אור ברסלב
פקודת אלעזר חמץ לפני ומנו ולאח"ז

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

חמץ לפני ומנו ולאח"ז

זה וזה גורם

פסחים כ"ח במתני' חמץ של נכרי וכו' ובגמ' מתני' מני לא ר' יהודה ולא ר' שמעון ולא ריה"ג דתניא חמץ לפני זמנו ולאח"ז בלאו תוך זמנו בלאו ובכרת ר"ש אומר לפ"ז ולאח"ז בלא כלום תוך זמנו בכרת ובלאו ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק ריה"ג אומר תמה על עצמך איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה עיין בפנ"י ובצל"ח שתמהו על מ"ש ריה"ג תמה ע"ע, והא גם לדידי' הטעם דמותר בהנאה משום דדריש לך שלך יהי' ור"י ור"ש דרשי שלך אי אתה רואה וכו' ע"ש, גם יש לדקדק דאמר בלשון יחיד תמה על עצמך הא תרווייהו ר"י ור"ש אסרו בהנאה, גם תמהו על מה דלא ערבינהו ותנינהו מיד לר"י דאסור בהנאה עיין בצל"ח, ולדידי יל"ד מנלן דר"ש אוסר בהנאה, לר"י תני' בפירוש משעה וכו' אתאן לת"ק, אבל לר"ש מנלן דאמר הכי ובגמ' לקמן תפסו בפשיטות דר"ש אוסר בהנאה, וא"ל מדאמר ריה"ג תמה ע"ע וכו' מכלל דלר"ש ג"כ אסור בהנאה, די"ל דריה"ג לא פליג אר"י רק לענין איה"נ ור"ש פליג גם לענין לאו דלפ"ז - עיי' בתוס' דלר"ש משש שעות ולמעלה אסור באכילה דאל"כ משעה שאסור וכו' גם לר"ש אתי' ועיי' ברא"ש, והנה לבעה"מ דמתיר לר"ש באכילה יקשה קו' התוס' למה אמרו אתאן לת"ק.

והנלע"ד לתרץ דעיין בצל"ח מדקדק ע"מ דאמר ר"ש בכרת ואח"כ ובבאו ותי' דשמעי' דעל עירובו ובנוקשה אינו בלאו, דרק מה דבכרת הוי בלאו ע"ש. והנה זה הי' נשמע גם אי הוי אמר ובכרת בלבד שמעי' דל"ש בחמץ בפסח רק מה דבכרת, ולי נראה דלהיפך שמעי' מזה דהדקדוק אינו בלבד מה שאמר בלאו אחר שאמר בכרת, אבל הדקדוק "דבלאו" מיותר לגמרי דתנן שלשים ושש כריתות, פסח ומילה עשה שיש בו כרת והשאר לאוי שיש בהם כרת, ואיסור חמץ ע"כ אינו מצד עשה, וא"כ אם נאמר בכרת ידעינן דהוי בלאו דאי אין לאו אין כרת וכדאמרי' בכ"ד עונש שמענו אזהרה מנין לא ענש אא"כ הזהירו (יומא פ"א) ובכ"ד ואם היינו אומרים דיש שייכות באיסור חמב"פ היכי דאינו עובר בכרת עובר בלאו ניחא, אבל מאחר דס"ל בנוקשה ובתערובת דאינו בלאו רק מה דבכרת אם כן "בלאו" מיותר לגמרי – ונראה כמ"ש התוס' לעיל (כ"א ע"ב) לר"א דכל מקום שנאמר לא תאכל וכו' הקשו א"כ איסור הנאה בחמב"פ יהי' בכרת דכתיב כי כל אוכל וכו' ותירצו רק במקום שנאמר לא תאכל וכו' איה"נ במשמע אבל לא כי כל אוכל ע"ש, ויש לעיין בזה דאם במשמעות אכילה הנאה ג"כ, א"כ גם בכל אוכל נימא ככה, ונראה דלר"א אין במשמעות מלות אכילה הנאה, רק מדפרט לך הכתוב וכו' מזה נלמד דכונת התורה היכי דלא פרטה לאסור בהנאה ג"כ וזה הלימוד רק לענין לאו, אבל לעונש כרת לא גילתה התורה ולכך באיה"נ אין כרת, ועכ"פ יש באיסור חמב"פ תרי גווני איסורי. איסור כרת לאכילה לבד ואיסור לאו גם להנאה, והנה במה שאמר בכרת ממילא משמע לאו שיש בו כרת ומ"ש אח"כ בלאו מוסיף בזה דיש ג"כ מה שאסור בלאו ואינו בכרת והיינו איה"נ ולפ"ז במ"ש ר"ש בכרת ובלאו, בזה אוסר בפי' בהנאה, והנה מדברי ר"י לא נשמע בפי' שאוסר בהנאה, די"ל כיון דאמר מקודם לפ"ז ולאח"ז בלאו, ע"כ אמר תוך זמנו בלאו וכרת וכן דרך הלשון, ע"כ אמרי' משעה שאסור וכו' אתאן לת"ק דלר"ש לא צריכי' לאשמועי', דאסר בפירוש במה שאמר בכרת ובלאו. ומתורץ קו' התוס' על בעה"מ.

ויש לתמוה על דברי ריה"ג דאמר איך אסור בהנאה כל שבעה דמלות "כל שבעה" אין לו פירוש. דהיל"ל איך חמץ אסור בהנאה בפסח – ועיי' בתוס' שהקשו לחזקי' דרק בלא יאכל אסור בהנאה מנלן דלפ"ז ולאח"ז לר"י אסור בהנאה דמסתמא הכא יאכל אתוך זמנו קאי ותירצו כיון דחד מהני קראי משמע איה"נ לא נחלק ביניהם ע"ש, אבל זה ניחא לר"י, אבל לר"ש דמוקי הלא יאכל כריה"ג לפסח מצרים דאין חימוצו נוהג אלא יום א' א"כ לא נאמר אתוך זמנו כלל לא יאכל וא"כ למה לא הקשו אחזקי' מר"ש, ואין זה קושי' דהתוס' כ' לעיל (כ"ב) דר"ש ע"כ דלא כחזקי' דס"ל גיד הנשה אסור בהנאה ע"ש, לפי' הקשו רק מר"י, ואי ריה"ג יכול ללמוד כחזקי' עיין לעיל שם הקשו והרי חמץ דכתיב לא יאכל וריה"ג אמר תמה וכו' ותי' שאני התם דכתב רחמנא לך שלך יהי' ע"ש והקשו בתוס' לחזקי' לכתוב לא יאכל ולא איצטריך לך ע"ש והק' המהרש"א והא ריה"ג ע"כ דלא כחזקי' כדאמרי' בגמרא חלב נבילה וכו' יעשה לכל מלאכה ריה"ג אמר להתיר בא ור"ע אמר לטהר בא וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דריה"ג ס"ל דלא תאכל וכו' לא דכ"ע דלא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איה"נ אלא בהא קמיפלגי כשהותרה נבילה הותרה חלבה וגידה לא הותרו וכו' אלא גיד נימא דאסור בהנאה איבע"א דאסור ואיבע"א מייתי לה בק"ו וכו' הרי דס"ל כר"א ע"ש, ונראה ליישב קו' המהרש"א דבגמרא אמרו לר"א דאפשר לאוקמא כריה"ג וכר"ע, אבל אחרי דאוסר גיד י"ל דריה"ג גם לחזקי' מתוקמא, וס"ל בהא כר' אבהו מדפרט לך וכו' רק דס"ל דלא בא ללמד על שאר איסורים, רק על עצמו לענין חלבה דמה וגידה וע"כ בעי' לימודא על חלבה, ונשאר האיסור ע"י מה שפרט בגיד ושאר איסורים לא נלמד מהכא וא"כ הוי ג"כ כחזקי' וכמ"ש התוס' (וא"ל גם לר"ש נימא ככה י"ל לר"ש דאין בגידין בנ"ט אינו בכלל נבילה ודמי לשאר איסורים משא"כ לריה"ג דאמר חלבה וגידה י"ל דס"ל גידין בנ"ט וי"ל דנתמעט מדפרט וכו'), והנה להתוס' יש לאוקמא הברייתא גם לחזקי' ואף דלר"ש לי"ל דחזקי' מ"מ לר"י וכמ"ש לריה"ג יש לאוקי' ככה וא"כ רק היכי דכתיב לא יאכל אסור בהנאה וזה לר"י אבל לריה"ג דלא יאכל לפסח מצרים, בפסח דורות לא נאמר לא יאכל ומותר בהנאה וא"כ יקשה אם נאמר דריה"ג כחזקי' ל"ל קרא דלך שלך יהי', הא אין לנו לימוד לאסור בהנאה, וגם על הגמ' לעיל קשה מה קמקשו והרי חמץ וכו' ותני' ריה"ג וכו' והא לריה"ג הכא יאכל בפסח מצרים כתיב, וי"ל לפמ"ד לקמן צ"ו במתני' מה בין פסח מצרים לפסח דורות וכו' ובגמ' מנלן נראה דלמדין פסח דורות מפסח מצרים רק היכי דאיכא מיעוטא שלא ללמוד ולענין איה"נ ליכא מיעוטא ונלמד פסח דורות מפסח מצרים, ולכן בעי' קרא דלך ושפיר מקשו בגמ' לעיל, והנה האי דריה"ג דלא יאכל אפסח מצרים דאינו נוהג רק יום אחד הסתם מתני' לקמן צ"ו כמוהו ע"ש, ויש לפרש בזה דבריו, דאף דהלימוד דלך שכך יהי' לא ס"ל לר"י דדריש לך שלך אי אתה רואה וכו' אבל הלימוד דלא יאכל לפסח מצרים ס"ל לריה"ג דגם ר"י לא פליג עלה. וא"כ קשה לר"י למה אוסר בהנאה וע"כ צ"ל דנלמד פסח דורות מפסח מצרים לענין איה"נ, והלא כללא בידן דיו לבא מן הדין להיות כנדון. וא"כ לא יהא אסור בהנאה רק יום אחד וז"ש תמה ע"ע איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה אף אם נניח דאסור ולא דרשת לך שלך יהי' מ"מ כל שבעה אין טעם לאסור, וקאמר בלשון יחיד דלר"ש אין קו' דע"כ לי"ל דחזקי' ורק לר"י קמקשה ובזה יש להבין סידור הברייתא דאי הי' תני בפי' איה"נ לר"י ואח"כ דעת ר"ש, ואח"כ דברי ריה"ג הוי אמרי' דקמקשה לר"ש דג"כ ס"ל דאסור בהנאה, וע"כ לא ערבינהו ותנינהו ותני אח"כ ומשעה וכו' אתאן לת"ק ואח"כ דברי ריה"ג דנשמע דלר"י קאמר ככה– אבל זה לחזקי' אבל לר' אבהו אם נימא דר"י וריה"ג כוותי' ס"ל יקשה מה דאמר כל שבעה ואנן צריכין לאוקי' הברייתא גם אליבא דר"א דלעיל (כ"ב) מוקמי' לי' כר"א ע"ש וגם יקשה קו' הפ"י וצל"ח מאי קאמר תמה ע"ע וכו',

ונ"ל ואציע איזה קו'. א') בצל"ח הקשה על ר"ש שאמר מה ת"ל וכו' בשעה שישנו וכו' הלא צריכין ההקש לנשים שחייבין במצה משום כל שישנו בבל תאכל חמץ כדאיתא לקמן (דף מ"ג וצ"א). ב') בפנ"י הקשה על ר"ש והא בעינן ההקש לכל שישנו משום חימוץ וכו' יצא אורז ודוחן דלית בי' משום חימוץ אלא משום סרחון, ג') בתוס' הקשו לר"ש דמצריך ב' קראי ל"ל ההקש. ד') יקשה פסק הרמב"ם דבלפ"ז פסק כר"י ובלאח"ז כר"ש. ה') הקשתי בימי חורפי על ההקש דכל שיש בו משום חימוץ וכו' והא לזה ההקש מיותר דלקמן מ' אמר רבא מצוה ללתות דאי לאו לתיתה מאי שימור איכא, ומסיק בגמ' דבעי' שימור מלישה ואילך א"כ מבואר דאי לאו חשש חימוץ ליכא מצות שימור א"כ מושמרתם את המצות גמרי' האי דינא ול"ל ההקש, ומצאתי אח"כ הקו' בצל"ח ותי' דאי' לקמן בלחמי תודה ורקיקי נזיר דבעי' שימור לשם מצה ופירש"י כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ תתכוין לשם מצה של מצוה ע"ש וק' דלמא ושמרתם לשימור שלא יבוא לידי חימוץ, וצ"ל דזה פשיטא דאי יש חשש חימוץ אסור. אבל דלמא, אתא דבעי' דבר שיש בו משום חימוץ. אבל זה נלמד מההקש וא"כ ושמרתם מיותר וע"כ דאתא דבעי' שימור לשם מצה של מצוה ע"ש ודבריו אינם מובנים א') מאי ס"ד דושמרתם אתא להא דבעי' שיהא בו משום חימוץ. בשלמא בההקש י"ל דאתי' להאי דיהי' בו משום חימוץ אבל ושמרתם הוא בלשון ציווי ומצוה ולא שיהא בו שייכות שימור משום חימוץ וכיון דקרא מחייב במצות שימור ממילא בליכא מצוה ליכא דין מצה, וא"כ ההקש מיותר ב') מה דהקשה מנלן מושמרתם דבעי' לשמה, הלא זה מוכרח, כיון דומשמרתם הוי מצוה ודאי בכיון לשום שלא תחמוץ לשאר ימות השנה, או לאכילת רשות ליכא מצוה וע"כ דנתכוין לשם מצה של מצוה.

והנלע"ד לתרץ קושי' זו דאי לאו ההקש הוי גמרי' מושמרתם מצוה לשמור את המצות שכבר נעשו מצות שלא יבואו לידי פסול, ועיין לקמן דאתי מרור ומבטל טעם מצה ובנתעפש פסול בשרוי ביין פסול, ובמים עד שנמחה פסול, וא"כ הוי מפרשין ושמרתם מפיסול המצה, ובאורז ודוחן אף דאינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון מ"מ כיון דאתי לידי סרחון ודאי אינו יוצא במצה כזו א"כ אף באורז ודוחן לא נפקא מהאי כללא ולפיכך צריך ההקש דלא תאכל וכו' וממילא מפרשי' ושמרתם וכו' להאי שימור משום חימוץ. והנה מצד ההיקש לחוד לא הוי ידעי' דאיכא מצוה בשימור ומושמרתם וכו' לחוד לא הוי ידעי' דאתא לשימור של מצוה משום חימוץ וע"כ בעי' תרווייהו ההקש וגם ושמרתם וכו' והנה ההקש יכול להיות מחמץ למצה, וגם להיפך ממצה לחמץ וכנראה הקישא דלקמן דכל שישנו משום חימוץ וכו' ובנשים ההיקש ממצה לחמץ והקישא דר"ש בשעה שישנו בקום אכול מצה וכו' ההיקש מחמץ למצה, ונראה דתלוי בגמ' לקמן (מ"ג) האי כל לאתויי נשים, נשים מדר"י א"ר נפקא וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה סד"א כיון דנשים במצה פטורי דמ"ע שהז"ג וכו' אתי כל לרבויי נשים והשתא דאתרבי נשים וכו' מחויבות נמי במצה וכו' והקשו בתוס' והא כל היכי דאיכא למדרש לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' ותי' דדרך הקרא דסיפא מפרש לרישא ע"ש. ולפ"ז צ"ל ההיקש מחמץ למצה, ויל"ד במאי דאמרו בגמ' והשתא דאתרבי וכו' כיון דדרך הקרא דסיפא מפרש לרישא אף דלענין איסור חמץ אין לומר כך דאיכא ריבוי דכל, מ"מ גם ההיקש ממצה לחמץ אינו מוכרח די"ל ההקש לדבר אחר, לכל שיש בו משום חימוץ.

והנראה דלר"ש ודאי הקש גמור הוא מחמץ למצה וכמ"ש התוס' דסיפא מפרש לרישא וכל שישנו בקום אכול וכו' בין לענין האוכל, והמאכל, והזמן, וי"ל דבאמת הכל הקש חד הוא כל שישנו וכו' וכל שאינו וכו' ומזה מוכח דנשים חייבות במצה. דבחמץ ע"כ מוזהרי' מרבוי דכל ואיך אפשר לומר ככה והלא ההיקש מלמד כל שאינו בקום אכול וכו' ע"כ מריבוי דכל מוכח דנשים חייבות במצה, וא"כ ההיקש דכל שישנו וכו' וכל שאינו וכו' והיקש לנשים דחייבות במצה חד היקש הוא, וכן לענין הקש דכל שיש בו משום חימוץ וכו' כיון דאמרי' כל שישנו בקום אכול וכו' וזה א"א באורז ודוחן דגם אם נאמר דיש בהם משום אכול מצה, אבל לענין בל תאכל חמץ ליתנייהו דאינם באים לידי חימוץ וע"כ באורז ודוחן אינו יוצא משום מצה ומיושבים קו' הפ"י והצל"ח, אבל אינו מוכרח די"ל דאורז ודוחן שאני דא"א לבוא לידי חימוץ. ורק היכי דשייך בי' חימוץ אהני הקישא וא"כ היקש אחר הוא וקושיות הפנ"י וצל"ח במקומם עומדין.

ונראה לתרץ באופן אחר הנה הבאתי קו' הצל"ח על ההיקש דכל שיש בו משום חימוץ וכו' דזה נלמד מושמרתם וכו' ותירצתי דההיקש הוא דהשימור יהי' משום חימוץ ולא משום פסול המצה וגם דהשימור מצוה גמורה הוא ויש לעיין אף דהשימור הוי מצוה גמורה מ"מ לא עדיפא משאר מצות וכמו דבכל המצות אמרי' מצות אין צריכות כוונה כן במצות שימור וא"כ שימור בסתם בלא כונה סגי וא"כ למה פירש"י כל שימור משום חימוץ תכוין לשם מצה של מצוה, וי"ל דעיין בטו"א שכ' הא דמאצ"כ אינו תלוי בסתמן לשמן דבסתמן לשמן בעי' דבר מיוחד מוכן לכך, משא"כ במצאצ"כ אף דיש לקיים המצוה בדבר אחר אמרי' אצ"כ, מ"מ י"ל אף דסתם במצוה עדיף מסתם בקדשים יש ללמוד במצוה מקדשים היכי דמהני הסתמא בקדשי' מהכי גם במצוה, והנה בקדשים מהני אף דהכונה לשם חולין, אבל בשחט משום חולין פסול, וזה י"ל ג"כ במצוה, ודאי במצוה מהני סתמא. אבל בשימור בסתמא משום חימוץ לצורך שאר ימות השנה או לצורך רשות, הוי בגדר משום שאר ימות השנה או משום רשות ע"כ בעי' דוקא שימור לשם מצה של מצוה דבלי הכונה מסתמא עומד לאכילת רשות לצורכו והוי כמשום רשות דליכא מצות שימור ופסולה (ועיין בהה"מ פ"ו מחו"מ שהביא חילוק זה וכתב דבליל פסח ויודע שהוא מצה הוי לשם ולא משום).

גם יש לעיין בכיון במעשה אחת בב' דברים אי הוי כונה מעליתא או לא. והנה היכי דסגי בסתמא כגון במצות דאצ"כ, ועשה המצוה בסתם וכיון לדבר אחר אי' בר"ן ר"ה במחנכין את התנוקות לתקוע, והמתעסק לא יצא והקשה מ"ש מהתוקע לשיר דיצא ותירץ כיון דמתעסק במצות חינוך דרבנן גרע כדאיתא בריש זבחים בת מיני' מחריב דלאו בת מיני' לא מחריב ע"ש – ולפום רהטא נראה מדברי התוס' גיטין נגד דברי הר"ן הללו, דאיתא שם דף כ' ההיא גברא דעאל לבי כנישתא שקל ס"ת ויהיב לה לדביתהו וא"ל הא גיטך אר"י למאי ניחוש לה אי משום מי מילין אין מי מילין ע"ג מי מילין, ואי משום כריתות דכתיב בה והא בעי' לשמה ואי משום דלמא אקדים ויהיב זוזי לספרא והא בעי' שמו ושם עירו וכו' והקשו בתוס' מ"ש מגילת סוטה דבעי' ג"כ לשמה ואיתא בעירובין י"ג דמוחקי' מגילה מס"ת ותי' דבמגילה אין הכהן מקפיד וס"ת הוי סתמא למגילה, אבל בגט הבעל מקפיד וכו' ע"ש, ואי נימא כדעת הר"ן דהיכי דאיכא כונה למצוה אחרת מגרע הסתמא ומחריב, אם כן בס"ת ג"כ הכי הוא, דעיין ביו"ד סי' רע"ד דבכתיבת ס"ת צריך שיאמר הסופר בתחילה שכותב לשם ס"ת וזה די לכתיבת כל הספר ע"ש והטעם דודאי הכל על כונה ראשונה כותב, ולשם קדושת ס"ת ודאי לא גרע ממצות חינוך וא"כ אם ס"ת ג"כ סתמא למגילה, הכונה לשם ס"ת מחריב ולמה מהני מחיקת הפרשה מס"ת לסוטה, וע"כ דהתוס' לא ס"ל כהר"ן, וי"ל דשאני במגילת סוטה. דחזי' דהתורה התירה למחוק את השם משום לעשות שלום בין איש לאשתו ואם התירה להוריד קדושת השם מכ"ש קדושת הס"ת, ע"כ אין קדושת ס"ת נחשבת לגבי מגילת סוטה, וגם הלשמה דס"ת אינה נחשבת לכלום לגבי מגילת סוטה, ולפיכך הס"ת הוי סתמא למגילת סוטה וי"ל דהתוס' ס"ל כהר"ן, אך לפ"ז מאי אמרו בתוס' דשאני גט דהבעל מקפיד. הא גם אי אינו מקפיד וסתמא לגט, מ"מ לענין גט ודאי אין להוריד קדושתו וא"כ יש בו ג"כ הלשמה דס"ת ומחריב הסתמא לענין גט וע"כ דהתוס' דלא כהר"ן, וי"ל כיון דגט לאו מצוה הוי לשם ס"ת אינו מינו, ואף להר"ן דס"ל דבסתמא מחריב כונה למצוה אחרת מ"מ בכונה בפירוש יש לעיין בכיון לב' דברים דזה לא נשמע מהר"ן.

והנה מהגמ' דלקמן (דף ל"ח) בלחמי תודה ורקיקי נזיר דעשאן לעצמו פסול מ"ט אמר רבה ושמרתם וכו' בעי' שימור לשם מצה והכא לשם זבח ר"י אמר משום דאינן נאכלים אלא ליום ולילה אחד ופירש"י דר"י פליג ארבה ואף דאיכוין לשם מצה כיון דאינן נאכלים אלא ליום ולילה אחד ע"ש מוכח מתרווייהו דכונה לב' דברים מהני, ואפשר דבזה פליגי רבה ור"י, מ"מ אין הוכחה מזה דעיי' פרש"י דאיירי בלא שחט הזבח ולא קרא שם וא"כ ליכא כונת מצוה בלחמי תודה ורקיקי נזיר רק בלא כיון לשם מצה בפירוש, י"ל כמש"ל דהוי משום רשות ולא עלה על דעתו לשם מצוה, אבל בכיון בפירוש ליכא אלא כונת מצוה אחת, וכונה אחרת ללחמי תודה וכו' דלא נשחט הזבח ולא קרא שם הוי כונה לשם רשות דלא מחריב.

ויש להוכיח מהגמ' דגיטין שהבאתי דב' כונת במעשה אחת אין כל אחת חשוב כונה, דיל"ד במה שאמרו דלמא אקדים ויהיב זוזי לספרא, למה דייקו אקדים זוזי לספרא ולא אמרו דלמא אמר לסופר אי משום דבעי' משל הבעל וגט בגזל בטל, אולי איירי בס"ת שלו וגם אולי בחנם הקנה לו הסופר וכאן לא נחתו לכך באיזה דרך נעשה הקנין. וביותר יש לתמוה על פירש"י שכתב לכתוב לו פרשה ולשם גירושין" דהול"ל לכתוב לו פרשה לשם גירושין, והוי"ו אין לו ביאור, והנראה דלזה כיון רש"י דהי' קשה לו למה אמרו אקדים זוזי, ל"ל ליתן שכר בשביל הכונה דבלא"ה כותב הפרשה לשם ס"ת. אבל אם נאמר דב' כונת במעשה אחת לא מהני, א"כ צריך לכתוב מתחילה הפרשה לשם גירושין ואח"כ לכתוב עוד הפעם לשם ס"ת ולפיכך צריך לשלם שכר לסופר על הכתיבה פעמים, גם י"ל דאין אנו חוששין שהסופר יטריח עצמו בחנם וע"כ אמר אקדים זוזי, וזה שמדייק רש"י לכתוב לו פרשה ולשם גירושין בוי"ו, כתיבה פעמים, וא"כ מוכח דב' כונת במעשה אחת לא מהני, וגם הסברא נותנת דב' כונת במעשה אחת אין כל אחת כונה שלימה.

ועוד יש לעיין דבב' כונת במעשה אחת לא מהני מה הדין בב' כונת. אחת לאפרושא מאיסורא ואחת למצוה. הדעת נותנת דהכונה לאפרושא מאיסורא לא גרע מכונת מצוה לחינוך דרבנן, גם י"ל דהמצוה לאפרושא הוי מצוה דאו'. ולפי"ז בשימור לשם מצה דהשימור הוי משום חימוץ ובשימור משום חימוץ ע"כ דהכונה ראשונה משום איסור חמץ דב"י וב"י אף דמכוין ג"כ בשימור לשם מצה הוי ב' כונת לשימור וא"כ לא מהני הכונה לשם מצה וליכא מצות שימור והאיך אמרה התורה ושמרתם וכו' וי"ל דשאני הכא דכל איסור דב"ת חמץ תלוי בקום אכול מצה א"כ הוי הכל כונה אחת דאי ליכא שימור למצה ליכא קום אכול מצה, ובליכא קום אכול מצה ליכא ב"ת חמץ, ולפ"ז ההיקש דכל שיש בו משום חימוץ וכו' ע"כ תלוי בהיקש דקום אכול וכו' ומתורץ קו' הפנ"י ומתו' קו' התוס' (מ"ג) כל היכי דאיכא לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' ע"ש, דכמ"ש ע"כ צריכין להקיש חמץ למצה דכל שישנו בקום אכול וכו' דא"כ בטל מצות שימור, וא"כ הקש דכל שיש בו משום חימוץ מעיקרא ליתא וכן המצוה דושמרתם, ומתורץ בזה ג"כ קו' התוס' אליבא דר"ש דצריך קראי ל"ל ההיקש ע"ש, וכמ"ש ע"כ צריכי' ההיקש מחמץ למצה דאל"כ ליכא מצות שימור ולא ההיקש דכל שיש בו משום חימוץ, וכ"ז אי אמרי' חמץ לפ"ז אינו עובר בלא כלום. אבל אי נאמר דגם לפ"ז עובר בלאו א"א לומר ההיקש מחמץ למצה וא"כ יש כאן כונת לאפרושא מאיסורא בטרם בא מצות מצה והוי ב' כונת ולפיכך אמר ר"ש לפ"ז אינו עובר עליו בלא כלום, וזה קצת ראי' לדעת בעה"מ דלר"ש אין איסור כלל לפ"ז מדאו', ולר"י אין קו' דמקיש מצה לחמץ י"ל דדי במצות שימור בשימור משום איסור חימוץ משא"כ לר"ש דמקיש חמץ למצה העיקר שימור משום מצה (הגה"ה ואפשר בזה לפרש דברי ר"ש הלא כבר נאמר ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וכו' דכונתו דבפי' נאמר דמצות רק שבעת ימים ואם איסור חמץ יותר משבעת ימים, הכונה לאפרושא מאי' קודם בשימור. וא"כ אין שימור ואין מצה. ומתורץ בזה מה דקאמרו שפיר קאמר לי' ר"ש דק' דלמא ס"ל לר"י ההיקש לד"א לנשים או לשיש בו משום חימוץ, ובמ"ש ניחא דשפיר קאמר לי' דאין שימור ואין מצה, ותי' לקובעו חובה בזה"ז, וע"כ ההיקש ממצה לחמץ והעיקר איסור חמץ ודי במצות שימור משום איסור חמץ וכמש"ל).

אבל זה קשה מאי מקשו בגמ' לר"ש לקובעו חובה בזה"ז מנלן דלדידי' כמ"ש ההיקש בכל ענין מחמץ למצה וכיון דאינו בקום אכול וכו' ליכא בב"ת חמץ ואיסור חמץ ע"כ איכא, ובפשיטות י"ל אף דאינו חובה בזה"ז מקרי ישנו בקום אכול כמו בזמן הפסח דהמצוה רק בלילה הראשונה, ובשאר ימות הפסח רשות ואפ"ה אסור באכילת חמץ כל ז' וע"כ דאכילת רשות מקרי קום אכול וכן בזה"ז אף דליכא חובה מקרי קום אכול, אבל ע"ז שתי תשובות חדא דלשון קום אכול מצה אין לומר ע"ד שאינו חובה ועיי' בפ"י שהקשה לר"ש למה חמץ אסור בפסח כיון דאין חובה רק בלילה ראשונה ועל שאר הפסח ל"ש קום אכול ע"ש, ב' דא"כ מאי קאמרי בגמ' מ"ג סד"א נשים אינן חייבות באכילת חמץ דאיתקש למצה דהז"ג, ואם אכילת רשות מקרי קום אכול, הרי נשים ברשותם לאכול מצה. וא"כ הריבוי דכל מיותר, ואם נאמר דשאני אנשים דישנם במצות מצה שעה א' ע"כ אף הרשות שלהם מקרי קום אכול משא"כ בנשים דליתנייהו במצות מצה כלל, א"כ גם בזה"ז דליכא מצות מצה כלל כהס"ד נאמר דאינם בקום אכול, וגם איסור אכילת חמץ ליכא מדאו', ודוחק לחלק בין אנשים בזה"ז דיש אפשרות המצוה לכשיבנה המקדש, אבל מה שנ"ל, דיש ב' מיני מצות. א' מצות חובה כמו תפילין וסוכה, ב' מצות הרשות כמו שחיטה דודאי אין מצוה לאכול בשר ואין מצוה לשחוט שיאכל רק כשרוצה לאכול אז המצוה לשחוט וכן הוא במצה בכל ימי הפסח חוץ מלילה הראשונה, ובזה"ז בכל הפסח כהס"ד דאם אינו רוצה לאכול פת דגן אין המצוה עליו לאכול, אבל אם רוצה לאכול פת דגן אז המצוה לאכול מצה, ולפ"ז בעובר על אכילת חמץ בפסח עובר על ל"ת ועשה, ושפיר ההיקש דכל שישנו בקום אכול מצה וכו' כיון דאוכל ישנו בקום אכול מצה, וכ"ז באנשים אף דאין עליהם חובה לאכול מצה, מ"מ ישנו בקום אכול היכי דאוכל מצה, משא"כ בנשים דפטורין משום הז"ג כמו דפטורין ממצות חובה מכ"ש דפטורין ממצות רשות וליכא קום אכול מצה כלל וצריכין לריבוי דכל, וכן בזמה"ז לס"ד אף דליכא חובה. מ"מ באוכל פת דגן יש מצוה והוי מצות רשות.

ומ"מ יש לחלק בין מצות רשות דשחיטה דכך נאמרת למצות רשות אבל במצה דעיקרו למצות חובה ללילה הראשונה א דבשאר ימי הפסח רשות, מ"מ היכי דנפק המצות חובה לא עדיפא מצות רשות ממצו חובה, וא"כ בזה"ז ליכא מצות רשות דנפקע במו המצות חובה, וא"כ ל"ש בזה"ז קום אכול וכו' וגם ב"ת חמץ ליכא ומתו' קו' הצל"ח לר"ש דאין הקש למחצה ע"כ גם לקובעו חובה בזה"ז איתקש ולפמ"ש לר"ש דאיתקש חמץ למצה גם איסור חמץ ליכא, וע"כ צריך לימו לקובעו חובה בזה"ז ושפיר הקשו בגמ' וכונתם על שניהם על מצה ועל איסור חמץ, ומתורץ בזה מה דקשה מאי מקשה לר"ש לקובעו חובה בזה"ז מנ"ל דלמא ס"ל כראב"י לקמן ק"כ דמצה בזה"ז דרבנן דלר"ש כיון דאין הקש למחצה, אם מצה ליכא מדאו' גם איסור חמץ ליכא וזה א"א ושפיר הקשו מנ"ל לקובעו חובה בזה"ז.

והנה לר"ש ההקש מחמץ למצה ולר"י ההיקש ממצה לחמץ וטעם פלוגתתם נ"ל כמ"ש התוס' דסיפא מפרש לרישא וא"כ לר"ש ניחא דמקיש חמץ למצה, ולר"י י"ל כיון דאיכא קרא ללפ"ז ע"כ דרישא מפרש וכמו דאמרינן לקמן בריבוי דכל, ועוד י"כ דעיין בפחד יצחק מביא בשם היבין שמועה דבסמוכין דרשי' מרישא לסיפא ומסיפא לרישא, והנה ההקש מש"כ בפסוק אחד, ודאי הקש עדיף מסמוכין, וא"כ למה גרע בזה הקש מסמוכין, דבהיקש רק הסיפא מפרש לרישא, ונראה דהיינו הטעם כיון דדרשי' סמוכי' אף בב' פסוקים ובאמת כל דבר לימוד בפ"ע ולמה לא ניתן הפסק ביניהם, ע"כ משו"ה באו בפסוק אחד כיון דלא לדרשא רק לפרושי האמור בה קאתי, וע"כ נכתב בפסוק א' וכיון דלפרושי קאתי ע"כ הסיפא מפרש לרישא, וכ"ז לר"ש דדריש סמוכין אבל לר"י דלא דריש אלא במשנה תורה וטעמו כדאיתא בגמ' יבמות ד' משום דמוכח או מופנא ועיי' בתוס' שם משו"ה אמרינן במשנה תורה דריש דקיי"ל בכל דוכתי מוכח או מופנא, והן הכא דאינו סמוכי' רק הקש בכתוב אחד אין הוכחה דהוי מוכח או מופנא, וכיון דאינו מוכח או מופנא אם הי' נכתבי' בב' פסוקים לא דריש סמוכין. ואם צריכין לדרשא ע"כ צריך שיהי' הקש בכתוב א' וע"כ אמרי' לדרשא אתא ולא לפרושי ושפיר מדריש מסיפא לרישא, ולפ"ז לר"י י"ל דרישא מפרש לסיפא לפי' ס"ל ההיקש ממצה לחמץ ולית לי' ההיקש דכל שישנו וכו' דזה מסיפא לרישא לפי הנאמר ההיקש לר"ש מחמץ למצה בכל הענינים ואין הקש למחצה.

ובזה יש לפרש דברי ריה"ג דאיתא בגמרא ר"ה מצות לאו ליהנות ניתנו וברש"י נתנו לעול על צואריהם, ובמצות שיש להם הנאת הגוף לדעת הר"ן הוי הנאה ולדעת הרשב"א לא הוי הנאה, ועכ"פ לכ"ע אין ההנאה בכלל המצוה וא"כ במצות מצה אינה נכללת ההנאה רק האכילה וא"א דנהנה בהנה"ג להר"ן, מ"מ התורה לא אמרה שיהנה דאדרבא התורה אמרה שלא יהנה דנתנו לעול והוי בכלל שאינו בקום וכו', ואם נקיש חמץ למצה ע"כ דחמץ אין אסור בהנאה דכל שאינו במצה אינו בחמץ, וכ"ז בלילה הא' דיש שעה א' דחייב במצות מצה אבל בשאר הפסח דהוי רשות אף דכמ"ש הוי מצות רשות מ"מ לה"נ דטעם דלל"נ כמ"ש רש"י דנתנו לעול וכו' וזה ל"ש במצות רשות כיון דרשות בידו שלא לעשותו אינו עליו לעול ויש באכילת מצה הנאה ושייך בי' קום אכול וכמ"ש הפ"י דקום אכול הוי משום שנאמר תאכל ע"ש משא"כ ביש מצוה דבעי' שיהי' לעול וע"כ גם בחמץ איה"נ ועכ"פ יש שעה בלילה הא' דאין באכילת מצה הנאה וא"כ ליכא בהאי שעתא בחמץ איה"נ וז"ש ריה"ג לר"ש ת"ע וכו' לדבריך דההיקש מחמץ למצה האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה וזה יהי' מן התימה דתחלת הפסח יהי' מותר בהנאה ואח"כ אסור וע"כ דמותר בכל הפסח בהנאה.

והנה לריה"ג יקשה כ"ל הקרא דלך שלך יהי' ת"ל במ"ש ת"ע וכו' כיון דההיקש חמץ למצה בכל ענין וע"כ דלי"ל האי הקישא דר"ש ורק לר"ש קאמר לדידך וכו' ועדיין יקשה למה לי"ל הקישא דר"ש כיון דס"ל סמוכין וי"ל משום דס"ל לפ"ז עובר בלאו א"כ ע"כ דגי"ר הקישא דר"ש, וא"כ גם לריה"ג כר"י ס"ל דלפ"ז עובר בלאו וע"כ פסק הרמב"ם כר"י בלפ"ז משום דהוי רבים לגבי ר"ש ועיין ברא"ש ריש פרק כל הגט ועיין ברמב"ם פ"ח ממ"א דס"ל כר"א דלא תאכל משמע אחד איסור אכילה ואחד איה"נ, וע"כ דלר"ש פריך כמ"ש וא"כ לריה"ג כר"י ושפיר פסק כוותייהו דרבים נינהו.

(הגה"ה אין להקשות עמש"ל דלר"ש אי אין מצות שימור ואין מצות מצה אי אין מצוה מצה ליכא ב"ת חמץ דליכא קום אכול וכו' ע"כ הוי כונה אחת לאפרושי מאיסור ב"י ולמצות מצה, והא בימות הפסח זולת לילה א' הוי רשות וא"צ שימור ואפ"ה מקרי קום אכול, די"ל דכמ"ש רשות פירושו מצות רשות וזה באם יש שייכות למצות מצה י"ל ג"כ מצות רשות אבל בליכא שייכות למצות חובה כלל ל"ש מצות רשות).

הרמב"ם פסק הלאו דב"י הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו אבל בחמצו בידים או קנה חמץ בפסח לוקה דיש בו מעשה וידוע קושי' האחרונים ממה דאי' בחו"מ סי' ר"ח הובא בשם המרדכי היכי דנשבע שלא ליתן לו ולא ימכור ולא ימחול לא מהני מעשיו משום דהוי קנין שנעשה באיסור, ועיי"ש בש"ך היכי דאפשר בקנין היתר גם באיסור מהני הקנין, גם עיין מ"ש הב"ח לחלק בין איסור בעצם דלא מהני לבין איסור הבדוי מלב כמו ע"י שבועה דמהני ופליג המרדכי ועיין בסמ"ע ובש"ך ובקצה"ח. ועכ"פ לכולהו יש להקשות למה מהני הקנין בחמץ בפסח הא עובר בקנין על ב"י והוא איסור בעצם ולא אפשר בדרך היתר.

ונ"ל דיל"ד בדברי המרדכי שכתב שלא יתן ולא ימכור ולא הזכיר ג"כ שלא יקנה נראה מזה דיש לחלק בין מקנה לקונה. לפמ"ד בתוס' ורמב"ן גיטין גבי קטן אף דאין יד לקטן בדעת אחרת מקנה אתו קונה מדאו' ונראה ראי' לדבריהם מהקדש דאין יד להקדש וא"כ האיך מועלין בהקדש, וא"ל משום איסור הקדש דלמ"ד אין מעילה בקונמות. מצד איסור יש שם איסור הקדש דקונם כינוי לקרבן וכן למה מועלין בהוצאה מרשות הקדש גם בלי הנאה הרי דמועלין מצד ממון הקדש ואי אין יד להקדש איך שייך ממון הקדש ע"כ משום דאיכא דעת המקדיש המקנה אותו ולפיכך קנה ההקדש. ולפ"ז במקח שנעשה באיסור אף דמצד איסור לא מהני מעשיו והוי כאלו לא עשה אבל כיון דאיכא דעת אחרת מקנה אותו, הקנין נגמר ע"י דעת אחרת ולהמקנה ליכא איסור. ולפיכך הזכיר המרדכי רק היכא דאיכא איסור להקנות דנשבע שלא יתן ולא ימכור אז בטל המעשה לגמרי כיון דלא יכול המקנה להקנות ליכא קנין כלל אבל היכי דנשבע שלא יקנה אף דמצדו בטל מ"מ מעשה הקנין שלו מהני מצד הקנאת המקנה דליכא איסור לגבי' ולפ"ז יש למצוא קנין חמץ בפסח מנכרי דלמקנה ל"ש איסור, אבל עוד לא הועלנו בזה דהרמב"ם המציא דינו לחייב מלקות על ב"י וא"כ ממנ"פ פטור מצד קנין הקונה בטל מעשיו ומצד קנין המקנה דמהני ליכא מעשה הקונה. ואיך יחויב במלקות והא הוי לאו שאין בו מעשה וי"ל לפמ"ש הש"ך שהבאתי היכי דאפשר הקנין בהיתר מהני הקנין גם באיסור וכ"כ הכא כיון דבלא"ה מהני הקנין מצד המקנה מהני גם הקנין מצד הקונה והוי לאו שיש בו מעשה ושפיר חייב.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה