פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
תרומת חמץ
פסחים דף ל"א ע"ב במתניתן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים, אציע הקושיות בסוגיא זו, א') למה אמרו במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים. אי משום דיש ב' מיני חיוב באינו חמץ בפסח. בתרומה טהורה בכל התשלומין ובתרומה טמאה רק דמי עצים, הול"ל רק במזיד פטור אף מדמי עצים דג"כ הי' נשמע דיש ב' מיני חיוב, ועוד דגם מדמי עצים מיותר, דהול"ל בקיצור פטור מכלום, והנה במתני' אפשר לתרץ משום דאגב דנקט ברישא חיוב בקרן וחומש נקט גם בסיפא פטור מתשלומין וכיון דהזכיר תשלומין הזכיר ג"כ מדמי עצים, אבל בברייתא אי' האוכל תרומת חמב"פ פטור מתשלומין ומדמי עצים דר"ע שם לא נזכר מקודם חיוב קרן וחומש רק הוא המתחיל לומר דפטור א"כ הול"ל פטור מכלום, ואפשר גם שמה לתרץ כיון דבר פלוגתי' ריב"נ מחייב דס"ל לפי מדה משלם כדאיתא בגמ' וחייב בשוגג בקרן וחומש ע"כ אמר פטור מתשלומין וכו', אבל כתני' אידך ונתן לכהן את הקדש פרט לאוכל תרומת חמב"פ פטור מתשלומין ומדמי עצים דברי ראב"י דבר פלוגתי' ר"א חסמא דמחייב ס"ל כריה"ג, ולפי דמים משלם כדאי' בגמ' ואינן מחייב יותר מדמי עצים א"כ לא הול"ל אלא פטור ור"א חסמא מחייב ומחייב היינו בדמי עצים, גם יל"ד למה לא אמר ריב"נ בפי' דמחייב בתשלומין קרן וחומש דהא אפשר לטעות דאינו מחייב יותר מדמי עצים, וי"ל דקאי על דברי ר"ע דאמר פטור מתשלומין וכו' ועלה קאי ריב"נ ומה דפטר ר"ע הוא מחייב ואכולהו מחייב, וא"כ יותר קשה למה אמר ר"א חסמא חייב ולא אמר בפי' דמחייב בדמי עצים דבהא ודאי יש לטעות דקאי אכל דברי ראב"י דמחייב בתשלומין, ולקמן נברר בס"ד דבאמת לר"א חסמא מחייב בכל התשלומין.
ב') הקשו בתוס' לעיל (דף כ"ט) ובכתובות (דף ל') לרבי דהזיד במעילה במיתה ע"כ דגלי קרא דבתרומה לא אמרי' קלב"מ א"כ למה בחמץ של הקדש במועד לא מעל, ואי נימא היכי דגלי גלי במיתה גלי אבל לא בכרת א"כ למה אמרו האוכל תרומת חמב"פ, בשוגג חייב והאיכא כרת דחמץ ע"ש, והן לרש"י לא קשה דס"ל רק בחייבי מיתות ב"ד שוגגין פטורין אבל במיתה בידי שמים ובכרת שוגגין חייבין וכן ס"ל לראב"ד ורמב"ן במלחמות בכתובות ל"ל ג') עיין בפנ"י שם שהקשה לרש"י ודעימי' דחייבי כריתות שוגגין חייבין. בשלמא לאביי דיליף מאסון אסון שפיר דשם איירי במזיד, וגם אינו לימוד גמור אבל לרבא דיליף מוהכרתי כרת שלי כמיתה שלכם הוי הקש א"כ מ"ש מזיד או שוגג ע"ש ד') עיין בפי' המשניות להרמב"ם במזיד שכ' פטור מתשלומין משום דכל האוכל חמב"פ לוקה וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם, ומדמי עצים שיעורו וכו' לפי דאסור בהנאה, והקושיות עליו נודעים א') לפמ"ש בפסקיו בפ"י מה' תרומות לפי דמים משלם וכתב הכ"מ דפסק כר"ע ובין במזיד בין בשוגג פטור וע"כ צ"ל המתני' דלא כהלכתא דלפי מדה משלם וע"כ חייב בשוגג קרן וחומש, עדיף הי' לפרש המתני' כריה"ג כדאוקמא אביי ונרויח דגם המתני' ס"ל לפי דמים משלם, ב') למה צריך ב' טעמים לתשלומין דאינו לוקה ומשלם ולדמי עצים משום דאסור בהנאה, ג') למה בחר במלקות דחמץ ולא במלקות דתרומה, ד') קשה עליו כעין קו' התוס' כתובות (דף ל') והא מדאגבה קני וחייב ממון קודם האכילה ועיין בתוי"ט ובשמן רוקח לאאזמ"ו הגאון ז"ל.
ה) הקשה בשמן רוקח על האיבעי' דלפי מדה משלם או לפי דמים משלם דאמרו הנפ"מ באכל גריווא וכו' למה לא אמרו הנפ"מ בתרומה טמאה ובתרומת חמץ דאי לפי מדה משלם משלם כל התשלומין, ואי לפי דמים משלם משלם בתרומה טמאה דמי עצים, ובתרומת חמץ פטור מכלום, והנה בתרומה טמאה עיין בגיטין (דף נ"ד) לרש"י באוכל תרומה טמאה משלם חולין טמאים וגם בתרומה טהורה מדאו' משלם חולין טמאים ופלוגתא שם בשילם בשוגג אי קנסו שוגג אטו מזיד, ופרש"י הטעם משום דלפי מדה משלם, ולרמב"ם דפסק לפי דמים משלם משלם מן החולין טמאים המתוקנים, א"כ אין נפקותא, וי"ל לרש"י להיפך יש נפ"מ בתרומה טהורה אי לפי מדה משלם. משלם חולין טמאים ואי לפי דמים משלם משלם כשיווי תרומה טהורה, ועיי' בתוס' שחלקו על רש"י, ואפשר להי"מ ברשב"א שם דבתר שעת התשלומין אזלינן ובשעת התשלומין קב חולין טמאים שוה כמו קב תרומה טהורה, א"כ הנפ"מ אי לפי דמים משלם צריך לשלם חולין טמאים כפי שיווי דמי עצים ואי לפי מדה משלם משלם ככל המדה. וי"ל גם לרש"י הנפ"מ בתרומה טמאה, וגם להי"מ יש לעיי' דאפשר דסברתם דבתר שעת תשלומין אזלי' רק אי לפי מדה משלם.
ו) הקשה בשמן רוקח לאביי דמוקי מתני' כריה"ג דמותר בהנאה ולפי דמים משלם, א"כ למה הוצרך לומר במתני' פטור מתשלומין וכו' בשלמא למאן דמוקי מתני' לפי מדה משלם א"כ בשוגג חייב בכל התשלומין הוצרך לומר בסיפא במזיד פטור מתשלומין וכו' אבל אי לפי דמים משלם וכריה"ג דמותר בהנאה גם בשוגג ליכא חיוב אלא בדמי עצים א"כ הול"ל רק במזיד פטור, ז') יקשה מאד הגמ' דאמר לי' ר"ע לריב"ב וכי מה הנאה יש כו בה וא"ל ומה הנאה יש לאוכל תרומה טמאה. א"ל תרומה טמאה יש לה היתר הסקה, אבל תרומת חמץ בפסח אין לה וכו', הנה לפי המסקנא דגמ', שוים הם דחמב"פ אסור בהנאה, ופלוגתתם רק אי לפי דמים משלם או לפי מדה משלם א"כ מה אמר ריב"נ ומה הנאה יש לאוכל תרומה טמאה, הלא גם הוא ידע החילוק דלתרומה טמאה יש לו היתר הסקה ולחמב"פ אין לו היתר הסקה, וע"כ דכך השיב לו ומה הנאה יש לאוכל תרומה טמאה היינו שאסור באכילה ואפ"ה משלם כל התשלומין וע"כ דלפי מדה משלם וא"כ מה השיב לו ר"ע חמב"פ אין לו היתר הסקה והלא ידע ריב"נ מזה דגם לדידי' אסור בהנאה רק דלפי מדה משלם ובזה אין חילוק בין תרומה טומאה לתרומת חמץ בפסח ח') יקשה הלשון וכי מה הנאה יש לו בה, דנראה דאין לאוכל הנאה, ורש"י נזהר מזה ופי' לכהן ע"ש אבל בתשובת ריב"נ ומה הנאה יש לאוכל תרומה טמאה, על האוכל קאמר, וזה צריך ביאור, ט' קו' הפנ"י דנוקי מתני' כר"י לקמן מ"ו דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו ומיירי בתרומת חמץ ביד בעלים, ועיי' בצל"ח תי' דבתרומה ביד בעלים. אין בו תובעי' ואינו מחויב רק לצי"ש וברצי"ש לא אמרינן קלב"מ כדאיתא ב"מ (צ"א) וברש"י שם וא"כ במזיד למה פטור, וכן ס"ל להפלא"ה כתובות שם וכ"כ אזמ"ו הגאון ז"ל בשמן רוקח, ולענ"ד יש לחלק, כי רש"י כ"כ גבי חיוב ממון גמור דחיובא רמי' עלי' ע"ש אבל היכי דכל החיוב אינו אלא לצי"ש י"ל דאמרי' קלב"מ, י') הרמב"ם פסק בפ"י מה' תרומות הי"ח כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים, והק' במ"ל בשלמא בשוגג בעינן דבר הראוי להיות קודש דהתשלומין נעשה תרומה, משו"ה צריך לשלם בפירות דוקא אבל במזיד התשלומין אינו תרומה ואינו אלא כחוב בעלמא א"כ למה לא ישלם גם דמים.
י"א) נסתפק המל"מ אם משלם דמי תרומה בזול או דמי חולין, ואנכי לא אבין ספיקו דעיי' בתוס' יבמות צ' בד"ה חסורי כיון דנעשים תרומה אם משלם לו דמי תרומה בזול, לא יקבל הכהן הפסדו ותלוי באיבעי' דאכל גריווא וכו' ובמזיד למה ישלם יותר מהפסדו. ומה שהביא מהתוי"ט מ"ד דמשלם קרן וחומש דמשלם דמי תרומה בזול, שם איירי בגונב ואח"כ אכלה דחייב בכפל, והכפל אינו נעשה תרומה ואין הפסד לכהן ע"ש, י"ב) צריך ביאור פסק הרמב"ם דפ"י דתרומות ה"ב פסק אחד האוכל תרומת טהורה או תרומה טמאה משלם קרן וחומש ובה"ד פסק אכל תרומה במזיד ולא התרו בו, אם הי' טהורה משלם את הקרן ולא את החומש ואם הי' טמאה משלם דמי עצים משום שאינה ראוי' אלא להסקה, וקשה למה לא מחלק מיד בה"ב בין טהורה דמשלם קרן וחומש ובין טמאה דמשלם רק דמי עצים וחומש. שהוא פוסק לפי דמים משלם, גם נראה לדידי' הלשון קרן על התשלומין, וא"כ בה"ב שכתב בין טהורה בין טמאה משלם קרן היינו כל התשלומין והלא בטמאה רק דמי עצים ישא י"ג) בטור ש"ע חו"מ סי' ש"נ כתב גנב חלבו של חבירו ואכלו משלם לו דמי חלבו, הקשה בש"ך והא דין זה חידש רב חסדא אליבא דרנב"ה דאי"ל כרת פוטר מתשלומין, אבל לדידן דלי"ל דרנב"ה אין צריך לדין זה כלל, ותי' דאיירי בהתרו בו ויש מלקות, ותי' זה אינו מספיק דהטוש"ע לא כתב רק דינים הנוהגים בזה"ז ומלקות ליתא בזה"ז ובש"ך בעצמו סי' של"ח נראה כן ע"ש. י"ד) למה אמרו משלם לו דמי חלבו, דמי חלבו מיותר והלא פשוט מה שגנב ואכל הוא דמשלם, ובגמ' לא נאמר זה הלשון רק אר"ח מודה רנב"ה בגונב וכו' דחייב, ויותר תימה על הרמב"ם פ"ב מגניבה דכתב ג"כ משלם דמי חלבו, ודרכו לתפוס בכ"מ רק לשון הגמ' ואפשר דמשום זה הבין הראב"ד דלרמב"ם לי"ל חיוב כפל, והשיג עליו ע"ש, דסבר דלמעוטי כפל קאמר דמי חלבו, אבל עיין בהה"מ דפשוט להרמב"ם דחייב בכפל וא"כ דמי חלבו מיותר. ונתרץ דבכיון כתבו בדמי חלבו, ובזה יתורץ קו' הש"ך דצריכי' לדין זה גם לדידן.
אזמ"ו הגאון ז"ל בשמן רוקח פירש פי' המשניות להרמב"ם בשכל עמוק דהרמב"ם שפי' פטור מתשלומין משום דאינו לוקה ומשלם ע"כ דפי' המתני' כפרש"י דלפי מדה משלם. והנפ"מ בין לפי מדה משלם או לפי דמים, דהקו' איך נימא קלב"מ והא מדאגבהה קני' וחיוב מיתה ל"ה רק בשעת אכילתו, אם נאמר לפי מדה משלם, החיוב לפי מדה יותר מהפסדו ע"כ משום איסור אכילתו תרומה, א"כ החיוב לפי מדה בשעת אכילתו, והחיוב לפי מדה והחיוב מלקות באים כאחת בשעת אכילתו ושפיר קלב"מ, אבל יש באכילתו תרומה גם חיוב לפי דמים מה שהפסידו ולזה החיוב משעת הגבהה, ול"ש קלב"מ, ע"כ צריכין הטעם לפטור משום דאסור בהנאה ולפי' לפטור מתשלומי' לפי מדה הטעם משום דקלב"מ, ומדמי עצים הטעם משום דאסור בהנאה, וע"כ א"א לומר הטעם משום מלקות דתרומה לפטור. דבמזיד בתרומה לפי דמים משלם, ומדאגבהה קני' ול"ש קלב"מ וגם ליכא שום חילוק בין תשלומין לדמי עצים ודפח"ח ש"י וכן מצאתי באו"ח שתירץ כן.
ויסודם בנוי אם לפי מדה משלם שייך קלב"מ, וכ"נ מפנ"י, וכן בפי' המשניות לר"ע איגר, ובמחילת מעכ"ת א"א לומר כן, דעיין בתוס' לעיל כ"ט ובכתובות ל' דממון לכפרה אינו פוטר הקלב"מ, ובתוס' מה דבחמץ של הקדש במועד לא מעל משום דהקדש הוי ממון שגזל ע"ש, ובצל"ח הבין דהתוס' כתובות ס"ל דחומש הוי ממון ולא לכפרה וזה מקושי הבנה דהתוס' כתבו דהקדש הוי ממון שגזל, ואיך אפשר לומר כן על החומש שהוא גזול, אלא כך כוונת התוס' הקרן הוא ממון שגזל וזה כרת פטרו ואם אין קרן אין חומש ואין מעילה ע"ש וא"כ חומש לכפרה. אבל רש"י דפי' לפי מה דמוקי אביי דלפי דמים משלם וכריה"ג וכרנב"ה ששגג בב' דאי הזיד בחמץ כרת פטרו הרי דגם ממון לכפרה כרת פטרו, ונראה דפליגי בזה רש"י ותוס' וכן ס"ל להפנ"י, אבל לפ"ז יהי' סתירה בדברי רש"י דכאן פי' שגג בשתיהן הרי דכרת פוטר ממון לכפרה ולעיל (כ"ט) פרש"י אם אין קרן אין חומש ואין מעילה למה אמר אם אין הקרן אין חומש מה לי חומש מה לי קרן הכל ממון וע"כ דס"ל דחומש כיון דלכפרה אינו פטרו כרת וצריכין להטעם דאם אין קרן אין חומש א"כ סותר דברי עצמו.
אבל נראה דאין סתירה בדבריו וס"ל דממון לכפרה אינו פטרו הקלב"מ, אבל מחלק דתלוי אם לפי דמים או לפי מדה משלם, דהנה אף אם לפי דמים משלם הממון לכפרה דצריך לשלם פירות והפירות נעשי' תרומה ואין הכהן יכול למחול, ואפ"ה באין כאן דמים דאינו שוה כלום פטור מתשלומי', ואם יש איזה דמים אינו חייב יותר, וע"כ דתלוי הכפרה בחיוב ממון, אם יש חיוב ממון אז החיוב לכפרה, כמו דאמרי' בהקדש אם יש קרן יש חומש ומעילה, וא"כ אם הקלב"מ פוטר ממון אין כאן חיוב לכפרה, אבל אם לפי מדה משלם אף בלי שום חיוב ממון דאין הפסד כלל אפ"ה חייב דהחיוב לכפרה אינו תלוי בחייב ממון, רק החיוב משום לכפרה ובלכפרה אין הקלב"מ פטרו, והנה בגמ' לאביי דמוקי לפי דמים משלם וכריה"ג וכרנב"ה שפיר פרש"י דשגג בשתיהן, כיון דלפי דמים משלם הקלב"מ פטרו וליכא חיוב ממון וממילא ליכא משום כפרה, ולעיל (כ"ט) אם נימא דהחומש אינו תלוי בחיוב קרן, הרי החומש לכפרה ואין הכרת פטרו, אבל מאחר דתלוי בחיוב קרן, כיון דבקרן פוטר הקלב"מ ממילא ליכא חיוב חומש ושפיר פרש"י אם אין קרן אין חומש, ומעתה אין סתירה ברש"י וס"ל אם לפי מדה משלם כהתוס' דממון לכפרה אין הקלב"מ פטרו ולפי"ז אם הרמב"ם בפי' המשניות פי' דפטור מתשלומין משום דאינו לוקה ומשלם ע"כ דלא פי' המתני' דלפי מדה משלם רק לפי דמים משלם, וא"כ הקושי' במ"ע כיון דאסור בהנאה ל"ל הטעם דאינו לוקה ומשלם.
ונלע"ד לפרש דבחו"מ סי' רל"ד וביו"ד סי' קי"ט הובא בהאכיל איסור דרבנן מנכה לו מן הדמים מה שאכל, ועיין בש"ך דמנכה לו דמי הכל כהיתר, דרבנן לא גזרו איסור להוציא ממון ע"ש, ובמחנה אפרים סי' ט' מנזקי ממון חולק ע"ז וס"ל דמנכה לו רק דמי איסור בזול, והן זה בהאכילו איסור דרבנן ברשות כגון שמכר לו, אבל באכל שלא ברשותו היינו גנב או גזלן שאכל י"ל גם להמחנ"א וגם באיסור דאורייתא משלם לו דמי היתר דעיין בב"ק (דף כ') בהדר בחצר חבירו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר פטור משום דזה נהנה וזה לא חסר דפטור אבל בשחרוריתא דביתא או בהקיפה יתירתא, אף בהפסד מועט וההנאה הרבה צריך לשלם לו כל דמי הנאתו, וכ"כ בתוס' כתובות ל' גבי זר שאכל תרומה ותחב לו בבית הבליעה ע"ש, וא"כ באכל איסור של חבירו שלא ברשות דחסרי' דמי איסור בזול צריך לשלם כל דמי הנאתו כאלו אכל היתר, וא"ל דשאני חצר דלא קיימא לאגרא דהוי שיווי ממון יש בחצר אלו קיימא לאגרא, אבל הכא באיסור אינו שוה לשום אדם יותר מדמי איסור, זה אינו דעיי' בתוס' שם ביכול לאהדורי ע"י הדחק אף דשלא בפניו מחזי חזי כיון דנמאסת אינו שוה פרוטה, אף דאמרי' זה נהנה וזה לא חסר פטור, חייב לשלם לו כל דמי הנאתו ע"ש ושם ג"כ אינו שוה לשום אדם שוה פרוטה, ואפ"ה חייב לשלם ככל הנאתו, ולפי"ז באכל תרומה טמאה דמפסידו רק דמי עצים והוא נהנה כמו באכילת היתר צריך לשלם כל דמי הנאתו ואף בשוגג דאדם מועד לעולם, וכן איתא בגמ' לא גרע מגזלן ואיירי בשוגג, וא"כ אף למאן דס"ל לפי דמים משלם צריך לשלם כמו למאן דס"ל לפי מדה משלם אי איכא הפסד מועט, ובזה מובנים דברי ריב"נ לר"ע דריב"נ ידע דגם ר"ע מחייב בתרומה טמאה בכל התשלומין כמו בטהורה, וסבר דע"כ ס"ל לר"ע לפי מדה משלם דהרי אין בו אלא דמי עצים ואפ"ה אתה מחייבו יותר, וע"ז השיב ר"ג תרומה טמאה יש לו היתר הסקה א"כ מפסידו דמי עצים ונהנה באכילתו כמו בהיתר ולכך צריך לשלם לו כל דמי הנאתו, אבל בתרומת חמב"פ אין לו היתר הסקה ואינו מפסידו כלום ולפי דמים משלם לפיכך פטור.
ומעתה אם נוקים המתני' כריה"ג דאין לו הפסד אלא דמי עצים, באכל שלא ברשות אף בשוגג כמ"ש כיון דמפסידו דמי עצים חייב בכל הנאתו ובכל התשלומין, וא"כ גם לריה"ג צריך לאשמועינן כמ"ש להאוקימתא דלפ"מ משלם במזיד פטור מתשלומין כיון דברישא בשוגג חייב בקרן וחומש, ומתורץ קו' השמן רוקח. וגם מתורץ למה אמר ר"א חסמא חייב ולא פי' דחייב בד"ע כיון די"ל דאכל דברי ראב"י קאי גם אתשלומי' כמו דאמרי' לריב"נ, ולפמ"ש ניחא דבאמת ר"א חסמא מחייב בכל התשלומין כיון דס"ל כריה"ג דמפסידו דמ"ע חייב בכל הנאתו באכילתו, וגם אין מקום לספיקא דהמל"מ, כיון דמפסידו דמי איסור בזול מחייב בכל הנאתו כדמי חולין, ומיושב ג"כ קו' השמן רוקח אמאי לא אמרו הנפ"מ באיבעי' דלפי מדה וכו' בתרומה טמאה, דלפמ"ש גם למאן דס"ל לפי דמים משלם צריך לשלם כל דמי הנאתו, וגם לא אמרו הנפ"מ בתרומת חמץ כי רוצה לומר הנפ"מ לכ"ע גם לריה"ג, ולריה"ג כמ"ש אין נפקותא בזה אם לפי מדה או לפי דמים משלם לפי' אמר הנפ"מ באכל גריווא וכו' ולקמן נתרץ עוד בס"ד למה לא אמרו הנ"פמ בתרומת חמץ.
והנה אף דבהפסד מועט צריך לשלם כל דמי הנאתו, מ"מ אינו צריך לשלם יותר ממה שאפשר להשיג הנאתו, ע"כ באכל תרומה טמאה א"צ לשלם אלא מחולין טמאים כדאיתא גיטין (דף נ"ד) וברמב"ם פ"י מתרומות, ועיין בב"ק שם האי גברא דבנה אפדנא אקלקלתא דיתמי גבה ר"נ אפדנא מיני' וכתב הרא"ש שם לא דגבה אפדנא מיני' אלא מה שצריך לשלם עבור הקרקע לבנות שם אפדנא וכן הכא הנאתו כפי מה שצריך בעד הנאה זו מדבר המותר כו שהוא חולין טמאים דמותר לו, ואין לומר דישלם לו פחות מזה כדמי תרומה טמאה דהוא אסור לו, וע"כ משלם חולין טמאים, ואין להקשות עמ"ש דצריך לשלם לו גם בשוגג בככל דמי הנאתו מגמ' כתובות (כ"ד ע"ב) הניח להם אביהם פרה שאולה וסבורים שהי' שלהם דמשלמי' דמי בשר בזול ופרש"י כל זוזא חשבינן בארבעה דנקי וכו' ע"ש. הרי דא"צ לשלם כל הנאתו, עיין בשמ"ק בשם הרמב"ן דהגמ' שהביא רש"י אינו גמ' רק מרב יהודאי גאון דאין ענין בשר לכאן אלא משלמי' דמי בשר בזול. היינו אלו הי' יודעים שאינה שלהם לא הי' אוכלים אלא בזול ע"ש, וזה כמ"ש דדנין הנאתו כפי שיווי הנאתו לו והנאתם כפי מה שהי' רוצים להנות, וכן בנ"ד אפשר הנאתם בחולין טמאים, [ועיי' יומא פ"א בזר שאכל שזפין וכו' דשם משלם רק דמי עצים, דגם כן אפשר לחשוב הנאתו בדמי עצים, ועיין בתוספות מנחות (דף ס"ט) ע"ב דכבר נתחללה מראשון ומותר לזר ע"ש] וכל זה אם ההפסד והתשלומין לאחד, אבל באין הפסד לבעלים. או בהפסד לבעלים והתשלומי' לאחר כמו לשבט פטור מדמי הנאתו, ובזה מתורץ קושי' הפנ"י דלוקמא מתני' בתרומה ביד בעלים וכר"י דאמר לא זהו חמץ שמוזהרי' עליו דהנה לכאורה אין מקום לקו' זו, דגם לר"י תרומה ביד בעלים שהחמיצה לא עדיף מבטלו דאיתא בתוס' ריש פרקין ובדף ו' באיבעי' דרבא דצריך לשורפו משום שמא יבוא לאכלו ודינא דר"י רק בחלה בטומאה ביו"ט כיצד מפרישין דלדעתו טוב יותר להפרישו ולהניחו עד המועד ולשורפו, ואי צריך לשורפו אין כאן שיווי ממון. ואף דלהפנ"י כמו בהקדש דאיכא איסור מיתה בדיל מיני' כן בתרומה, עיי' בדברי ירמי' לאאמ"ו הגאון ז"ל פ"ג מחו"מ הוכיח מדברי הגהות מל"מ דרק היכי דאיכא קרבן מעילה בדיל מיני' ובתרומה ליכא קרבן, ואף דבחמץ דאיכא קרבן שהוא בכרת ולא בדיל מיני' שאני התם דלמודי' בי' כל השנה כדאיתא בגמ' ו' וברש"י שם. ולפ"ז אין לו אלא דמי הנאת עצים בשעה ששרפו כמו לחד דיעה בירושלמי דחמץ של נכרי מותר בהנאה תוך הפסח, ואין לו אלא דמי עצים כמו לריה"ג, אבל החילוק הוא דלריה"ג כיון דמפסידו דמי עצים חייב בכל הנאתו שהוא תרומה של כהן כיון דההפסד והתשלומי' לאחד, אבל לר"י בתרומה ביד בעלים אף דאי נימא דטו"ה לבעלים הוי הפסד מועט, מ"מ התשלומין לכהנים ואין לו תובעי' ואינו מתחייב רק כהפסדו ולא כהנאתו, גם זולת זה אין לומר בלצי"ש שישלם יותר מהפסדו ואינו חייב רק בד"ע וא"כ קושי' השמן רוקח במ"ע למה אמרו פטור מתשלומין והלא גם בשוגג אינו חייב אלא דמי עצים לכן א"א לאוקמא מתני' כר"י ומתורץ קושי' הפנ"י.
ולפמ"ש יש לאוקים המתני' כריה"ג כיון דיש הפסד דמי עצים חייב בכל התשלומין ככל הנאתו, ומדויק הלשון ומדמי עצים דא"ל פטור מכלום, דרוצה לפרש טעם הפטור מהחיוב תשלומין, דעיין בתוס' (מ"ג) דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא וכ"כ כאן כוונתו במ"ש ומד"ע לפי דפטור מד"ע פטור מתשלומין דאם הי' חייב בד"ע גם בתשלומין הי' חייב, וכן בלשון ר"ע וראב"י – ועוד יש חילוק בין אי נימא מדאגבהה קני' ונתחייב משעת הגבהה ובין שנתחייב בשעת אכילתו, דאם החיוב בשעת הגבהתו החיוב תחת ההפסד ובאכילתו אין הפסד יותר אינו משלם אלא הפסדו ולא הנאתו דאין בהנאתו הפסד יותר, ול"ד למ"ש התוס' ב"ק (כ' ע"ב) בד"ה הא אתבנהנית, אף דבשעת הנאה ל"ה הפסד כיון דהנאה באה ע"י חסרון חייב על כל הנאתו ע"ש. שא"ה דהנאה באה ע"י חסרון הוי כאלו החסרון והנאה באים כאחת, אבל הכא כיון דבהגבהתו נתחייב חיובו לשלם הוי כאלו שילם החסרון ואין כאן חסרון. והנאה אח"כ לא נעשה ע"י חסרון ועל הנאה לבד אינו חייב דזה הנאה וזה לא חסר פטור, אבל אם החסרון והנאה באים כאחת חייב ככל הנאתו.
ובזה מיושב הרמב"ם דבהלכה ב' דאיירי בשוגג ומסתמא איירי בשוגג דסבור שהוא חולין שלו, ולא קני בהגבהה. החסרון והנאה בשעת אכילה ובאים כאחת ע"כ צריך לשלם כל התשלומין ככל הנאתו ולכך אינו מחלק בין תרומה טהורה ובין תרומה טמאה, אבל בה"ד דאיירי במזיד דידע שאינו שלו וקני ונתחייב בשעת הגבהה א"צ לשלם רק החסרון, וע"כ מחלק בין תרומה טהורה ובין תרומה טמאה, ואף דהרמב"ם כ' דשגג מיתה הוי שוגג. מ"מ סתם שוגג דסבור שהוא חולין שלו, גם אפשר כמו דס"ל שגג במיתה הוי שוגג דאלו הי' יודע דבמיתה לא הוי אכל, כן לענין קנין, כיון דקנייתו משום לאכלו אלו הוי ידע דבמיתה כפיה קני לי' והוי קנין בטעות ומה שכתב בהלכה י"ח כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד וכו' משלם מן החולין המתוקנים. יש לדייק דבה' הקודמות אמר אכל וכאן אמר כל האוכל וכו' היינו מדין אכילת תרומה דליחייב על אכילה לבד כגון בתרומה שירש מאבי אמו כהן או שקנה תרומה למכור לכהנים בזול דלא קני בהגבהה להתחייב עליו ובאמת יש להקשות על הגמ' שהקשו לאביי בזר שאכל תרומה נימא מדאגבהה קני' הלא יש לאוקי' בקסבור שהוא תרומה שלו דמזיד על איסור תרומה ואינו מתחייב בהגבהתו, וי"ל כיון דלא בכל אנפי משכחת מוקי לי' בתחב לתוך פיו, ואין להקשות כיון דבתרומה שלו, אין חיוב ממון למה יתחייב באכלו למאן דס"ל לפ"ד משלם. וי"ל דזה מקרי הפסד ממון לשבט דאינו ראוי אלא לכהנים, משא"כ בחמב"פ דאין לו דמים כלל] והחסרון והנאה באים כאחת, וחייב לשלם הכל ולמה בפירות דוקא, י"ל דדבר פשוט, אם הכהן רוצה לקבל דמים או שוה כסף דדי דלא גרע ממחל דיכול למחול הכל, רק באם אינו רוצה לקבל דמים רק פירות שהוא כמו דאמרי' בהאכיל לפועליו תרומה הובא בירושלמי אליבא דר"ל דטפילה איכא בינייהו, דצריך לשלם שכר טרחו וכן הכא, וכן מן המתוקני' דחסר תיקון אבל די בחולין טמאים. ולפמ"ש יש בדינא דר"ח בגונב חלבו של חבירו וכו' ב' נפקותות, א') לחיוב לרנב"ה דכרת פוטר מתשלומי' בגונב וכו' דנתחייב בהגבהה חייב, ב') לדידן לפטור דאין כרת פוטר דכיון דנתחייב בשעת הגבהה בגונב אינו מחויב לשלם אלא החסרון ופטור מלשלם כדי הנאתו. וא"כ שפיר הדין דטור שו"ע חו"מ סי' ש"ג וכן הרמב"ם פ"ב מגניבה גנב חלבו וכו' שאינו חייב לשלם כפי הנאתו דמי היתר רק כפי הגניבה דמי איסור ומדויק הדברים "דמי חלבו" דייקו לכתוב דמי חלבו שלא יתחייב יותר, ומתורץ קו' הש"ך דגם לדידן צריכי' לדינא דרב חסדא. ויש לומר גם בתרומת חמץ למאן דס"ל אסור בהנאה, ולפ"ד משלם דמשלם קרן וחומש בכל התשלומין בשוגג, דעיין לעיל (כ"ט) בתוס' שהקשו על המתני' קידושין (נ"ז) המקדש בערלה ובכ"כ וכו' אינה מקודשת, והא אפרן מותר ותי' דלית באפרן שוה פרוטה ע"ש. והנה בגזל ואם כמ"ש היכי דאיכא הפסד מועט משלם ככל הנאתו, וא"כ אי נימא אין ביעור חמץ אלא שריפה אפרן מותר, וכאן אי הוי הפסד אף בפחות משו"פ משלם ככל הנאתו. וא"כ גם באסור בהנאה ולפ"ד משלם משלם בשוגג קרן וחומש, ולפ"ז בהאיבעי' דלפ"ד או לפ"מ משלם א"ל הנפ"מ בתרומת חמץ דלמאן דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה גם בתרומת חמץ חייב בכל התשלומי' כמו בלפי מדה כיון דהפסיד אפרן ורוצים לאוקים האיבעי' גם אליבא דמאן דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה.
ובזה מובנים דברי פירוש המשניות להרמב"ם דלפי האמור יש חילוק בין אם הקנין בשעת הגבהה או בשעת אכילה, גם יש חילוק בין שוגג למזיד בשוגג דסבור שהוא שלו לא קני' בהגבהה, ואז החיוב בשעת אכילה, החיוב והנאה באים כאחת וחייב לשלם ככל הנאתו אבל במזיד דידע שאינו שלו קנה בהגבהה, אינו חייב על הנאתו ולפי' בשוגג כיון דהפסיד אפרן היתר חייב בקרן וחומש ובמזיד פטור מתשלומי' ומדמי עצים בתרומת חמץ דאסור בהנאה, וחילוק זה גם לענין קלב"מ כמבואר ולכך צריך לב' טעמים דהוא פסק לפ"ד משלם וכן מפרש המתני' רק דמוקי' להמתני' אליבא דמאן דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ואפרן מותר ומפסיד לי' דמי אפרן וכיון דבשוגג בתרומה לא ידע שאינו שלו הקנין החסרון והנאה באי' כאחת חייב בתשלומין, אבל בהזיד בחמץ פטור משום דהחיוב בשעת אכילה דלא קני בהגבהה שייך קלב"מ, ומד"ע ע"כ באין החסרון והנאה באים כאחת דאל"כ ל"ש דמ"ע לבד וע"כ דאיירי דקני בהגבהה והיכי דידע שאינו שלו, א"כ ל"ש קלב"מ, לזה צריך הטעם דאסור בהנאה, אבל במזיד בתרומה ל"ש כ"ז ולכך הביא רק מלקות דחמץ.
אבל לפ"ז יקשה קו' הגמ' תנן האוכל תרומת חמץ וכו' אי אמרת בשלמא לפי מדה משלם שפיר אלא אי אמרת לפ"ד משלם חמב"פ בר דמים הוא ומאי קו' והא לפמ"ש גם אי לפי דמים משלם בשוגג חייב בתשלומי' משום דהפסיד אפרן ומשלם כדי כל הנאתו, וי"ל דבגמ' רוצים לאוקמא המתני' כהלכתא כחכמים דמפרר וזורה לרוח וכו' דאפרן אסור וליכא שום הפסד אבל בהאיבעי' רוצי' לאוקי' הנפ"מ לכ"ע גם למאן דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה לפי' אמרו הנפ"מ באכל גריווא וכו'.
ומעתה הרמב"ם בפי' המשניות כמו בפסקיו דלפ"ד משלם רק דפי' המתני' אליבא דמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה והרמב"ם בפסקיו פוסק דמפרר וזורה לרוח כחכמים ואינו מן הנשרפין ולפי' אפרן אסור ולכך פסק דלא כמתני' דגם בשוגג פטור, ומה דפי' המתני' למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה משום דבירושלמי ריש פ' כ"ש איתא רבי אומר תשביתו שאור מבתיכם שהוא בבל יראה וב"י ואיזה זה בשריפה, ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ורבי המסדר משניות ע"כ פי' המתני' אליבי' וגמ' דילן לא ס"ל הא דירושלמי ולכך הקשו תנן האוכל וכו' וידוע דהרמב"ם נקט כמה פעמים כהירושלמי ומדויק הלשון ומדמי עצים דאי אפשר לומר פטור מכלום דיש איזה חיוב שהוא אפרן.
אבל לפ"ז הקו' לר"ע דאי"ל לעיל ה' דאין ביעור חמץ אלא שריפה וגחלת ואפרן מותר עיי"ש ובתוס' ולמה לדידי' פטור מתשלומין והא לפמ"ש גם בלפ"ד משלם חייב בקרן וחומש, והנה ראיתי בס' מגדול אחד שבאחרונים ואין בזכרוני כעת שמו, כתב דאף דאין ביעור חמץ אלא שריפה, לר"י דיליף מנותר גם אפרן אסור זה לר"י דיליף מנותר אבל לרבי דיליף מלא ימצא אפרן מותר. ויש לתרץ דברי ר"ע דהתוס' תי' עוד דלפי' אינה מקודשת דרק כשהוא בעין אסור בהנאה ומוסבר יותר ברשב"א שם דאפרן הוי כגופא אחרינא ע"ש, וכן הכא אפשר לומר דאין לחייב משום הפסד אפרן דהוי כגופא אחרינא, אבל ז"א מספיק דעיין בחו"מ סי' שפ"ו פסקינן כר"מ דדאין דינא דגרמי ולכך השורף שטרותו של חבירו חייב, ועיין בש"ך בשם הרמב"ן דמדינא דאו' חייב, והנה בשורף שטרותו של חבירו ג"כ אינו גופו ממון מ"מ חייב מדינא דגרמי כבגוף הממון אף דהממון גופא אחרינא כן הכא לענין הפסד הוי הפסד כבגופו ויש לחייבו כר"ע, וי"ל דבאמת יש חולקים על דינא דר"מ כדאי' בגמ' וי"ל דגם לר"ע לא דאין דינא דגרמי וליכא הפסד אפרן להתחייב עליו ולכך ס"ל דפטור, אבל המתני' דאי' בריש גיטין מהדרינן לאוקי' כר"מ דסתם מתני' ר"מ ע"ש ע"כ גם המתני' דהכא כר"מ דדאין דינא דגרמי הוי הפסד אפרן ולכך חייב בכל התשלומין, גם אליבא דר"ע. י"ל אפי אי נימא דדאין דינא דגרמי וחייב על הפסד אפרן מ"מ אין לחייבו משום זה בכל התשלומין. כיון דהוא כגופא אחרינא אין לחייבו משום החסרון בגוף אחר והנאתו בגוף אחר דלא יעלה על הדעת לומר בדר בחצר חבירו שלא מדעתו דמחייבי' לי' משום שחרוריתא דביתא דנחייבי' בדר שלא מדעתו, ושורף תבואותיו שיעלה לו שכר דירה, וכן הכא דהוי כגופא אחרינא ולפיכך ס"ל דפטור ומדויק גם לדידי' מדמי עצים כמש"ל, והמתני' ס"ל דהוי כגוף אחר לענין הפסד. מכל האמור דאי איכא הפסד מועט בתרומת חמץ דצריך לשלם כל דמי הנאתו, אבל על הא יש לדון אי איכא הנאה ועיין או"ח סי' קצ"ו ור"ד לענין ברכה דאכילת איסור לא חשוב הנאה ואינו מברך, וברמב"ם פ"א מה' ברכות פלוגתא בין הרמב"ם וראב"ד, ובמג"א הביא לענין חולה שאכל ביוה"כ ע"ש, ולענין תשלומין עיין בתוס' כתובות ל' דבליעת איסור לא חשוב הנאה דאניס דלא ניח"ל באכילת איסור. ובחו"מ סי' רל"ד וביו"ד סי' קי"ט הובא במכר לו איסור דאו' מה שאכל אכל ומחזיר לו הדמים, ובסמ"ע נתן הטעם דלא חשוב הנאה דמצער עצמו ע"ש. ובהפלא"ה כתובות הקשה ממתני' דהכא דבשוגג משלם קרן וחומש, הא אכילת איסור בשוגג לא הוי הנאה ע"ש והנה גם על כל זר שאכל תרומה יש להקשות למה בשוגג משלם חומש. על הקרן חייב דגם מזיק חייב אבל על החומש כי יאכל פרט למזיק, ואכילת איסור הוי רק מזיק, וי"ל דגלי קרא בתרומה דחייב. אבל בתרומת חמץ בחמץ לא גלי דאכילת איסור חשוב אכילה. אבל קו' זו יש לתרץ דיש להקשות להסמ"ע דאכילת איסור בשוגג הוי צער. ואפ"ה בתרומה חשוב אכילה לחייבו חומש למה פסק הרמב"ם בשבע וקץ במזונו דפטור מחומש, הרי דגם בתרומה משום צער לא חשוב אכילה, ויש לחלק דבאכילת איסור הנאה לגוף, ובשבע וקץ במזונו דמצער הגוף לא הוי לגוף הנאה, אבל באכילת איסור בשוגג הוי צער רק לנפש דלהגוף הוי הנאה ולפיכך חשוב גבי תרומה הנאה, וא"כ מאי נפ"מ אי איכא גם איסור חמץ. מ"מ כא הוי אלא צער לנפש דלהגוף לא חסר מהנאתו, וצער הנפש גילתה תורה בתרומה דחשוב אכילה, ואין לומר למה צריכין גילוי הקרא כיון דלהגוף הוי הנאה, גמורה י"ל כמ"ש המג"א בשם הכוונות בסי' ו' דנשמה נהנית מרוחניי' המאכל א"כ גם לנשמה הנאה ובעי' להיות חשוב אכילה ואכילה היינו הנאה גם לנפש, ובתרומה גילתה תורה דסגי דליהוי חשוב אכילה בהנאה לגוף לבד ובזה אין חילוק אם יש עוד איסור אחר דחמץ ומתורץ קו' הפלא"ה.
אבל כך יש להקשות הא לא גלי קרא כלל בתרומה דאכילת איסור חשוב אכילה, דעיין במחנה אפרים הקשה על הרמב"ם דלענין ברכה פוטר דלא חשוב הנאה, ובפ"י דתרומות במאכיל לפועליו תרומה צריך לשלם דמים היתירם על דמי תרומה אבל דמי תרומה מנכה להם ואם כן חשוב אכילה, ותירץ דשאני איסור טבל וטריפה מאיסור תרומה דמותר לכהנים ולפיכך חשוב אכילה. וא"כ במה דזר חייב בשוגג. לא משום דגלי קרא דאיסור חשוב אכילה לגבי' דשאני תרומה דמותר לכהנים משא"כ חמץ דאסור לכל העולם, ואפשר כמו דמחלק בין תרומה לשאר איסורים משום דתרומה מותר לכהנים, כן יש לחלק בין חמץ לשאר איסורים דחמץ מותר בשאר ימות השנה לפיכך חשוב אכילה, אבל מ"ש מחולה ביוה"כ לרא"ה שאינו מברך, גם יקשה להמחנה אפרים דעוד יש סתירה בדברי הרמב"ם מ"ש תרומה מטבל ומעשר שלא נטלה תרומתו דאינו מברך, ואי משום דאסור לכל העולם. עיין קידושין (ל"ח ע"ב) בתוס' דטבל לא חמור מתרומה דאיסורו רק משום תרומה, והיותר קשה. על כל אלה הסוברים דאכילת איסור בשוגג לא חשוב אכילה מגמ' מפורשת המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה הרי דנהנה וחייב.
ונלע"ד בדעת הרמב"ם, דבתרומה יש הנאה באכילה בשוגג, דעיקר הסברא דלא חשוב אכילה כמ"ש בסמ"ע דמצער עצמו. והצער הוא משום שגגת עבירה, ובתרומה התשלומין אף למאן דס"ל למ"ד משלם התשלומין לכפרה ונתכפרה שגגת העבירה, לפיכך הוי בכלל הנאה וחיוב תשלומין והנאה באים כאחת. משא"כ בטבל ומעשר שלא נטלה תרומתו ובנבלה וטריפה שלא נתכפרה העבירה, ומשו"ה שם אינו מברך ולפ"ז גם בתרומה טמאה דאסורה לכל העולם מ"מ חשוב נהנה כיון דאיכא תשלומין והתשלומין לכפרה, וזה נגד דעת המחנ"א דמחלק בין תרומה טהורה לטמאה ובזה מובן יותר הויכוח בין ר"ע לריב"נ דכך אמר ר"ע לדידך דאמרת לפ"מ משלם, ומשו"ה משלם יותר מהפסדו וגם במקום דאין הפסד כלל היינו בתרומת חמץ דהא גם לדידך אסור בהנאה, וע"כ משום דהתשלומין לכפרה ודינו כמו בחומש, ובחומש כתיב כי יאכל פרט למזיק, ורק היכי דאיכא הנאת אכילה חייב, א"כ בתרומת חמץ דע"י איסור בשוגג ליכא הנאה וע"ז ג"כ כתיב כי יאכל למה יתחייב, וז"ש וכי מה הנאה יש לו בה. וע"ז השיב ריב"נ ומה הנאה יש לאוכל תרומה טמאה, דגם לדידך חייב בחומש, וע"ז השיב ר"ע מה לתרומה טמאה דיש היתר הסקה וא"כ יש תשלומין ותשלומין לכפרה ונתכפר האיסור, הוי אכילת איסור הנאה אבל בתרומת חמץ אין לו היתר הסקה אין תשלומין ואין כפרה ואין הנאה באכילתו, וריב"נ לא חש להשיב ע"ז, דלדידי' לכך חייבה תורה לפ"מ דע"י התשלומין החיוב תשלומין והנאה באים כאחת.
והנה אף דלפמ"ש לר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה מותר באפרן וחייב לשלם אפרן י"ל כמ"ש הרשב"א דהוי גופא אחרינא, א"כ מה דמשלם אינו לכפרה דאינו בא על אכילת תרומה בעין, רק דחייב על דבר שאינו בעולם וכיון דאינו לכפרה אינו בכלל נהנה וחייב באפרן משום מזיק דעלמא מדינא דגרמי ובזה נבין יותר למה בממון לכפרה לא אמרי' קלב"מ דיש לנו טעם דאמרינן קלב"מ והוא משום דלא מחייבי' ב' רשעיות אבל חיוב לכפרה אינו בא לחייבו רק לטובתו לכפרתו ע"כ לא מקרי רשעה, ולפ"ז גם באיכא איסור אחר היינו חמץ זולת האיסור תרומה ג"כ חייב, אבל כמ"ש י"ל דטעמא דממון לכפרה על שגגת עבירה מכפרת שגגת העבירה וליכא עונש עבירה וא"כ נפל הדין דקלב"מ בבירא, דליכא קלב"מ כיון דליכא עונש שגגת כרת או עונש מיתה ביד"ש, ומיושב קו' התוס' לרבי דהזיד במעילה במיתה וכו' דלפמ"ש שגגת עבירה ועונש מיתה ביד"ש מכרת נתכפרה ע"י התשלומין ולכך חייב בתשלומין ולא משום גזה"כ, אבל זה ניחא לענין איסור תרומה, אבל בתרומת חמץ אין התשלומין לכפרה על איסור חמץ ואם שגגת דכרת דחמץ פוטר נימא קלב"מ ולמה חייב בשוגג.
ויש לומר כמו בתרומה התשלומין לכפרה מסלק העונש ומסלק הקלב"מ, כן בחמץ הקרבן חטאת מסלק בשוגג כרת וקלב"מ, ומעתה בכל שגגת כרת דאיכא קרבן הקרבן מכפר ומסלק העונש שגגת כרת וקלב"מ וא"כ במזיד חשוב הנאה דרצונו בכך ובשוגג הקרבן מכפר ומסלק עונש שגגת כרת וליתא לקלב"מ ובזה מתו' מה דקשה מהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, הרי דגם במתעסק חשוב נהנה י"ל כיון דבחלבים ועריות איכא קרבן בשוגג החיוב והנאה באים כאחת, כיון דחייב נהנה וכיון דנהנה חייב משא"כ באכילת נבילות וטריפות בטבל ושאר איסורים דליכא קרבן בשוגג ולא תשלומין לכפרה אינם בכלל הנאה ואינו מברך, ולפ"ז בכל חייבי כריתות דאיכא בשוגג קרבן לכפר ליכא קלב"מ ובזה מובן שיטת רש"י וראב"ד דאף לרנב"ה, בשגגת כרת חייב דליכא משום קלב"מ דקרבן מכפר, אבל א"כ גם בשגגת מיתת ב"ד נימא כן, ואפ"ה אמרינן חייבי מיתות ב"ד שוגגין פטורין.
ויש לומר דיש להבין למה פליגי חכמים על רנב"ה, והא הוי הקש דכרת שלי כמיתה שלכם וי"ל דאיתא בגמ' מכות (דף י"ג) פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע דלר"ע בחייבי מיתות ב"ד אין לוקין והטעם אמרו בכרת דאם עשה תשובה ב"ד שלמעלה מוחלין לו, ובמיתת ב"ד אין ב"ד שלמטה מוחלין לו וע"כ בכרת דב"ד שלמעלה מוחלין לו לא הוי רשעה אחת והקשו בגמ' השתא מיהת לא עבדי תשובה ותי' לא פסיקי' לי' ע"ש, וי"ל דבזה פליגי דקיי"ל כר"ע וא"כ כיון דאפשר לו ויעשה תשובה ויתכפר לו לא מקרי כרת רשעה אחת, ורנב"ה ס"ל השתא מיהת לא עבדי תשובה, וא"כ בשעת מעשה יש רשעה דכרת ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות ולפיכך פטור מתשלומין ועיין בב"ק (ע"ג) בכת עדות אחת שהעידו על הגניבה ועל הטביחה לר' יוסי כיון דהוזמו על הטביחה ואמרינן למפרע הוא נפסל, כיון דנפסלו על הטביחה למפרע, נפסלו ג"כ על הגניבה דתוך כד"ד כד"ד ע"ש, ואם נאמר כן לפסול למפרע מכ"ש שנאמר לכפר לו למפרע תוך כד"ד, ולפ"ז אם עשו תשובה תוך כד"ד לעבירה, מכפרת על העבירה תוך כד"ד למפרע וא"כ אם אמר דעשה תשובה מיד תוך כד"ד לעבירה נתכפרה העבירה וליכא עונש וליכא רשעה, ולחובתו לחייב עצמו ממון נאמן וא"כ במזיד כרת יש כפרה בתשובה על שעת מעשה העבירה, ואין לומר דדיבור אינו מבטל מעשה, דתשובה מבטלת ומכפרת על מעשה עבירה גם לאח"ז מכ"ש דמכפרת תוך כד"ד על מעשה העבירה למפרע, וא"כ יש גווני גם לרנב"ה דכרת במזיד חייב בתשלומין היכי דשב תוך כד"ד רק מסתמא אמרינן כמו בעשה תשובה דתוך כד"ד כד"ד, בלא ידעי' דעשה תשובה וגם לא אמר דעשה תשובה מיד אמרי' תוך כד"ד כד"ד ובודאי לא עשה תשובה ולכך פוטר ולפ"ז ההקש קיימא בשוגג כמזיד בכרת דגם במזיד אי איכא כפרה כמו בשב בתוך כד"ד אינו פוטר כן בשוגג דאיכא מיד בשעת השוגג חיוב קרבן לכפרה או חיוב תשלומין לכפרה אינו פוטר, משא"כ במיתת ב"ד דאין מוחלין בכל מזיד פוטר ולכך גם בשוגג פוטר דשוגג כמזיד ומתו' קו' הפנ"י דבאמת קיים ההקש ואפ"ה שפיר מובן שיטת רש"י ודעימי' דשגגת כרת אינו פוטר, ולפ"ז גם לרש"י דשגגת אינו פוטר ג"כ ס"ל כתנא דבי חזקי' ונסתרו דברי המהרש"א שכתב דרש"י לא ס"ל כתנא דבי חזקי' ע"ש.
בצל"ח הקשה, למה מוקי לי' אביי כרנב"ה ובמזיד פטור משום כרת, למה לא מוקי לה ככ"ע ובמזיד פטור משום מלקות דתרומה, ואי משום דלא יקשה כקו' רש"י דלמה לא מוקי מתני' בחמץ חולין של חבירו דאשמועינן גם חייבי מיתת ביד"ש פוטר, כן י"ל במלקות דתרומה ע"ש, וכוונתו דאשמועינן דבתרומה איכא מלקות, דלא נשמע רק הרמב"ם פסק כן ועיי"ש בכ"מ, ונ"ל דהתוס' כתובות שם הקשו גם לרנב"ה י"ל מדאגבהה מתחייב וכו' ותי' הפנ"י דאיירי בשוגג וסבור שהוא חולין שלו, וקו' האחרונים על הרמב"ם בפי' המשניות נימא מדאגבהה קני' ולתרץ בתחב לו בבית הבליעה הוא דוחק דהי' להם לפרש עיין בשמן רוקח. אבל אי מוקמי' במזיד בתרומה וכרש"י דאשמועינן גם במיתה ביד"ש פטור דאל"כ לוקמא בחמץ של חבירו, ע"כ א"א לאוקמא רק בתחב לו בבית הבליעה, ואין קו' דהי"ל לפרושי ככה. דלאביי אין זה דבר חדש. דלדידי' דאמרינן זר שאכל תרומה א"ב, אמרו בגמ' דאיירי בתחב לו בבית הבליעה ומפרש גם המתניתן כן, והנה בתחב לו בבית הבליעה ולא מצי לאהדורי, אלא ע"י הדחק פי' הריטב"א ע"י צער וע"י הדחק עיי"ש וא"כ מנא אפשר לידע אם יכול לאהדורי ע"י הדחק הא לא כל הכחות שוים, ולא כל אחד יכול לסבול הצער וע"כ דאיירי דמודה דהי' יכול לאהדורי ולענין חיוב ממון נאמן לחובתו, והנפ"מ שפיר לענין אם אין ברצונו לגזול, לאביי פטור משום קלב"מ, וכ"ז לענין כרת ממנ"פ פטור דאי לא מצי לאהדורי אנוס הוא, ואי מצי לאהדורי ע"י הדחק במודה דחייב, קמי' שמיא גלי' לפטור ע"י חיוב כרת, אבל לענין מלקות אף אי נימא דמודה וכמ"ש בבד"ה בב"י יו"ד סימן קי"ז בעשה תשובה נאמן ומלקי' לי' ע"ש מ"מ העדים אי אפשר להם לדעת, והתראתם הוי התראה ספק ואנן בעינן לחייב מלקות עדות והתראה וע"כ א"א לאוקים לענין מלקות דתרומה ומתו' קו' הצל"ח.
עיין ברשב"א ובריטב"א ובשמ"ק בשם הרמב"ן והרא"ה, כלום הקשו על הא דאמר רב בפ"ח חסדא מודה רנב"ה בגונב חלבו של חבירו ואכלו דחייב וכו' מאי אשמועינן והלא גם לרבנן אמרינן כן בחייבי מיתות ב"ד בגונב כיס של חבירו בשבת וכו' וכי חמור כרת ממיתת ב"ד ע"ש – והנלע"ד לתרץ בחייבי מיתת ב"ד חיוב העונש מיד בשעת מעשה וכן חיוב ממון. הוא מיד דאלו הי' שם ב"ד של כ"ג והעידו עדים לפניהם תוך כד"ד החיוב מיד, ואף דליכא שם ב"ד דמי למ"ש בסנהדרין (דף ע"ד) לרב הבא במחתרת בדמים קנינהו אף דלא הי' שם בעלים מ"מ אלו הי' שם והרגוהו פטורים מקרי קלב"מ, וכן הכא, אבל בכרת או במיתה ביד"ש, בשמים יש אריכת אפים כדאי' במ"ק כ"ח. מת בחמשים זהו מיתת כרת. וא"ל דאיירי דעבר על כרת סמוך למיתתו וביותר ק' דאיתא שם רב יוסף עבד יומא טבא לרבנן כשהי' בר שתין אמר נפקא לי מכרת. וכי יעלה על הדעת דצדיק גמור כר"י עבר סמוך לשתין על כרת. ואין לומר כמו כן קשה למה עבד יומא טבא לרבנן כלל וכי יעלה על הדעת דעבר מעולם על איסור כרת וכ"כ יקשה למה ר"י לבד עבד יומא טבא ושמח ולא מצינו כזה לתנא ולאמורא אחר, וי"ל דאי' ברש"י ריש כתובות ובכ"ד דרב יוסף מחמת חליו שכח תלמידו, ע"כ חשש שמא עבר על כרת ושכח ע"כ בעברו לו שמין שנין שמח דודאי לא עבר. ועכ"פ מוכח דעונש כרת לא הוי מיד, אלא אחר כמה שנים, ועיין בתוס' בשם הירושלמי דשבעים הוא מיתת כרת והתוס' הקשו ע"ז ע"ש, והנה חזינן דעונש כרת הרבה שנים אחרי שעבר וא"כ אפשר לומר לרנב"ה דכרת פוטר מתשלומין הרי אף דלא בא עונש אלא אח"ז פוטר, הוי אמינא גם בגונב חלבו וכו' פוטר ע"ז אשמעינן רב חסדא דמודה רנב"ה בגונב וכו' דלכל הפחות בעי' שיהי' העבירה שיתחייב על ידי כרת תהי' נעשית בב"א עם החיוב ממון.
הגה"ה מש"כ לעיל דסתם מתני' כר"מ דדאין דינא דגרמי, יקשה לפירוש הרמב"ם דבמזיד פטור מתשלומין משום דאינו לוקה ומשלם ע"כ דלא כר"מ דהוא אי"ל לוקה ומשלם כדאי' כתובות (ל"ד), י"ל כמו בריש אלו נערות מוקמי' נערה אין קטנה לא כר"מ ואף דסיפא דלא כר"מ, ועיין בשמ"ק שם דס"ל כן דלחד גווני כוותי' ולחד דלא כוותי' וכן הכא.