פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
הרהינו
פסחים דף ל' ע"ב במתניתן נכרי שהלוה את את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה, ומוקמינן בגמ' אליבא דרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה בהרהינו ורמינן ברייתא על המתני' ומוקמינן בגמ' המתניתן במעכשיו, וס"ל לרבא ג"כ הקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ואי בעי' ג"כ לאביי דאית לי' למפרע הוא גובה הרהינו, ואי ס"ל ג"כ דהקדש וכו' מפקיעין מידי שעבוד, עיין בתוס' גיטין (מ' ע"ב) ס"ל דלאביי אינו מפקיע מידי שעבוד וכנראה ס"ל ג"כ דלא בעי' לדידי' הרהינו. אבל בפ"י ובצל"ח ס"ל דגם לאביי בעי' הרהינו וס"ל ג"כ דמפקיע מידי שעבוד, ונחזי אנן ואציע הקושיות החמורות בסוגיא אי אתמר בעל חוב אביי אמר וכו' פרש"י ושעבוד לו נכסיו. וע"ז הקשה הפ"י והא כאן בא דברו מפלוגתא אי שעבודא דאורייתא או לאו דאו' ועוד לרבא שמעינן דאית לי' שעבודא דאו' וגם אי שעבודא רק מדרבנן מ"מ חל השעבוד ולמה לי' לרש"י לפרש דאיירי בשעבוד בפירוש שכתב ושעבד לו נכסיו – ב) הרא"ש ס"ל דבעי' לרבא הרהינו ומעכשיו. הרהינו לחוד לא סגי דמשכון לא קני ומעכשיו לחוד לא סגי דלא גרע מחמצו של נכרי ביד ישראל והאחריות על ישראל ע"ש וע"ז הקשו בפ"י וצל"ח, דהחילוק בין רבא לאביי רק היכי דמצי לסלוקי בזוזי, ובמעכשיו ס"ל לרבא ג"כ למפרע הוא גובה, וא"כ גם לאביי נימא דיהי' אסור משום דהאחריות על ישראל. ועוד מה נאמר בלא קיבל עליו אחריות וכמ"ש בתוס'.
ג) הרמב"ם פ"ד מחו"מ ס"ל דבעינן הרהינו ומעכשיו והגיע זמן פרעון קודם הפסח. והרא"ש והר"ן הקשו ע"ז למה בעי' הגיע זמן פרעון קודם הפסח ולא סגי בהרהינו ומעכשיו – ד) ס"ל לרש"י הא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלוה ופריק. משום דשעבוד משוי לי' אינו ברשותו ואיש כי יקדיש את ביתו כתיב ע"ש וע"ז הקשו בתוס' גיטין דגם בקדושת הגוף נימא ככה היכי מצי מקדיש לי' והא בעינן ביתו וכו', והיותר קשה מגמ' ב"ק ע"ד בגנב והקדיש דפטור מד' וה' ואוקמינן בגמ' כגון שהקדישוהו בעלי' בבית הגנב והאר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ושם בקדושת הגוף ואי שעבוד משוי לי' אינו ברשותו גם בקדושת הגוף לא יחול הקדישו, ובקצה"ח סי' קי"ז תירץ דבגמ' ב"ק ע"ז מוקמא לי' ר"ל המתני' בבעלי מומין דהוי רק קדושת הדמים ע"ש.
ה) הרמב"ם פ"ז מערכין פסק הקדיש כל נכסיו והי' עליו בעל חוב וכתובת אשה אינם יכולים לגבות מן ההקדש דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד הקדום, אבל כשימכרנו ההקדש חוזר וגובה ממנו דלא גרע מב' לקוחות שכתב לראשון דין ודברים אין לי עמך דגובה מהשני וכו' ואחר שלקח הלוקח פודה אותו אפי' בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון חוזר וגובה ממנו ע"ש פסק בפירוש דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד הקדום, וע"ז השיג הראב"ד והה"מ בפי"ח ממלוה ולוה וכתב שכל הראשונים חלוקים עליו ודינו תמוה א' דהא אמרי' בפי' דהפודה פודה כדי שלא יאמרו וכו' והוי רק מדרבנן. ובלח"מ מתרץ דההי' כדי שלא יאמרו וכו' משום דרק הפודה פודה ולא המלוה משום שלא יאמרו וכו' דיאמרו בפדיון המלוה דהוי גבי' בלא פדיון ע"ש, ותי' זה אינו מספיק דהרי גם הרמב"ם הביא ההי' כדי שלא יאמרו וכו' ונתן טעם זה על מה שכתב אפי' בדינר, וההי' "אפי'" לא נאמר בגמ' וע"כ מדהוסיף מלת אפי' נראה דהטעם שלא יאמרו וכו' משום דמהני אפי' בדינר ב) קשה לדעתו מ"ש בפ"ו מערכין שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה תקדש לכשיפדה תקדש ע"ש ואי קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד גם בעודה ממושכנת תקדש והן זה קושי' התוס' על הגמרא בכתובות נ"ט, ותירצו דאיירי בקונם. אבל הרמב"ם איירי בהקדש גמור דאל"כ הי' לו לפרש, ואין לתרץ דממושכנת עדיפא ולא מפקיע מידי שיעבוד זה אינו דהרי התוס' כתובות מוקמא לי' בקונם אבל בהקדש גמור מפקיע מידי שיעבוד ובתוס' גיטין בשיעבוד ס"ל דאינו מפקיע וא"כ להתוס' ממושכנת גרועה משיעבוד ולהרמב"ם הוי להיפך ויהיו סברות הפוכות, ג') יקשה להרמב"ם הגמ' דילן ואתי מלוה ופריק ואף דגם לרש"י יקשה בערכין פרש"י הפודה פודה הבעלים ולא המלוה והכא אמרי' ואתא מלוה ופריק, לרש"י י"ל דמדינא גובה המלוה דאין קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד ורק משום כדי שלא יאמרו וכו' הוי כאילו אתא מלוה ופריק, אבל להרמב"ם דס"ל דמפקיע מידי שיעבוד למה אמרי' אתא מלוה וכו' והיותר קשה להרמב"ם דמפקיע מידי שיעבוד, רק דלאחר הפדיון דיצא לחולין חוזר וגובה למה אמרי' כ"ע לא פליגי וכו' דבר זה אין לו יחס כלל בפלוגתא דאביי ורבא, דפשיטא כיון שיצא לחולין גובה ממנו כמו משאר נכסיו, ד') הקשה הקצה"ח לרמב"ם דמפקיע מידי שיעבוד, ע"כ גם בקדושת דמים אמרי' קדושה לא פקעה בכדי ולראב"ד דאינו מפקיע ס"ל קדושת דמים פקעה בכדי, ובפט"ו ממעה"ק ס"ל לרמב"ם קדושת דמים פקעה בכדי והראב"ד ס"ל לא פקעה בכדי, וא"כ שניהם סותרים דבריהם.
ו) התוס' והרשב"א גיטין ס"ל דלאביי דלמפרע גובה, גם קדושת הגוף אינו מפקיע מידי שיעבוד, וראייתם מגמ' אי אמרת בשלמא למפרע גובה וכו' וע"ז הקשה הפנ"י א') דהתוס' כתובות נ"ו בממושכנת דאוכל המלוה הפירות מוקמא לי' בקונמות אבל בהקדש גמור מפקיע ושם רק בקדושת דמים ומכ"ש בקה"ג. ב') כיון דאי בעי מכר אין לך מחוסר גוביינא גדול מזה וכן הוכיח מתוס' גיטין שהקשה לרבא היכי דלא מצי לסלוקי בזוזי, ע"כ דס"ל כאביי דלמפרע גובה ובאיצטלא דפרסוה אמיתנא דלא מצי לסלוקי בזוזי כדאיתא בגמ' יבמות (ס"ז) ואפ"ה קני' מיתנא ותי' משום דיכולים להשתמש בו ואי בעי מכרו מכור מכאן ולהבא גובה ע"ש וכן בחמץ בלא הרהינו גם לאביי, והאמנם כי סברא זו נאמר במלחמות להרמב"ן ומחלק בין קרקע למטלטלין והרמב"ן שם צ"ע במ"ש דמשו"ה צ"ל גם לאביי דקני משכון, ואין זה מוכרח דאף דלא קני משכון סגי בהרהינו כיון דאינו בידו למוכרו, ג') דבלא הרהינו הוי באחריותו ואסור כדאיתא לעיל (דף ה') וגם לאביי הוי הסברא כמו לרבא במעכשיו כמ"ש הרא"ש דלא סגי במעכשיו משום דהאחריות על ישראל וע"כ הניח דגם לאביי בעי הרהינו והקדש וכו' מפקיע מידי שיעבוד וכ"כ הצל"ח ע"ש.
על קושי' הא' מתוס' כתובות נ"ט תמה אני על הפנ"י דהבין דכונת התוס' דקדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד ומשו"ה בהקדש גמור חל ההקדש על שדה הממושכנת, והביאה שם ובערכין כ"ג בתוס' יראה דקושיתם רק ע"מ דמקדיש המשכיר ומעל הדר בו, בערכין תירצו דמשכיר עדיף ממושכנת משום דלאחר זמן השכירות חוזר לבעלים בחנם, ובכתובות תי' דאיירי בהקדש שאינו גמור. וא"כ התוס' סתרי אהדדי, דגם בהקדש גמור לפי התוס' דערכין אינו מפקיע רק במשכיר משום דחוזר בחנם אחר זמן השכירות. והנראה בכונתם דהא דכתבו בערכין דמשכיר עדיף משום דחוזר בחנם אחר זמן השכירות. נראה לדעתי דהחילוק דבמשכיר כיון דהשכירות רק לזמן וחוזר אח"כ בחנם, הגוף הקרקע אינו משעבוד לשוכר רק לזמן ע"כ הגוף הקרקע של משכיר וע"כ בכחו להקדישו משא"כ בממושכנת דאם לא יפדנה הוי של המלוה, וגוף הקרקע אינו של הלוה מצד שיעבודו וע"כ אינו חל הקדשו, והנה באם יפדנה הרי דקרקע של הלוה, ואין לדון רק אם מפקיע מידי שיעבוד בזמן שממושכנת עד שיפדנה, א"כ דמי ממש לשכירות. דזמן המשכונא הוי כזמן השכירות כיון דפדאו וע"ז הקשו בתוס' למה באמת אינו חל ההקדש בעודו ממושכנת בידו כיון דפדאו אח"כ דמי בשכירות, ע"ז תירצו דאיירי בהקדש שאינה גמור, אבל בשיעבוד היכי דלא פרעו מזה לא דיברו בתוס' וברור דאין קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד ומה שתי' בתוס' דערכין, וסגי להו בהחילוק דבשכירות חוזר בחנם אחר זמן השכירות, י"ל דסמכו עצמם ע"מ שתי' בכתובות דאיירי בהקדש שאינו גמור, ואולי ס"ל להתוס' דגם בקונם כללי הי' לנו לומר דמפקיע מידי שיעבוד אי אינו חוזר כלל כמו בפדאו, ועי"ן בקצה"ח סי' קי"ז.
ועל קושי' הב' כיון דאם מכרו מכור מכאן ולהבא גובה כמו באיצטלא דפרסוה אמיתנא, נ"ל דלא דמי דבחמץ מיד כשיתחיל זמן האיסור משש שעות ולמעלה אין בידו למכרו דמכירה הוי הנאה, מה נאמר דחמץ של נכרי אינו אסור משש שעות ולמעלה אלא בתוך הפסח, דאם ימכרנו ע"כ דהוי חמץ שלו, וע"כ אינו יכול למכור וא"כ מיד בשעת התחלת זמן האיסור ל"ש האי בעי מכר. וא"כ אמרינן למפרע גובה עד זמן ההיא והוי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח ומותר בהנאה, ואין להקשות גם באיצטלא דפרסוה אמיתנא נימא ככה דמיד דפרסוה נאסר, נאמר דלא יתסר דאם יתסר אין בידו למכרו ולמפרע גובה ואינו נאסר ז"א דאם לא נאסר נשאר בידם ויכולים למכרו לאחרים, משא"כ בחמץ בזמן איסור אין בידו למכור לשום אדם ול"ש אי בעי מכור ולמפרע גובה.
אבל ע"ז יש לדון דצריכין להסביר דברי אביי דאמר למפרע גובה, דגם אם נניח דאם יגבנה אח"כ ומשעת השיעבוד עומד לכך אמרי' דלמפרע נקנה כו, זה ניחא אם נעשית מאליו אבל הא לא נוכל לומר על המעשה שנעשה אח"כ שנעשה מטרם זה בשעה שלא נעשה, ועיין בחו"מ סי' צ"ז הביא הקצה"ח את הנ"י על הא דאמרי' עביד אינש דינא לנפשי' הקשה והא הוי נתוח בשוק דעובר על הלאו ותי' דזה רק במשכון אבל לא בגבי', והקצה"ח השיב ע"ז דמאן שם לי' הא בעי' גביית ב"ד דוקא, ומסיק דבהלואה לא אמרי' עביד אינש דינא לנפשי', ע"ש. וכיון דלגבי' צריך ב"ד דוקא א"כ איך נוכל לומר למפרע גובה והא למפרע לא הי' גביית ב"ד.
ונראה לחלק דאם השיעבוד מצד התורה דאמרי' שיעבודא דאורייתא, או מדרבנן, אז גם הגבי' בא מכח השיעבוד ששיעבדה התורה או ששיעבדו הרבנן וצריכי' גביית ב"ד דוקא, אבל היכי שהלוה בעצמו שיעבוד בפי' א"צ לגבי' ב"ד דכמו שיש בידו למכור את שלו מכירה גמורה כן יש בידו להקנות או להגבות על תנאי שאם לא יפרענו עד אותו הזמן יהי' אצלו בגבי', ואותו הגבי' נעשית מאליו ועביד אינש דינא לנפשי', ואף דצריך שומת ב"ד מ"מ עיקר הגבי' נעשית מאליו. וכיון דאין צריכין למעשה גבי' ב"ד בזה נוכל לומר למפרע גובה, ולפ"ז הא דלמפרע גובה הוא רק בא"צ גבי' ב"ד, וא"כ הכא דלאביי למפרע גובה ע"כ דאיירי ג"כ בגבי' הנעשית מאליו מצד הרשאת והקנאת הלוה, והיינו דשיעבוד בפי' ומובנים דברי רש"י דכיון דדנין על למפרע גובה צריכין לאוקמא בשיעבוד בפי' ומתורץ קו' הפנ"י על רש"י, והנה אם הלמפרע גובה תלוי בהקנאתו או בהרשאתו לגבות וע"כ דצריך להיות שיעבוד בפי' א"כ צריך בזה קנין, ועיי' בצל"ח שהקשה אף דנאמר קני משכון בלא הרהינו נכרי במה קני, בישראל י"ל דקני ע"י הלואת מעותיו דמעות קונות, אבל בנכרי דמשיכה קונה במה קני ע"ש והאמנם דלענ"ד זה לק"מ דקנין משיכה במה דמושך ממקום הנחת חפץ כמלא החפץ א"כ י"ל דמשך ומ"מ אחרי המשיכה הי' בביתו של ישראל, ועיי' בבעה"מ דכתב שלא יהי' האחריות על ישראל דאיירי בהחזירו נכרי לרשות ישראל ע"ש, אך זה ק' דאנן קיי"ל משוך פרה זו ותקנה לאחר ל' יום לא קני, דבעי' דקנין המשיכה תחול בשעת הקנין וא"כ נשאר הקושי'. גם בשיעבוד בפי' במה קני הנכרי, במשיכה, והא אי בעי' מכר, וע"כ דלא קני מיד ואם מיד לא קני לא חל הקנין כלל וע"כ דקני לבסוף ע"י גביית ב"ד ואם צריך גבי' ב"ד ל"ש לומר למפרע גובה כמ"ש. וא"ל דבשעת התחלת זמן האיסור דלא מצי מכר יהי' גובה למפרע עד הזמן ההוא, דלרשות לגבות בעי' קנין משיכה, ודמי למשוך וכו' ולא תקנה עד אחר ל' יום, כיון דלא חל הקנין מיד, לא חל גם בהתחלת זמן האיסור אח"כ – עיין בפנ"י גיטין הקשה הא רבא ס"ל חמץ מפקיע מידי שיעבוד, וע"כ דאיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו, וא"כ ממנ"פ בהרהינו ס"ל לרבא דלא מפקיע ובלא הרהינו גם בלא מפקיע מידי שיעבוד אסור משום דהאחריות על ישראל ע"ש.
ויש לומר דצריכין להבין מה דאמר רבא חמץ מפקיע מידי שיעבוד, ויש לזה ב' פירושים, הא' דנאמר אם יהי' ברשות הנכרי אינו אסור ואין הישראל עובר בב"י מו' שעות ולמעלה, ע"כ אמרי' דמפקיע השיעבוד ואסור בהנאה ועובר הישראל בב"י וכן הבין הצל"ח וע"כ הק' לרבא דס"ל מכאן ולהבא גובה א"כ בלא"ה ברשות ישראל קיימו ואסור ועובר בב"י ולמה צריך רבא להא דמפקיע מידי שיעבוד, ותירץ דאי אינו מפקיע מידי שיעבוד אין הישראל עובר על חמץ המשועבוד לנכרי על ב"י, ודמי לקדושת דמים דאי אקדיש לוה דאתא מלוה ופריק ע"ש, ול"נ דלא דמי כלל דהא דקודשת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד משום דההקדש אינו חל כמ"ש רש"י דע"י שיעבוד הוי אינו ברשותו ולא הוי ביתו. וזה בהקדש דבעי' שיהי' בכח המקדיש להקדיש וכיון דאינו ברשותו אין בכחו להקדיש, אבל בחמץ דהאיסור חל ממילא גם אי נאמר דאינו מפקיע מידי שיעבוד אסור והישראל עובר בב"י אי אמרי' מכאן ולהבא הוא גובה. אבל יש פי' ב' והוא פי' רש"י יבמות (ס"ו) משום דחל עליו איסור חמץ ע"כ מפקיע מידי שיעבוד, והנפ"מ רק לאחר הפסח אי אסור, דאם הוא של נכרי מותר לאחה"פ ואי האיסור חמץ פקע שיעבוד של נכרי הוי חמץ של ישראל לאחה"פ ואסור וכן פירש"י יבמות (ס"ו), וכן משמע מפירש"י גיטין ע"ש, אבל לפ"ז צריכין לבאר האיך נוכל לומר ע"י שחל איסור חמץ נפקע שיעבודו של נכרי, והן בשחרור מובן כיון דיצא פעם אחר לחירות ע"כ אינו חוזר ומשתעבד וכדאמרי' בירושלמי אין העבד נשתחרר חוזר ומשתעבד, וכן בהקדש אם חל הקדשו ע"כ כיון דהוא של הקדש נפקע שיעבודו אבל בחמץ אף דחל איסורו מ"מ במה פקע שיעבודו של נכרי והא הנכרי אינו מציווה על איסור חמץ ולמה לא יגבה אותו ואי משום דאין הלוה הישראל יכול לפרוע ממנו כמ"ש המג"א דפרעון חוב הוי הנאה מ"מ הנכרי יכול לגבות בע"כ של ישראל, וכיון דגובה הוי חמץ של נכרי אחה"פ דאינו אסור, ונראה לפרש כמ"ש הרמב"ן במלחמות לרבא במעכשיו דמכאן ולהבא הוא גובה משום דאי בעי מכר ותרי לא מצי מזבני דאי דמר לאו דמר ע"ש וכן איתא סברא זו בר"ן נדרים פ' השותפין, ומזה דלא נוכל לומר על דבר שיהי' בזמן אחד כולו לאחד וכן כולו לשני, והנה בב"י בעינן שיהי' לך ואף דמשום איה"נ אינו ברשותו עשאו הכתוב ברשותו ואי מכאן ולהבא גובה ועובר בב"י ע"כ דעשאו הכתוב ברשותו ואי דמר לאו דמר וע"כ דנפקע שיעבודו של נכרי, ומעתה הא דחמץ מפקיע מידי שיעבוד הוא משום האיסור דב"י וזה היפך מסברת הצל"ח ע"ש וכ"ז היכי דעובר על ב"י אבל משום איסור אחריות פסק הרמב"ם גם בנכרי אנס יש איסור אחריות אף דשם ודאי אינו ברשותו של ישראל אלא משום דיש לו בו איזה מציאות בהחמץ עובר משום לא ימצא דבלא ימצא לא כתיב לך. א"כ אין איסור האחריות מפקיע מידי שעבוד והוי חמץ של נכרי לאחה"פ דאינו אסור ומתורץ קושי' הב' של הפנ"י וכן קושי' הפנ"י בגיטין.
אבל לפ"ז צריכין לבאר דעת הרא"ש דבמעכשיו לבד אסור משום דהאחריות על ישראל, ונ"ל דקו' הפנ"י בלא הרהינו אי בעי מכר נימא לאביי כמו לרבא מכאן ולהבא גובה כמו באיצטלא דפרסוה אמיתנא שכתבו התוס' ככה לרבא. וכן במעכשיו לרבא לרמב"ן במלחמות דאסור משום דאי בעי מכר, ולדידי נראה דלק"מ דהא בזה פליגי אביי ורבא אי אמרי' אגלאי מלתא למפרע לאביי אמרינן ולרבא לא אמרינן וא"כ מה לי אי בעי סלוקי בזוזי דאמרי' כיון דמטא זמנא ולא פרעי' אגלאי מלתא דמעיקרא ברשותי' הוי קאי כן באי בעי מכר כיון דלא מכר אמרינן אגלאי מלתא דמעיקרא ברשותי' הוי קאי, והא דאמרינן במעכשיו לרבא ובאיצטלא דפרסוה ג"כ אליבא דרבא דוקא אף דלענין סלוקי בזוזי אין חילוק בין אביי לרבא, מ"מ יש חילוק בין אי בעי מכר לרבא ניחא אבל לאביי ל"ש הסברא דאי בעי מכר. ואין להקשות לרבא מה החילוק במעכשיו לא אמרי' דמצי לסלקו בזוזי, ואי בעי מכר אמרי', י"ל דעיין בר"ן הקשה גם במעכשיו דלשיטתו גם לרבא אינו עובר למה לא אמרי' הואיל אי בעי פדאו ותי' דמחוסר ממון ע"ש ולכאורה תמוה הא לרבא ל"ש הסברא דמחוסר ממון דא"כ למה אמר משום דמצי מסלק לי' בזוזי, מכאן ולהבא הוא גובה, אבל החילוק ברור דסברת מחוסר ממון ל"ש בלוה דמהדר אזוזי ודעתו ורצונו לסלקו בזוזי ע"כ לא מקרי מחוסר ממון, וכן מדויק בלשונו דאלו הוי לי' זוזי הוי מסלק לי' בזוזי וכו' הפי' כיון דזה ברור לנו אלו הוי לי' זוזי הוי מסלק לי' לא הוי מחוסר ממון אבל במעכשיו כיון דנחית מעיקרא לכך שיהי' ביד המלוה מיד אין ברור לנו דמהדר אזוזי ואין להכריע דאלו הוי לי' זוזי הוי מסלק לי' ולכך הוי מחוסר ממון, וכ"ז בלוה באדם אחד אבל אי בעי מכר א"ל דאין לשום אדם בעולם ממון מש"ה לא מקרי מחוסר ממון, גם י"ל דסברת רבא כיון דאלו הוי לי' זוזי וכו' ע"כ דיש זכות ללוה לסלוקי בזוזי ע"כ עוד אינו של מלוה ואם אמר מעכשיו יש בכח הלוה להתנות נגד זכותו וא"כ למפרע ברשות המלוה אם לא יפרענו אבל באי בעי מכר דאינו משום זכות שיש ללוה בו רק משום פסידא דלקוחות וע"ז אין בכח להתנות, ועכ"פ הא דמכאן ולהבא גובה משום האי בעי מכר רק אליבא דרבא ומתו' קו' הב' של הפנ"י על התוס' גיטין.
וכן יש לפרש דברי הרא"ש, דבהרא"ש לא נאמר משום איסור האחריות רק נאמר דלא גרע מחמץ של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל, והכונה כמו בהאחריות אף היכי דאיתא בעיני' של נכרי, אלו מגניב וכו' דליתא בעיני' הוי כשלו, כן באי בעי מכר אף דאי לא מכר הוי של נכרי אי בעי מכר הוי שלו והכא עדיף דבאחריות לא הוי ברשותו, ובאי בעי מכר דבידו למכור ואי דמר לאו דמר הוי שלו וע"כ מכאן ולהבא גובה – ומעתה מסולקים קו' הפנ"י מעל התוס' דגיטין ויש לקיים סברת התוס' והרשב"א דלאביי אין הקדש וכו' מפקיע מידי שעבוד ולא בעי הרהינו.
אבל מטעם אחר י"ל לאביי דנפקע השעבוד בהקדיש וכו' וכן דבעי הרהינו, דדינא דשמואל במוכר שט"ח וחזר ומחלו מחל והקשה בתומים סי' ס"ו לאביי דלמפרע גובה הוי כמכירה גמורה וא"כ למה במחלו מחל ע"ש ובקצה"ח תי' דאביי ס"ל למפרע גובה רק בבא לידי גוביינא אבל בלא בא לידי גבי' ל"ש לומר למפרע גובה ובמחלו כיון דמחילתו מהני לא בא לידי גוביינא ל"ש למפרע גובה ע"ש ולפ"ז בהקדש אם נאמר דחל ג"כ לא בא לידי גוביינא ל"ש למפרע גובה דמ"ש הקדש ממחילה, אך דיש לחלק במחילה דמחל לו כל החוב לא יבוא לידי גוביינא לעולם בזה ל"ש לומר למפרע גובה, אבל בהקדש וכו' דיש לו לגבות משאר נכסים, ואם יגבה למפרע גובה, וע"כ דשעבודו גם על דבר שהקדיש, נאמר להיפך דלא חל הקדשו – עיין ברמב"ם פ"ו דערכין בהקדיש דבר שלא בא לעולם אף דאינו חל הקדישו מ"מ ישנו בבל יחל ובכל היוצא מפיך יעשה, וכן במשעובד, אף דנאמר דאינו מפקיע מידי שעבוד ולא חל הקדשו, מ"מ על המקדיש נאסר בהנאה משום לא יחל דכמו דבידו לאסור ע"ע של חבירו כן יש לאסור ע"ע דבר המשעובד לחבירו וא"כ נאסר על הלוה המקדיש בהנאה, אבל מה יזיק זה הא המלוה יכול לגבות חובו דלדידי מותר עיין במג"א שכתב דפרעון חוב הוי הנאה וא"כ הלוה המקדיש דלדידי' אסור בהנאה אינו יכול לפרוע בו, ג"ז אינו מזיק דהמלוה יכול לגבות בע"כ אם לא יפרענו הלוה.
ועיין בקצה"ח סי' ס"ו דמסופק לר"ת דטעם דמחלו מחל משום שיש ב' שעבודים שעבוד הגוף ושעבוד נכסים, ובמחילה דנפקע שעבוד גופו נפקע שעבוד נכסים אם מחל לו על קרקע אחת או חפץ א', דנשאר שעבוד גופו אם מהני מחילה והביא בשם תשו' הרא"ש דגם על קרקע א' מהני מחילתו עיי"ש, ומזה להרא"ש שעבוד גופו מתחלק על כל דבר ודבר ונפקע שעבוד גופו גם מקרקע א', ועיי' בר"ן פ' הכותב הטעם דמשועבד גופו של הלוה משום המצוה דפ"ח ועיי' בנדרים דף ט"ז בנדר לבטל המצוה דחל ומעתה בהקדיש דבר המשועבד אף דנימא דאינו מפקיע מיד שעבוד ולא חל הקדשו מ"מ על הלוה המקדיש אסור בהנאה משום בל יחל כמ"ש הרמב"ם, וכיון דנאסר עליו אינו יכול לקיים המצוה דפריעת חוב, דנדר חל לבטל המצוה וא"כ אין כאן שעבוד הגוף דכמ"ש הר"ן משום המצוה לפרוע, והכא אדרבא יש איסור לפרוע וכיון דליכא שעבוד הגוף נפקע שעבוד נכסים דלהרא"ש גם מקרקע אחת או חפץ א' נפקע וא"כ ע"כ בהקדש נפקע השיעבוד, ומיושב בזה קו' התוס' בגיטין דגם בקדושת הגוף נימא דלא יחול לרש"י משום דל"ה ביתו, וכמ"ש אין טעם ההפקעה משום דחל ההקדש על הדבר שהקדיש, רק משום דעל גופו חל האיסור בל יחל, ומתו' בזה הקושי' מגמ' ב"ק ע"ד דשניהם אינם יכולים להקדישו, דהכא הטעם משום האיסור בל יחל נפקע שיעבוד גופו של הלוה מה דל"ש התם – ונבין בזה החילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים בקדושת דמים כמ"ש הרמב"ם לאחר הפדיון או כשימכרנו ההקדש חוזר וגובה ממנו דלא גרע מב' לקוחות וכו' וא"כ ע"כ דנשאר שיעבודו גם על הקרקע הזה או על החפץ הזה וכיון דנשאר שיעבודו לא חל הקדשו דבאמת הקדש אינו מפקיע מידי שיעבוד, ולפ"ז הא דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד משום דכמ"ש הרמב"ם דלאחר הפדיון חוזר וגובה ממנו, וא"כ י"ל דלרמב"ם ג"כ ס"ל ק"ד אינו מפקיע מידי שיעבוד רק דצריכי' להטעם דהפודה פודה וחוזר וגובה ממנו דאל"ה הי' מפקיע מידי שיעבוד, וא"כ בטרם שכתב הרמב"ם דין הפדיון וחוזר וגובה ממנו שפיר הי' לנו לומר דקדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד אבל אחרי דידעי' דחוזר וגובה הרי דנשאר שיעבודו קיים לא חל הקדשו ואינו מפקיע, ולהכי בתחלה כתב הרמב"ם קדושת דמים מפקיע וכו' בטרם דידעי' דחוזר וגובה אבל אחרי דכתב דינו דחוזר וגובה באמת אינו מפקיע מידי שיעבוד ומסולקים כל הקושיות מהרמב"ם.
ובזה נבין הגמ' הפודה פודה כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דלכאו' יקשה והא כללא בידן מעשה ב"ד יש לו קול, וא"כ ידעו הטעם דהי' עליו שיעבוד בע"ח ולא חל הקדשו ואי משום שמא שוה יותר מכדי חובו והא לא חיישי' לב"ד טועין ובגבי' בעי' שומת ב"ד, אבל כמ"ש ניחא דבאמת אי ליתא לפדיון ליתא לגבי' ואי גבי' ליכא לא נשאר עליו שיעבודו וכמ"ש דע"כ נפקע שיעבוד גופו משום בל יחל, רק משום דאיתא לפדיון וגבי' ע"כ נשאר שיעבודו ולא חל הקדשו וע"כ צריך לפדיון דוקא אך דיש לנו לומר כיון דבודאי אם יפדה יגבה ולא חל הקדשו מעיקרא נימא הפוכי מטרתא ל"ל ולא נצריך לפדיון כלל, ע"ז שפיר אמרי' כדי שלא יאמרו וכו' דזה לא יבינו ויאמרו כיון דלא נפדה ליכא גבי' וליכא שיעבוד וחל ההקדש ויוצא בלא פדיון ומעתה בחמץ דדמי לקדושת הגוף אם חל איסורו נפקע שיעבוד גופו מצד האיסור לפרוע חובו באיסור הנאה ממילא נפקע השיעבוד גם לאביי וע"כ צריך הרהינו, אך צריכין להסביר למה יועיל ההרהינו וי"ל כדאיתא בחו"מ סי' ס"ו במשכון ל"א מחלו מחל ופי' הסמ"ע דלא אמרי' מחלו מחל לאפוקי מה שתח"י ע"ש. ומזה באם ישנו תח"י המלוה השני היינו ביד הלוקח החוב יש שיעבוד נכסים גם בלי שיעבוד גופו וע"כ מהני הרהינו דנשאר שיעבוד נכסים וכיון דנשאר שיעבוד לא חל האיסור חמץ דאינו מפקיע מידי שיעבוד וכ"ז לאביי דבאמת אינו מפקיע מידי שיעבוד רק דשיעבוד גופו של הלוה נפקע וממילא ליכא שיעבוד נכסים, אבל היכי דאיכא שיעבוד נכסים לא חל הקדשו שפיר מהני הרהינו, אבל לרבא דס"ל דמפקיע מידי שיעבוד, וע"כ גם בלי הפקעת שיעבוד גופו מפקיע, דהרי אמר שחרור מפקיע מידי שיעבוד ושם ליכא שיעבוד גופו של רבו הראשון והעבד ברשות רבו השני, וצריך לאפוקי מתח"י ואפ"ה מפקיע מידי שיעבוד הרי דגם באיכא שיעבוד נכסים ס"ל דמפקיע ע"כ לא מהני הרהינו ולפיכך צריכי' להגעת זמן פרעון קודם פסח ומובנים דברי הרמב"ם, אבל לפ"ז יקשה לרבא הקו' למה אמרי' בגזל ולא נתייאשו וכו' משום דאינו ברשותו, והא בשיעבוד ג"כ אינו ברשותו כפרש"י ולמה מפקיע מידי שיעבוד וי"ל דאיתא בגיטין פרק הזורק (דף ע"ז) לרבא ידו דעבד קשי' לי' בשטר ע"י עצמו והא יד עבד כיד רבו אלא גיטו וידו באין כא', ועיין ברשב"א גיטין בחטאת גזולה בהקדיש אחר היאוש דקדוש משום יאוש ושנוי רשות והקשה כיון דיאוש לחוד לא מהני לא חל הקדשו וליכא שנוי רשות ותי' דהקדשו ורשותו באים כאחת ע"ש. כן י"ל הכא כיון דאם חל הקדשו מפקיע מידי שיעבוד חל הקדשו והקדשו ורשותו באים כאחת וא"כ הוי שפיר ביתו כיון דנפקע השיעבוד, משא"כ בקדושת דמים נשאר שיעבודו משום דלאחר הפדיון חוזר וגובה ממנו לא מקרי ביתו אבל בגזל ולא נתייאשו הבעלים דסוף סוף אינו ברשותו אינו יכול להקדיש ומתורץ קו' הקצה"ח, וגם קו' התוס' מ"ש קדושת הגוף מקדושת דמים לענין ביתו וכמ"ש ניחא.
מה שהערותי לעיל על הר"ן שכתב לרבא דבמעכשיו מותר ולא אמרינן הואיל ואי בעי פדה משום דהוי מחוסר ממון א"כ מ"ט דרבא דמצי לסלוקי בזוזי והא הוי מחוסר ממון, י"ל תי' אחר דלעיל (דף ו') כתבו התוס' לחלק בין היכי דהוי ברשותי' מעיקרא אמרינן, אי בעי מצי לסלוקי בזוזי שלא להוציא מרשותי' אבל להכניס לרשותו לא אמרינן אי בעי מצי לסלוקי, וכן י"ל הכא, הר"ן שהקשה על מעכשיו וכמ"ש דהוי כמכירה ע"ש האיבעי פדאו הוי להכניס לרשותו מה שכבר הוי מכירה בזה אמרינן דהוי מחוסר ממון. אבל בגמ' אליבא דרבא דהוי ברשותו מהני המצי לסלוקי שלא יצא מרשותו, דלכאורה יקשה למה אמרו בגמ' לכשאפדנה, ממנ"פ אי לא יפדנה לא קדוש דאין קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד, ואי יפדנה הרי הוי ביתו, ובזה ניחא כיון דפדאו דמי לשכירות בזמן המשכוני' עד עת הפדיון.
עיין ברמב"ן במלחמות שכתב בנכרי לא אמרינן למפרע גובה כיון דמשכון לא קני ק"ו דישעבודו לא קני ע"ש ודבריו תמוהים לכאו', דמה דלא קנה הנכרי המשכון הוא כדאי' בגמ' דקנין משכון משום ולך תהי' צדקה וכו' וזה ליתא בנכרי, וכ"ז דלענין משכון קני יותר משאר שיעבוד בלא משכון זה נלמד מלך תהי' צדקה, אבל שיעבוד גרידא דלא ילפינן מהאי קרא באמת איתא בנכרי כמו בישראל, ולענין למפרע גובה כמו דהסברא בישראל משום דמטי זמנו ולא פרעו אגלאי מלתא דמעיקרא ברשותא הוי קאי כן הסברא בנכרי דמ"ש אבל כמש"ל מובן דבגבי' ב"ד כ"ש למפרע גובה רק בשיעבוד בפירוש דאתא ממילא דהוי כמתחלה הקנה לו לגבות ממנו ועביד אינש דינא לנפשי', אבל כיון דחזי' במשכון דלא קני נכרי וכל משכון הוי שיעבוד בפי' ואפ"ה לא קני א"כ למה יקנה לגבות בשיעבוד בפירוש לבד, והטעם דבנכרי רק בכה"ג שייך קנין אם קני לגמרי אבל במשכון ושיעבוד דלא קנה לגמרי דאפשר לי' לסלוקי בזוזי לא קני נכרי, ומ"ש הרמב"ן משכון לא קנה ק"ו דשיעבודו לא קני כך כונתו מה במשכון דיש משכון ושיעבוד בפי' לא קני ק"ו בשיעבודא דהוי רק שיעבוד ולא משכון, ואף דלשאר שיטות לא ס"ל ככה מ"מ דברי הרמב"ן יש להבין בזה.