ב:, מו"ק ט'., ב"ק ק"ו., מגילה י'., סנהדרין ס"ז: וע"ב., גיטין י"ג:, ברכות כ"ב:, נזיר מ"ב:, קידושין י"ד., כתובות ק"ב:, חולין נ"ד. וקכ"ד., עירובין י"ד:, פסחים ל"ח:. וע"ע בשו"ת אמרי דוד מהגאבד"ק סטאניסלאב ז"ל סי' ר"ז הרבה מזה:
ובברכות ל"ג. המברך ברכה שא"צ עובר בל"ת ל"ת, וכ"ה בר"מ פ"א הט"ו מברכות, ופי"ב הי"א משבועות וג"כ לוקין ע"ז, ובמנ"ח הק' דבסנהדרין נ"ו. ותמורה ד'. איתא דמוציא ש"ש לבטלה אינו רק באזהרת עשה דאת ה"א תירא, ועשו"ת רע"א כ"ה הביא דברכה שא"צ בל"ת, ומזכיר ש"ש לבטלה רק עשה ע"ש בזה, ועתו"ס ר"ה ל"ג. ד"ה הא דרק הוי דרבנן, ועמג"א רט"ו סק"ו, נובי"ק או"ח ו', ומנ"ח מ' ל' בזה. ובתוס' ר"ה שם הביא ראי' דרק דרבנן, דבברכות כ"א. אמרי' ספק אמר אמת ויציב ספק ל"א חוזר ואומר ולא אסרינן מספק משום לא תשא ע"ש, מוכח מתוס' דמשום ספק לא מקרי צורך, והוא כתשו' גבורות אנשים סוס"י ח' וענבי"ת יו"ד קס"ט, ותשו' הרד"ד מהדו"ב או"ח י"ד מ"ש בזה ובאמרי כהן, וע"ע בשו"מ תליתאה ח"ג פ"א:
ובנענין אי מותר להזכיר השם בשעת הלימוד, עמג"א רט"ו סק"ה דאסור, ובשם החוזה מלובלין ז"ל ראיתי שהראה מקום במהרש"א ברכות ו'. דבדרך לימוד שרי, ועי' מהרש"א סנהדרין ק"ד:, ושד"ח באסיפת דינים מער' ברכות סי' א' אות מ"ג, ועי' ברכות כ"ב. בעל קרי מציע את הגמרא אבל לא יאמר אזכרות שבה, משמע דאדם מותר להזכיר השם בלימוד הגמ' וע"ס בית משה סי' י'. ובנפ"ח רט"ו הביא דבהזכרות שבפסוקי תנ"ך יקרא כקורא בתורה, אבל בהזכרות שמטבע ברכות המוזכרות בתלמוד לא יקרא, וכ"כ בתשו' הגאונים (ירושלים תרפ"ח) סי' ע"ט, וע"ע בתשב"ץ תי"ט. ובעקרי הד"ט או"ח ה' אות כ"א כ' דרק מלמד אסור להזכיר, אבל הלומד בעצמו מותר, ועי' הגהות ר"א מגרידיץ ברכות שם, ועט"ז תרכ"ה ס"ב, וע"ש בשע"ת בשם שאילת יעב"ץ, וע"ע שו"ת מים חיים כ"ב, ושו"ת ברכת משה מ'. ובמקום שאינו רוצה להזכיר השם יש לומר "השם" ולא כהמון עם "אדושם" כמ"ש בא"ר, וגם במכתב לא יזכיר השם בלשון חול "גאט" כי המכתבים נזרקים באשפות ע"ש, וש"ש בכל לשון קודש, ורק יזכיר בורא יתברך או השם יתברך, וראי' מר"ה י"ח: בטלה אדרכתא דשטרא למחר זה פורע חובו והשטר מוטל באשפה:

כי לא ינקה. וק' למה ישונה מכל עבירות שינקה בתשובה, ואמר הר"מ מפרעמישלאן ז"ל למשל אם אכל חזיר הוא כותב בספר הזכרונות שאכל חזיר, וכשעושה תשובה מוחקין כל השיטה ולא ניכר כלל, אבל כשנכתב בספר שנשבע בשם ה' לשוא, אף שעושה תשובה אין יכולין למחוק כל השיטה כי אסור למחוק השם ומוכרח להשאר וז"ש כי לא ינקה:

פסוק ח

זכור את יום השבת לקדשו. רש"י זו"ש בד"א נאמרו, עשו"ת מהר"ם אלשקר ק"ב הא דזו"ש בדא"נ, מחללי' מ"י (שמות ל"א י"ד), וביום השבת שני כבשים (במד' כ"ח ט'), מה ענין זל"ז. תשובה דע לך כי כבר נשאלה בישיבה לר' שרירא גאון ולתלמידו ר' האי גאון, והשיבו כל אחד יש לו טעם חוץ זו"ש טעמא מאי להודיע, כי מ"ש על לוחות שניות שמעוהו ישראל ביום מ"ת בסיני שלא תאמר נשתנו הדברים, מחללי' מ"י, וביום השבת טעמא מאי להודיע שבשעה שהותר זה נאסר זה, וללמד כי אין זה חילול שבת, וכן י"ל באחרים אשר הביא רש"י ולדברי אלו שומעין כי הן דברי קבלה, וכ"ש שאין לפ' באופן אחר עכ"ל, ועי' יפה מראה על ירושלמי נדרים ריש פ"ג שהאריך בזה, וע"ע במגלת ספר איכה (א' י"א) ותו"ת אות נ"ז, וס' מצח אהרן ח"ב דרוש ד' דבר נכון. ובשבת פ"ט. שוב מה כ' בה זכור כו', שוב מה כ' בה לא תשא, ופלא דבקרא כ' לא תשא קודם לשבת ואמאי נקט שבת מקודם וצע"ג:

רש"י. ל"ת שעטנז גדילים ת"ל (תצא כ"ב י"א) בד"א נאמרו, וכ"כ תוס' מנחות מ"ג. ד"ה ר"ש, ובשפת אמת שם הק' כיון דגדילים ת"ל פ' בפ"ע, והפסקות משמשות ליתן ריוח כרש"י ר"ש ויקרא אם כן איך אפשר שנאמרו בד"א, בשלמא זו"ש ל"ק דשמור ל"נ ביתרו רק קבלה שגם שמור נכתב שם, אם כן במשנה תורה כתובה בפ"ע להפסיק, אבל ב' פסוקים גדילים כו' ובגד כלאים שסמוכין ק' וצ"ל כרש"י דאח"כ בעשה"ד שנאמרו בדיבור א' אח"כ נאמרו כאו"א בפ"ע, דגם שם כל הדיבור פ' בפ"ע הוא וכן כאן עש"ה. והמגיד מדובנא ז"ל אמר כי בעה"ב רוצים להפריד הזכור מן השמור, ואומרים כי העני יטול השמור לשמור מעבודה, כי גם אם יחלל ריוח שלו מעט ואין כדאי לחלל שבת בשבילו, מה שאין כן העשיר שיש לו חנות גדול' ופועלים הרבה יפסיד הרבה ואומר כי ישמור רק הזכור, וכמ"ש חז"ל זכרהו על היין שהוא דבר שאין ביד העני לקיים, ולזה אמרו חז"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ואי אפשר להפרידם, והעשיר מוכרח לקיים גם השמור וישתדל שהעני יוכל לקיים גם הזכור:
ועפ"ז י"ל דבתשא (ל"א ט"ו) כ' ששת ימים יעשה מלאכה משמע על ידי אחרים, וכאן כ' תעבוד משמע בעצמך ועי' מכילתא וי"ל דבעולם המעשה יש ב' מיני אנשים, א' פועלים, ב' אדונים, ויש פועלים מחללים שבת ונותנים אמתלא שהם עניים וצריכים פרנסה, ואם היינו עשירים גם כן שבתנו, והאדונים טוענים נקל לפועל עני לשבות, כי יפסיד רק מעט אבל אצלינו ההפסד גדול, לכן צותה תורה ב' פעמים, בתחלה ששת ימים תעבוד כו' וביום השביעי שבת אתה בעצמך, לא תעבוד בשבת קאי על הפועלים, ובפ' תשא דיבר על בעל הבית דלא יעשה על ידי אחרים ועמ"ש בתשא (ל"א ט"ו):

רש"י זכור ל' פעול, ערא"ם ודקדוקי רש"י, ועתו"ח ב"מ ל"א אהא דהשב אפילו ק' פעמים גם כן מתיבת השב מדלא כ' בשב"א, לאו לשון ציווי אלא ל' פעול ע"ש:

רש"י שאם נזדמן לך חפץ יפה מזמינו לשבת, ורמב"ן הקשה דזה נגד הלכה כב"ה בביצה ט"ז., ועי' משכיל לדוד, וכ' באיי הים שבת קי"ט. בהא דשבח מעשה הקצב בכל בהמה אמר תהיה זו לשבת ש"מ שאין זה נכנס בגדר פלוגתא בית שמאי ובית הלל שיאמר בו הלכה כבית הלל, ורק הם אומרים מדה, בית הלל מדה אחרת היתה לו, ור"ל מצד מדה המיוחדת לו היה אומר ברוך ה' יום יום ובביצה האריך בזה, ועי' באור זרוע בדיני ע"ש סי' י"ח. ובשפ"א ביצה כ' דגם לב"ה צריך לעשות כן, רק לב"ש אסור לאכול בחול כל שאין לו כזה לשבת, ולב"ה מותר כשצריך לו אבל כשיש לו ב' חפצים צריך להניח הטוב לשבת עש"ה:
ובשו"ת כתב סופר או"ח ל"ח כ' דהלל היה מכוון בכל מעשיו לשם שמים והיתה גם אכילת חול מצוה, והיה בטוח שיזדמן לו ה' לשבת אחרת כיון שגם באכילה זו מכוון למצוה, וב"ש לא היה להם מדה זו כ"כ, לכן שמרו מא' בשבת לשבת, לפי זה אנן מה נעני' אבתרי' דב"ש, של"ה יוכל לעמוד בנפשו שיהי' כל כוונותיו לשם שמים מכ"ש אנן, וכדבריו הביא גם כן בשם אפרים בשם פסיקתא, דר' שמלאי ור"א עבדו כהלל, ואמוראי ל"ה בכחם כמדת הלל. והא דשמאי כל יום אכל לכבוד שבת ק' איך עי"ז אכל בימי חול לשבת הא רק זכר וכיבד שבת בימי חול, ונ"ל עפמ"ש בכתו' ק"י. כל ימי עני רעים אפילו בשבת ויו"ט דשינוי וסת תחלת חולי מעים וי"ל דב"ש ודאי לא אכלו כל יום בשר לתיאבון ורק הרגיל עצמו לאכול בחול בשר כדי שלא יהי' בשבת שינוי וסת, ונמצא אכילתו בחול לצורך שבת. וברא"ם תי' וחילק בין מאכלים שמצוים לחפצים שאינם מצוים תמיד, ורש"י מדייק אם נזדמן לך חפץ, לכן בחפץ גם ב"ה מודי לב"ש, וא"ש המד' זכור בים ושמור ביבשה, דבים לא שכיחי גם מאכלים, ולכן זכור בים שצריך לזכור מא' לשבת כב"ש בחפצים, אבל ביבשה רק שמור כשהגיע שבת ולא קודם, וע"ע ד"מ או"ח ר"נ דיש לעשות כב"ש, ורמב"ן כ' דהלכה כב"ה, ועח"ס ביצה, ובקרבן שבת פ"א סי' ד':

הרמב"ן הביא הא דנשים חייבות בקידוש דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והוא בברכות כ':, ושבועות כ': ועמהרש"א, ובפרד"י בראשית די"ט. הבאתי מד' פליאה למה ל"נ ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי מפני שנשים חייבות בקידוש היום, ובהקדמה לשו"ת חדות יעקב מ"ת כ' דבפסיקתא כ, דזו"ש אתי לתוספת שבת זכור מלפניו ושמור מאחריו, וא"כ לא מיותר למידרש כל שישנו בשמירה, ובא המד' דתוס' שבת יש ללמוד מדלא כ' ויהי כו' ביום הז', ואמרי' דיום השביעי הוא יותר מערב ובקר דמוסיפין מיום הששי ומאחרין במו"ש וא"צ ללמוד מזו"ש ומיותר למידרש כל שישנו כו', ומכאן שחייבין בקידוש:
ובתוס' הק' ליקשי להיפך כל שאינו בזכירה אינו בשמירה ותי' דלחומרא מקשינן, והקשיתי שם להפמ"ג בפתיחה ח"א אות י' דלחומרא מקשינן רק מכח ספק דספיקא דאו' לחומרא, א"כ להר"מ דספד"א מה"ת לקולא אם כן שוב חייבות בקידוש רק מדרבנן, ובגמ' קאמר דמדאורייתא חייבות ע"ש. וכעת ראיתי שהרגיש בזה בס' הקובץ על הר"מ בפכ"ט משבת ע"ש, ועתו"ס חולין ק"א: ד"ה תלמוד ופסחים מ"ג: ד"ה סלקא, וקידושין ס"ח. ד"ה לחומרא, ובחולין קכ"ז: ד"ה תלמוד לחומרא מקשינן אפי' קולא דאתי לידי חומרא ע"ש הרי דמתורת ודאי הוא, ועי' שבת פ"ג: טומאת עכו"ם דרבנן ל"מ לחומרא, וקנ"ג: ב' תשובות בדבר חדא דכ' תורה אחת יהיה לכם הוקשה כה"ת לע"ז כו', ואמאי לא נימא לחומרא מקשינן אלא ודאי דהוי רק ספק, וע"ע שם בפמ"ג אות י"ד, ושושנת העמקים כלל א' סד"ה המקור הא', גנ"ו כלל י"ג, מי באר על פמ"ג פתיחה ח"א אות כ"א וכ"ז. ובשדי חמד מער' ל' כלל ד' הביא באר יעקב כלל מ"ה בשם הריטב"א דהוא מטעם ספק, ולקרבן לא אמרינן כן דהוי חולין בעזרה, ומער' כ' כלל קמ"א, קונ' פאת השדה בשד"ח חי"א מער' ב' אות ט"ז, הגהות מצפה איתן פסחים ל"ב:, תבת גמא ויחי אות ג', ותצוה אות ב', בכ"ש קידושין ל"ד., ס' אבן השתי' סי' א', דרכי הוראה ח"ב סי' ע"ד, אהל דוד שבועות ל"ד, שו"ת זכר יהוסף ח"ב קכ"ז, הגהות מהרש"ם שבת פ"ג:, תשו' מהרי"א ח"ב רפ"א, בן פורת ח"א סי' ב' אות ז', קונ' גבורת שמונים אות ס"א, משנת אליעזר ח"א דף י"ד: ונ"ה ע"ד, אהל משה סי' ב', ירחון תצא תורה חו"ג דף י', מלה"ר ח"ב היקש סק"ד, חקרי הלכות סי' י"ב, ובשו"ת בנין דוד מש"ב הגאון אבד"ק אוהל שליט"א בסי' נ"ב מה שהשיב לי בזה תשובה ארוכה, וגם בירחון המגיד שנה ח' חו"ג כתב העורך תשובה אלי בענין זה. וי"ל דהא דכל שישנו כו' אמר רבא והוא ס"ל ספד"א מה"ת לחומרא ערשב"א חולין י', וש"ש ש"א, וכן העלה במלה"ר וא"כ א"ש, וגם לכ"מ בספ"ט מטומאת משא דבספק כרת מודה דספד"א לחומרא מה"ת, ואם כן בשבת דאיסור מיתה א"ש:
וכעת נ"ל ליישב להמהרי"ט אלגזי פ"ג אות ל"ט דדוקא בל"ת כ' הר"מ דמדאורייתא לקולא, אבל במ"ע בנסתפק אי קיים חייב מספק לעשות המצוה מה"ת, כיון דעשה אלים דעדל"ת לענין ספק נמי אלים ע"ש, וכ"כ אא"ז בחוות דעת רסי' ק"י, וע' ים התלמוד מרובה, ושו"מ תנינא ח"ג ל"ה וצ"ב, בשם כסא דהרסנא בזה, אם כן א"ש. וע"ע בפמ"ג או"ח אשל י"ז סק"ב, ומשבצות שד"מ שכ' להיפך דאף להרשב"א דספק אסור מה"ת מ"מ בספק עשה רק מדרבנן לחומרא, ועשו"ת שם ארי' יו"ד ע"ג, ותורת חסד ז' אות י"ב ומ"ש בתשא (ל"א ט"ז). וע"ע בית אפרים אה"ע כ', ובכורי שלמה או"ח ל"ג אות י"ד. ושם הבאתי קו' בסנהדרין נ'. יכול אפי' חיללה שבת ת"ל לזנות, ולס"ד דנשים פטורות משמירת שבת לזנות למ"ל, ועי' בזה בס' דברי גאונים, וזרע יעקב, ומצנפת בד יתרו, והבאתי שם גם כן הקו' מר"צ האלבערשטאט ז"ל דאיך בת כהן בשריפה דילמא לאו אבי' וממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב, ורק התי' דמשכחת בקידשה ע"מ שהי' כהנת ואי לאו אבי' הוי פנוי' ופטורה, אך בגמ' יכול אפי' חיללה שבת הדק"ל דילמא לאו אביה ואינה כהנת ומחויבת רק סקילה ולא אזלינן בתר רוב דהוי ממיתה למיתה ע"ש. וכעת נ"ל דמיירי בחיללה שבת שהרגה אביה במחתרת דחייבת מיתה משום חילול שבת, ול"ק דילמא לאו אביה דאז פטורה לגמרי דרק את אביה אסורה להרוג דזרחה לה השמש משא"כ שאר אדם כמ"ש במשפטים (כ"ב י"ב), ול"ה בין מיתה למיתה כלל, ועמ"ש במשפטים (כ"א ט"ו) בשם עט"ח, ובס' טל תורה שם בסנה', ובס' נוה שלום פכ"ז למחו' הגאבד"ק זגיערש שליט"א:

רמב"ן ישראל מונין יום א' בשבת כו', עי' אה"ע קכ"ו ס"ג שכותבין בגיטין כן ולא בא' בשבוע, ובהגהות מהרצ"ח ר"ה ג': על רש"י שני בשבת לא אשכחן דהדר בי' קרא דכוונת רש"י לתרץ קו' תוס' דהרי מצינו ויהי ערב ויהי בקר יום שני, ופרש"י דהדר קרא לסמן בזה האופן אחר שסימן כבר בשני בחדש, ועי' פי' דה"י המיוחס לרש"י על קרא זה בשם ירו' דשני היינו שני לשבוע, ובאמת בירו' איתא כמו בגמ' דילן, ושי' רמב"ן דמ"ע דזכור מורה שמ"ע מה"ת למנות סדר ימי השבוע ראשון ושני ע"ש, אם כן מדוע באמת לא נזכר מנין ימי השבוע בתורה אחר שמ"ע למנות כן, ועמ"ש בפ' בא (י"ב ב'), ועי' בר"ה ג'. דלא אשכחן שני בשבת דכתיב, ועי' ס' טל תורה שם:

רמב"ן זכרהו על היין, בפסחים ק"ו., ועמ"ש בזה בשו"ת חת"ס או"ח י"ז, ושע"ת ח"א סי' א' ונ"ו ואמ"כ כאן, ומ"ש ברמב"ן בשם מכילתא קדשהו בברכה, ע"ס מנחת יהודה או"ח סי' א' ענף ל"א, דבברכה לא דוקא דהיכן מרומז בכתוב בזה ברכה והרי גם ביובל כ' וקדשתם וסגי בקידוש ב"ד לומר מקודש, אלא יען דחכמים תיקנו לקידוש זה ברכה, לכך נקט קדשהו בברכה, והכוונה לקדש שבת בדברים, וכר"מ בר"פ כ"ט מה"ש, מ"ע מה"ת לקדש את השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלו' זכרהו זכירת שבת וקידוש עכ"ל, הרי דבזכירת שבת בדברי שבת וקידוש סגי מה"ת, ובסה"מ מ"ע קנ"ה כ' גם כן זכרהו וקדשהו בברכה, לשון המכילתא נקט, ובפסחים ק"נ. זכרהו על היין בכניסתו ובר"מ שם גם הבדלה מה"ת וע"ש במ"מ ומגדל עוז שחפשו מקורו, ובאמת בסה"מ שם היה לו גירסא בגמ' זכרהו בכניסתו ויציאתו, וע' מפרש לנזיר ד'. ובגליון שם.
וראיתי רמז דלא נמצא בכל שה"ש פסוק המתחיל בוא"ו רק וחכך כיין הטוב (ז' י'), ובתהלים (ק"ד ט"ו), ויין ישמח לבב אנוש, ויותר לא נמצא פסוק מתחיל בו', לרמז על ו' זמנים שצריכים לקדש על היין שבת פסח שבועות ר"ה סוכות ושמ"ע, עוד ראיתי עפמ"ש בעירובין מ"ג. הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות בשבת ויו"ט דלא יבא משיח, וז"ש זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין ואע"ג שנדרת שלא לשתות יין ביום שיבא משיח ואתה אסור בחול מ"מ בשבת מותר:

רמב"ן עשה יוצא מגדר אהבה ולא תעשה מיראה ולכן מצות עשה דוחה לא תעשה דהעושה מאהבה גדול מהנשמר לעשות רע, אבל עונש בלא תעשה גדול ועונשין מלקות אבל בעשה רק כופין, ועי' ס' יכהן פאר זבחים צ"ז:, וטל תורה ב"מ ס"א., ובכ"מ פ"ו ה"י מיבום הי' היבמה איסור לאו או עשה חולצת ולא מתייבמת, אף דעשה דוחה לא תעשה מ"מ גזירה משום ביאה שני', ואי עבר ויבם קנאה, והוא מיבמות כ'., אבל הא דאיסור עשה תמה ביש"ש שם אות ג' דהרי אין עשה דוחה עשה דמאי אולמי' כו' ואמאי קנאה, וכן הקשה בשאג"א ל"ג ונובי"ק בסופו, ועל זה חידש בנו הר"ר יעקבקי ז"ל דכל הטעם משום מה אולמי' אבל אי עבר אמרינן להיפך מאי אולמי' ושפיר קנה:
והנלפע"ד בזה דבכתובות מ'. בתד"ה ניתי הק' דמה פריך עשה דוחה לא תעשה והא גילתה התורה ולו תהיה לאשה אשה הראוי' לו, והפני יהושע תמה דהא יש לאוקמי' בחייבי עשה, ותי' דחייבי עשה דמצרי ואדומי כיון דל"ה רק עשה בשב ואל תעשה אתי עשה ודחי לעשה כיון דעשה הדוחה הוי בקו"ע, ובאמת ראיתי שכ"כ השטמ"ק שם בשם הרשב"א, ועמל"מ פ"א ה"ה מנערה, ולהסביר י"ל דביד מלאכי כלל תקט"ו הקשה מיבמות ז'. אטו עדל"ת לאו חמור מיני' משמע דלא תעשה גדול מעשה, ועי' בתוספות יה"כ יומא דפ"ג דהקשה גם כן דהרי חייב מלקות על לא תעשה ועל עשה אין עונשין רק בעידן רותחא, ובס' דבר אמת קונטרס ו' כ' דכונת רמב"ן דבאמת העובר על ל"ת חמור דעובר בקום ועשה, ועל עשה עבר בשב ואל תעשה, אבל במקיים הוא להיפך דמקיים עשה גדול דמקיים בקום ועשה ומקיים לא תעשה יקיים בשב ואל תעשה, ולכן העובר על לאו חמור, ועדל"ת כשמקיים גדול העשה, וכ"כ בלימודי ה' סי' קל"א, ועי' הליכות עולם דמ"ח דמרש"י מוכח הא דעשה דוחה לא תעשה היינו שלא נאמרה הל"ת במקום עשה, ומרמב"ן מוכח לא כרש"י ע"ש, אבל במהרי"ק שורש קל"ט הביא כן דעת השואל ודחי לי' דנימא להיפך במקום לא תעשה לא נאמרה העשה אבל לרמב"ן ניחא דיותר מסתבר דבמקום עשה ל"נ הל"ת דעשה מאהבה אם כן חילי' דרמב"ן מרש"י ולא דחולק עליו, ועמ"ש בזה בדורש לציון דרוש ה' בהג"ה, וע"ע בספר הברית ח"ב מאמר ג' אריכות בזה, וביגדיל תורה שנה ה' סי' י"ט בקונ' אהל משה:
ומלבד זה י"ל דלא כ' רש"י בברכות כ'. אלא בטומאת מת מצוה, דאי אמרינן דעשה דטומאת מ"מ דוחה לא תעשה דטומאה אין מקום להל"ת לחול בפ"ע דבכ"מ דהוי מ"מ נדחה הל"ת והוי הותרה אבל בשאר עשה דוחה לא תעשה יש מקום עוד לחול בפ"ע כשלא יהי' עשה, כגון מילה בצרעת יש מקום לל"ת אם כבר נימול, ובזה לא ס"ל רש"י הותרה רק דחוי', ועי' ישיע"ק או"ח ט' שהביא לחלק כן בשם רמב"ן. ובשו"ת חו"י צ"ה תי' רש"י מהשגות תוס' שם דהיתר טומאה למ"מ נלמד מהציווי של מ"מ וזה הוי דחוי', וכמו במילה ביום אפי' בשבת דהיתר נלמד דה' צוה המצוה גם במקום ל"ת, אבל היתר טומאת כהנים למת מצוה נלמד מהיתר טומאה לקרובים, וכמ"ש לאחותו מה תלמוד לומר כו' אבל מטמא למת מצוה, וכיון דההיתר נלמד מל"ת שפיר כתב רש"י דאין כאן דחי' רק מעיקרא ל"נ ל"ת, אבל בעלמא מודה רש"י דהוי דחוי'. והשתא מובן טעם רשב"א הנ"ל דכל הטעם דעשה דוחה לא תעשה, דלא תעשה מיראה ראוי שתדחה אף מעשה הקל ממנה, ואם כן בעשה שב ואל תעשה דהוא גם כן מגדר יראה יוצאת, שפיר עשה של אהבה דוחה אותה, וא"ש הר"מ דעשה דוחה עשה דמצרי ואדומי דהוי בשב ואל תעשה, ועשו"ת חמדת שלמה או"ח ל' שהעיר קצת בזה, ועי' קו"א לשאג"א ל"ג. ועל פי זה י"ל הר"מ בפי"ג הי"ט משחיטה דאם עבר ונטל אם על בנים לוקה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, וזה היפך מריב"א חולין קמ"א. בתד"ה לא, אף דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ"מ הלא תעשה נדחית, ובחולין ע"ח. הק' בתד"ה מנין מהכ"ת של"י או"ב נוהג במוקדשין ואי צריך לפסח ידחה העשה דפסח ז"א דהא או"ב הוי עשה ולא תעשה, והאחרונים תי' על פי הריב"א, דבמוקדשין לוקה, ואף דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ"מ אין לוקין וא"ש, אך לר"מ הדק"ל וע"ש בדברי אמת ולימודי ה' סי' א' וב"ט דהוכיחו דר"מ לא ס"ל כריב"א לא כנוב"י שם, אך לפמ"ש א"ש דר"מ לשיטתי' בפ"ג ה"ח מאיסורי מזבח דמחוסר זמן ל"ה רק לאו הבא מכלל עשה ע"ש ושפיר פריך מוקדשין למ"ל, ומשום דילמא צריך לפסח מותר ליקח הבת דעשה דפסח דוחה ללאו הבא מכלל עשה דאו"ב:
ובס' איגרא רמא גיטין מ"א הקשה על רשב"א הנ"ל מפסחים נ"ט. במחוסר כפורים שטובל ואוכל בקדשים לערב, והק' מה אולמי' האי עשה מהאי עשה, ולרשב"א עשה דהשלמה הוי לאו הבא מכלל עשה, וכה"ק בהפלאה כתובות מ'., ויד מלאכי אות להבמכ"ע, ובדבר אמת שם. וי"ל שק' מה מק' בגמ' בשלמא לת"ק ניחא דעשה דפסחים יש בו כרת ודוחה עשה שאין בו כרת, והא בזבחים צ"ז. יקדש כו' אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש, וגם הכא הוי שבמקדש, ועי' או"ח שהקשה כן, ובס' יד דוד תי' די"ל דעשה שבכרת דוחה אף שבמקדש, אבל עדיין ק' במה דפריך אלא לר"י מה אולמי', בלא"ה הו"ל להקשות אין עשה דוחה שבמקדש, ובשאר ימות השנה ל"ה בכרת. וי"ל למ"ש בצל"ח שם דעשה החמור דוחה ללא תעשה הקל שבמקדש, ואף לר"י בתד"ה אתי' אינו מחלק בזה, אפ"ה לענין עשה שבמקדש יודה דעשה החמור דוחה לקל שבמקדש ע"ש, ולהסביר י"ל דהא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש ילפינן מעצם לא תשברו בו ושא"ה דהוי עשה קל ולא תעשה חמור כיבמות ז'. דלא תעשה חמור מעשה, אם כן היכי דהוי חידוש דעשה הקל ידחה ללא תעשה חמור צריך שלא יהי' במקדש, אבל עשה חמור דוחה לקל אף שבמקדש ושפיר פריך מה אולמי' כו', וכוונת הגמ' דהוי עשה שבמקדש דאם הי' בפסח שפיר דוחה דהשלמה דהוי עשה החמור ודוחה לעשה הקל שבמקדש אבל בכל השנה מה אולמי'. ולא קשה קו' הנ"ל דלרשב"א מה פריך, כיון דקו' הגמ' דהוי עשה שבמקדש ואין עשה דוחה עשה שבמקדש אלא אם כן אם העשה הדוחה חמור מיני', אם כן כ"ש אם נימא דהוי כל"ת דק' קושית הגמ' דאז הוי לא תעשה שבמקדש ופריך ממנ"פ:
באופן ב' י"ל הרשב"א מגמ', לתוס' שבת ד'. ד"ה וכי דלמה עשה דפסח דוחה עשה דהשלמה וכי אומרים חטא כדי שיזכה חבירך, ותי' דהיכי דלא פשע אמרינן, אם כן עיקר הטעם לא משום עשה דוחה לא תעשה, דבכ"מ מי שעובר מקיים אלא משום דנימא לכהנים ליעבד איסורא זוטא שלא יעברו הבעלים איסורא רבא, וזה שפריך מה אולמי' וכיון דלא אלים חזר הדין דא"א חטא שיזכה חברך:
ובילקוט דוד כ' הא דנחלקו ב"ש וב"ה בעירובין י"ג: אי טוב שנברא, להמהרש"א מכות כ"ג: דמ"ד טוב שלא נברא דל"ת מרובין ואי לא נברא היה ניצל מל"ת, ומ"ד טוב שנברא ס"ל מ"ע עדיף דעשה דוחה לא תעשה, ובפנ"י ביצה ז': ברש"י ד"ה והא כ' דב"ש דס"ל סדין בציצית חייב ע"כ ס"ל דלא אמרינן עשה דוחה לא תעשה, ונמצא לב"ש ל"ת מרובין, וב"ה דס"ל עשה דוחה לא תעשה עשין חמורין וגדולים מלא תעשה, ועי' בית האוצר ח"א כלל כ"ז. ובפתיחה למשנ"ח הביא רמב"ן הנ"ל ושל"ה דעל מ"ע עונשין טפי בעונש שלמעלה ומהא דעשה עונשין רק בעידן רותחא אין ראי' דקיל, דשם רק חובת טלית ורק עבר דמצוה ללבוש, אבל עובר על מ"ע גמור כגון תפילין עונשו חמור, וממזר מחייבי לאווין אין ראי' דזה אינו מעונש רק גזה"כ שיהי' ממזר מזה. ומה דמאכילין אותו קל קל ביומא פ"ג. טבל ושביעית מאכילין שביעית, ולא קאמר נבלה ושביעית מאכילין שביעית וכ"ש טבל דחמור, אע"כ דנבלה ושביעית מאכילין נבלה, אף דשביעית רק בעשה הרי דעשה חמור, וכ"כ בתוספות יה"כ שם, אך אין ראי' די"ל עשה ול"ת שווים ואיזו שירצה יעשה במסוכן, אבל טבל ושביעית יאכל שביעית ולא טבל והביא הרא"ש יומא דאף נבלה ושביעית מאכילין שביעית, ובחילוק הנ"ל כ' בתוס' מנחות מ"א., ועפרד"י נח מ"ט: בזה. ונ"ל ליישב בזה הא דלא נחתם גזר דין רק על גזל במבול, דבסנהדרין נ"ו: ילפינן ז' מצות דבן נח מן ויצו כו' מכל עץ הגן ולא גזל, ואם כן הוי לאו הבמכ"ע והוי כעשה ביבמות נ"ו., ושם במנחות אין עונשין על עשה רק בעידן ריתחא, וא"ש דתחלת דינם היה על שאר עבירות והוי עידן רותחא, ושוב היו יכולין להענש גם על עשה דגזל, וז"פ שנתתם גזר דין על עשה דגזל. אבל בפנ"י שבת נ"ה. הוכיח דבכל מ"ע עונשין בעידן ריתחא, אבל בריטב"א ר"ה ט"ז כ' דאף במ"ע חיובית אין מענישין רק בעידן ריתחא, ועפמ"א ח"א סי' ר"ו, וכל"ח וירא דכ"א ע"ג, ובפרד"י דף קכ"ג: מ"ש בזה:
ובמשנ"ח ר"ה יסוה"ת כתב הא דיו"ד קנ"ז ס"א דלעבור על לא תעשה צריך ליתן כל ממונו, ולפמש"ל בהסבר עשה דוחה לא תעשה דעשה מקיים בקו"ע, אם כן בלאו שאין בו מעשה נימא שאין צריך לפזר כל ממונו דדמי לעשה, דהא לא יעבור בקו"ע, וכן במ"ע שעובר בקו"ע נימא דיחייב לבזבז כל ממונו, והובא זה בפת"ש סק"ט. וע' תבת גמא חקירה ד' במ"ע הוכח תוכיח, דבלאו שאין בו מעשה כגון להניח חמץ שלא לעבור י"ל דאינו מחויב לבזבז כל ממונו, ועמג"א תרנ"ו ואמ"ב ה' שבת סי' א' והבאתו במשפטים (כ"ב י"ז), אך בריב"ש שפ"ז כתב דחייב לבזבז, ועחו"י סוס"י קל"ט, חי' רע"א קנ"ז, פ"ת סק"ד, אשל אברהם תרנ"ו סק"ח, ובפתיחה לה' תפילין, שו"מ רביעאה ח"ב ל"ט, הגהות לשו"ת מהר"ח או"ז רמ"ד, שו"ת שערי דעה ח"ב כ"ו, אמה"צ ב"ק ט'. אמ"ב ה' דיינים סי' י"ט, ורביד הזהב ויקרא. ובטיב גיטין דכ"ה: דיותר חביב העושה מצוה מהנשמר מעבירה ולכך עשה דוחה לא תעשה אף דלא תעשה חמור, ומשו"ה אין עשה דוחה עשה דמה אולמי', ועשו"מ רביעאה ח"ב ר"י דעשה דקום ועשה דוחה לעשה בשב ואל תעשה, דעדיף לעשות עשה בקום ועשה לקיים בפועל, וע"ש בתליתאה ח"א ע"ב, וח"ג קס"ה:
ובריקנטי יתרו כתב שמצות עשה חסד והוא בימינו של הקב"ה ולא תעשה דין בשמאלו, וימין יש מעלה תמיד ולכך עשה דוחה לא תעשה, ומובא בס' עמודי שבעה עמוד ד' דרוש כ"ט, ובס' מגדני אליעזר שמיני. ובס' באר שלמה מער' ע' אות י"ד כתב על פי שכתב העקרים דשכר מצות בלי גבול, ושכר לא תעשה בגבול ועדיף מצות עשה, ואתי שפיר קו' תוס' יה"כ יומא פ"ו דמה רבותא דגדולה תשובה שדוחה לא תעשה הא בכל מקום עשה דוחה לא תעשה, ולהנ"ל אתי שפיר דתשובה בא רק מכח דעבר עבירה ודי להבא מן הדין להיות כנידן, וג"כ השכר בגבול והי' להיות שלא ידחה, ועם כל זה גדולה תשובה שדוחה, וי"ל קו' הנ"ל דבאמת קשה האיך עשה דתשובה דוחה הא לא הוי בעידנא, וי"ל דביומא פ"ו. אם יחיד עשה תשובה מוחלין לכל העולם, ותוס' פסחים נ"ט. כ' דעשה דרבים לא בעי בעידנא:
עי"ל טעם לעשה דוחה לא תעשה דבנדה ס"א: מצות בטלות לעת"ל, ובנועם מגדים פ' לך מסנהדרין צ'. דדרשינן ונתתם ממנו לאהרן תרומת ה' (במדבר י"ח כ"ח), וכי אהרן לעולם קיים אלא מכאן תחה"מ מה"ת, הרי להיפך, דמקרא דיליף תחה"מ מוכח דמצות קיימות לעולם, ורק דלא תעשה לא יהי' לעתיד לבוא אבל מצות עשה לא יעברו מיהודים, דבלאווין רק סור מרע ולעתיד לבוא יבער הטומאה מארץ, אבל עשין דלהתקדש ניתנו לעולם יהי' ע"ש, וזה הטעם עשה דוחה לא תעשה דיש לה חשיבות יותר דלעולם קיימין, ועשד"ח בדברי חכמים סי' נ"ג, וזה י"ל הפשט זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור, עפמ"ש בזהר והקדמת שפע טל, שמ"י בצירוף י"ה, עולה שס"ה, זכר"י עם ו"ה עולה רמ"ח נגד מ"ע, ועמש"ל בפ' שמות (ג' ט"ו), ודרשות חז"ל דלעלם חסר שנעלם (בפסחיס נ'.), וז"פ זה שמי היינו ל"ת נעלם, נגד זה זכרי היינו מצות עשה, והטעם וזה זכרי לדור דור דעשין לעולם קיימין ויותר חשובין מלא תעשה דבטלים לעתיד לבוא, וברמב"ן נצבים (ל' ו') כ' הפשט מצות בטלות לעתיד לבוא דיעשו מעצמן ולא בבחי' מצוה כמו לאדה"ר קודם החטא ע"ש, ולהסביר י"ל כמ"ש בס"ק, וישלח אברהם את ידו כו', כי רמ"ח מצות עשה נגד אברים, ושס"ה ל"ת נגד גידין, ומקבל חיות מהמצוה אשר הוא נגד אותו אבר, וכמו בעולם הזה כגוף מושך לכל דבר אשר מקבל ממנו חיותו ובורח מדבר המזיקו, מכ"ש שיברחו האברים מעבירה וירדפו אחר המצות, רק בעה"ז החומר העכור מסמא עינים, אבל אבותינו היו מזוקקים שכל אבר רדף אחר המצוה ובורח מעבירה, וכשה' אמר קח נא את בנך והעלהו לעולה, הכונה היתה העולה כמ"ש במד', ול"ה כונה עקדה רק היה נסיון ואברהם סבר כי הכונה שחיטה וידיו הרגישו שאינו מצוה ולא רצה לשחוט, וישלח אברהם את ידו החזקה, וא"ל ה' אל תשלח ידך בחזקה, וצדקה ידך ממך, וז"פ רמב"ן לעתיד לבוא לא יהיה יצר הרע ממילא יעשו מצות בלי ציווי כלל, ועמ"ש בפרד"י נח ס"ט., וישלח רל"ט. וע' הגהות רצ"ח ב"ק ט': אהא דאין צריך לבזבז כל ממונו אפילו על מצוה עוברת וכ"כ באו"ח תרנ"ו, ועי' ירושלמי פ"ק דפאה ויפה מראה שם, ועי' מור וקציעה דאם קיי"ל לולב ואינו עושה מכין עד שתצא נפשו, אם כן לא יהי' ממונו חביב יותר מגופו, אבל נעלם ממנו רמב"ן יתרו כאן דהא דמכין דוקא באומר איני עושה ומבעט ומראה שלהכעיס אינו רוצה לקיים, וע"ע בריטב"א מו"ק ג': שהביא גי' רש"י יכול ילקה מרדות על התוספות, כמו לולב ואינו עושה מכין עד שתצא נפשו, וברש"י שלפנינו ליתא לזה, ובהג' רצ"ח הק' אהא דמכין בתוספות עד שתצא נפשו, דחלילה לומר כן רק הוכיח דכופין לקיים מצות עשה שבידו לקיים ומבעט כרמב"ן, ובזה הדין דכופין עד שתצא נפשו, והא דכ' הר"מ בפ"ו הי"ב מחמץ דאוכל מצה בע"פ מכין עד שתצא נפשו, לא כ' מי שאכל כבר דבכה"ג ליכא רק מכות מרדות רק האוכל אז מכין אותו בשעת אכילה למען ימנע מלאכול ויקיים מצות מצה כתיקונו, אבל אם כבר אכל ואין בידו לתקן כגון בנ"ד שכבר חרש בתוספת שביעית, מה שעבר אין ואין כאן רק מכות מרדות ל"ט מלקות כמלקות של תורה, אבל לא עד שתצא נפשו דלא מצינן כן רק דכופין על קום ועשה וצע"ג:
ובשו"ת בית יצחק אה"ע ח"א י"ח אות ד' כ' דנר' ראי' דהצלת עבירה גדולה מעושה מצוה, דבמ"ע אין צריך לבזבז כל ממונו ובלא תעשה צריך, וצ"ב הרי עשה דוחה לא תעשה הרי דעשה גדול, ועכצ"ל דבאמת לא תעשה חמור כיבמות ז'. רק דחידוש חידשה התורה עשה דוחה לא תעשה, ולענין בזבוז עשה קיל מלא תעשה. ובפמ"ג תרנ"ו כ' דבשב ואל תעשה אין צריך לבזבז, וצ"ל הא דפסחים מ"ו: ומשום הפסד ממונו שרינן איסור דאורייתא, שם יעבור וישחוט והוי בקום ועשה, וכן בחולין מ"ט: דהק' ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה שם בקום ועשה דיאכל טריפות, וע"ע שו"ת שערי דעה ח"א נ"ז ומ"ש במשפטים (כ"ג ד'):

פסוק ט

ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת. ובויקהל (ל"ה ב') ש"י תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קדש, וכ' בתו"מ לרמ"א ד"צ ס"ב דהעובדים כל השבוע יקדשו השבת רובו לה' ללמוד, ות"ח שלומדים כל השבוע ירבו במאכל בשבת, וכאן קאי בעובדים כל שבוע כ' "תעבוד" אז ויום הז' שבת לה"א, ולקמן תעשה על ידי אחרים בת"ח, אז וביום השביעי יהי' "לכם" קדש לצורך לכם, וכ"כ במכילתא כאן באין עושין רצונו של מקום ע"ש, וזה י"ל בשבת קי"ח. כל השומר שבת כהלכתו אפילו עע"ז כדור אנוש מוחלין לו, היינו לא בלבד ששומר עצמו ממלאכה רק לומד גם כן ההלכות, והוא שכ' ששת ימים תעבוד וכי המצוה שיעבוד וערש"י גם כל מלאכתך "כל" מה מרבה. ואמר הגר"א ז"ל עפמ"ש בשבת ס"ט: ההולך במדבר וא"י מתי שבת מונה ו' ימים ושומר הז' ובכל יום עושה כדי פרנסתו אפי' ביום הז', וז"ש זכור את יום השבת, כשתזכור תרויח בשתים, א' שתעבוד ועשית כל מלאכתך לא רק כדי פרנסה, וגם תרויח שיום הז' תשבות ל"ת "כל" מלאכה אפילו כדי פרנסה, וע"ע אוה"ח תשא (ל"א ט"ו). ובד"ח חקר ההולך במדבר מה יעשה ביה"כ דאסור במלאכה וכל עינוים, ובראש יוסף שבת הקשה אי קידוש מה"ת יצטרך בכל יום לקדש מספק, וזה תלי' אי מברך ברכה שא"צ דאורייתא או דרבנן, עי' מג"א רט"ו סק"ו, ועמש"ל בפסוק ז'. ובמג"א סי' שד"מ הקשה ניזל בתר רוב ימים ותי' דהוי קבוע ע"ש, אך לתוס' נזיר י"ב. וגיטין ס"ד. ד"ה אסור, באיסור אינו ניכר ל"א קבוע הדק"ל, רק דעכ"פ הוי קבוע דרבנן עי' בכו"פ ק"י. והמקנה קידושין ס"ד:, וירחון היבנה סי' ט', וממג"א הנ"ל מבואר דגם בזמן שייך קבוע וצ"ע מפסחים ז': מעות שנמצא בהר הבית חולין דאזלינן בת"ר השנה, וכן בנדה נ"ז: אחר רוב ימים, ועי' בזה בשו"ת בית יצחק אה"ע ח"ב סי' ב' ונפ"ח או"ח שם:

פסוק י

אתה ובנך ובתך. רש"י להזהיר גדולים על קטנים עי' תפא"י פ"ט מ"ט משבת דמותר ליתן לתינוק ספרים לשאתן לבהכ"נ אי ליכא עירוב דכל דבר מצוה ספינן להו בידים כמג"א שמ"ג סק"ג, ועט"ז שמ"ו סק"ג, ובפתיחה למס' עירובין, בתשו' רע"א ט"ו, וחת"ס ח"ו י"ג. ובתשו' הרי"ם או"ח ג', חידש דהנה בשבת בעי מלאכת מחשבת ואם כן נהי דקטן אוכל נבלות האיסור דאו' מצווין להפרישו, רק באיסורי אכילה, דגדול בכה"ג אף בלי כוונה חייב דמתעסק בחלבים ועריות חייב שנהנה, אבל בשבת מתעסק פטור, ואף דמחשבה ניכרת ממעשיו, ואף בקטן הוי מחשבה, מ"מ קיל, ריש שבת המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור של"ה עקירה ראשונה לכך, וא"כ קטן שנוטל ברה"י אין כאן מעשה רק מחשבה, דלא ניכר בעקירה שהוא ע"ד להוציאה לר"ה ואף דמוציא אח"כ ואז חשוב המחשבה מצד המעשה מ"מ אין איסור תורה כמו המפנה כו', וגם מיקל בקטן שיש חילוק בין הוצאה לשאר מלאכות, ועמ"ש כזה בשו"מ תליתאה ח"ב נ"ו: ופי' פירוש חדש במלאכת מחשבת עש"ה. וברביעאה ח"ב י"ז, ובשו"ת שערי דעה ח"ב סי' ס"ו להלכה:
והמרדכי הובא באו"ח י"ג ס"ג כ' דמותר ללבוש בשבת בגד בלי ציצית, כיון דאסור להטיל ציצית פטור, ובס' תפ"מ קידושין כ"ט. הק' להפו' בציצית שעשאו נשים וקטנים כשרים עמג"א י"ד סק"ג, א"כ יכול לקיים גם בשבת ע"י קטן דקטן אוכל נבלות אין מצווין להפרישו, רק דאסור להאכילו בידים מקרא לא תאכילם, ועל זה נימא עדל"ת ע"ש אי הוי בעידנא, אבל למכילתא ורש"י כאן דבא להזהיר על קטנים, א"כ יש עוד איסור ל"ת כל מלאכה והוי ב', לא תאכלם, ול"ת כל מלאכה וא"ע דוחה ב' לאווין. אך בתשו' הרי"מ שם כ' דליכא איסור כל מלאכה רק בבנו ובתו הקטנים שעושים בציווי אב, אבל בשאר קטן העושה ע"ד הגדול אינו בכלל זה הדק"ל, וי"ל להפו' דאם עשה ציצית בלי כוונה פסול, באו"ח י"ד ס"ב, וא"כ בעשה ע"י קטן דכשר, מ"מ בעינן גדול עע"ג כיון דבעי לשמה וקטן לאו בר דיעה, וכ' כרשב"א חולין י"ג. דגם דמהני עע"ג ל"ה מחמת כוונת הקטן רק מחמת כוונת הגדול והובא ג"כ בב"י או"ח ת"ס וכל האיסור עשיית ציצית בשבת דמתקן מנא, וכ"כ המנ"ח במוסך השבת אות כ"א, וכיון דמחמת עשיית הקטן לחוד ל"מ ול"ה תיקון מנא, ורק כל התיקון מכוונת מגדול א"כ רק הגדול עושה האיסור ואף דהוי כב' שעשאו דפטורים מ"מ הוי זה יכול וזה א"י דהיכול חייב. וע"ע במוסך השבת סוף אות ל"ט שלא מצא בש"ס שיהי' מצווה על שביתת קטנים, רק דאסור להאכיל בידים ממש אבל לא שאבי' יהי' מוזהר עש"ה, ובחי' מהרא"ך ח"ב בקונ' ערוגת בושמי נר"ד ערוגה ד', לאחי הרה"ג שליט"א מלאדז ובשו"ת דברי ישכר או"ח י"ט:
ובשו"ת איתן האזרחי בקו"א, בא"ע כ' בדברות הראשונות עבדו ואמתו קודם לשורו וחמורו, ובב' כ' שורו וחמורו קודם ול"ת בית רעך, כי אנשי שכל יקנו בית ואח"כ אשה ואחר כך עבד ואמה ושור וחמור כו', ובחורים חומדים אשה תחלה ואחר כך בית, וכנגד בית ושדה הקדים שור וחמור כו', ותמוה דבב' נמי לא הקדים שור וחמור. ונלע"ד שק' לו שכ' לא תחמוד בית רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו בווי"ן שחימוד זאח"ז, ומ"ר אמר לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך שדהו וכו' ולא כ' שדהו ועבדו שורו וחמורו בווי"ן כמ"ש ה', לכן תי' להורות שכנגד הבית ושדה הקדים שור וחמור, ר"ל שבהיות מ"ר הוסיף שדהו לכן הקדים שור וחמור, שאם היה כ' ושורו וחמורו, אז היה משמע שהתאוה הי' בזא"ז, כדברי ה' שאמר תחלה עבדו ואמתו ואחר כך שורו וחמורו לכן א' מ"ר שורו וחמורו בלי ו' להורות שקאי למעלה על ביתו, והוסיף גם כן שדה להורות שמתאוה מיד אל שורו וחמורו כדי לחרוש שדהו, ולא כ' בו' להורות שקאי אלמעלה ולא שמתאוה אחר עבדו ואמתו. ומה שלא אמר מתחלה שורו וחמורו ואחר כך עבדו ואמתו, כי לא רצה לשנות דברי ה', רק משה רבינו פירש דברי ה' מה שלא אמר בו', ושורו וחמורו להורות שקאי אלמעלה על ביתו ושדהו עכ"ל. ובס' עזרה להבין ב' דט"ס בא"ע. ובענין שביתת בהמה עשו"ת שערי דעה ח"ב י"א:

פסוק יא

כי ש"י ערמב"ן למה לא כ' בששת, ועי' זהר חדש פ' תולדות, וזהר אמור צ"ד:, ועי' בזה בשו"ת הרשב"א ח"א תר"ג ומהאריכות לא העתקתי ועי' תשא ל"א י"ז, ועי' אוה"ח ברא' (ב' א') שהקשה על הא כל האומר ויכלו כאלו נעשה שותף לה' במ"ב, וק' שיעשה שותף אחר המעשה, וכ' דה' ברא רק ו' ימים ואחר כך שבת, ועל ידי שומרי שבת נברא שוב ו' ימים וכו'. וי"ל בזה באבות פ"ה מ"ו צבת בצבת עשוי', לכאורה קשה למה נבראת אז בזמן שנבראו דברים הנצרכים לחיזוק אמונה, אך דרש"י כ' בו"ד כו' וה' נכנס כחוט השערה, הרי שבכ' ויכל נרמזו דברים שנבראו ביה"ש, ועל זה הוסיף ר"י שיש לומר עוד פי' אחר, שעל ידי יום השביעי נשלמה מלאכת שמים וארץ כפי' אוה"ח, ובשבת הוי כמו צבת שעל ידו נעשה צבת אחרת, כן על ידי כל שבת נבראו ו' ימים אחרים וחוזר חלילה, ועי' תוספתא סופ"ח דעירובין הלכות שבת כו' מכאן הי' רי"א צבתא בצבתא מתעבדא, ובירו' סוף עירובין וביפ"מ שם, ובמנחת שבת ע"ב סקע"ו, ובהמאסף שנה י"ז סי' ס', ופרד"י בראשית די"ח:
ובמג"א רס"ה סק"ג בלילה אומרים וינוחו בה, וביום בו, ובמנחה בם, דלילה ל' נקבה, ויום ל' זכר ובמנחה כולל שניהם, ועט"ז רצ"ב סק"ב, ובמקו"ב מבוא ד' רע"ג. כ' גם כן בלילה בה, דמוסב על כל השבת, וביום בו דיום ל' זכר, ובמנחה שיום זה כבר עבר כמעט ומבקשים על שבתות הבאות אומרים בם. ומ"ש המג"א דשבת ל' נקבה, וכלשון מחלליה מות יומת בתשא (ל"א י"ד) וא"ש, תקנת שבת רצית קרבנותיה פרושיה נסכיה מענגיה [ועי' גר"א ישעי' (א' י"ב) דלשון מענגיה מוסב על נשמה יתירה, וצ"ע משבת קי"ט: כל המענג את השבת הרי משמע עונג הגוף, ועי' תור"ת ויצא בפ' ופרצת ימה וקדמה]. אבל ק' בישעי' (נ"ח י"ג) וקראת לשבת עונג וכבדתו, וכן בשחרית ולא נתתו ולא הנחלתו וגם במנוחתו, ובסידור מארץ תימן הנוסח בכל ג' תפלות וינוחו בם. ושמעתי גם כן דבשמים ל"ש מנוחה אנושי' רק בארץ בים ובכל הנמצאים בהם, ומרומז בפ' זה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, (בה, בארץ שהיא ל' נקבה) את הים (בו, ל' זכר) ואת כל אשר בהם, ועי' תוספת שבת רס"ח סק"ד בערבית הוי ככלה בבית אביה דהשמחה תלויה בה, ובשחרית הוי ככלה בבית חמיה שהשמחה תלויה בו, ובמנחה תלוי' בשניהם, ובפ' ויקהל (ל"ה ב') כתבתי עוד בזה עש"ה, ובעניני שבת כתבתי הרבה ואין מטרת חיבור זה לפלפול ואריכות, רק אעלה איזה הערות חדשות וכתבתי בקיצור נמרץ:
בענין שביתת בהמה עמ"ש במשפטים (כ"ג י"ב), ובענין ח"ש, רש"י שבת ע"ד. כתב דגם בשבת ח"ש אסור מה"ת, ובחכ"צ פ"ו הביא תוס' ר"פ יה"כ דצריך לכל חלב ומשמע דבשאר איסורי תורה כתולש שער א' בנזיר או בשבת מוציא פחות משיעור אין איסור תורה, וחזי' לאיצטרופי לבד ל"מ, ועמל"מ פי"ח ה"א משבת. ובשבת ג'. פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קתני ופרש"י עקירות דאיכא למיגזר דילמא גמר לה, משמע דעקירה בלא הנחה רק מדרבנן משום גזירה, ואינו סותר עצמו לדע"ד., די"ל דעקירה בלא הנחה לא מקרי ח"ש רק חצי מלאכה, ואף דשייך חזל"א מ"מ בפירוש מיעטתו התורה מועשתה העושה כולה ולא מקצתה וכ"כ בבית מאיר שבת. ובפמ"ג בפתיחה לשבת חילק בין קצר חצי גרוגרות דיש עלי' שם ח"ש אבל במעביר פחות מד"א ברשות הרבים אין עלי' שם מלאכה והיתר גמור הוא, ועי' עוד בפנ"י שבת ברש"י ד"ה שהן ד', בס' הקובץ על הר"מ בפי"ב ה"ט, משבצות שט"ו סק"ח, נובי"ת או"ח נ"ג, חתם סופר או"ח ס', שם אריה יו"ד ס"ה, שדי חמד מער' ח' כלל ג', אריכות בתפארת ישראל פ"א מ"א דשבת, שו"מ תנינא ח"ד ק"כ. ופמ"ג בפתיחה לשבת כתב דכל מלאכת שבת אם קצר חצי שיעור שחרית וחצי שיעור בין ערבים מצטרפין, ול"ד למ"א דבעי כא"פ, ובשבת ק"ה. בכותב ב' אותיות פליגי אי יש ידיעה לחצי שיעור וקיי"ל כרבנן, הא בהעלמה א' לכ"ע חייב, ונסתפק אי בעינן שיהיה החצי שיעור שעשה שחרית קיים בין ערבים, ובכתיבה פשיטא דפטור דאין ב' אותיות כתובות לפנינו, ורק הספק בקצר חצי שיעור ונשרף, ובהוציא חצי שיעור ונשרף וחזר והוציא חצי שיעור פטור כר"מ פי"ח הל"ג משבת, ואי ח"ש בשבת זה וח"ש בשבת ב' פטור דימים בינתיים מחלקין, ובנובי"ת או"ח נ"ג נסתפק בזה, ובמנ"ח במוסך השבת אות א' כ' דחייב במזיד ולא דמי לשוגג, ועחמד"י דמ"ג. והביא תוספתא פי"ב הי"א משבת דפטור:
וב' שעשאו פטורין דכל א' עשה רק חצי כריש שבת, ואם כל אחד אינו יכול שניהם חייבים ור"ש פוטר, ואם כל א' יכול שניהם פטורים, א' יכול וא' אינו יכול היכול חייב עפ"י משבת ור"מ פ"א, ובתפא"י בכלכלת שבת יש שם טעות הדפוס בזה, ואם שניהם יכולים רק א' אינו בר חיוב נכרי או קטן, עי' אמ"ב ה' שבת סי' ל"ג בשם מהרי"ט אלגזי שנסתפק בזה בשמחת יו"ט, והעלה דעיקר הטעם ב' שעשאו פטורים דלאו אורחא וכמו כן כאן ערש"י צ"ב., וכ"מ מתוס' צ"ד. ד"ה שהחי שאין הנשוא יכול לישא עצמו ע"ש, תפ"ל שאינו בר חיוב, ועי' תבו"ש ב' ס"ק קנ"ה, ויש עוד טעם דא"א לחייב ב' אנשים על עבירה אחת, ואם כן בגדול וקטן הגדול חייב, ובאגלי טל מלאכת קורע אות א' כתב בשם תוספתא דגדול חייב ועי' יד המלך פ"א הט"ו משבת בזה, ובכל"ח קדושים אות ב'. ואי בעי שיתרה שם המלאכה או די שיתרה שמחלל שבת סתם עמנ"ח ריש מצוה ל"ב מר"מ פ"ז משבת, ופי"ב מסנהדרין דאין צריך להתרות רק סתם, ועחמד"י דמ"ב, ומרה"פ על ירושלמי סנהדר' פ"ז ה"ה, ופ"ה ה"א, ותוס' שבת ע"ג: ד"ה משום, וב"ק ב'. ד"ה לר"א, ועי' בפרשה ויקהל (ל"ה ג'):
ובאו"ח של"ט ס"ד אסור להקדיש בשבת ולהפקיר מותר, ושאני הקדש דבדיבור לבד כבר נקנה החפץ להקדש ולהקנות בשבת אסור, אבל הפקר שבדיבורו אינו בא לידי זוכה רק שהפקר מוציאו מרשות הבעלים, ועקצה"ח רע"ג סק"א, ועי' שבת קל"א: הואיל שבידו להפקירן משמע שמותר להפקיר, ועמג"א סוס"י י"ג שמשו"ה לא אמר שמותר הואיל ובידו ליתנו משמע דאסור ליתן מתנה בשבת ע"ש, ומשמע דהפקר מותר אף בשבת, ועשעה"מ פ"ה ה"ב מלולב, שו"ת שמן רוקח ח"א ט"ו, שו"ת רע"א קע"ד, עבודת הגרשוני כ"ה, מקו"ח תמ"ח סק"ט, אגודת אזוב מדברי שבת קל"א, כל"ח נשא דל"ו ע"ד. ועי' המקנה בקו"א לסי' מ"ה שכ' דאף דאסור ליתן בשבת אין האיסור על הנותן אלא על המקבל, כמ"ש בעירובין ע"א. מיקני רשותא בשבת אסור אסתלק רשותא שפיר דמי ע"ש, אבל מר"מ פ"ל ה"ז ממכירה דמוכר או נותן בשבת ויו"ט אע"פ שמכין אותו מעשי' קיימין, משמע דמוכר גם כן עושה איסור, ואפי' להמקנה המוכר עובר על לפ"ע, דאפילו באיסור דרבנן איכא לפ"ע מה"ת, כמ"ש תוס' ע"ז כ"ב. ד"ה ת"ל והארכתי בזה בפרד"י וירא קט"ו:, וע"ע בירחון קול תורה מירושלים שנה ב' סי' נ"ה. וע' עירובין ס"ו, תד"ה יפה, אלא כמתנה, וע"ש בגליוני הש"ס שהק' דגם מתנה אסור בשבת לקמן ע"א., וחולק דבמכר איסור על שניהם ובמתנה רק על נותן, ומקבל זוכה מהפקר דשרי בשבת, בשבת ק"כ. וקנ"ג, ועשו"ת משיב דבר או"ת כ"ז בזה. ובשבו"י סי' ק"ו כ' דכאן אפי' כמתנה לא נחשב דרק להתיר איסור ע"ש, וצ"ע דהוי כהערמה וע' ט"ז או"ח רמ"ו סק"ה:
וראיתי עוד במל"מ פ"ה הכ"ב ממעשר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמ"ל דמה"ת לא בא לעונת מעשרות ואיסורא דשבת רביע עלי' רק מדרבנן ל"ה כמתקן ע"ש, ובמשנה ראשונה תרומות פ"ח מ"ג, וקשה דא"כ בטבל דרבנן מותר לעשר בשבת, ובערובין ל"א: אין מערבין בטבל דרבנן ע"ש ואי מותר לעשר ממילא מותר לערב, וצ"ע ואולי י"ל דטבל מצ"ע לא חזי אף דיכול להפריש כמ"ש תוס' שם ד"ל: ד"ה ולפרוש דבעי שיהי' חזי' השתא, ועי' תפא"י שם אות י"ז:

פסוק יב

כבד רש"י אם תכבד יאריכון וא"ל יקצרון מכלל הן לאו, ובטיו"ד רפ"ה כל הזהיר במזוזה יאריך ימיו ואינו זהיר יקצרון, וכן דרשו בשבת ל"ב: בעון מזוזה בנים מתים, ובבית הלל ונדפס ביו"ד ווילנא הק' דכאן בטוש"ע הביאו זה ובסי' ר"מ בה' כיבוד לא הביא רש"י יתרו. [וראיתי בגליוני הש"ס סוף שבת הביא פסקי תוס' שם ק"ל, כל עיר שיש בו חזירים פטורים ממזוזה, זה חידוש ואין לו מקור, ובס' שושן עדות דכ"ח: נתן טעם ע"פ סוד, ובסמ"ג עשין עשה כ"ג וז"ל יש אומר שיש בירו' עיר שי"ב חזירים פטורין ממזוזה, ואומר ריב"א נשתקע הדבר ולא נאמר כי בדק ולא מצא כו' וע"ע בפסקי תוס' ערכין אות ח' עיר שי"ב חזירים פטור ממזוזה כשמגולין האותיות עכ"ל. וע' בס' טוב עין על ירושלמי במבוא דף ט'. בזה, והביא ד"ח ה' מזוזה אות מ"ג שכ' בשם ר' ירוחם, והרשב"א כ' שלא נמצא זה בב' ש"ס. ויש עוד דבר פלא בתיב"ע שופטים (כ' ה') מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו, ולא קבע בי' מזוזתא, ועמ"ש בשו"ת אבני חפץ סי' צ'], ועו"ק מקידושין ס"א. בפלוג' ר"מ ורחב"ג בת"כ בשלמא לר"ח היינו דכ' אם תטיב כו' אם תטיב אגרא ואם ל"ת לא אגרא ולא דינא, וכן לא ברכה ולא קללה משמע דלר"ח צריך דוקא ת"כ, ואפי' אי ל"ב ת"כ מ"מ אי ל"ה הו"א לא ברכה ולא קללה, וא"כ מנ"ל לרש"י וטור דאם לא יתקצרו, וגם על גמ' ק' מנ"ל בנים מתים וצ"ע. ובברכ"י כ' דפלוג' דתנאי דוקא בתנאי בין אדם לחבירו, ואם בין אדם למקום כשהדבר בתורת תנאי כגון ב"ג וב"ר או אם בחקתי, ואם תאבו ושמעתם, ואם תטיב שאת, או בתנאים לר"מ בעי ת"כ ולרבנן לא ברכה ולא קללה, אבל בכל התורה ידוע שכמה גופי תורה כתובין ברמז והרים תלוין בשערה, ופשיטא מכלל הן אתה שומע לאו לכ"ע, ומדוקדק בל' רש"י שכ' שד"ת נוטריקן, כלו' אף דבעלמא בעי ת"כ ובד"ת הן נוטריקון, ומיהו צריך להתיישב לפ"ז בהוא יתחטא שם בגמ', וע' בריטב"א במ"ש לר"מ באיסורא ל"ב ת"כ דהיינו באזהרות איסור עש"ה:
ובר' בחיי אי' טעם כבוד או"א שלפעמים יהי' אבות עם הבנים זמן ארוך, והם למשא על הבנים לכן קבע שכר אריכות ימים, כלו' עליך לכבדם ואם תצער חייהם, דע שעל חייך אתה תצטער, וע' בכד הקמח אות כ', וביד יוסף כ' דק' דמדותי' של ה' מדה כנגד מדה, והי' צ"ל שכר שיזכה גם הוא לכבוד, ורק דבאמת כן הוא, בקידושין ל"ב: מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע, וא"כ ע"י שיאריך ימים יתנו לו כבוד והוי מדה נגד מדה. וגם ג"פ כ' כיבוד אב, ועל כיבוד בן לא יכתב אף פעם א', ואעפ"כ אבות מקריבין א"ע על בנים, ובנים על אבותם לא, ועמ"ש בזה בפרד"י ויגש דף ש"כ. ועשו"ת מהר"י מברונא קל"ט שהוציא מפסחים ק"ד: רברבנותא דמר, דאב יכול לומר לבנו מר. ועי' בפ' בא (י"ב ו'), ובהקדמה לשו"ת מנחת שמואל בענין שכר מצוה ובפרד"י הארכתי בזה בדף פ"ג. צ"א. ור':, וברמב"ן כ' שכיבוד הוא ממצות שבין אדם למקום כיון דשותף ביצירה ועכ"ל, ובנין דוד על איכה מזקיני ז"ל בדף מ' עפמ"ש בקידושין ל"א. לכבוד עצמו דורש ובכיבוד חזרו והודו כו', אם כן גם כבוד או"א מדברים שבין אדם למקום, ובפה"מ לר"מ ריש פאה לא כ"כ, ועחמד"י במ"ע ל"ב ל"ח ושי"ח בזה:
וערמב"ן למה בראשונה לא כ' למען ייטב לך והוא בב"ק נ"ד:, וע' באמרי הצבי שם, ובקד"ל ואתחנן הק' דכאן לא כ' כאשר צוך, ועא"ע בפסוק א', וכ' דבמצות שכליות ל"ש צוך דאף בלי ציווי מובן, אך ק' הא טוב שלא נברא ומה הטובה, אך זה משום דרוב עבירות הם ל"ת יותר ממ"ע כמ"ש מהרש"א מכות כ"ג:, וז"ש קודם שנתנה תורה ולא היו עבירות רוב אם כן הוי שכלית ושפיר לא כ' צוך, אבל בדברות אחרונות שניתנה תורה וטוב שלא נברא דל"ת מרובין ואינו טובה ול"ה מצוה שכלית שפיר כ' כאשר צוך. ובר"ן שם א"ל עד ששאלנו למה נא' כי טוב שאלנו אם נאמר כו'. עתוס' ב"ב קי"ג. ד"ה תרוויי' דלפעמים ל"ה בקיאים בפסוקים, וע' עין זוכר אזולאי מער' א' אות קי"ט, ולקוטי שושנים, קטרת סמים, נפש יהונתן, והגהות רצ"ח ב"ק אריכות. ובברכות ח'. תמה אני איכא סבי בבבל למען ירבו ימיכם על האדמה כ' ולא בחו"ל וכיון דקדמי ומחשכי לבי כנישתא אהני להו, וכתב מהרש"א למ"ש במגילה כ"ט. עתידין בהכ"נ שיקבעו בא"י, אם כן גם בבל כא"י והוא גם על האדמה ע"ש (ועי' מה שכתבתי בזה בפ' תרומה (כ"ה ח'), ועמג"א קנ"א סקט"ו ופמ"ג, וחת"ס או"ח ל'. ובקידושין ל"ט: וחולין קמ"ב. הרי שעלה לגג ומת היכן אריכות ימים, ודילמא לא הוי ר' יעקב מעשה חזי ודילמא מהרהר בע"ז, מוכח דבע"ז ליכא אריכות ימים, ובכתובות ק"י: כל הדר בחו"ל כעובד ע"ז, וזה שתמה ר"י איכא סבי בבבל כו', ובחוץ לארץ דהוי כעע"ז ליכא אריכות ימים, ומשני ע"י שמקדמי ומחשכי בבהכ"נ הוי כקבוע בארץ ישראל ויש אריכות ימים בחו"ל בעה"ז. ובבעה"ט כ' למען יארכון חסר י' שאין אריכות ימים בעה"ז, וקשה דבואתחנן (ב' ט"ז) כ' יאריכון כו' ובספורנו שם ולמען ייטב לך בעה"ז, ובא"ע שם רמז לעה"ב, וע"ס משנת אליעזר מ"ת דף צ"ה: שהאריך בזה:
והרמב"ן בספר המצות כתב דראוי למנות כאו"א לב' מצות כיון דהם בגופין נפרדין, והאחרונים הוכיחו כר"מ דאינו אלא מצוה א', מסנהדרין נ"ו. י' מצות נצטוו במרה, ז' דבן נח והוסיפו דינים שבת וכאו"א, הרי דאינו אלא מצוה א'. ובכל"ח כ' דכ"א רק מרוב כמ"ש בחולין י"א:, ובבן נח לא אזלינן בתר רוב אם כן קודם מתן תורה אמאי היו חייבין בכ"א, רק דכ' כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך, ודרשינן כאשר צוך במרה, נראה דבמרה נצטוו על הכל שנצטוו בסיני, ונצטוו גם על בעל אמו דדרשינן מאת אמך שפיר נצטוו גם במרה על כבוד אב ואם דאפי' לאו אביו הוא מ"מ בעל אמו הוא, וכיון דעיקר משום כבוד אם שוב אין למנותו לב' מצות, משא"כ אחר מתן תורה י"ל דהם ב' מצות כיון דנתנה תורה ונתחדשה הלכה דאזלינן בתר רוב, וכיבוד אב מצוה בפ"ע:
ובחולין ק"י: אין כופין על כאו"א דכל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עלי', וכ"ה ביו"ד ר"מ ס"א, וחו"מ צ"ז ס"ז בהשבת עבוט, וכ' הרמ"א דאין ב"ד חייבין לכפות אך אם רצו כופין וגבי כאו"א לא הגיה כלל הרמ"א, וזה הקשה הסמ"ע ק"ז סק"ב ועט"ז יו"ד סק"א, ובהמדרש והמעשה האריך בזה. ובמגילה כ"ח. שאל ר"ע את ר' נחוני' במה הארכת ימים כו', וק' השאלה זיל קרי בי' רב, בכאו"א ושלוח הקן כ' למען יאריכון, ובדברי קבלה אורך ימים בימינה למיימינים בה, ובגמ' שם מימי לא ברך לפני כהן, או לא הסתכל בדמות רשע, או לא הלך ד"א בלא תורה, ?ונאבדו גם כן מן הטעמים שבתורה, ורק כל הפלוגתא היה ביניהם אי למען יאריכון קאי אעה"ז או על עה"ב כקידושין ל"ט., וחולין קמ"ב., וענבי"ת או"ח קל"ט, ובתצוה (כ"ט ל"ט) מ"ש בזה. ובירושלמי פאה פ"א ה"ה גדול כיבוד אב ואם יותר מכבוד ה' שנאמר כבד א"ה מהונך מחונך אם אין לך אתה פטור, ובכאו"א אפי' אתה מחזיר על הפתחים, לשון הון רק על מזומן, וחונך אף תרומות ומעשרות וכו', ורגיל בש"ס לדרוש ה' לח' שהם ממוצא א', ברכות ל': ול"ה., שבת ל"ב: ונ"ה: וק"ה., עירובין י"ט., פסחים פ"ט., מו"ק ב'., מנחות נ"ג., כריתות י"א., וירושלמי שבת פ"ז ה"ב סימן לל"ט מלאכות אלה, א' חד, ל' תלתין, ח' תמניא, ל"ט, ולא מתמנעין רבנן לדרוש ה' לח' וע' בפסיקתא רבתא פמ"א ועתו"ת:
ובלימודי ה' סי' נ"א הקשה למה אין מברכין על כיבוד אב ואם, ותירץ לרשב"א בתשו' סי' י"ח והובא בתומים וקצה"ח ר"ס צ"ז דבצדקה אין מברכין שמא לא ירצה הלה לקבל ויהיה ברכה לבטלה, וכן בכיבוד אב ואם יכולין למחול, ועחת"ס או"ח נ"ד בזה, אך קשה לרדב"ז תקכ"ד דאע"ג דאב יכול למחול מ"מ מצוה איכא הדק"ל, ועמ"ש במשפטים (כ"ז ז') בזה ובקול תורה מירושלים שנה ב' סי' נ"א וס"ז בדברי התומים צ"ז סק"א. (וי"ל דרך צחות לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, דבברכות ל"ה. השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, וכ' לה' הארץ ומלואה כאן קודם ברכה כו' וז"ש לך ה' הצדקה היינו לה', וקשה למה לא מברכין, וע"כ כרשב"א שמא לא ירצה לקבל מחמת בושה, וזה ולנו בשת הפנים):
ובר"מ פ"ו הי"א מממרים, אם אביו רשע אף שאינו מצווה על הכאתו וקללתו שאינו עושה מעשה עמך, אעפ"כ חייב לכבדהו, והק' בהג' מיימוני וטור מב"מ ס"ב. הניח להם אביהם פרה וטלית חייבים להחזיר משום כבוד אביהם, ופריך הא אינו עושה מעשה עמך, ולר"מ מה פריך דאף ברשע חייב לכבדו. ובנפש יהונתן פ' קדושים תי' דכל טעם הר"מ משום מראית עין שיאמרו שיזלזל בכבוד אב ולא ידעו שרשע, לכן מהר"ם מרוטענבערג לא רצה לדור בעיר שדר אביו, עי' רמ"א ר"מ ס"ז, וא"ש דכאן ידוע שרשע שגזל ופטור מכ"א ול"ש מראית עין, ואי לא ידע הרואה שגזל פשיטא דלא יחזור דסבר שהוא שלו ואינו של אביו וממ"נ ליכא מראית עין:
והרא"ם פ' קדושים הקשה על רש"י דסמך שבת למורא אב שאם יאמר לך חלל שבת אל תשמע לו, תפ"ל בלא"ה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה דשבת, וכן הקשו בתוס' יבמות ה': ד"ה טעמא. ובשם משמואל להגאון מלבוב ז"ל תי' דאיתא בילקוט דמאת שבתותי תשמרו יליף שבות וק' מהיכן מוכח כן, וכ' בס' ברכת שמואל דה' ברא עולם במאמרו, ובשבת ששבת נמצא דשבת ממאמרו ושפיר ילפינן דאף שבות באמירה, וביו"ד ר"מ סט"ו אם אמר לבנו שיעשה אף איסור דרבנן לא ישמע לו, אף דמ"ע דכיבוד הוא דאורייתא, וא"ש קושית רא"ם דפ' את שבתותי תשמרו ילפינן אפילו שבות דרבנן ול"ש עשה ולא תעשה. ועי' זרע יצחק פ"ב מ"י דב"מ שהאריך בזה, וכתב הא דפרש"י יכול אפי' א"ל חלל שבת כו' דלמה נקט דוקא שבת, משום דבשאר מצות אין בנ"א שישמע לו דדברי רב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אבל שבת הו"א שישמע דאי' במד' למה נסמכה כיבוד לשבת כל המקיים כיבוד אין חילול שבת בא לידו, וביומא פ"ה: מוטב שיחלל שבת א' ואל יחלל שבתות הרבה, ואם יקיים עתה כיבוד ויחלל שבת זו לא יבוא לידו עוד חילול שבתות הרבה והי' הו"א שיציית לו קמ"ל דלא. ובהליכות אלי סי' נ"ו, הביא מרא"ם דהכלל אם אינו לזה תנהו לזה לא יוכל אדם לומר מדעתו ואפי' גאון זולת המשנה, והיכן מצא רש"י לדרוש אא"ע כו', וק' דהרא"ם עצמו כ' בקדושים על אמו ואביו תיראו אא"ע למורא תנו ענין לכיבוד, וי"ל דל"א סברות עצמו אלא לפרש הברייתא וגם נמצא סמך ביבמות עש"ה ובהמאסף תרס"ח ח"ב סי' נ"ט:
וביו"ד ר"מ סי"ט אב שמחל כבודו מחול, וברדב"ז תקכ"ד היינו שנפטר מעונש אם לא כבדו, אבל יש מצוה עדיין, ובס"ח תקע"ג כ' דבד"ש חייב, וע' שיירי ברכה שם סק"ט ראי' דיעקב נענש כ"ב שנה שלא קיים כאו"א הו"ל ליצחק למחול וע"כ דבד"ש חייב, וכ"כ שם בפ' אזולאי, ועי' עקרי הד"ט סכ"ו. ובברכ"י כ' דוקא כבודו מחול ולא מוראו וכ"נ מריב"ש ר"כ, ובד"ה לב"י סי' של"ד, וכ"מ סו"ה ת"ת, ועכנה"ג של"ד ורמ"ד ראי' מקידושין ל"ב. ר"ה קרע שיראי באפי רבה בריה אמר אחזי אי רתח, ודילמא רתח ועבר על לפ"ע ומשני דמחיל ופרש"י ואמר לאבוה מידי ברותחא, ופשיטא דאי אמר עבר אמורא אב ואפ"ה מהני מחילה, וכ"מ מחינוך מ' רי"ב. ובמנ"ח הביא בשם ר"ן קידושין דעל בזיונא לא מהני למחול, אך קשה מה משני דמחיל הא אכתי עונש בידי שמים יש, וכ' בברכ"י דלפ"ע ליכא רק כשחייב בדיני אדם ולא בד"ש, ובמנ"ח מ' מ"ח כתב גם כן דמהני מחילה אף על הכאה, ועי' הגהות לשו"ת מהר"ח או"ז רמ"ד. ובשיירי ברכה סק"ח בשם מנחה בלולה משפטים ומקלל תי' ירושלמי ודי מבזה, ואע"ג דיכול למחול על בזיוני מ"מ מאחר דכ' מדבר בעדים והתראה בודאי לא מחל דהעדים יאמרו, וע"ע בתה"ד בפסקיו קכ"ז דרב שמחל ע"כ מחול אבל לא על בזיוני, ועי' גליון מהרש"א ר"מ בשם מל"מ פ"ד ה"ד ממלוה דעל בזיון אביו כופין, ובחינוך מ' ל"ג כ' ואם יש כח ביד ב"ד כופין כו', ועמ"ש במשפטים (כ"א ט"ו), ופרד"י ח"א דף ע"א. ר"ב: רכ"ח. ור"פ:
ובפענח רזא כ' אמאי יפסוק בזה מיתה הא יכול למחול ויפטור, וי"ל דמכה ומקלל בהתראה ושוב א"י למחול, ועי' שאלתות סי' ס' האב שמחל כבודו מחול ולא הכאתו וקללתו ועי' טו"א מגילה כ"א. בזה, ולימודי ה' סי' נ"ז, ושו"ת בית יצחק יו"ד קנ"ט אות י', וע"ע בס"ח קנ"ב. ובמנ"ח מ' מ"ח אות ב', שמה שאין לדיין או נשיא למחול על קללתו, היינו אם כבר קללו אבל אם נתן רשות לקללו אין כאן עבירה, וכן בחובל בחבירו, או אבי' שנתן רשות לקללו או שיכהו אינו עובר כלל, ועריב"ש תפ"ד וכנסת חכמי ישראל סי' קט"ו, ויש להעיר מכתובות מ'. אם אמרה לא בעינא ליכא למצוה כלל, וק' אי בד"ש חייב ל"ש לומר ליכא למצוה כלל, וכמ"ש בשטמ"ק ב"מ ל"ב. ובקו"א לטו"א מגילה כ"ח., וגם לכאורה קשה מה דיני אדם שייך בכאו"א הא על מ"ע שמתן שכרן בצדן אין ב"ד מוזהרין כחולין ק"י:, וי"ל כריצב"א בתוס' ב"ב ח':, דאין מענישין אבל יכולין לכופו, ועט"ז יו"ד ר"מ סק"א, עי"ל שכופין לבן לזון אותו, וע"ש בסע' ה' וש"ך וט"ז, ואם מחל כבודו מחול בד"א ולא בד"ש:
ועל הקו' למה לא יליף דאזלינן בתר רוב מהא דאם אביו א"ל שיחלל שבת אל ישמע לו, ואי לא אזלינן בתר רוב מה ההו"א שישמע לו, י"ל דהסמיכות בא אם אמו אמרה לו וכמש"ל בשם כל"ח. עי"ל דהו"א שישמע לו עכ"פ אם יאמר לו עשה מלאכה בביה"ש אם תוספת שבת לאו דאורייתא דרק ספק שבת הוא, וספק כ"א ידחה לספק שבת לכך סמכה תורה דאף ספק א"ד, דספק שבת חמור מספק כ"א, ועי' אוה"ח תשא (ל"א ט"ז) על ושמרו בני ישראל את השבת, על תוספת שבת אף דאינו מעצם יום השבת, דסו"ס מצווה על שביתה אז, כמו כן בספק. ועי' כתובות מ"ז. דמסר לה בשבת ויו"ט כ' תוס' דהכונה על קודם כניסת יו"ט, היינו בתוספת וקרי לה הש"ס יו"ט, וה"ה די"ל כאן בלשון התורה, או אם יאמר עשה מלאכה בתוס' שבת, למה דקיי"ל תוס' שבת דאו' דכיון דהשוה כבודם למקום דוחה הספק עשה דכיבוד, לאיסור עשה דתוס' שבת שאינה מפורשת, ועי' יבמות ו' ותוס'. ואף לר"מ דספד"א מה"ת לקולא, וידוע דספק עשה מודה דמדאורייתא אסור, (וכמש"ל בפ"ח ובס' מוצל מאש סי' כ' דאף אלף ספיקות אין מועילים לפטרו) ואם כן אמאי לא דחי ספק כבוד דמדאורייתא לחומרא לספק שבת בלאו דמחמר מדאורייתא לקולא, וגם ספק כיבוד דהשוה לכבוד המקום, י"ל דגם בשבת איכא עשה, ואף לדעת קצת ראשונים דבמחמר דאין בה מיתה אף עשה ליכא מרשב"א יבמות ו', י"ל דאיצטריך לביה"ש דמוצאי שבת דאיקבע איסורא ואף לר"מ מדאורייתא לחומרא, ועי' מג"א שמ"ב, ואיצטריך סמיכות בלאו דמחמר דלא ידחה.
וידוע קושית החזקוני דלמ"ל קרא דכ"א אין דוחה לשבת, ת"ל כיון דמצווה אותו לחלל שבת ומוכרח לשמוע לו הוי כחצר דבע"כ מותיב בי' וישלד"ע כמ"ש בב"מ ד"י:, ואב עשה עבירה והוי אינו עושה מעשה עמך ואין הבן מחויב לכבדו, וי"ל דאיצטריך קרא היכי דשניהם האב ואם מצווין לחלל שבת ואף דישלד"ע הוי ב' שעשאו ופטורין, ועי' בזה בכל"ח קדושים. וגם י"ל לפ"מ שחידש בחלקת יואב קמא או"ח י"ד דאף לשמאי דישלד"ע, מ"מ בשבת מודה דאין משלח חייב דהו"ל כב' שעשאו, כיון דמ"מ גם השליח מסייע ועל ידי גרמתו עשה המשלח, ודוקא בצא והרוג אף דשם גם כן הדין בהכהו בי' מלקות פטורין, מ"מ כ' רשב"א ב"ק נ"ג דוקא בי' מקלות פטורין, אבל אם לקחו שנים מקל א' והרגו חייבין, אבל בשבת אף שאחזו ב' בקולמוס א' וכתבו ביחד פטורין, וגם בשליחות אע"ג כשאנו דנין לענין שליח אינו בגדר ב' שעשאו, כיון שהשליח היה יכול לעשות ועשה בכחו בלבד, מ"מ כשדנין נגד המשלח הוי בגדר ב' שעשאו, כיון דחיובו בא גם על ידי שליח ע"ש, ואם כן אף אם האב לבד מצווה בנו לחלל שבת אף אי ישלד"ע, האב פטור משום ב' שעשאו וא"ש קו' חזקוני:
ובעיקר קו' רא"ם הנ"ל דלמ"ל א"ש תשמרו ת"ל מקדש הוי עשה ושבת עשה ולא תעשה, תירץ בני הרה"ח ר' דוד נ"י למהר"ם מלובלין שבת קל"ב: על קו' תוס' במילה בצרעת הא אין עשה דוחה עשה ולא תעשה, ולמה לא הקשה ממילה בשבת ותי' דבשבת ליכא עשה רק לא תעשה גרידא אם כן א"ש, ועשו"ת בנין ציון קמ"ב בזה, וכתב לדודנו הגאבד"ק לאסק ז"ל והשיב לו דדברי המהמל"ב תמוהים ומפורש להיפך בתוס' שבת ס"ט. ד"ה דידע, דפריך לר"ל דידע במאי, ותימה נימא דידע בעשה דתשבות ותשמרו ע"ש, ונ"ל דתליא בפלוג' דאמוראי בשבת כ"ד: דאמרו טעמים שונים למה אין שורפין קדשים ביו"ט ולא ס"ל דשבתון הוי עשה, לדידהו צדקו דברי המהר"ם דגם תשבות בשבת ליכא ולא קאי על מלאכה, אבל לר' אשי דביו"ט יש עשה ולא תעשה מסתבר דלא חמור משבת וגם בשבת יש עשה, ולפי זה בגמ' דפריך לר"ל שפיר הקשו נימא כר"א ס"ל וידע בעשה, אבל בשבת קל"ב. דקאי לרבא ופשטא בש"ס שבת כ"ד: גם רבא לא ס"ל כר"א, דמשני מהוא לבדו שפיר כ' מהר"ם דגם בשבת ליכא עשה, ולכן הקשה ממילה בצרעת, ותו עדיף להקשות לכולהו אמוראי, ולפי זה הדק"ל לר"א, וגם אין לתרץ כנ"ל דצריך קרא למחמר דעל זה לא קאי עשה כרשב"א יבמות ו', די"ל נמי לר"א כמו ביו"ט דאיסור לאו הוי ואיכא גם עשה, כן נמי במחמר:
ועיקר קושית רא"ם י"ל לריב"א בתוס' חולין קמ"א. נהי דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ"מ העשה נדחה, והו"א שידחה הלאו ולא יהי' בעונש אתי קרא דלא דחי אף ללאו ובעונש קאי, אולם הראשונים חלקו. ונ"ל די"ל טעמים כנובי"ק סוף חו"מ אם לא דחי לעשה הוי מצהב"ע ולא יקיים עשה ולא ידחה ללאו, וי"ל פשוט דרק מצוה בעבירות לאו כמו בגזל לא קיים המצוה אבל לא בעבירת עשה, או כמ"ש הנו"ב דמה אולמי' כו'. והחולקים ס"ל דהוי מצהב"ע ולא קיים לעשה ולא דחי ללאו, ולפי זה בנין בית המקדש דהוי עשה דרבים לא נפסל על ידי עבירה וכמו ר"א דשיחרר עבדו והצטרף לעשרה דפריך בברכות מ"ז: הא עובר בעשה ומשני מצוה דרבים שאני, וה"נ בנין ביהמ"ק, ולכ"ע י"ל דעשה דוחה ללאו גרידא ולא יהי' בעונש וצריך קרא דלא דחי. ולפי זה י"ל דרך פלפול ליישב קושית פנים יפות על גמ' יבמות ו'. דמוקי בלאו דמחמר דק' גבי משכן אך למעט שא"ד שבת הא בעלמא דחי, וא"א למוקמי במחמר דל"ה במשכן דכל דהוי במשכן הוי אב ע"ש. ונראה דלכאורה קשה לתו"כ צו פי"ד, ונכרתה נפש למעט צבור שאינם בכרת ע"ש, ולאיסי ב"י איכא חדא מלאכה שא"ת מיתה בשבת ו', א"כ נימא ברייתא כאיסי וכת"כ וצריך למעט דצבור לא יעשו אותו מלאכה לצורך משכן אף שאינו במיתה לאיסי, ולא בכרת לת"כ ושפיר כה"ג בעלמא דחי (וי"ל עדיף לאוקמי במחמר ולכ"ע, וברייתא י"ל כאיסי וכת"כ). ולפי זה י"ל אם צבור עושין אותו מלאכה שא"ח מיתה לאב"י, וקשה ת"ל דאין עשה דוחה עשה ולא תעשה כיון דא"ד לעשה הוי מצהב"ע, ול"ש דמצוה דרבים לא נפסל משום מצהב"ע, דזה רק כשרבים עושים מצוה ויחיד עובר עבירה כעובדא דר' אליעזר, אבל כשרבים עוברים בעשה לא נדחה עבירה דרבים בשביל מצוה דרבים, וכאן דהעשה לא נדחה הוי מהב"ע ולא קיים העשה וגם הלאו לא נדחה וה"ל אין עשה דוחה עשה ולא תעשה. וכ"ז במקדש אבל במשכן י"ל דלא נפסל מהב"ע דמה שמהב"ע נפסל נלמד מחג הסוכות תעשה לך למעט גזילה ושאולה כשרה, וכתב הרשב"א סוכה ט'. דתורה פסלה משום מהב"ע וזה הקרא נאמר במשנה תורה, ובמדבר עוד לא נפסל מהב"ע וצריך קרא לציבור כשבונין שאינם חייבין מיתה לאיסי ואינם בכרת לת"כ, והו"א שעשה ידחה ללאו ואתי קרא דלא דחי:
ובסגנון זה י"ל דבפני"פ הק' דל"ה בעידנא ולק"מ דהמג"א הביא בשם ר"ת בתמ"ו סק"ב, דבמצוה דרבים לא בעי בעידנא והסברא י"ל דכשאיננו בעידנא הוי מהב"ע וברבים לא נפסל מהב"ע, ול"ק כנ"ל אבל במשכן לא נפסל משום מהב"ע, ועמג"א צ' סק"ל. ויש להעיר להחכ"צ מ"ט דבפחות מכ' שנה אינו בכרת, ובפרד"י ר"פ חיי שרה דקל"ט. הארכתי בזה, ולאב"י איכא מלאכה שא"ח מיתה, נוקמי קרא דגם לזה פחות מכ' אסור לבנות, וי"ל עדיף מחמר שאתי' לכ"ע, (וגם י"ל דאתי לאסור ח"ש בכלים שלא יגמרם ורק אסור מטעם ח"ש):
אמנם נראה כתוס' קידושין ל"ד: ד"ה מעקה דלאו עם עשה שהזמן גרמא, אף דעשה זו ליתא בנשים מ"מ כיון דאיכא באנשים מאלם הלאו גם לנשים דלא יהי' נדחה נמי עשה, הה"ד כאן שבלאו זה כרת עאלם אף לצבור ופחות מבן כ' אף שהם אינם בכרת. וי"ל דתליא בפלוג' לר' אשי דאי שורפין קדשים ביו"ט משום שיו"ט עשה ולא תעשה וגם נשים אסורים ע"כ שעשה מאלם לאו לנשים אף שהם פטורים, הה"ד לענין כרת מה שאין כן לאינך אמוראי לא נשמע זאת:
עי"ל קושית הרא"ם דצריך למעט ע"י שנים שגם כן איסור תורה כח"ש, כמ"ש החכ"צ ולכה"פ בעשה, וקו' מהר"ם על תוס' שבת שהק' מצרעת ולא משבת י"ל דתוס' סברו דמילה הוי עשה שוה בכל, ועשו"ת חדות יעקב מ"ת ל' וקמ"ו, וכמ"ש באב"נ רצ"ב, דמילה הוי שוה בכל דאשה כמו דמהילי דמיא ע"ש, ודוחה לעשה ולא תעשה דשבת שאינו שוה בכל דנשים פטורות ולכן הק' מצרעת דעשה ולא תעשה שוה בכל, ועכל"ח קדושים אות ב':
והרא"ם קדושים הביא בשם ר' ישעי' דבנין ביהמ"ק אינו דוחה לאו דשבת דחמורה, ותמה עלי' הא בגמ' דחי לה שם ביבמות, ועי' בחדו"י תנינא מ"ט, שכ' די"ל דכל עדל"ת משום דעשה מאהבה ולא תעשה מיראה כרמב"ן, ובשבת שאומרים באהבה כ' בלבוש דשבת קבלו באהבה במרה ולא הוצרכו לכפיית ההר, והלאווין דשבת מאהבה קבלו וחמירי כמו העשין ואין עשה דוחה ללאו דשבת ע"ש. ולפי זה י"ל למה דפליגו בשבת פ"ז. ששי בסיון למאי רבא אמר לחנייתן וראב"י למסען, ופליגו אי איפקדי על הוצאה, רבא אמר לחנייתן אבל מסען היה בשבת דלא אפקדי על הוצאה, ולראב"י נמי על הוצאה אפקדי, וגם למסען הי' ביום חנייתן דבשבת לא נסעו ע"ש, ואם נסעו בשבת שהיה להם חמורים ומשאות, ע"כ גם על מחמר לא אפקדי, ולפי זה למ"ד דלא אפקדי על הוצאה ומחמר, וע"כ קבלו בסיני בכפיית ההר ולא קבלו מאהבה, והוי ככל ל"ת שנדחה מקמי' עשה, ושפיר אין לחלק בין שבת לשאר ל"ת ולהכי לא אמרינן שאני לאווין דחמירי, אבל ר' ישעי' סבר כמ"ד גם אהוצאה אפקדי, וגם מחמר קבלו מאהבה וי"ל שאני לאווין דשבת דחמירי:
ועי' גליוני הש"ס על ירושלמי זרעים כרך ד' אות צ"ג שהביא ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ח שבטלה ממנו מצות כיבוד, וצ"ע הא גם לאחר מיתה יש מצות כיבוד כמ"ש בפ"ק דקידושין ל"א: ע"ש, וכה"ק ביגדיל תורה תרצ"ה חוב' א' סי' ב'. וע"ש בתפא"י סקנ"ד דכיבוד אב ואם אחר מיתתם רק מדרבנן, וי"ל באם הכיבוד הוא שצוה מחיים לעשות דבר לאחר מיתה חמור מהכיבוד שנולד אך לאחר מיתתו, וע"ש בח"א מהרש"א לחלק עובדא דר' אסי משאר כיבוד, ועי' ס' תרשיש שהם במילואים שם דף ק"ג ע"ד:
ובענין כיבוד אבי אביו עמ"ש בפרד"י ויגש דף שכ"ח., ובבראשית די"א. הבאתי הרבה מענין דאסור להזכיר אביו ורבו בשמם ע"ש הרבה חדשות, ובויחי דשנ"ד. הבאתי קו' שם (מ"ט ל"א) שמה קברו את יצחק הא אסור להזכיר את שמו כמ"ש ביו"ד ר"מ ס"ב, וכעת ראיתי בשו"ת דודאי השדה בסופו שתי' דשם יצחק דה' בעצמו אמר וקראת שמו יצחק היה כבוד גדול לאביו, משו"ה היה מותר לקרות בשמו ואדרבה זה כבודו שקורין אותו בשם שה' צוה לקרות, וכ"כ בהכתב והקבלה, וע"ע בקובץ וילקט יוסף שנה ב' סי' צ"ה. ובזה א"ש מ"ש יצחק ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם (תולדות כ"ח ד'), משום דאברהם היה גם כן כבוד גדול אב המון גוים, וע"ס אמרי נועם ח"ג בסוף בשו"ת סי' י"ג י"ד שכתב לתרץ מ"ש בויחי (מ"ח ב'), ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף לא פרש"י שהוא אפרים, משום דאפרים ל"ה אומר בנך יוסף דאסור להזכיר אביו בשמו, וע"ע שו"ת בנין ציון פ"ד, ברכ"י יו"ד רמ"ב אות י"ז, בשיו"ב שם אות ט', נפ"ח או"ח פ"ד, ובפרד"י דברים (א' י"ד) כתבתי עוד בזה, וע"ע יעיר אוזן מער' ח' אות כ"ז, בשל"ה ויחי, כתב והקבלה, ושו"ת נחלה לישראל ל"ז.

תוכן העניינים

פרדס יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה