פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
קיימו ולא קיימו
במכות ט"ו איתא תני' אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן היא לוקה ואינו מחזיר, והקשו בתוס' וניתי עשה ולדחי ל"ת ותי' דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, וכן הקשו ותירצו בגמ' כתובות (מ') על אונס באינו ראוי' לקיימה ע"ש, ויש להקשות על תי' התוס' דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, דיש בזה טעמים חלוקים להרמב"ן והרשב"א הטעם דאי אמרה לא בעינא וכו' הוי עשה קיל, ולטעם זה שפיר תי' התוס'. אבל לרש"י כתובות שם הטעם משום דמלמדין אותה לומר לא בעינא, וא"כ היא המעכבת לקיים העשה, והוי כבטלה היא ולמה לוקה, ואין לומר כיון דמשום האיסור אומרת לא בעינא הוי כביטלו הוא, זה לא ניתן להאמר דהרי הוא עומד וצווח לקיים העשה דדוחה הל"ת, – ולפום רהטא י"ל בפירוש דברי התוס' כמ"ד בתמורה ה' לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, כן הכא העשה דוחה הלאו דגרושה ומנתק הלאו דאונס שגירש דמי לעקירת ב' לאוי [ואף דבגמ' תמורה ד' אמרו גבי כהן דחד לאו וחד עשה וכו' ע"ש, שם הכונה לגבי ישראל הוי חד לאו והוי ניתק וא"כ גם בכהן לפטור כמו דאמרי' גבי הקדמת בכורים אף דלא הוי בי' עשה פטור משום דבהקדמת מעשר לתרומה הוי עשה כן בכהן וע"ז תי' שאני כהנים וכו', דאם כבר ניתק למקצתו י"ל דניתק כולו אף דבכולו איכא ב' לאוי] ואם נאמר דאינו עוקר וכפירוש המהרש"א ריש חולין דחד לאו עוקר, נשאר רק חד לאו למלקות ע"ש א"כ נשאר לנו הספק איזהו עוקר אם העשה לנתק או לדחות, וי"ל לפ"ז להפך דלא דחי לאו דגרושה ומנתק הלאו דלא יוכל וכו' זה א"א לומר, דאם מנתק מכ"ש דדחי דאם עשה לחוד דוחה ל"ת מכ"ש דעשה ול"ת דחי ל"ת ואם מנתק אם נאמר ביטלו וכו' העשה הוי כמו עשה ול"ת. וע"כ להפך, דדוחה הלאו דגרושה וכיון דדחי אין בכחו לנתק, ויש בזה עיון די"ל דדחי' עדיפא מניתק, דעיין בשושנת העמקים כלל ב' דעיין בזה אם עשה דוחה ב' לאוין גם במצות חלוקות, והביא דעת הפנ"י בביצה דדחי. וספר הכריתות להר"ש מקינון דלא דחי ע"ש, והנה לס' הכריתות דמי לניתק דלא עקר ב' לאוין, ואף להפנ"י י"ל אף דדחי' עדיפא מ"מ דאתי לנתק א' ולדחות א' לא סגי העשה, דעכ"פ צריך העשה לפעול יותר מנתיקת לאו אחד, וא"כ אף במקיים העשה ע"כ דלוקה וקו' התוס' אף דלוקה גם בהחזירה מ"מ יחזירה דניתי עשה וכו' ולמה תני ואינו מחזיר, וע"ז תירץ שפיר אי אמרה וכו'.
אבל עיין בתוס' היכי דאינם סמוכים עוקר העשה גם ב' לאוין והכא בגירש והוא כהן דמי לאינם סמוכין הלאוין וא"כ מנתק העשה ויקשה למה לוקה, וי"ל דהטעם דבסמוכין דוקא לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, נראה לי כמו דאמרינן דרשינן סמוכין משום דכתבה התורה גבי אהדדי, ולר"י אין סברא דבא למדרש רק במשנה תורה כדאיתא יבמות ד', כן י"ל להפך אם על ענין נאמר ב' לאוי ורחקה התו' להב' לאוי זה מזה להורות בא דלענין אחד דמי לחד לאו וזה לענין ניתק וכ"ז היכי דהב' לאוי על ענין אחד ומסברה הי' להעמידם זה אצל זה, ורחקם התו' ע"כ בא להורות לענין ניתק אבל הכא דע"י העשה עוקר הלאו דגרושה לכהן, והלאו דאונס שגירש, הן ב' ענינים אין להעמידם בסמיכו' ע"כ גם במרוחקים לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ושפיר מתו' התוס', אבל אין תי' זה עולה לדעת התוס' חולין (פ"א) שכ' הא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי רק בעשה דמאליו כמו תמורה ע"ש. והכא במחזירה מקיים הוא העשה, וי"ל דעקר תרי לאוי, (ולקמן נראה דאין חילוק זה מוכרח) ויש לפרש דברי התוס', דעיין בתוס' כתובות הקשו למה בעי' לב' הטעמים, לו תהי' לאשה אשה הראוי' לו, ולאי אמרה לא בעינא ע"ש, ונ"ל דבעינן תרווייהו אשה הראוי' לו לחוד לא סגי כיון דעשה דוחה ל"ת ראוי' לו ואי אמרה לא בעינא לחוד לא סגי אי אמרה בעינא ובעינא ואי משום דמלמדין כפירש"י הרי ע"ז פליגי הרמב"ן והרשב"א דס"ל הטעם דעשה קיל, וע"כ דאין כופין ולרש"י לא ס"ל דעשה קיל הוא דאל"כ למה מלמדין וא"כ אין מוכרח שום טעם מאלו הב' טעמים אבל תרווייהו סגי, והטעם דודאי הלימוד שלמדין מלו תהי' לאשה, אשה הראוי לו צריך שיהי' הנלמד כמו המלמד, אם המצוה לו תהי' לאשה, כל ימיו כן בעי' ראוי' לו כל ימיו, ועיין ברא"ש סוף נדרים דאשה נאמנות לומר גרשתני משום דלא תהי' באיסור כל ימיה ומכ"ש די"ל אף דאמרה עתה בעינא, דבשום פעם תאמר לא בעינא, וא"כ מיד אינה ראוי' לו כל ימיו דידעינן דבשום פעם תאמר לא בעינא וא"כ ע"י דתוכל לומר לא בעינא הוי אינו ראוי' לו כל ימיו ומתורץ קו' התוס' כתובות, וא"כ אף דתאמר בעינא אינה ראוי' לו משום דאפשר שתאמר פעם אחד לא בעינא וליתא לעשה כלל משו"ה לוקה ואינו מחזיר ומובן תירץ התוס'.
אבל יש לתרץ קו' התוס' באופן אחר, דעיין בעירובין ק' בתוס' בעשה ע"י פשיעה לא דחי ע"ש. ובאונס שגירש אין לך פשיעה גדולה מזו, וע"כ לא דחי העשה הל"ת, אך לפי"ז לא יובנו הגמ' כתובות דג"כ הקשו וליתי עשה וכו', והעשה ע"י אונס ג"כ עשה ע"י פשיעה דאין לך פשיעה גדולה מאונס, (קו' זו מצאתי בברוך טעם אחרי כותבי) וי"ל דלא מקרי עשה דפשיעה דהרדב"ז העלה ח"ב סימן ס"ח דבאונס שהדירה בהנאה שמחויב לקיימה, אף דנדר חל על דבר מצוה כמו בישיבת סוכה עלי, שאני התם דהוי מצוה למקום, אבל מצוה לאדם לא חל הנדר ע"ש, כן י"ל בעשה דפשיעה. דהוא רק במצוה למקום אבל במצוה לאדם דהעשה לטובת האשה, דוחה, דלמה לא ידחה משום פשיעתו, הלא העשה לטובתה והיא לא פשעה וא"כ קמה קושי' התוס' – והנה דברי הרדב"ז לפום רהטא הוא נגד הגמ' דאמרו, באונס דאדרה וכו' וא"כ חל הנדר, וי"ל דשאני העשה דקודם הקידושין אחר האונס דהעשה לטובתה, ע"כ לא חל הנדר דהוי מצוה לאדם, אבל באונס שגירש דהעשה לנתק הלאו ולפטרו ממלקות העשה לטובתו דמי למצוה למקום, ע"כ חל נדרו ושפיר קאמרי בגמ' דאדרה וכו', וזה י"ל ג"כ לענין עשה דפשיעה, בעשה דקודם הקידושין דהעשה לטובתה לא הוי עשה דפשיעה ושפיר דחי דלמה נאמר משום פשיעתו לא ידחה העשה לטובתה הא היא לא פשעה, ע"כ בכתובות דאיירי קודם הקידושין שפיר הקשו בגמ' וניתי עשה וכו' אבל הכא איירי באונס שגירש דהעשה לנתק הלאו לטובתו מקרי עשה דפשיעה ולא דחי ומתו' קו' התוס' וי"ל דתלוי בזה, דעיין בתוס' פירשו בשם רש"י דכל ימיו אלו תהי' לאשה קאי, ובריטב"א אי' דכל ימיו עשה בפני עצמו ע"ש ולפ"ז להתוס' דעשה אחת א"כ העשה עיקרו לטובתה ולא מקרי עשה דפשיעה וקמה קושייתם וניתי עשה וכו', אבל להריטב"א דעשה בפ"ע. העשה לנתק הלאו לפטרו ממלקות והוי כמצוה למקום דמקרי עשה ע"י פשיעה דלא דחי ומתו' קו' התוס', וי"ל גם להפך דלהתוס' מתו' הקו' ולהריטב"א יקשה, דיש לחלק הא דעשה דפשיעה לא דחי היינו כמו מתן ד' נתערב במתן א' דהעשה מקודם, וע"י פשיעתו בא לידי דחוי ל"ת, אבל הכא מקודם פשיעתו באונס או בגירש לא הי' עשה וכשנתהוה העשה מעת ההי' לא הוי פשיעה זה לא מקרי עשה דפשיעה [גם הסברא זו מצאתי אחרי כותבי בהברוך טעם] והנה לפירוש התוס' דהוי עשה אחת דכל ימיו אלו תהי' לאשה קאי א"כ יש חילוק בעשה דקודם הקידושין לא הוי עשה דפשיעה דהעשה נתהוה אחר הפשיעה, ואחר שנעשה העשה ליכא פשיעה, אבל בלאחר הגירושין דהיתה העשה מקודם וע"י פשיעתו בגירושין בא הדיחוי מקרי עשה דפשיעה ולא קשה וניתי עשה וכו' אבל להריטב"א דכל ימיו עשה בפ"ע, א"כ גם לאחר הגירושין קודם הפשיעה לא הוי עשה ולאחר שנתהוה העשה ליכא פשיעה כא מקרי עשה דפשיעה וקמה הקו' וניתי עשה וכו'.
ויש לומר דגם להריטב"א לא קשה, דאיתא בתמורה ה' והרי אונס דחד לאו ולא אתי עשה ועקר הלאו, דכהן לוקה ואינו מחזיר ותי' שאני כהנים דהתורה ריבתה בהם קדושה יתירה ע"ש בפירש"י דקשה להולמם, והנראה דכך קו' ותי' הגמ' שם, דכמ"ש איכא בכהן עשה לדחות הל"ת כקו' התו' רק התי' דאי אמרה לא בעינא וכו' וכמ"ש היא המעכבת לקיים העשה והוא יפטר ממלקות, אבל ע"ז י"ל דלפרש"י דמלמדין ופירש הרשב"א דכופין אותה לומר לא בעינא היא אינה מעכבת אלא ע"י כפיית חכמים, אבל עיין במל"מ פ"א מחו"מ היכי דאנוס ע"י חכמים הוי כביטלו אחר ע"ש וא"כ פטור וזה קו' הגמ' כהן למה ילקה. וע"ז תירץ דשאני כהנים וכו' דכמו שריבתה התורה משום קדושתם מצות יתירות כן משום קדושתם גרעה העשה דלו תהי' בגרושי אונס וליכא עשה כלל, ויש חילוק בין העשה דקודם הקידושין דע"כ שייך בי' העשה דאיכא כשרות שפיר הקשו בגמ' וניתי עשה וכו'. משא"כ הכא בעשה דכל ימיו לאחר הגרושין, דא"א בהיתר לא נאמרה עשה כלל באונס שגירש בכהן ומתו' קו' התוס' להריטב"א.
והן התוס' שם פירשו דכך קו' הגמ' כמו בהקדמת תרומה לבכורים ניתק למקצתו ניתק לכולו כן הכא ע"ש, וע"ז יש לעיין דהנה הרמב"ם פ"א דתמורה נתן הטעם למה במימר לוקה הא הוי לאו הניתק לעשה ונתן ב' טעמים א' משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, ב' משום דהעשה אינו שוה ללאו דאין הצבור והשותפין עושין תמורה ע"ש, ובגמ' איתא רק טעם הא' דלא אתי חד עשה וכו' והטעם הב' ל"א ברש"י ע"ש, ובפירש המשניות לרמב"ם אי' רק הטעם הב' דאין העשה שוה ללאו ע"ש, והנראה דבעי' הב' טעמים, דהטעם דעשה אינו שוה ללאו הוא רק לרבא ולא לאביי, לרבא דס"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני, א"כ מה שהשותפין והצבור אין עושין תמורה לא מהני ולמה לקי, [דעיין ברמב"ם דגם בצבור ושותפין לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא] ולפיכך העשה אינו שוה ללאו דע"כ עבר הלאו בצבור ושותפין וליתא בהו העשה, אבל לאביי דס"ל דמהני והיכי דלא מהני לא לקי א"כ אם אין עושין תמורה למה לקי, ע"כ דפירש המתני' דאין עושין תמורה ר"ל דליכא דין תמורה כלל ולא עבר על הלאו וא"כ עשה שוה ללאו, היכי דאיכא לאו היינו ביחיד איכא עשה ובצבור ושותפין דליכא עשה ליכא לאו, ואין להקשות א"כ איכא בינייהו לענין מלקות בתמורת צבור ושותפין, (עיין בתוס' תמורה ו' דהקשו ג"כ ככה], והרמב"ם ס"ל כרבא ע"כ פסק דלוקה בצבור ושותפין, ועיין בהה"מ פ"א מגזילה ואבידה דס"ל דהרמב"ם פסק כרבא, ועיין במל"מ פ"ח ממלוה ולוה, ואף דקשה מבכורות (פ"ו) במוכר מעשר בהמה תמים וכן בחרמי כהנים וביפת תואר דלא לקי משום דלא מהני מכירה וזה כאביי, דלרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. י"ל דמשו"ה דייק שם הרמב"ם בלישני' דאינו לוקה משום דלא קנה הלוקח ולא קאמר משום דמכירתו בטילה, י"ל כיון דהקנין תלוי בקנין שניהם המוכר והלוקח וכיון דלא קני הלוקח אינו בגדר קנין כלל ולפיכך לא לקי ושפיר י"ל דפסק כרבא והטעם דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי הוא רק אליבא דאביי ולא לרבא, דעיין בתוס' חולין (פ"א) דזה רק בעשה דמאליו אבל בעשה מעשה עקר תרי לאוי, ונחזי אנן לרבא דס"ל דלא מהני הקשו בגמ' והא כתיב והי' הוא ותמורתו וכו' ותי' דשאני התם דאמר קרא וכו', ולאביי ל"ל קרא משום דהויא תצא זו ותכנס זו, והנה לרבא העשה מה שהתמורה קודש דלדידי' דלא מהני, חדשה התורה דמהני וזה העשה, א"כ העשה ע"י דיבורו ועשה הוא העשה ועקר תרי לאוי, אבל לאביי דמהני החידוש שלא תצא לחולין מה שקדוש מכבר העשה מה שנשאר הקדוש כבר בקדושתו, וזה עשה דמאליו דע"י להפך הוא רצה להוציא מקדושתו א"כ הוי עשה דמאליו ולא אתי חד וכו' ותי' דלא אתי חד עשה וכו' הוא אליבא דאביי ע"ש. ונשאר עוד לפרש הסתירה בסברות, להרמב"ם דעשה שאינו שוה ללאו לא ניתק כלל, ס"ל ניתק למקצתו גם למקצתו אינו ניתק. וכהגמ' דהקשו כהן למה ילקה, וכן בהקדמת תרומה לבכורים דלא לקי ס"ל ניתק למקצתו ניתק לכולו, וי"ל דהיינו הך לרבא דס"ל דלא מהני ואפ"ה לקי משום דעבר וכו' מה שהעשה מבטלת הלאו או דמתקנת הלאו ע"כ דאינו מגרע כח ללאו. דבלא"ה אי לא מהני ליתא למעשה הלאו כלל ואפ"ה לקי, הרי דדי ללאו שיעבור אמימרא דרחמנא לבד והעשה בא לנתק אמרינן דעשה אינו שוה ללאו קיל ואינו מנתק כלל. אבל לאביי דס"ל דמהני והיכי דבטל מעשיו לא לקי בלהכל"ע הלאו קיל אמרינן להפך משום דהלאו קיל מנתק העשה, וקו' הגמ' כהן אמאי לקי אליבא דאביי ע"ש.
אבל אין זה די דהא בהקדמת תרומה לבכורים גם לרבא לא לקי, ועוד יקשה מאי מקשו והרי מימר וכו' וע"ז תירצו לל"א ברש"י ולהרמב"ם דהעשה אינו שוה ללאו, והא גם בהקדמת תרומה לבכורים אינו שוה ללישנא אחרינא ולא לקי והתי' דבמימר העשה מאליו משא"כ בהקדמת תרומה לבכורים. תי' זה לא נאמר בגמ' ועיקר חסר מן הספר, גם הקשה במ"ל פ"ג ממלוה ולוה במשכנו בזרוע או בבא אל ביתו למשכנו לא לקי משום דהוי להנל"ע והא בעשיר בא שייך העשה פהשב, וביותר קשה מדלא מחלק הרמב"ם נראה דגם בעשיר אינו לוקה, וכן מתוס' חולין (פ"ב) ובשבת (פ"ה) בהזורע כלאים כמה לא לקי גם משום לא תסיג גבול וכו' משום דאי' נמי משום השגת גבול דלא לקי משום דניתן להשבון ע"ש וזה דלא כהרמב"ם בתמורה, וכן הקשו הג"וו וברוך טעם מאונס שגירש למה ישראל מחזיר ואינו לוקה, ולחלק כמו שחילקו התוס' בין עשה דמאליו שם בעי' עשה שוה ללאו ובין עשה ע"י מעשיו לא בעינא שוה ללאו, גם י"ל בו ניתק למקצתו ניתק כולו, זה רק אליבא דאביי דס"ל דמהני א"כ בניתק י"ל דלא מהני הלאו בכולו דהרי מבטלו או מתקנו משא"כ במאליו שפיר יש לחלק, אבל לרבא דס"ל דלא מהני ואפ"ה לקי כיון דבלא מהני כלל לקי משום דעבר וכו' א"כ מה דמבטל או מתקן לא עדיף מלא מהני כלל ומה דפטר משום דהתורה מנתקתו לעשה א"כ גם בעשה ע"י מעשיו הוי כמאליו [ובזה יש להבין הגמ' אמר לי' ר"פ לרבא והא לא דמי לאוי ללאו דחסימה א"ל וכי משום דכתיב בי' עשה יתירה מגרע גרע א"ל להכר"ע נמי וכו' א"ל האי לנתוקי לאוי הוא דאתא, ויש לתמוה דאם לרב פפא אין חילוק בין לאו שקדמו עשה ללאו הנל"ע הי' לו להקשות בפשיטות מ"ש לאו שקדמו עשה ללהנל"ע, ובזה אתי שפיר דרק לרבא קמקשה דאי"ל דלא מהני א"כ אין לחלק בין להנל"ע לאו שלא נל"ע דהניתק או מבטל או מתקן קצת לא עדיף מסברא מלא מהני דבטל לגמרי אפ"ה לקי, וע"ז חי' דהתורה כתבה לנתוקי וזה לנתוקי לאוי הוא דאתא] ונ"ל ונאמר על אחד ואחד על הקו' מהקדמת תרומה וכו' וכן מתוס' חולין ושבת בהזורע כלאים משום לא תסיג וכו' יש לומר דהא דאמרי' דבעשה שאינו שוה ללאו אינו מנתק היינו היכי דהלאו סתום כמו לא יחליפנו וכו' דקאי על ב' דברים על קרבן יחיד ועל ק"צ ושותפין. ובלשון הלאו נאמר סתמה, בזה אמרי' כיון דעשה אינו שוה אינו מנתק אבל היכי דנאמר בלאו בפירוש הב' דברים כמו מלאתך ודמעך לא תאחר אמרי' דלא תאחר על דמעך לחוד ועל מלאתך לחוד והוי כמו שנכתב מלאתך לא תאחר ודמעך לא תאחר, ובדנכך זו תרומה העשה שוה ללאו ומנתק. ומה דמנתק גם במלאתך, משום דנאמר בחד פסוק אתי להקיש לפטרו כמו בתרומה [ואין לומר נאמר להפך להקיש תרומה לבכורים ולחייב גם עליה דלחומרא מקשינן זה אינו דעיין בתוס' פסחים מ"ג ע"ב דסיפא מפרש לרישא וע"כ מקשי' בכורים לתרומה ובתרומה איכא עשה' דמכל מעשרותיכם תרומו,] וכן בלא תסיג וכו' דלכאורה יקשה דרש בפ' ר"ע בשבת דאתי להזורע כלאים, א"כ מה נפרש במלת רעך, לא תסיג גבול רעך, דע"כ אתי להשגת גבול ולא לכלאים [ואף דכך אר"י כיון דגבלו ראשונים שלא לזרוע אצל מיצר חבירו דיפסידו כמו שפירש"י שם כמו כן לענין כלאים, יקשה מנ"ל דהוי לאו לכלאים דשפיר למדין זה מאחר דידעי' דאסרה תורה כלאים לענין כלאים שלא יזרע סמוך למיצר כמו שגבלו ראשונים, אבל לא שיהי' לאו שני לכלאים והלאו רק להשגת גבול, ועיין במהרש"א דלפירש"י באמת לא אתי לכלאים, והתוס' פי' אחר להם, ודרשו רעך על הקב"ה ואתי הקרא לכלאים ע"ש, ובאמת בפשטת הקרא דחוק לפרש כן] ונראה דהדרש כך הוא כמו במלאתך ודמעך לא תאחר מוקמי' הלא תאחר על מלאתך לחוד ועל דמעך לחוד כן בלא תסיג גבול רעך אשר גבלו הראשונים וכו', הכלא תסיג קאי על גבול רעך וקאי על "אשר גבלו הראשונים" ואשר גבלו ראשונים קאי על כלאים, וא"כ נאמר הלאו דלא תסיג על השגת גבול לחוד וא"כ הפטור משום דאי' בהשבון, ומשום דנאמרו בפסוק אחד הוקשו אהדדי [ואין להקשות נאמר להפך כמש"כ התוס' פסחים מ"ג ע"ב דסיפא מפרש לרישא גם בהשגת גבול ליחייב זה אינו דזה א"א כיון דניתן להשבון וע"כ דלית בי' מלקות, דחס רחמנא על ממונו של חבירו ועיין בתוס' כתובות ל"ב וע"כ דצריך להחזיר לו ולא לקי] וא"כ שפיר הקשו בגמ' והרי מימר ותי' שאני תמורה דעשה אינו שוה ללאו דבהקדמת תרומה לבכורים באמת העשה שוה ללאו.
ועתה נתרץ הסתירה מרמב"ם פרק ג' ממלוה ולוה גבי השבת העבוט די"ל היכי דהלאו על חיוב מלקות ועל הפטור והתורה אמרה על לענין הפטור לפטור את הלאו ממלקות בא, ונראה החילוק בתמורה נאמר הלאו לא יחליפנו וכו' יש לומר על קרבן יחיד כמו על קרבן צבור ושותפין, אבל היכי דאוקמי' על הפטור לבד לפטור הלאו ממלקות בא, ועיין בתוס' הקשו והא השבת העבוט עשה קודם ללאו משום דגם משכנו ברשות בהשבה ותי' דכתיב השב תשב לרבות משכנו שלא ברשות דמי לאם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו ע"ש ועיין במהר"מ לובלין דקשה להלום דבריהם וי"ל כמש"כ הפנים יפות במשכנו ברשות והשיב הכר בלילה אם בא כביתו ביום של אחריו אם עובר על לא תבא אל ביתו או נאמר משום דקני משכון כדר"י הוי כשלו, או דעבר משום דבאמת אינו שלו, ובזה פי' הכתוב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, הי' לו למימר לא תבא אל ביתו לעבוט אותו, לעבוט עבוטו משמע שהי' כבר משכון וברשותו וזה "עבוטו", ובזה יש לפרש קו' התוס' כיון דבלאו נאמר לעבוט עבוטו ע"כ דכבר קיים מצות השבה. א"כ מלשון הלאו נראה דקדמה עשה וזה כמו עשה קודם ללאו, ובזה יש לפרש ג"כ תי' התוס' דכתיב השב תשב לרבות משכנו שלא ברשות, ויש בזה פנים שלא ברשות אחר ההשבה כי בא אל ביתו בתחילה ושלא ברשות מיד בתחילה ואם נאמר הריבוי על שלא ברשות אחר ההשבה, הריבוי ללא צורך. דלמה לא יתחייב ההשבה שמחויב כרת וכי משום דעבר על לא תבא אל ביתו יפטור מהעשה, אלא ע"כ דבא לרבות על שלא ברשות בתחלת המשכון, וא"כ הלאו קדם להעשה, דדמי ממש לאם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו. ולפ"ז הלאו דלא תבא וכו' לעבוט עבוטו ע"כ בא רק במשכון עני דשייך בי' המצוה דהשבה. הלאו נאמר על ענין הפטור ולכך הלאו נפטר ממלקות גם בעשיר – ואף דקו' המל"מ מיושבת בזה מ"מ קו' הנתיבות המשפט קיימא דקושיתו למה בעשיר אינו לוקה והא גם בעני אי לא קיים העשה לקי ובעשיר דלא קיים למה יהי' עדיף מעני ע"ש וי"ל דבעני ג"כ החיוב לקיים ההשבה בעת שצריך לו, והגע עצמך הלא הכר כל היום אינו בחיוב השבה נימא דמיד לא קיים, וכן באם לא השיג בלילה ג"כ אינו מחויב דיש לקיימו בלילות אחרות, וע"כ דכל כמה דאיכא עליו עשה דהשבה באיזה זמן שיהי' הוי ניתק, כן י"ל בעשיר דהוא חייב בהשיב כמו בעת שצריך לו דהיינו, אם יעני אף דעתה עשיר ואינו צריך לו לא יגרע מעני, ומ"מ חיוב עשה עליו ולא קשי מידי – ועל הקושי' מאונס שגירש דבכהן ליכא עשה ואפ"ה בישראל אינו לוקה, נראה לי, דהנה להרי"ף ושאר ראשונים הגרסא לר"י קיימו ולא קיימו ולר"ל ביטלו וכו' והקו' לר"י דאית לי' קיימו וכו' למה אמר אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ותי' הבעה"מ דאי שייך ביטלו חייב בלא קיימו ואי לא שייך ביטלו פטור בלא קיימו ע"ש. והרמב"ן מתמה ע"ז, דאי בלא קיימו חייב למה האפשרות ביטלו ע"ש.
והנראה לתרץ בפשיטות, עיין בנוב"י או"ח מת"ת סימן צ"א בלאו הנל"ע, ע"י העשה נעשה לאו שאב"מ ע"ש. ועיין במל"מ פ"ד ממלוה ולוה בלאו שיש בו מעשה אי עבר בלא מעשה. רמי' המ"מ בפי"ג שכירות להרמב"ם דבחסמה בקול לוקה משום שיש בו מעשה גם בעבר בלי מעשה חייב. ולהחינוך להפך בלאו דעובר בלי מעשה, גם אי עבר במעשה אינו לוקה ע"ש. ולכאורה מהרמב"ם בפ"ב מחו"מ הפך שניהם. דפסק בב"י אי קני חמץ בפסח לוקה, ובב"י בלי מעשה קנין פטור ע"כ דלא כדעת שניהם [ומצאתי קו' זו בנוב"י מה"ת סי' ע"ו והוא תי' דשאני בחסימה דאפשר במעשה ולא בקול, משא"כ בחמץ זה דבב"י לא שייך מעשה ע"ש והן זה שלא כדברי המל"מ דכתב שהחינוך סותר להה"מ ולפי דברי הנוב"י בלא תקום בענין שאין בו מעשה לא שייך ג"כ מעשה וא"כ אינו סותר להה"מ] וא"ב יהי' סתירה בדברי הרמב"ם בחו"מ תולה המלקות באי עבר במעשה, ובפי"ג משכירות גבי חסמו בקול מחייב גם בלי מעשה, והר"ן נדרים דף ה' גבי נזיר שטימא עצמו כתב דלקי ע"ש נראה כמו הרמב"ם בפ"ב מחו"מ וכן מירושלמי שבועות פ"ב בשבועה שאוכל דלא לקי משום דאין בו מעשה, ובזרקו לים לקי ע"ש, ע"כ דמחלק בין עבר במעשה או לאו, ובאמת יקשה מדין שבועה המפורשת בתורה להרע או להטיב דבלא אוכל חייב ובאוכל פטור הרי דתלוי באם עבר במעשה או לאו, אבל זה יש לתרץ די"ל כיון דמפורש בתו' להרע או להטיב הוי כאילו נכתב על כל אחד לאו בפ"ע וכמש"ל,
והנראה להשוות דעת הה"מ אליבא דרמב"ם ודעת החינוך ולתרץ הסתירה ברמב"ם. דכל היכי דהתורה אמרה הלאו ביש בו מעשה שמשמעותו מעשה כמו בלא תחסום, דמסתמא במעשה וכמש"כ התוס' (ב"מ צ"ו) חסימה סתמא במעשה ע"ש גם בעבר בלי מעשה חייב, והיכי דסתמא משמעותו בלי מעשה כמו בלא תקום ולא תטור דשם כ"כ החינוך גם בעבר במעשה פטור דהתורה עשאתו ללאו שאין בו מלקות והיכי דיש למשמע מיני' במעשה וכן בלי מעשה תלוי באם עבר במעשה או לא, והנה בחמץ הלא יראה לך משמע מה שנראה, וכן מה שהוא שלו לגמרי וע"ז אמרי' בגמ' פסחים (ה') יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא. ופירש"י ויקבל פקדונות וכו' דאינו שלך ע"ש א"כ הלא ימצא אתי ג"כ לענין הלך שנאמר בב"י, ופקדונות יש לקבל גם בשעת איסור בפסח. א"כ הלאו נאמר לתרווייהו למעשה ולאין בו מעשה, ע"כ בקנה חייב ובלא קנה פטור [לפ"ז יתורץ הקו' על הרמב"ם שפסק בקנה חמץ לוקה, והא הוי לאו הנל"ע ע"ש במל"מ פ"א מחו"מ. ובזה ניחא דגם בקיבל פקדונות יש מעשה ולקי וע"ז נאמר הלא ימצא כמ"ש ועיין בצל"ח בסוגי' דהרהינו, באחריות לא שייך העשה דתשביתו ולקי וא"כ העשה אינו שוה ללאו ולא הוי נל"ע, רק משום דאין בו מעשה פטור וזה לא שייך בקנה] והנה בלהנל"ע שייך ג"כ מעשה ובלי מעשה. אי שייך ביטלו או לא ואם משמעות הכתוב במעשה גם בלי מעשה חייב וא"כ גם בלי ביטלו חייב. אבל אי לא שייך ביטלו ע"כ דמשמעותו בלי מעשה דאין באפשרות מעשה ע"כ דפטור, וא"כ שפיר קאמר הבעה"מ היכי דשייך ביטלו חייב בלא קיימו, ואי לא שייך פטור.
עוד יש לתרץ הקו' על הבעה"מ דבמתניתין אי' הנוטל אם על הבנים משלח ואינו לוקה רי"א לוקה ואינו משלח, ויש להבין לפי מה דאי' בחולין (קמ"א) ר"א אמר בנטלה על מנת לשלחה פטור וע"ש פירש"י, א"כ איך נחייב את הנוטל דלמא נטל ע"מ לשלח, ואם נאמר דאיירי בהתרו בו ואמר דנטל ע"מ לקיימה, מ"מ איך נחייבו מלקות הא לא ידעינן אלא ע"י דיבורו והמעשה בעצמו אינו מוכיח דלשם איסור לקחה דיש לדון המעשה ע"מ לשלחה ג"כ וא"כ הוי בלי מעשה ולר"י אין קו' דס"ל דלוקין על לאו שאין בו מעשה אבל לרבנן גם בלא קיימו הי' לנו לפטרו, ואולי י"ל דסתם נוטל, נוטל לעצמו וממילא מעשה הנטילה מוכחת ככה ויש בו מעשה, אבל זה תלוי בפלוגתת ר"י ורבנן דלר"י דשלח מעיקרא משמע, השילוח מצוה קודם הנטילה אין לומר דהנטילה סתמא לעצמו דאדרבה כיון דמצוה לשלח סתמא הנטילה לשם שילוח אבל לר"י אין קו' דס"ל דלוקין על לאו שאין בו מעשה, אבל לרבנן יקשה גם בלא קיימו יפטור, וי"ל לרבנן אין מצוה בשילוח קודם הנטילה, אבל עיין בחוות יאיר בסימן ס"ז דגם לרבנן מצוה לשלח, א"כ יקשה למה יתחייב גם בלא קיימו והא הוי לאו שאין בו מעשה דממעשה בטילה אינו מוכח לאיסור, וי"ל כמו דאמרינן ריש ביצה נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל ולדות עומדת כן י"ל הכא בלא קיים העשה, וקיימה לעצמו הוברר דמתחלה לקח לעצמו, ואם קיים העשה הוברר דמתחלה פקח ע"מ לשלחה. וכן י"ל בכל להנל"ע להר"י בפסחים (כ"ט) במשהו חמץ ע"מ לבערו דאינו עובר ומזה דין הגינת וורדים לכל להנל"ג, אם עבר ע"מ לקיים העשה אינו עובר, יקשה ג"כ גם בלא קיים העשה יפטור מדהוי לאו שאין בו מעשה דאינו מוכח מתחלה בשעת המעשה דהוא לאיסור, וכמ"ש אמרי' בלא קיים העשה הוברר דהמעשה הי' ללאו ברש"י פי' לא קיימו כשיזהירו אותו הב"ד ע"ש, וא"כ בעת האזהרה הוברר אם מתחלה עבר ע"מ שלא לקיים או לקיים ויש לעיין למה יזהירו הב"ד, לא יזהירו ולא יבוא לידי בירור ולא יתחייב במלקות, וגם אם לא יבוא לידי בירור יש לדונו כי לא עבר כלל דיש לומר דעבר ע"מ לקיים ויש ג"כ עיון בזה לרש"י דבאזהרת ב"ד הלא קיימו ולהרמב"ם בביטול מאליו כמו נאבד נשרף ומתה הוי הלא קיימו אם לרש"י ג"כ בלא הזהירו ב"ד ובטל מאליו חייב כמו לשיטת הרמב"ם דלכאו' רש"י מחמיר יותר מהרמב"ם ומכ"ש דס"ל בבטל מאליו דלא קיימו, או דנאמר להפך לרש"י ע"י אזהרת ב"ד נודע בבירור דאינו רוצה לקיים העשה והוי לא קיימו, משא"כ בלא הזהירו אותו י"ל דברצונו לקיים ואם בטל מאליו אנוס הוא ופטור ואם נאמר ככה השאלה למה יזהירו אותו אם שלא לעבור על הלאו דכמ"ש בלי אזהרה אינו מבורר שעבר ע"מ שלא לקיים א"כ לא יזהירו, וי"ל דמזהירין אותו בשביל שיקיים העשה כמו דאמרי' בכתובות לולב אינו עושה וכו' מכין אותו וכו', אבל עיין במהרי"ט סימן קל"א דבמצוה שיש שהות לקיימו אין כופין אותו לקיים מיד ע"ש ובריב"ש סימן קצ"ח כתב הפך מזה, מ"מ להמהרי"ט אין כופין אותו לקיים העשה באונס שגירש כיון דיש שהות לקיים. אבל לדידי נ"ל נגד דעת המהרי"ט באונס שגירש דגם בפריעת בע"ח אמרינן בכתובות דכופין אף דיש שהות לקיימו ולפרוע החוב אח"כ מ"מ אמרינן דבא זמן הפרעון הוי כמצוה עוברת בזמן החיוב לפרעון כיון דמיד חל עליו החיוב לקיים המצוה, כן י"כ באונס שגירש כיון דהמצוה אכל ימיו א"כ החיוב מצוה עליו מיד ולא דמי לשבועה שאוכל היום ושפיר כופין על מצות עשה כזו, ויש להקשות אם כופין יכופו אותו לקיים וא"כ יפטר ממלקות, וי"ל דבאמת כופין אותו לקיים אבל קודם הכפוי' ע"כ אזהרת ב"ד וא"כ מיד הלא קיימו באזהרה לבד, ומעתה יקשה אם אזהרת ב"ד מצד כפוי' והכפוי' הוי כמש"כ על העשה, הכללא בידן דאין כופין על מצות עשה שמתן שכרה בצדה ובלהנל"ע אין שכר גדול מבקיים העשה כיון דעשה פוטרת אותו ממלקות, וי"ל כמש"כ התוס' (ב"ב ח') ובכתובות (ע"ט) היכי דאיכא לאוי כופין ע"ש כן בלהנל"ע איכא עשה ולאו ע"כ כופין אבל ז"א דאיתא בגמ' חולין (קמ"א) תשלח לדבר מצוה פשיטא ל"ת ועשה הוא, לא צריכא דעבר ושקלי' לאם דעשה איכא לאו ליכא הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו וכו', ואנן אליבא דמדס"ל קיימו ולא קיימו א"כ ליכא אלא עשה לחוד ולמה כופין, וי"ל דקו' מעיקרא ליתא, במצות עשה שמתן שכרה בצדה השכר בשביל קיום העשה, אבל בלאו הניתק לעשה כמש"כ בלא יקיים ג"כ יפטר ממלקות כיון דלא יתברר מעשהו א"כ אין שכר בא ע"י קיום העשה ושפיר כופין, ולפ"ז גם לרבא דס"ל דלא מהני ג"כ בלהנל"ע ע"כ דהלאו קיל ע"י דאמרינן דנל"ע, דע"י הניתק אין חיוב ברור בלאו, וכ"ש דאין חיוב מלקות ברור, שפיר י"ל גם בתרי לאוי דהתורה מנתקת לעשה דע"י הניתק הלאוי קילי והעשה מנתקתם, וכ"ז באונס שגירש וכיו"ב דאפשר לעבור ע"מ לקיים העשה, אבל בתמורה דהמצוה דתמורה הי' האסור להמיר, לא שייך בי' כלל לעבור ע"מ לקיים וע"כ אם העשה אינו שוה ללאו אינו מנתק ומיושב הקו' על הרמב"ם ומעתה דאמרינן כופין, ועיין ברמב"ם ריש ה' נערה בתולה דכופין להחזירה ולרמב"ם בפשיטות הכפוי' משום שלא יעבור דאפשר שתמות. אבל לרש"י כמש"כ בבטל מאליו פטור אפשר דאין כופין משום איסור לחוד, וכמש"כ דיש ספק בעבר כלל ודאי אין כופין רק משום העשה, ועכ"פ גם לרש"י כופין א"כ יקשה למה יתחייב בלא קיימו, ועיין בכ"ד בגמ' אמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, בב"ב מ"ח גבי תלוי וקדיש אמרינן אפקעינהו משום דעשה שלא כהוגן, ופי' הראשונים עשה שלא כהוגן דעשה נגד דעת חכמים, אין הטעם משום דאדעתא דרבנן מקדש רק משום אפקעינהו ועיין בזה בשמ"ק וכתובות. אך הנמ"י פי' גם שם משום דאדעתא דרבנן מקדש, וכן כתבו הח"מ והב"ש אבן העזר סי' מ"ב אפקעינהו ואדעתא דרבנן מקדש, וזה צריך פי' כיון דעשה בפומבי נגד דעת החכמים.
ויש להסביר כמו דאמרינן בתנאי שא"א לקיימו בטל התנאי והמעשה קיים אף דהתנה בפירוש משום דאמרינן דאין דעת בנ"א על הא"א ופטומי מילי בעלמא נינהו, כן י"ל בתלוי' וקדיש כיון דידע בבירור דאפקעינהו והב"ד יכופו אותו שלא יהי' הקידושין, וא"א בענין אחר זולת כמו שרוצים החכמים, וע"כ דאדעתם מקדש, ומובן דעת הנמ"י הח"מ וב"ש, וכן הכא בלהנל"ע דאפשר בקיום העשה ואם נאמר דכופין, ע"כ דצריך לקיים העשה אם רוצה או לא רוצה וכיון דידע דע"כ צריך לקיים ודאי על דעת כן עשה, דדעת בני אדם על מה דאי אפשר בענין אחר וא"כ כל עובר על לאו הנל"ע עובר ע"מ לקיים העשה, וא"כ לא משכחת חיוב בלא קיימו, אבל זה אינו דאפשר שיעבור מתחלה שלא על דעת לקיים העשה אף דב"ד יכופו יכול להזהר מכפייתם כמו בשלוח הקן דאפשר לו לשחוט האם ויכול להשמט עצמו מכפיית ב"ד, וכיון דאפשר להשמט מכפיית ב"ד אינו מוכרח דעבר ע"מ לקיים, וכיון דלא קיים אח"כ הוברר דעבר ע"מ שלא לקיים וחייב בלא יקיימו. וכ"ז באם אפשר להשמט מכפיית ב"ד, וזה דוקא בשייך ביטלו וא"כ שפיר קאמר הבעה"מ היכי דשייך ביטלו שייך לא קיימו ואי לא שייך ביטלו לא שייך לא קיימו.
הרמב"ם פי"ח מפסולי המוקדשים ופ"י מק"פ פסק על לאו דנותר פטור משום דהוי להנל"ע, והקשה בכ"מ למה לא נתן הטעם משום דהוי לאו שאין בו מעשה ועיין במל"מ דלאו שאין בו מעשה כולל יותר לפטור דמשום להנל"ע חייב בנאבד או אכלו ארי ע"ש, וע"ז יש לתרץ דאיירי בנתנו למקום דא"א לבוא לידי אכילה ובזה הוי יש בו מעשה כן כתב המרכבת המשנה. אבל בג"וו כתב בשבועה שאוכל היום וכן בנותר אם המעשה קודם זמן החיוב לא מקרי מעשה, והביא ראי' מתוס' שבועות ד' דתני' שבועה שאוכל פטור משום שאין בו מעשה, והקשו דלמא פטור משום דה"ס לא הוי התראה ותי' בזרקו לים דהוי התראה ודאית ע"ש משמע דמקרי אין בו מעשה, ומירושלמי שבועות נראה הפך מזה דפליגו ר"י ור"ל בשבועה שאוכל היום ולא אכל דפטר חד אמר משום דהוי לאו שאין בו מעשה וחד אמר משום דהוי ה"ס מאי מפקי ביניהם בזרקו לים דהוי מעשה ע"ש.
והנה בשבועה יש להשוות דעת התוס' וירושלמי, דיש לעיין בשבועה שאוכל היום ועבר היום ולא אכלו אם החיוב רק בקצה היום והאיסור נעשה בסוף היום, או דנימא כיון דהאיסור נמשך על שעה שנשבע מעת שנשבע עד סוף היום הכל בכלל איסור למפרע, וי"ל דתלוי בזה הפלוגתא דה"ס אי הוי התראה. דאי האיסור בקצה היום הוי התראת ספק דהתראה לא הוי בשעת איסור והתראה בעינן בשעת העבירה, אבל אי הכל מתחלת השבועה עד סוף היום בכלל איסור ההתראה בשעת העבירה והוי התראה, ומעתה מתורץ הסתירה מירושלמי על התוס', בשבועות ד' אמרו הטעם דפטור משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וע"ז הקשו בתוס' מנ"ל דלמא הטעם משום ה"ס, והנה כמו לענין התראה אמרי' אי כל הזמן בכלל איסור הוי התראה כן לענין מעשה אי הכל בכלל איסור הוי בזרקו המעשה בזמן החיוב וע"כ שפיר הקשה בתוס' דלמא ס"ל התראת ספק לא שמי' התראה, וכיון דס"ל לא שמי' התראה ע"כ דהאיסור בסוף הזמן א"כ לא הוי המעשה בשעת האיסור וגם בזרקו לים לא הוי מעשה, משא"כ לענין התראה בעת הזריקה הוי התראה ודאית, אבל אחר דקיימינן דלר"י התראת ספק הוי התראה, א"כ זריקה לים מיד לאחר השבועה הוי מעשה בשעת האיסור ולפיכך הוי מעשה, אך בנותר לא שייך לומר כך, דהלא תותירו לא נאמר רק מסוף הלילה עד הבוקר ואולי דמיד כאשר עומד הקרבן לאכילה הלאו דלא תותירו מתחיל שיאכל ולא יותיר, רק דלא עבר עד הבוקר ואם הותיר האיסור נמשך על למפרע. עיין בגיוו שכתב דאם הלאו אינו מעשה אינו נקרא ע"י הניתק יש בו מעשה אף דבביטול הניתק יש בו מעשה דבעי' מעשה בלאו גופא ע"ש. ובערוך ערך קם כתב להפך דאם זרקו בים חייב דביטל המצוה דבאש תשרופו ע"ש, ויש להקשות על הערוך אדם מצינו ביטלו וכו' בנותר, וי"ל לריטב"א דלר"י קיימו ולא קיימו אפ"ה אמר אין לנו וכו' משום למצוא גם בביטלו, כן י"ל להפך אם נאמר ביטלו וכו' בעי' שיהי' בנמצא קיימו וכו' ואי לא קיימו אין נ"מ בניתק דבלא"ה אין בו מעשה.
הרמב"ם פ"א מה' גזילה ואבידה ה"ו כתב כל החומד וכו' ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה ובהשגות משום דאיתא בתשלומין ע"ש. ושמעתי מקשים על הראב"ד כיון דלא תחמוד עובר גם בדמי לא שייך בתשלומין ושייך בי' ביטלו וגם מעשה היכי דשרף החפץ כמש"ל בשם הערוך. ולע"ד לא קשה כלל דלהר"ם והריטב"א אינו נגמר הלאו עד ביטול העשה אי לא קיימו וא"כ בשרפו דביטל העשה באותה שעה ליכא לאו דחימוד דהרי אינו חומדו באותה שעה דהרי שורפו.
בב"מ צ"א בפלוגתת ר"י ור"ל בחסמה בקול דלר"ל פטור משום דלא הוי מעשה הקשו בתוס' והא לר"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"ש, והנראה דס"ל לר"ל בלאו שאמרה תורה לעונש מלקות או מיתה בודאי הסברא דאינו חייב אלא עד שיעבור הלאו בכולו כמו שאמרה התורה חייב עליו, ומה דאינו מחלק בין יש בו מעשה לאין בו מעשה, הטעם כיון דאמרה התורה בל"ת התורה מחשיבו ללקות עליו כמו שהוא אבל בלאו שיש בו מעשה כמו בלא תחסום וכמש"כ התוס' דסתמא במעשה ע"ש. לא הוי לאו גמור לענין זה רק במעשה ואם עבר בלא מעשה לא עבר בכולו דחסר מעשה משא"כ בלאו שאין בו מעשה לא חסר מהלאו ולקי עליה.
עיין בנוב"י מה"ת סימן צ"א או"ח, שהקשה לסברת הריטב"א דבביטלו המעשה בשעת הביטול ולכך חייב, א"כ מאי קאמרי בגמ' והרי אונס דאדרה וכו' והא נדר לא הוי מעשה רק דיבור ע"ש, ונ"ל לפמש"כ הה"מ דבתמורה מקרי מעשה משום דנעשה מחולין קודש ואשתני הדבר ע"י דיבורו, כן י"ל בנדר כיון דהוי איסור חפצא נשתנה החפץ מהיתר לאיסור משו"ה מקרי מעשה.