אור ברסלב
פרדס הגדול סימן רצ

פרדס הגדול· רבי שלמה יצחקי

סימן רצ

סימן רפט

שינוי מעשים עשו בוורמשא מה שלא עשו מעולם במגנצא בימי רבותינו בראש קראו פסוקי צדוק הדין וקדיש בר"ח אם בן תלמיד חכם הוא ובשבוע כולו של חג שבועות קודם שבת לא נפלו בתחנונים בוורמשא אבל במגנצא מתנפלין. אלו ואלו מודים בד' ימים שבין יום הכפורים לסוכות שאין יותר ולא יותר ונראין דברי רבותינו שבמגנצא. וזה השיב ר' משולם לר' נחמיה מה ששאלת אם אומר צדוק הדין. אמנם שאין אומר צדוק הדין לא בראשי חדשים ולא בחולו של מועד שהרי הואיל ואין אומר אותם בפורים שכן שנינו את יום י"ד בו ואת יום חמש' [עשר] בו אסורין בהספד ובתעני' מסקנ' לא נצרכה אלא לאסור את של זה בזה וכיון שבפורים אסור כ"ש בר"ח ובחולו של מועד שהן מדאורייתא ואם נפשך לומר יאמרו צדוק הדין ולא יספדו. שנינו אין מניחין את המטה ברחוב בחולו של מועד שלא להרגיל את ההספד וכיון שאין אומר צדוקי הדין על מה יאמרו קדיש אלא על דברי תורה ועל קריאת פסוקין וכל נבון ידע שאין אומר קדיש וצדוק הדין בחולו של מועד אבל על אדם שמספידין אותו שהוא מופלג בדורו ויודעין הכל שהין שלו הין ולאו שלו לאו כהוריותיו * לא הצדיקו ולא הספידו בחנוכה ואמר שכבר דבי' ליאנטי נ"ע הספיד על חכם במגנצא בג' בניסן נפטר קטן ואמר עליו הצור תמים. באישפירה נפטרה בתו של אחד קטנה שלפני ערב הפסח והיה לבית הקברות והיה ר' אליקים הלוי עמהם ומחה לומר צדוק הדין וגם קדיש ולא ידעתי טעמו של דבר כ"א ראיתי מעשה במגנצא ובוורמשא היו יושבין על פחות מבן שלשים. וכן הורה רבינו יהודה נ"ע ועשה מעשה בוורמשא דאין בקיאין ולא קים להו אם בן ט' חדשים שלימים הוא. אבל יש לנו תימה גדול על זה שהלכה רווחת היא בישראל בג' מקומות במסכת שבת בפרק רבי אליעזר דמשמע אין נוהג עליו אבילות ועוד דאבילות [אינו] מן התורה ומספק דוחין אותו רבינו שמואל בן רבינו יהודה כהן משום אביו לישב באבילו' לבני בנים כשנפטר זקינם אבל זקן לא ישב על בני בנים שהן חייבים בכבודו. וזהו טעמו תחת אבותיך יהיו בניך וחביריו משיבין לו ההוא בברכה כתיב. ועוד טעם אחר דגרסינן כל המתאבלים תאבל עמהן כלומר אביהן של נכדי' מתאבל יתאבלו נכדים עם אביהם על זקנם ומשיבין לו אין הלכה כך במועד קטן. וגם אביו ר' יהודה הכהן נ"ע רצה להשיב את רבינו משולם על זקינו רבינו יקותיאל באבילות ולא הניחו רבינו אליעזר הגדול נוחו עדן ושאר חכמים ורבינו שמואל בן דוד הלוי נ"ע כמו כן לא הניח להתאבל לבני בנים על זקינם. העיד רבינו שמואל הלוי על רבינו דוד הלוי נ"ע שצוה כן אחר שלשים ימי אבילות תה נכנס לבית המשתה או בבית שמחה לשמוע ברכת נשואין. העתקתי מהלכות גדולות. תנו רבנן מועד עצמו עולה לו למנין ל' ואינו עולה למנין ז' אלא הלכה כדברי המיקל ובעי למינקט בתר ז' ימי אבילות ומונה שלשים מיום שנפטר המת ואע"ג דליכא אבילות במועד אבל דברים שבצינעה נוהג כגון תשמיש המטה. והכי אמרינן משום גאון דהיכא דשכיב ליה שיכבא בי"ט ב' או בחולו של מועד או בי"ט האחרון לא נהיג אבילות עד דנפקי יומי טבי כולהו אבל יומא בתרא רבנן הוא סליק למנין ז' דאבילות לא נהיגי כלל. אבל שכיב לו שיכבא ביום טוב שני של יום האחרון כיון דעיקר יום ראשון נוהג ביה אבילות וסליק למנין ז' דהכי אסמכוה רבנן דעיקר אבילות יום א' דכתיב ואכלתי חטאת היום היום אסור ולמחר מותר דכתיב ואחריתה כיום מר וכיון דיום ראשון דאבל באוריי' ויום טוב אחרון ספיקא דרבנן אתי עשה ודאי דיחיד חייל על עשה דרבים וכן רבינו הגדול היה נוהג וכן נוהגים במגנצא אבל ר' שלמה כהן משום אביו חולק כשנפטרה אשתו של רבינו יצחק נ"ע בי"ע ראשון של סוכות וקודם התפלה בי"ט שני ליווה כל הקהל וקברוה ולא הלכו לביתו ונחמו וישב בעלה לאחר סוכות ששה ימים בלבד כך הורה לו רבי שמואל הלוי והורה רבי' לרבינו יהודה נ"ע בנו כשמתה אמו שהלך לבית הקברות יחף וכן כשחזר וכן עשה כשנפטר רבינו הלוי הלך אחריו יחף לבית הקברות. אבל אחרים כשחוזרים מבית הקברות על אביהן ואמן רק בחזירתם הולכים יחפים. אבל לשאר מתי מצוה הולכין וחוזרין נעולין ובבית חולצין ולאחר שלשים יום כשמוע' רחוקה היא ואינו נוהג אלא יום אחד ונוהגין כאן לישב באבילות שעה ולא יותר ואחר כך נועל ויוצא לשוק. מת בתוך שלשים נקבר ואין יושבין עליו באבילות. ובמקומות אחרות מתפללין אצל האבל בשמועה רחוקה לערב במנין. ואם מת בנו ואח"כ נולד לו בן אחר לא יכול לעשות משתה בנו עד שלשים יום ואין נושאים נשים בין פסח לעצרת שימים עלולים הם שנפלה מגפה בתלמידו של ר' עקיבא אבל ראיתי שנושאים לאחר פסח עד ראש חדש אייר אבל לאחר ר"ח מתחילין שלא לישא. העיד זקנו של הרב הוא רבי אליעזר שראה כהן אחד אבל מקרוביו שהיה ראוי ליטמא לו והיה טרוד על מתו והיה רוצה ליכנס בבית הקברות ולא הניחו אביו זצ"ל לאפוקי מאותם שמתירין עכשיו ליכנס בבית הקברות ועוד העיד ר' יוסף אביו של זקינו שיצא זקינו מן הבית ולא רצה ליטמא לפי שלא אחיו מן האב אלא מן האם והלכתא רווחת בספרי שאין מטמאין לאחיו מן האם. ועוד העיד כי היה זקינו אומר הלכה כאבא שאול כאפוטרופוס שמינוהו אבי יתומים ואע"פ שר' אליעזר היה בעל פלוגתי' של אבא שאול על שם שאול המלך. אבל שאירע לבר מינן להיות בט"ב ראיתי באישפירא שלא נכנס בבית הכנסת בליל ט"ב עד למחר ולמחר נכנס יויב בבית הכנסת עד שישלימו קינות ולאחר תפלה יוצא והולך לביתו ויושב. ועוד מנהג ראיתי שכל אבל קודם ששלמו שבעת ימי אבלו יוצא לחוץ בלויית מת אחר אם יזדמן לבר מינן או קרובו ואחר כך חוזר ויושב באבילותו. בבית אבל כשנכנסין להתפלל נוהגין לומר הפסוקין כל אחד ואחד בפני עצמו ולא ביחד והעומד להתפלל אינו מגביה קולו כשהוא מתפלל. ואם היה ר"ח אין קורין את ההלל לפי שאין אומר דברי שמחה בבית האבל וכך מנהגם כשמסיימין תפלתם הולכין לבית הכנסת כולם למקום שהצבור מתפללין. ואין קורין פסוקין עם הצבור אלא קורין את שמע פרשה ראשונה. אבל מורי אינו אומר כי אם פסוק ראשון בלבד שמע ישראל ולא יותר כדי שלא יהא דומ' ממלכות שמים. וכשעומדין הצבור להתפלל עומדין בחוץ לפי שמרחיקין מן המתפלל ארבע אמות ואי אפשר להתרחק בבית הכנסת למי שמתפללין כל סביביו ואומר סדר קדושה עם הצבור ששנינו ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ובתפלת לחש אי אפשר לומר כן דדמי כבד ובד קאי. ומי שמתו מוטל אינו נכנס לבית הכנסת אלא יושב מבחוץ לאפוקי שאינו מתו אלא קרובו דלא אלא עושין כבוד לאדם חשוב כשהוא יושב בחוץ. ויושבין אצלו ואין מונין אבל למנין עשרה יום ראשון שעיקר אבילות אינו נוהג אלא יום ראשון שנאמר ואחריתה כיום מר ומכאן ואילך מונין אותו למנין עשרה להתפלל עמו וכן הורה רבינו יקותיאל. בשבת שהוא ר"ח אין מזכירין בו ר"ח ואין מזכירין בו נשמות. לאחר סיום קדיש לוקחין עפר ועמו עשב ומשליכים אחרי גוום וטעמו של דבר כדי להפסיק בין המיתה. והעשב שלוקחין מן העפר כמה דאמר ויציצו מעיר כעשב הארץ. דהא קרא בתחיית המתים מדבר ולהכי לוקחין עפר שמזכיר כי עפר אתה וכו'. ולהכי מזכירין יום המיתה ומקבלים עליהם דין שמים וכולם מפי הרב רבינו קלונימוס. פעם אחת קברו מת בחולו של מועד ולא רצו לומר עליו צדוק הדין ולא קדיש. שהקדיש אינו בא אלא בשביל הפסוקים של צדוק הדין. ועמד ר' ואמר צדוק הדין וקדיש שאין זה לא הספד ולא קינה. ואין כאן חלול מועד אלא הודאה וקבלת דין שמים. וגם נכנס בבית האבל וניחמו כדאמר התם אבל אחרים מתעסקין עמו לנחמו ולדבר על לבו והוא יושב על כסאו כשאר אדם ומקבל תנחומין. הורה ר' ואמר דאפי' בשבת ויום טוב אם יאמרו על מת צדוק הדין נאה הדבר לפי שאין זה לא הספד ולא קינה שאלו אסורי מנהג לומר צדוק הדין בשעת יציאת נשמה או ממתינים לכבוד הדבר ואומר אותו בחצר הקברות על פי המערה בשלום דשכב ומכל מקום אין אומר אותו בשבת וי"ט מפני עגמות נפש וממעט בעונג היום. ולברך מברכין לפי שאין בברכת דיין האמת אורך דברים. ויש שמחמירין דאפילו ערב שבת ומחצות ואילך אין אומר צדוק הדין ואיני יודע מקום לחומרא זו וישראל חכמים בני חכמים וא"א נביאים בני נביאים הם ומנהגם שלמדו מן האבות כתורה היא שאין להוסיף ולא לגרוע עיקר הדבר אינה אלא הברכה ומצותה בזמנה ואפי' בשבת. וצדוק הדין הצור תמים בכל זמן של שבעת ימי אבילותו מצות אמירתו הלכך אין אומר אותו במקום שאין מנהג לאומרו בשבת ויום טוב. וקשה לר' לישב כמחריש כי מה תנחומין לשתיקה ופותח ומדבר לאבל דברי תנחומין כזה ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכי הוא זה שמשלם לאיש כמעשהו פורענות הוא זה אלא לאיש כמעשהו מעסקי גופו ועמלו אתה משלם גמולו ונוטל בניו וגידוליו כדי לכפר עליו והוא פדיונו. וזהו חסד גדול שאתה גומל לבריות. ולא חש ר' להברותו סעודה ראשונה שהרי אבילות לא חלה עליו אלא לאחר המועד. ומה מקום להבראה זו כשעבר המועד שחלה אבילות כבר עבר סעודה ראשונה ובטלה ההבראה. ולאחר המועד ראהו מתעסק בתקון חביותיו בימי אבלו ונמנע ר' מליכנס אצלו לנחמו כי אמר לנו שאפילו על ידי אחרים בבית אחד אסור לעשות מלאכתו ומה לי לנחמו ועבירה בידו. הורה ר' ללבוש חלוק לבן ולרחוץ לאחר שבעת ימי אבילות דאין ל' יום אסורין בתכבוסת אלא בגיהוץ ותספורת דאמר ג' לבכי וד' להספד ולאבילות ז' ל' לגיהוץ ואפי' שלנו מותר לאחר ז' דאמרינן גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואין לנו עכשיו גזירת ל' ואינה נוהגת אלא לתספורת לבדה אבל חליפות בגדים ורחיצת חמין מחליף משעבר אבילות. וכן פ' במועד קטן מי שמת לו מת ולא נודע לו ונודע לבני עירו מותרין היודעין לזמנו לסעודת מצוה שהרי אבילות מן התורה אינו חל עליו עד שעת אנינות לב שהרי שבעה ושלשים אינו אלא ששמע. עטיפת ראש לאבלים כל ז' יומם ולילה עליהם. ואף בני הבית במשחקין לפניו ומתוך כך הם באים לידי שחוק. ובשחקם מתננים לפני הבריות כדאמר אבל לא יניח תינוק בחיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות. אמר ר' לוי הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שנאמר ואתה תבא אל אבותך בשלום. והנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי דוד אמר לאבשלום לך בשלום והלך ונתלה. יתרו אמר למשה לך לשלום והלך והצליח:

תוכן העניינים

פרדס הגדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה