פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
שמע מינה מדר"ע תלת
בפסחים ה' איתא ר"ע אומר אינו צריך וכו' ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה וכו' אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת וכו' והקשו בתוס' ביצה י"ב על הא דתני תנא קמי' דר"י בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה הא מני ב"ש דלי"ל מתוך למה לא אמר ר"ע הוא ע"ש, בפנ"י הקשה לרש"י ביצה (כ"ז) דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא ע"ש למה אמר רבא ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאי השבתתו בכ"ד יבערנו בד"א יאכילנה לכלבים או ישליכנו לים וכו' הא לרש"י גם ביעור בד"א הוי מלאכה, ובפ"י מתרץ דרק אם המצוה בשריפה דצריך ביעור מן העולם שייך אחשבה ועיין בצל"ח ובנוב"י ובזה לא מתורץ הקושי' דשאר גדולי אחרונים לרבא אם אין ביעור אלא שריפה מנ"ל דלר"ע לא אמרינן הואיל והותרה לצורך וכו' דלמא ס"ל הותרה שלא לצורך והכא לא משום לאו דהבערה אתינן אלא כמ"ש רש"י כיון דאין ביעור אלא שריפה הביעור מלאכה והראי' דאף דהדלקת נר לאכילה מלאכה המותרת מ"מ משום מלאכה דביעור אסור.
ויש לדקדק דבכל מקום נאמר מתוך וכו' או לי"ל מתוך וכו' והכא שינה הלשון ואמר דלא אמרינן הואיל וכו', ועוד יש לדקדק למה אמר הואיל והותרה הבערה וכו' הא הנפ"מ בכל מלאכת אוכל נפש והול"ל דלא אמרינן הואיל והותרה וכו' ולמה לו להזכיר הבערה, והנה לפי מה שהעלה בהפר"ח [ועיין בעטרת חכמים תשובה ו' להגאון מה"ר ברוך פרענקל ז"ל דמסיק כהפר"ח] דלהרמב"ם לי"ל מתוך אלא בהבערה והוצאה, שפיר מדייק הבערה, אבל לרוב המפורשים דאין חילוק ובכל מלאכת אונ"פ אמרי' מתוך א"כ למה הזכיר הבערה. גם הסברא דמתוך וכו' צריך ביאור, והנה במג"ש נתן הנועם כיון דהתורה התירה באונ"פ כל המלאכה הותרה לגמרי, וזה אתי' אליבא דרש"י דאי"ל גם באין צורך כלל הותרה, אבל להתוס' דבעי' צורך קצת א"כ לא הותרה המלאכה לגמרי, וגם הלשון מתוך לא אתי שפיר דאין ההיתר שלא לצורך בא מתוך ההיתר לצורך רק דהותר לגמרי ובספר היראים לר"א ממיץ נתן הטעם דיאכל אחד אכילה ואחד הנאה במשמע. ונפש אחד הגוף ואחד הנשמה במשמע ע"ש זה אתי שפיר להתוס' דבעי' צורך קצת. אבל הלשון מתוך לא א"ש דלפ"ד השלא לצורך כמו הצורך הותרה בפירוש מן התורה בשוה.
בתוס' הקשו אע"ג דכשישרף נעשה גחלים מותר אור"י דהסברא דתשביתו איירי בכל ענין אע"ג דאין צריך לגחלתו, א"נ כיון דמתחלת הבערה אינו יכול להנות ממנו אע"ג דיש לו הנאה אח"כ אסור כמו נונ"ד דאין קרבין ביו"ט אעפ"י שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף ע"ש. והקשה באור חדש למאן דס"ל אין שבח עצים בפת גם בתחלת הבערה יכול להנות ממנו, ואי ס"ל יש שבח עצים בפת א"כ שמעת מיני' ד' ע"ש, ויותר קשה קו' זו לר"י בתוס' לקמן (ע"ה) דגם באבוקה כנגדו דיש שבח הוי רק דרבנן והתוס' כתבו דמשמעתין לא מוכח כן ועיין בפ"י דמצדיק דברי הר"י וא"כ לכ"ע יכול להנות מדאו' והכא אליבא דר"ע מדאו' קיימינן, ובפשטות יש לתרץ קו' זו כדאיתא בתוס' לקמן כ"ב ובביאור יותר בתוס' שבת כ"ה דגם למאן דס"ל אין שבח עצים בפת וצריך לאוקמא בשרשיפא כדאי' לקמן כ"ז דיש לדחות דשמן בשר ותבואת חשיבי בעין טפי בשעת ההיסק ע"ש ומובא חילוק זה במג"א תמ"ה והכא בחמץ דתבואה לכ"ע יש שבח, אבל עיין בפנ"י שם בשבת דרק בערלה משום דכתיב ג' ערלים ואין כל הנאות שוות י"ל דהדלקה משמן וכו' חשיבי בעין טפי וצריך לזה קרא אבל בתרומה אין חילוק וכן י"ל בשאר איסורי הנאה וכן בחמץ דהכא איך חילוק וכד נדייק לשון התוס' שם שכתבו דיש לדחות וכו' חשיבי בעין טפי נראה דאינו כבעין גמור רק כמ"ש הפ"י דלענין ערלה דלא דמי לגמרי הסקה להדלקה צריך קרא וא"כ קו' האו"ח קיימי להפ"י.
אבל נראה דהקו' מעיקרא ליתא דיש לעיי' בדברי התוס' בתי' הב' א"נ כיון דבתחלת הבערה אינו יכול להנות הוי כמו נונ"ד עיין לקמן מ"ו ובביצה שם ובשבת שם דהריב"א מתרץ למה אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט והא תרומה טמאה התורה התירה הנאתה משום דעיקרו למצוה ודמי לנו"נ דמשלחן גבוה קזכי והר"י חולק ע"ז דל"ש משלחן גבוה קזכי ע"ש א"כ ממנ"פ לריב"א אף דיוכל להנות מתחלתו עיקרו למצוה ואי כהר"י האיך תירצו דדמי לנו"נ, ונראה לפרש התי' הב' אליבא דר"י דהר"י כ"כ בתרומה טמאה דאפשר להנות מתחלתו' אבל היכי דמתחלתו אינו יכול להנות גם לר"י דמי לנונ"ד והטעם כיון דמתחלה אינו יכול להנות משום איסורי הנאה וכשנעשה גחלת מותר בהנאה ההיתר לגחלת משום דכל הנשרפין אפרן מותר. והטעם דבהנשרפין גחלתן מותר כמ"ש התוס' בשם הרמ"ר בסוף תמורה דנעשית מצותו ע"ש א"כ ההיתר לגחלת בא ע"י קיום המצוה דמי ממש לנו"נ דמשלחן גבוה קזכי, דזכי ההיתר ע"י המצוה, ועתה למאן דס"ל אין שבח עצים בפת כתבו בתוס' כ"ז וכ"ב דשלהבת בא ממשהו הנשרף ושלהבת באה מהגחלים השבח באה מהיתר ולמה הגחלים ומשהו הנשרף מותר משום דנעשה בהגחלים וכן במשהו הנשרף מצותו א"כ דמי לנונ"ד, והכה כנראה מגדולי האחרונים מפרשים התוס' בפשיטות כל היכי דמתחלתו אסור גם אם בסופו יש להתיר אסור משום דהתחלה באיסור א"כ ודאי אין מקום כלל לקושי' האו"ח דלמאן דס"ל אין שבח וכו' משום דבאה השלהבת ממשהו הנשרף והשלהבת בא מן ההיתר א"כ הצורך אונ"פ מתחיל מן השלהבת לבד ובשריפת המשהו אין צורך אונ"פ א"כ שריפת המשהו באיסור ובהבערה קיי"ל המבעיר כ"ש חייב א"כ מתחלתו באיסור, דמה לי התחלה מרובה או התחלה מועטת.
והנה מהתוס' דנתנו הטעם דאין שבח עצים בפת משום דהשלהבת באה ממשהו הנשרף שמעינן דהצורך להבישול או להאפוי' מתחיל משעה דאיכא שלהבת או גחלת דרק הם הפועלים, וההיתר ליו"ט רק מה דלצורך אונ"פ, ובשריפת המשהו אין שום פעולה לאונ"פ ואינו לצורך אונ"פ וא"כ האיך מתירין גם הבערה לצורך אונ"פ, דע"כ בתחלת הבערה בשריפת המשהו דליכא צורך אונ"פ הוי בלאו, וע"ז י"ל אף דשריפת המשהו אינו פועלת לצורך אונ"פ מ"מ לא גרע משאר צורך קצת דצריכין לשריפת המשהו למען יהי' על ידו שלהבת וגחלת דהם לצורך אונ"פ, וכ"ז אי נאמר דהותרה גם שלא לצורך והיינו בצורך קצת וא"כ מהא דמתירין הבערה לצורך אונ"פ מזה נלמד דגם שלא לצורך הותרה דאל"ה האיך מצינו היתר בהבערה לצורך אונ"פ, ומדויק שפיר מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והנה הבערה לחלק יצאת א"כ הבערה כמו שאר מלאכות וגמרינן מהבערה לכל המלאכות דהותרה שלא לצורך ושם מדויק שפיר הלשון מתוך ע"כ נאמר הלשון מתוך גם בשאר מלאכות, ואף דבביצה (י"ב) אמרו לב"ה דאי"ל מתוך שהותרה הוצאה וכו' ה"נ מתוך שהותרה הבערה וכו' שם שאני דמצינו הפלוגתא בין ב"ש לב"ה רק בהוצאה אבל באמת במלאכת הוצאה דאמרינן מתוך נלמד מהבערה. אבל עתה הקושי' לר"ע דלי"ל הותרה שלא לצורך בהבערה ובצורך הותרה איך הותרה לצורך לפמ"ש, וי"ל דלר"ע באמת אי"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך רק דיש חילוק בין ר"ע לב"ה, דלב"ה כיון דגמרינן היתר להבערה שלא לצורך אונ"פ מתוך שהותרה לצורך אין לחלק בין שלא לצורך בכל ענין מותר לרש"י כדאי"ל ולהתוס' כדאי"ב וכל שלא לצורך מותר, ולר"ע עיין בתוס' (ר"ה ד') הביאו ת"ב דלר"ע ס"ל תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת ס"ל דרק הצורך קצת דנלמד היתרו ממתוך שהותרה הבערה לצורך וכל דדמי לי' הותר והיינו בצורך קצת שהוא לצורך אונ"פ, אבל בשאר שלא לצורך כמו בהוצאת תינוק וס"ת, ובמצוה לצורך היום לא כי צורך קצת כזה אינו לצורך אונ"פ והנה החילוק בהלשון בין ר"ע לב"ה דלב"ה ההיתר בכל שנבא לצורך גמרי' מהבערה ולכך נאמר לשון מתוך בכ"מ, אבל לר"ע דמחלק ורק מה דאתי ממתוך הבערה, היינו צורך קצת לצורך אונ"פ והשאר שלא לצורך אי נימא להתיר לא אתי ממתוך ההיתר לצורך רק כיון דחזינן דהתורה התירה שלא לצורך בהבערה זה שהוא צורך קצת לצורך אונ"פ נתיר גם שאר שלא לצורך ולזה הלשון מתוך אינו מכיון רק הלשון הואיל ולכך שינה כאן ואמר לי"ל הואיל וכו' דמתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' אי"ל ר"ע אבל ההואיל שהותרה וכו' לי"ל לר"ע וכיון דההיתר מתוך בשאר מלאכות גמרינן מהבערה ע"כ מדייק דלי"ל הואיל והותרה הבערה. אבל עוד הקושי' לב"ש דאמרינן בגמ' דלי"ל מתוך גם בצורך קצת לצורך אונ"פ לא הותרה א"כ איך מותרת הבערה לצורך, וי"ל דשריפת משהו אף דאינו לצורך מ"מ לא גרע ממכשירין ומכשירי אונ"פ ג"כ מותר:
ועתה יש לשאול אם מטעם מכשירין יש להתיר מנ"ל לרבא דלר"ע לי"ל הואיל וכו' אבל מתוך אי"ל היינו בצורך קצת לצורך אונ"פ דלמא הבערה מותרת כמו לב"ש משום מכשירי אונ"פ, ומנ"ל דר"ע מתיר המתוך. י"ל דהכא אליבא דרבא, ורבא אליבא דר"ע קיימא ורבא אי"ל בשבת שם ובכ"ד דהוא ולא מכשיריו ואף דלרש"י לרבא רק באפשר לעשותו מעיו"ט וכדאי' בביצה (כ"ח) לר' יודא דמחלק ככה בין אפשר לעשותו מעיו"ט ובין לא אפשר. שם הטעם כדאי' בגמ' דכתיב הוא וכתיב לכם לכל צרכיכם ע"ש, ורבא אליבא דר"ע דלי"ל שאר צורך קצת רק מה שנלמד מתוך היתר הבערה לצורך. א"כ א"א לו לדרוש לכם לכל צרכיכם. ואי דריש הוא ולא מכשיריו גם בא"א בעשותו מעיו"ט אסור, ע"כ לר"ע צריך להיתר דמתוך, ועוד יש להקשות מנ"ל להגמ' דב"ש לי"ל מתוך כמו לר"ע, דפלוגתת ב"ש וב"ה רק לענין הוצאת קטן וס"ת, וי"ל דאי' בגמרא ביצה (כ"ב) לאבא שאול כך אמרו ב"ה לב"ש ובדין שלא יהי' שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם, הפירוש המורגל דאיכא צורך קצת שלא יהי' שלחן רבו ריקם, וזה צורך מצוה או צורך גבוה, אבל לדידי נראה דאיכא עוד צורך היינו כיון דבדין שלא יהי' שלחנך וכו' א"כ מה שאין שלחן רבו ריקם היתר שיהי' שלחנך מלא א"כ הוי לצורך אכילה וכיון דב"ש לא קיבלו מב"ה ע"כ דגם צורך קצת לצורך אונ"פ אוסרים. מה שאין כן בר' עקיבא כמו שכתבתי כיון דלית לי' היתר דמכשירים ע"כ דאית לי' היתר דמתוך דאל"כ א"א ההיתר הבערה לצורך. ועיין בתוס' ביצה שם שהקשו לב"ה מה צורך קצת איכא בעולת נדבה ותי' משום שלא יהי' שולחנך וכו' א"כ בעולת נדבה איכא צורך קצת לצורך אונ"פ כמ"ש א"כ ל"ל ר"ע היא ומתו' קו' התוס', ואף דגם לר"ע ס"ל שבת (קי"ד) דנו"נ אין קרבין ביו"ט היינו משום לכם וכו' דהוי רק עשה, וראי' למש"ל דלר"ע דלי"ב מתוך בשאר צורך קצת אין לדרוש לכם לכל צרכיכם, עי' סוכה מ' אין נותנין שביעית למשרה ולכובסין ר' יוסי אומר מוסרים לכם לכל צרכיכם א"כ הדרש לכל צרכיכם להתיר כל צורך ועיין מכות (י"ג) לענין שש ערי מקלט.
עוד נ"ל לתרץ קו' האו"ח דב' מיני הנאה יש בשריפת חמץ א') אם יש שבח בפת או בתבשיל ב') בהסקה עצמה נהנה מאיסור הנאה (כמ"ש אאמ"ו הגאון זללה"ה בס' דברי ירמי' דהסקה בעצמה הנאה) במה דעושה לו הצורך לבישול או לאפויי, וא"כ אף אי אין שבח מ"מ אסור להנות בהנאה דמבשל או דאופה בו, אבל בזה יש לעיין, דעיין בצל"ח הביא בשם מהר"א שור (וכעין קו' זו גם באשל אברהם למהר"א ברודא) לפמ"ש המג"ש לתרץ רש"י דביטול בלב הוי השבתה מקו' התו' לרע"ק דמצינו הבערה וכו' ותי' המג"ש דהכל בכלל תשביתו גם שריפה וא"כ האיך התירה התו' שריפה ע"ש וא"כ מאי קאמר לר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה דלמא ס"ל דהשבתתו בכ"ד אבל כיון דגם שריפה בכלל ההשבתה והתורה אמרה כל מלאכה לא יעשה ע"ש, וקו' זו יש ליישב, דעיין בפנ"י דהקשה חמץ דלאכילה קאי השריפה הוי שלא כדרך הנאתן. ובשלא כדרך הנאתן האיסור ליהנות הוי רק מדרבנן ע"ש, והנה הה"מ בפ"ח מחו"מ ס"ל דשלא כדרך הנאתן פטור אבל אסור מדאו' ע"ש וכן הביאו בירושלמי, אבל עיין בלח"מ שם ובמל"מ פ"ה מיוסה"ת דהביא דתוס' ס"ל דלא הוי רק אי' מדרבנן ע"ש. וקו' הפנ"י ליתא למהרי"ל הובא במג"א סי' תמ"ה שמחלק בין פחמין של חמץ דלא מהני ביטול ברוב, ובין עצים שנשרו וכו' מרבה עליהן ומבטלן דהשבח בפת הוי כבעין ונהנה ההנאה באכילת הפת, ובחמץ האכילה דרך הנאתן אבל בעצים ההנאה בפת הוי הנאה באכילה ובעצים הוי אכילה שלא כדרך הנאתן ע"ש א"כ ההיסק בחמץ הוי דרך הנאתן, וכ"ז אי יש שבח עצים בפת, אבל למדס"ל אין שבח וכו' ולהר"י בתוס' (ע"ה) לקמן לכ"ע מדאורייתא אין שבח והכא בדאו' קיימינן, א"כ ליכא הנאה אחרת אלא במה דנהנה בהסקה עצמה דאסורה מדאו', א"כ קיימא קושי' הפנ"י דבחמץ ההיסק שלא כדרך הנאתן וכן קיימא קו' האו"ח, וא"כ מותר ליהנות מתחלת ההבערה והוי הבערה לצורך אונ"פ דמותר.
אבל יש לתרץ קו' הפנ"י דלכאו' י"ל בחמץ כיון דאסור באכילה הוי הסקה כדרך הנאתן אבל ז"א דא"כ לא שייך לעולם שלא כדרך הנאתן כיון דדרך הנאתן אסור השלא כדרך הנאתן הוי דרך הנאתן וע"כ כיון דכולם שווין ואזלינן בתר דרך שהי' בלי איסור, וחמץ הדרך הנאתן באכילה ולא בהסקה אך בחמץ גם אי דל מיני' איסור אכילה והנאה המצוה דתשביתו איכא ואי אין ביעור אלא שריפה דמצוותו בשריפה עומד רק לשריפה, וגם אמרינן בי' כשרוף וכתותי מיכתת שיעורא וכיון דעומד לשריפה הוי כמו גבי שמן וחלב דעומדין להדליק וכן גם בחלב למשוח בו עורות עי' ברש"י (כ"ד) גם הכא עומד לשריפה א"כ הוי שריפה דרך הנאתן וכ"ז אי מצוותו בשריפה, אבל אי נאמר השבתתו בכ"ד אינו עומד לשריפה א"כ הוי שריפה שלא כדרך הנאת ולהפנ"י מותר להנות בו, א"כ יש לקיים התשביתו בשריפה דגם בשריפה הוי השבתה ומותר להנות בו והוי לצורך דמותר ומתו' קושי' הצל"ח וקושי' הפנ"י והאו"ח ואין לומר דגם באי השבתתו בכ"ד מ"מ עומד לביעור הוי גם בשריפה דרך הנאתן דהפנ"י ביצה (כ"ז) כתב דאם אפשר ליתן לכלב השריפה הוי מקלקל ע"ש ומכ"ש דהוי שלא כדרך הנאתן – ועתה כבוא לתרץ קושי' הפנ"י דגם לרש"י ביצה כ"ז צ"ל דלר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה, דיש לעיין בפירש"י ביצה שם דגזה"כ דאין קדשים מתבערים ביו"ט וכו' מוכח דגם בשאר ביעור סגי לקיים המצוה. מנ"ל הא דלמא מדכתיב באש ישרף בשאר ביעור מבטל המצוה וכמ"ש התוס' וא"כ מנ"ל דאחשבי' לשאר ביעור ומדכתיב באש ישרף נימא להיפך דאחשבי' רק בהבערה ולא בביעור אחר, וגם למה המצוה דבאש ישרף אחשבי' למלאכה אחרת ואיזה מלאכה היא, וראיתי בישועות יעקב וכן הבינו שאר אחרונים כיון דמהני ביעור אחר והתורה אמרה באש ישרף ע"כ דאחשבי' לביעור אחר כמו שריפה, אבל כמ"ש נימא להיפך וכמ"ש התוס' וגם אם נסכים דביעור הוי מלאכה אחרת חוץ מהבערה איזה מלאכה היא, ונראה לי להסביר הא דאחשבי', וגם כי גם בביעור אחר מקיים המצוה. דיש לדקדק גם בלשון התורה דכל מקום דכתיב ישרף תשרף תשרפו כתיב באש, המלות "באש" נראה מיותר דאם נאמר ישרף או תשרפו ממילא מובן שהיא באש, ונראה דמשריפה לחוד אין לידע דהיא באש דמצינו כמ"פ בתורה שריפה הוא בלי אש, דמין נחש א' נקרא שרף ובפ' חוקת וישלח ד' בעם את הנחשים השרפים פירש"י שממיתין את האדם בארס שבשניהם ע"ש, והארס אינו האש. רק דפעולתו כמו אש, ובפ' וירא וד' המטיר על סדום ועל עמורה אש וגפרית וכו' א"כ גפרית אינו אש, ובנצבים גפרית ומלח שריפה כל ארצה, גפרית ומלח אינם אש ונקראת שריפה שפעולתם קשה כמו שריפת אש לחשחית ארצה וביהושע (י"א) עד משרפות מים ובתרגום חריצי ימא ופירש"י דמושכין מים מן הים והחמה שורפת המים ונשאר מלח ע"ש, וכן איתא בשבת (ע"ג) אמר רבא האי מאן דכניף מלחא ממנחתא חייב משום מעמר פירש"י שצבר מלתא ממשרפות מים ומתרגמינן חריצי ימא ע"ש וגם שם הכוונה דפעולת החמה במים כמו פעולת אש. עכצ"ל באש ישרף דמצוה בשריפת אש ועי' בפסחים (ע"ג) דהקשו מגחלת של מתכת לאו אש והא בבת כהן דכתיב באש תשרף וא"ר מתנא פתילה של אבר עשו לה ואמרו שא"ה דכתיב באש תשרף וע"ש ברש"י ותוס' דהקשו דכל שרפות הבאות מן האש, באש ל"ל ותי' לאפוקי אבר מעיקרו, וא"כ מוכח אי לאו דכתיב באש הו"א אפי' באבר מעיקרו וא"כ משמעות שריפה גם בלי אש ובתוס' הקשה הר"י נימא פרט וכלל הכלל מוסיף על הפרט ואימא כל מילי ותי' דהוי כלל שצריך לפרט דתשרף קאי על תחלתו באש ע"ש ובגמ' מחלקין אי תשרף לבסוף לרבויי ואם באש לבסוף רק באש ע"ש ויש לעיי' האיך נדע אם הוא כלל מוסיף על הפרט או כלל הצריך לפרט, ברש"י פ' כיסוי הדם (פ"ח) היכא דאיכא תרי עניינא הוי כלל הצריך לפרט ע"ש. ובתוס' והנראה דהכא אם נאמר תשרף כל מילי משמע א"כ קושי' הגמ' באש ל"ל, ע"כ אמרי' דהוי כלל הצריך לפרט, והנה בביעור קדשים רק בשריפת אש הוי ביעור אבל בבאות מן האש מאי הביעור, ושאני בבת כהן דבפתילת אבר הבאה מן האש ג"כ המיתה, י"ל דהכלל צריך לפרט ובאש להכי הוא דאתי, אבל בביעור קדשים י"ל דתשרף כל מילי משמע והוי כלל מוסיף על הפרט ובאש אתי למצוה מה דאינו שייך בבת כהן דלענין מיתה הכל לעיכובא ומעתה יש בשריפת קדשים טמאים ב' מצות א') תשרף דמשמע כל ביעור החשוב כמו שריפה, ב') המצוה דבאש, והנה מצינו בשחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו פסול ובגמרא מנ"ל דכתיב תכוסו ואימא למצוה ומשני שנה עליו לעכב וכן איתא הרבה פעמים בזבחים ובמנחות וכן הכא המצות ביעור נתקיים בכל מילי דהוי בכלל תשרף, ובאש למצוה אבל לא לעיכובא, דבאש תשרף גבי קדשים טמאים לא שנה עליו הכתוב, אבל בנותר וכמ"ש הרמב"ם בפי"ט מה' פסהמ"ק בכלל הנותר פיגול, ופסולי המוקדשין דמצותן בשריפה ע"ש כתיב בפ' בא, תצוה, צו, קדושים. שנה עליו הכתוב הוי לעכב וע"כ רק באש וכן בחמץ כפירש"י דגמרי' מנותר הוי לעיכובא ואין ביעור חמץ אלא שריפה, ואין להקשות א"כ בנותר ל"ל תשרף תשרפו, י"ל כיון דע"כ באש לעכובא מ"ש תשרף או תשרפו הוי דיברה תורה כלשון בנ"א וכמ"ש בתוס' מנחות (י"ז) והביא ראי' ממכות (כ"ב) היכי דאיכא הוכחה הוי דברה תורה כלשון בנ"א והכא השנה עליו הכתוב הוי הוכחה דדיברה תורה וכו', היוצא לנו מזה דשפיר קאמר רש"י דבקדשים טמאים ובתרומה טמאה דילפי' מקדשים דאקרי קודש דגם בהשלכה לים או באכילה לכלבים מקיים עיקר מצות ביעור הנלמד מושרף דהוי כלל מוסיף על הפרט ובאש הוי רק למצוה ולא לעכובא.
אבל צריך ביאור למה משום כך הביעור מלאכה ואיזה מלאכה הוא ואנן תנן ל"ט אבות מלאכות ותולדה זו מאיזה אב מלאכה, ונראה דהוי בכלל הסותר, ועי' בס' היראים הובא במג"א סי' תק"א שהקשה למאן דס"ל דעושה כלי חייב משום בונה והיכי דאיכא משום בונה. איכא משום סותר האיך תנן מסיקין בכלים והא הוי סתירה בהסקה, ובזה יש פלוגתא דב"ש ס"ל יש בנין וסתירה בכלים וב"ה ס"ל דאין בנין וסתירה בכלים, ועיין בתוס' שבת (ע"ד) ובביצה (י"א) דלב"ה רק בכעין מנורה של חוליות אין בנין וסתירה אבל בעושה כלי חדש או מחזקו הוי גם לב"ה משום בונה, ובאוכלין עיין בריטב"א עירובין (ל"ד) דאין בנין וסתירה באוכלין אבל ברמב"ם פ"י מה"ש המגבן חייב משום בונה, וכן ס"ל לתוס' שבת, (צ"ה) ע"ש ולדידהו יש בנין וסתירה באוכלין, וא"כ י"ל דבשריפת קדשים טמאים וכן בחמץ הוי זולת מלאכת ההבערה מלאכת הסותר וזאת מלאכת הביעור. אבל מדאורייתא אינו חייב בסותר רק בע"מ לבנות ובביעור מאי ע"מ לבנות איכא. והנה הפר"ח יו"ד סימן קי"ח כתב בקורע אגרת בשבת חייב דבסתירה שלא בדרך השחתה חייב וכן הסברא בסותר מוחק ומכבה, אבל החכ"צ סימן ל"ט חולק ע"ז וי"ל דזו הכוונה דאחשבי' דע"י המצוה דביעור חשוב כמו ע"מ לבנות דמה לי אם מרויח הבנין או המצוה דחשובה יותר מבנין.
ועיין במג"א סי' תק"א שכתב כמו דהבערה שהוא אב מלאכה הותרה כן הסתירה, וזה סותר למש"כ. אבל לדידי נראה דנכונים דברי רבינו אליעזר ממיץ דרק המלאכה שהיא לצורך אונ"פ שייך הותרה וזה בהבערה אבל בסתירה הפעולה לצורך אונ"פ היינו השלהבת והגחלים, אבל השריפה כל משהו ומשהו הנשרף עד סופו הוא מטרם השלהבת והסתירה היא במה שנשרף ולא במה ששלהבת עושין וא"כ מלאכת הסתירה לא הותרה מעולם – אך לרש"י דאליבי' קיימינן ס"ל בשבת ובביצה דאף בעושה כלי חדש אין בו בנין וסתירה וכן ס"ל לס' היראים לר"א ממיץ וכן ס"ל לרב האי גאון א"כ א"א לומר בחמץ דהוי אוכלי' דגרע מכלים דליהוי משום סותר, והנה לרש"י שם המלאכה בעושה כלי חדש משום מכה בפטיש, וצ"ל דגם בביעור המלאכה משום מכה בפטיש, כיון דנעשה ענין דאחשבי' התורה הוי משום מכה בפטיש. אבל זה קשה לומר דהתולדה צריך להיות דומה כאב, ולא מצינו מכה בפטיש רק בנעשה דבר לפנינו שלא הי' בטרם זה כמו גמר כלי, וזה שייך בבונה אבל בסותר לא שייך מכה בפטיש, וי"ל כיון דקדשים טמאים ותרומה טמאה מצותן בשריפה וכל הנשרפין גחלתן ואפרן מותר, נעשה ע"י הביעור שריפה היתר מה שהי' אסור קודם לכן ודמי לעושה כלי חדש, ושפיר שייך בסתירה זו מכה בפטיש וכך פי' דהתורה אחשבה להבערתן, היינו הבערת אש דעושה כל המצוה, דבביעור אחר דגם אפרן אסור לעולם, לא נעשה הביעור בשלימות דהרי עוד באיסורו, והאיסור אינו מבוער מן העולם אבל כיון דכתיב באש ישרף בזה אחשבה רחמנא להבערתן דהוי כל ביעורו, שנעשה כל מצותן שהרי גחלתן ואפרן מותר וליתא עוד לאיסור, הלכך מלאכה הוא, אבל עדיין יקשה בשאר ביעור דלא עשה היתר ע"י הביעור למה יחשב למלאכה, וי"ל דגם לרש"י לא חשוב למלאכה ומה דאינו יכול לבער ע"י אכילת כלבים או השלכה בים י"ל כמש"כ דבשאר ביעור מקיים העיקר מצוה דביעור, ובאש רק למצוה, וכמ"ש בתוס' גיטין כ"ח שהקשו מערל וטמא שמשלחין קרבנותיהן, והא בעי' סמיכה, ואי דלא מעכבא מ"מ בעי' ראוי לסמיכה כמו בבינה וכו' ותי' דיש שם קרא ע"ש וא"כ בכ"ד דרק למצוה ולא לעכובא היכי דאינו ראוי' למצוה מעכבא, וכיון דאינו ראוי' ביו"ט למצות שריפה באש מעכבא וגם בשאר ביעור א"א דאינו מקיים המצוה ומבטל המצוה דביעור והחילוק בין רש"י לתוס' הוא דלתוס' גם בחול כיון דמצותו בשריפה לא מהני ביעור אחר ולרש"י בחול מקיים בשאר ביעור העיקר מצוה רק ביו"ט אינו מקיים בביעור אחר, ואין לדחות כיון דאפשר בביעור שריפה אחר יו"ט יהי' ראוי למצוה ז"א דהתוס' בגיטין הקשו מערל וטמא וכו' ובתוס' חגיגה ד' כתבו דערל וטמא משלחין קרבנותיהן מיירי בנונ"ד דאין קבוע להן זמן ע"ש ובטמא ודאי אפשר בימי טהרתו א"כ גם באפשר לאחר יו"ט אינו ראוי למצוה כיון דהקרבתן ביום שאינו ראוי וכן הכא, ולפ"ז בחמץ אי נימא השבתתו בכ"ד לא הוי מן הנשרפין וגם במבערו בשריפה גחלתן ואפרן אסור וא"כ ליכא משום מלאכה ומתו' קו' הפנ"י על רש"י דנשאר רק לאו דהבערה אי משביתו בשריפה וע"כ צ"ל אין ביעור אלא שריפה, אבל עדיין יקשה כיון דש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה הוי הביעור מלאכה וא"כ לא נשמע דלי"ל הותרה שלא לצורך, וי"ל דרש"י פי' המתני' דביצה לשיטתו דבכלים אין בנין ורק משום מכה בפטיש ואליבא דהלכתא והכא קיימינן אליבא דר"ע, עיין בשמן רוקח לאזמ"ו הג' ז"ל שתי' קו' התוס' על השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ב"ש הוא למה לא אמרו ר"ע הוא ותי' לרש"י (בב"מ ל"ז) אמר ר"ע מודה אני וכו' פירש"י אעפ"י שאני משל ב"ש וכו' והתוס' חולקין שם וא"כ לרש"י ר"ע מב"ש והוא בכלל ב"ש, וע"ש שרוצה לומר דכוונת רש"י דבדין זה הוא משל ב"ש, אבל התוס' (ב"ב קנ"ח) כתבו בפירוש דרש"י בב"מ פי' דר"ע מתלמידי ב"ש ע"ש, וא"כ י"ל דר"ע ס"ל כב"ש דיש בנין וסתירה בכלים וא"כ המלאכה בביעור משום סותר, והנה למאן דס"ל דבכלי החיוב משום בנין ליתא משום מכה בפטיש דאל"כ להתוס' עוד חיוב חטאת בחבית ותנור וחלתא ועי' בזה בספר היראים הובא בהגה"מ פ"י מה' שבת ובהגהת מרדכי פ' הבונה, ועוד בסותר כמ"ש ליכא משום מכה בפטיש, והנה בסותר היכי דמצותו בשריפה אמרינן כתותי מיכתת שיעורא ועיין בסו"פ כסוי הדם בעפר עה"נ כל כמה דמכתית מעלי לכסוי דם אמרינן גם קודם השריפה דככתות דמי א"כ הרחמנא במה דעשתה מצות שריפה עשתה הסתירה דככתות דמי וביותר קשה הכא דהמלאכת סתירה משום דרחמנא אחשבי' דהמצוה הוי כע"מ לבנות מכ"ש דנאמר דרחמנא עשתה ככתות. וא"כ במה דשורף אינו עושה הסתירה ולא הוי מלאכה וא"כ לר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה אינו עושה סתירה בשריפה דקודם שריפה היתה הסתירה דככתות דמי וש"מ דלא ס"ל הואיל וכו' ואין להקשות דלמא ס"ל השבתתו בכ"ד ואי משביתו בשריפה הוי משום סתירה. י"ל כיון דהשבתתו בכ"ד ואפשר הביעור בלי סתירה כמו באכילה לכלבים או השלכה לים דהוי רק גרם סתירה דמדאו' מותר אם יבערנו בשריפה אין בשריפה מצוה הסתירה בשריפה הוי כמו שלא ע"מ לבנות דלא שייך הכא אחשבי', אבל עוד צריכין לפרש לרש"י האיך אתי המתני' דביצה כ"ז לר"ע דשם מצותו בשריפה, ויש לחלק בין קדשים טמאים ותרומה טמאה לשאר הנשרפין דכמ"ש בקדשים טמאי' השריפה באש רק למצוה והעיקר מצוה יש לקיים ג"כ בשאר ביעור אחר יו"ט לא אמרי' בי' כתותי מכתת, דבמצוה בעלמא שאינה מעכבת לא אמרי' כתותי מיכתת וכששורפת עושה מלאכת סתירה אבל בביעור חמץ דאינה אלא בשריפה הוי ככתות ואין מלאכה בשריפה זולת ההבערה וא"כ נהפוך הוא לפי דלר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה לפיכך ש"א דלא ס"ל הותרה שלא לצורך – ולמפ"ש היכי דהוי רק למצוה כמו בקדשים ובתרומה טמאה לא אמרי' כתותי מכתת מתו' קושי' התוס' (סוכה ל"ה) מתרומה טמאה ע"ש ובזה יהי' מתורץ קושי' הרשב"א (שבת ל"ה) אמר רב כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאת ואמרה תורה תהני בשעת ביעורו היכי אמרה תורה מדר"נ דאר"נ וכו' שלך תהא וכו' ואבע"א כדר' אבהו וכו' ע"ש והק' הרשב"א כל דברי רב שאמר כשם שמצוה וכו' למותר דאין צריך רק הלימוד דר"נ או דר"א ע"ש שהניח בצ"ע ועיין ברש"י לקמן (כ"ד ע"ב) בד"ה כלאי כרם כתיב פן תקדש המלאה דמשמע לא תהני ממנה אלא תשרפנה ופן לאו הוא ע"ש ומ"ש ופן לאו הוא נראה ג"כ מיותר, וי"ל היכי דרשינן כדברי ר"נ או כדר"א דמרש"י מוכח היכי דאמרה תורה שריפה אסור בהנאה א"כ גם בתרומה טמאה דבשריפה נימא ככה ואי משום דרש דר"נ הרי לר"א לי"ל דרש דר"נ, ואי משום דרש דר"א לר"נ ליתא לדרשא דר"א, ולמה נאמר דהתורה סתרה הכלל היכי דאמרה תשרפנה אסור בהנאה. אבל במ"ש שפיר דלא הוי סתירה, דרק בא"א רק בשריפה שם אמרינן דאסור רק בהנאה אבל היכי שהטריפה למצוה ולא לעכב ואפשר בביעור אחר יש להנות כמו באכילה לכלבים ולכך צריכין לדרב כשם שמצוה לשרוף וכו' כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאת דהוי למצוה ולא לעכובא ולכך אפשר לדרוש כר"נ או כר"א. והנה בכלאי הכרם ג"כ נימא ככה דלא כתיב רק פעם א' פן תקדש המלאה וכו' נימא ג"כ דלא הוי רק למצוה דלא שנה עליו הכתוב לעכב ע"ז פירש"י כן לאו הוא והוי שנה עליו הכתוב.