פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
ברירה
גיטין דף כ"ד במתני' כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול כיצד וכו' עיין בר"ן הביא בשם הרמב"ן דע"כ מתניתן דלא כר"מ דלר"מ אפילו מצאו באשפה כשר עיי"ש, ומלשון הגמ' לקמן בעידי מסירה ור"א הוא נראה דבלא"ה הוי מוקמינן מתני' כר"מ, והנה המתני' זולת הרישא יש לאוקמא כר"מ דיכול להיות דהגט כבר נחתם ובחתימתו מכבר רוצה לגרשה, רק הרישא דאיירי להתלמד אף דנימא שחתמו ג"כ עדים להתלמד וכמ"ש בתוס' (דף כ"ג ע"א) מ"מ בא חתמו בתורת עדים וע"כ צריכין שיחתמו לשם עדים ומזה יקשה לר"מ – ולענ"ד י"ל אף לר"מ דוכתב על חתימות עדים קאי, היינו משום דעיקרו של גט נגמר ע"י העדים אבל מזה אין להוכיח בסברא דלי"ל לשמה גם בכתיבה, ועיין בתוס' (כ"ב ע"ב) לרבא בס"ד גם לר"מ צריך לשמה בכתיבה, וי"ל לדידי גם לר"נ הדין כן ואין להוכיח מההי' דכתבו במחובר דכשר לר"מ די"ל כיון דלא נגמר עדיין הכתיבה טרם החתימות עדים כי החתימה מעיקר הכתיבה מקרי וכתב ונתן ואינו מחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה. וממצאו באשפה אין להוכיח די"ל לפמש"כ התוס' בריש זבחים דבגמרא הביאו ראי' דסתמן פסול מההי' דכתב לגרש את אשתו ונמלך והקשו דאין זה סתמא ותירצו כיון דנמלך מסתמא כתב לגרש לאיזה שירצה כשיהי' נמלך ע"ש ואם אמרי' סברא כזו אליבא דר"א כ"ש אליבא דר"מ דעדיין לא נגמר הכתיבה עד החתימה [ודוגמא לזה כתב הרשב"א לעיל במכאן ועד י' ימים דחיישינן שמא פייס וביטל הגט, אף למאן דס"ל דאין יכול לבטל הגט היינו בנגמר. אבל במכאן ועד עשרה ימים דלא נגמר יכול לבטלן ע"ש] וכ"כ הכא שייך חזרה ותנאי קודם החתימה והוי כאילו התנה שאם אין רצונו לגרש אשה זו יגרש אחרת, וא"כ במצאו באשפה דאיירי בנמלך דלהתלמד כמש"כ התוס' לעיל הסופרים זהירים שלא יבוא לידי מכשול ע"ש י"ל אי אמרי' יש ברירה א"כ בכתב לאיזה שארצה כשר, כל נמלך הוי ככתב לאיזה שארצה והוי כתיבה לשמה ואף לתי' הגמ' זבחים דשא"ה דאנתיק וכו' י"ל לסברת התוס' אף דנשאר לאחר שנמלך לאיזה שירצה הוי ניתקו אנתיק מכח סברת הברירה דאמרי' אין ברירה, אבל לר"מ בב' לוגין וכו' דמיחל ושותה מיד ס"ל דיש ברירה היכי דמברר דבריו כל נמלך הוי כמי שארצה להתגרש אבל בלהתלמד שלא כתב לשם גירושין כלל י"ל גם לר"מ פסול. ולפ"ז י"ל מתני' גם אליבא דר"מ אתי'.
אמנם יש לעיין לפמש"כ התוס' בשם ר"י דבכתיבת הגט לכ"ע אין ברירה, ולפי פירושי בדברי התוס' לקמן יתורץ. ויש לדקדק עוד מריש מסכתין שהקשו מאן תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ולפמ"ש גם לר"מ כן. י"ל כפרש"י לעיל דהחשש הוי לנמלך ולא להתלמד ע"ש והקושי' הגמרא על נמלך ושפיר מקשו משא"כ להתוס' דהחשש הוא להתלמד ע"ש – עיין בתוס' שרוצים לדמות ס"ת לענין סוטה כן לענין גט. ועיין במהרש"א שהקשה למה לא אמרי' יתר על כן בס"ת ע"ש ועיין בר"ן שמחלק בגט בעינן כתיבה לשמה אבל בסוטה בכתיבה לא בעי' לשמה רק שתהי' אבלה לשם אשה זו וכיון דכתב לשם אשה אחת לא הוי אלה לאחרת אבל בס"ת נכתב לכל מי שירצה ע"ש. והדבר צריך ביאור דאם בניתק מאשה לאשה פסול דאמרי' דלא זו מקרי אלה גם בסתמא אי לא אמרי' סתמא לשמה נימא כן, והנלע"ד כמ"ש הר"ן בר"ה בסוגיא דמצות צריכות כונה היכי דאיכא ב' מצות צריכים כונה כן נימא לענין לשמה. דבכתיבת ס"ת בעי' לשמה כדאי' ביו"ד (סי' רע"ד) וכן בעי' עיבוד לשמה (עיין בסי' רע"א) ומעתה יש ב' לשמה בכתב סתמא סתמא לשם ס"ת דהמצוה לשמה, וכן בגירושין הדין דצריך לשמה ולסברת הר"ן בכה"ג לא אמרי' סתמא לשמה כיון דאיכא מצוה ולשמה אחרת דס"ת. גם י"ל דלשמה דס"ת סותר את הלשמה דגירושין, אבל לעיל דף כ' שפיר חששו בס"ת משום דעדיין לא נחתו ללה לשמה, וז"ש ואי משום וכו' והא בעי' כריתות וליכא, פירוש כיון דבעי' כריתות שיהי' לשמה ממילא ליכא חשש בסתמא דסתמא פסול. ועל זה הקשו דלמא יהיב בעל שכר לסופר. ואז יש חשש גט ובאמת "ההי' כריתות" פסול לס"ת, וע"ז אמרי' והא בעי' שמו וכו' ע"ש, אבל הכא בס"ת שכתבו סתמא לס"ת לא שייך סתמא לגירושין כיון דסתמא לשמה דס"ת דוחה הלשמה דגירושין, אבל בסוטה דהלשמה אינו מחויב ולא ממצוה כמו שכתוב הר"ן, י"ל דסתמא גם למגילת סוטה, כיון דלשם סוטה אינה סותר את הלשמה דס"ת. ומובן בזה סברת הר"ן ומתורץ קו' המהרש"א.
בתוס' בד"ה לאיזה שארצה ואור"י אע"ג דבעלמא יש ברירה מודה הכא בכתיבת הגט דוכתב לה לשמה צריך שיהי' מבורר לשמה בשעת כתיבתו ע"ש, ועיין בפנ"י שהקשה האיך מדמה בגמרא הריני שוחט וכו' ושאר ברירות לכתיבת הגט דהכא ע"ש, גם יקשה האיך נתרץ הגמרא למאן דס"ל תולה בדעת אחרים יש ברירה ולאביי לאיזהו שתצא בפתח תחילה הוי תולה בדעת אחרים. וא"כ יש ברירה והא לפמש"כ התוס' בכתיבת הגט צריך שיהי' מבורר בשעת כתיבתו, ועיקר סברת התוס' צריך ביאור דטעם סברת ברירה דאמרי' הוברר דלמפרע כך היתה כ"כ נוכל לומר בלשמה דהוברר שהי' לשמה בעת כתיבתו ומנא להו דבכתיבת הגט צריך שיהי' מבורר בשעת כתיבתו והא אנן לא בעי' רק שיהי' לשמה בשעת כתיבתו ולא מבורר, ולשמה הוי ע"י ברירה.
ונלפע"ד בדעת התוס' דזה החילוק בין גט לשאר ברירות. בגט בעל שיהי' הגט נכתב ונגמר לשמה וראוי לגרש בו וגם הנתינה צריכה שתהי' לשם גירושין, וא"כ להמעשה הגירושין בעצמו צריך שתקדים שהגט שנותן לה הבעל יהי' לשמה וראוי לגרש בו, ואין חילוק בין אם מגרשה בגט זה עתה או יניחו לאיזה זמן שירצה, עכ"פ צריך שיהי' השטר שמגרשים בו לשמה וראוי קודם הגירושין, ואם אמרי' גיטו וידו באים כאחת היינו בהנתינה לבד אבל שנימא כתיבה ונתינה באים כאחת זה א"א, דכתב ונתן כתיב, הכתיבה מעשה בפ"ע והנתינה מעשה בפ"ע וכל אחת צריך שתהי' כדינא, ומעתה בלאיזה שארצה אגרש בו הלשמה בכתיבה אינה מבוררת עד כתיבת הגט ואף דאמרי' יש ברירה מ"מ מאן יימר דהוברר הא לא הוי נתינה דבמה מגרשה ואם ע"י הגירושין בעצמה הוברר נגמר הכתיבה אחרי הנתינה ואנן בעי' שהגט יהי' נגמר לראוי לגרש בו קודם הנתינה. וכתיבה ונתינה באים כאחת לא אמרינן וזהו הוא סברת התוס' דבעי' שהכתיבה תהי' מבוררת לשמה בשעת כתיבה, ואף אי נאמר יש ברירה אינו מבורר בשעת הכתיבה רק בשעת הנתינה, וכ"ז במתני' אבל בלאיזה שתצא מפתח תחילה אם נאמר יש ברירה הכתיבה מבוררת לשמה קודם הנתינה מיד שתצא בפתח תחילה ואמרי' ברירה הוי כאילו הי' לשמה מתחילת הכתיבה וכן בשוחט לשם פסח ומתו' קו' הפ"י – ובזה מובן מש"ל אליבא דר"מ בטעם דמצאו באשפה דכשר כמ"ש התוס' זבחים דהוי כהתנה לאיזהו שארצה ולר"מ הוי יש ברירה דלר"מ דהכתיבה נגמרת ע"י החתימה א"כ בחתמו העדים י"ל ברירה ומתחילה נכתב לשמה.
אבל לפ"ז יקשה לי' מה קאמר תניתוה לאיזה שארצה וכו' והא לא דמי לההי' שתצא בפתח תחילה כמ"ש, וגם למה אמר אביי קמבעי' לי' תולה בדעת אחרים ופשיט לי' תולה בדעת עצמו, והא אי גם תולה בדעת עצמו יש ברירה הכא דתלה הכתיבה בהנתינה שאני כמש"כ, ויש ליישב דהא בהא תלי' אי אמרי' אין ברירה כלל אין חילוק בגט לשאר דברים כסברת התוס', דעיין בפנ"י שכתב אף דאינו מבורר בשעת הכתיבה אי אמרי' יש ברירה הוי סתמא ומחלק בגט דסתמא לאו לגירושין עומדת ובין פסחים ע"ש, וכ"כ י"ל לפמ"ש אם נאמר דלא מהני ההוברר כיון דבאה ע"י הנתינה מ"מ הוי סתמא, והנה אם נאמר יש ברירה לא מהני הסתמא כמ"ש הפ"י דלאו לגירושין עומדת, אבל אם נאמר אין ברירה י"ל דעדיף לענין זה דאם יש ברירה ע"כ דאחת אינה עומדת להתגרש, אבל באין ברירה אם נאמר זה רק בתולה בדעת עצמו כמש"כ רש"י משום דפוסח על שתי סעיפים א"כ עלה הספק לגרש בדעתו על שתיהן י"ל דשתיהן עומדת להתגרש וס"ל להפושט האיבעי' אי הוי אמרי' יש ברירה גם בתולה בדעת עצמו ונאמר ודאי דפוסח על שתי סעיפים אמרי' הוברר, וא"כ הכתיבה ממנ"פ הוי לשמה, קודם שהוברר הוי סתמא דעומדת להתגרש משום דפוסח וכו' שתיהן עומדות לפניו להתגרש וא"כ סתמא כשר, ואחר שהוברר ודאי לשמה נכתב, וא"כ הגט כשר משום לשמה דקודם הנתינה, דלדידי' אף בודאי פוסח על שתי סעיפים אמרי' ברירה אלו ס"ל יש ברירה וע"כ דאין ברירה כלל.
עיין בתוס' ורשב"א שהקשו על שפת יתר בגמרא וקמותיב לי' תולה בדעת אחרים דלפי האיבעי' שפיר קמותיב ע"ש. וי"ל לפמ"ש התוס' לעיל (כ"ב ע"ב) דלא בעי' שליחות בכתיבת הגט דוכתב אסופר קאי ולא אבעל, ומה דבעי' ציווי הבעל משום דבלא"ה הוי סתמא ואשה לאו לגירושין עומדת ע"ש, ולפ"ז באומר כתוב לאיזה שארצה דאחת מהן עומדת להתגרש ואי נימא יש ברירה ע"כ דהוברר שהיא היתה עומדת להתגרש מתחילה וא"כ נימא דכתיבת הסופר שאמר לי' הבעל כתוב לאיזה שארצה וכו' הוי כתיבה לשמה מצד כתיבת הסופר סתמא ואין לומר דסתמא פסול משום דלאו לגירושין עומדת והא אי נאמר ברירה הוברר שהיתה עומדת להתגרש ומה תאמר תולה בדעת עצמו אין ברירה, אם כותב הסופר מצדו סתמא בלי שאלות הבעל דכמ"ש התוס' אין צריך בכתיבה שליחות הוי כתיבת הסופר תלוי ברצון הבעל תולה בדעת אחרים. וא"כ באומר ללבלר כתוב וכו' הוי תולה בדעת אחרים, ואין לומר כיון דמתחילתו לא הוברר לא מקרי עומדת להתגרש כיון דהי' ספק ואף דאמרי' ברירה מ"מ לענין שנאמר מתחילה היתה עומדת לא מהני סברת היש ברירה, נגד זה יש להביא ראי' מביצה (דף ד') אמר אביי כגון שלקחה סתם נשחטה הוברר דלאכילה עומדת וכו' ושם בעי' שהתרנגולת תהי' עומדת מתחילה לכך ואפ"ה אמרי' הוברר, ובזה יהי' נסתר דעת הפ"י שכתבתי דכמ"ש גם לענין עומדת י"ב ברירה א"כ אי אמרי' יש ברירה וכתב סתמא גם בגירושין יהי' סתמא כשר היכי די"ל הוברר וכו' – והנה בתולה בדעת עצמו למאן דס"ל אין ברירה פירש"י משום דפותח על שתי סעיפים, ובריטב"א פירש משום דתלוי ברצונו י"ל דנשתנה הרצון ולא שייך לומר הוברר, אבל בתולה בדעת אחרים תלוי במקרה ע"ש ולפי סברת הריטב"א גם אי כתיבת הסופר הוי תולה בדעת אחרים היינו דעת הבעל מ"מ תלוי ברצון הבעל דשייך בי' שינוי ואין לומר דהוברר שבתחילה הי' דעתו לכך, ולפ"ז י"ל דבעי' טעם רש"י וטעם הריטב"א, ובזה יש לפרש הגמרא דמבעי' לי' תולה בדעת אחרים וקפשיט לי' תולה בדעת עצמו וכסברת רש"י ואף אי נימא דאמר ללבלר הוי כתולה בדעת עצמו וכסברת רש"י ואף אי נימא דאמר ללבלר הוי כתולה בדעת אחרים, מקשה, הדר קמותיב לי' תולה בדעת אחרים.
גמרא אמר זעירי כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון פירש"י דלחומרא אמרינן יש ברירה ופסולה לכהונה וכו' ע"ש, הנה אם נאמר דרש"י ס"ל דמצד ספק אמרינן לחומרא יש ברירה יקשה מה שאמר ופסולה לכהונה, הלא יש נפ"מ הרבה בקיבלה קידושין מאחר, ואי מותרת לו. והנה לענין היתר לבעל עיין בכ"מ פ"ו מה' גירושין ומה שהביא בשם הריב"ש, והנלע"ד דכונת רש"י כך הוא דלענין גירושין כיון דאין אנו אומרים יש ברירה ממילא אין נקרא ודאי לשמה וגט צריך שיהי' ודאי לשמה וודאי פסול, רק דלענין ריח הגט דפוסל לכהונה אף דבאמת אינה מגורשת כלל רק מבעלה וכמו שהביא רש"י מלקמן פ"ב ע"ש. רק דהא דיהי' נקרא ריח הגט ע"כ צריך שיהי' איזה שם גט חל עליו, ואם נאמר בשאר דוכתי מספק לחומרא יש ברירה, רק משום דלהתירה לשוק ולכריתות גמורה צריכין לשמה גמור ע"כ דהוי ריח הגט כמו באשה גרושה מאישה שהביא רש"י, ומעתה י"ל דרש"י ס"ל בגט אין ברירה כלל רק משום ריח הגט סגי במה דבשאר דוכתי אזלינן לחומרא דיש ברירה וא"כ אין נפ"מ רק לענין פסול לכהונה.
גמ' ור"י אמר אף אחרון נמי אינו פוסל ואזדא ר"י לטעמי' דאמר ר"א אמר ר"י האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וצריכי דאי אמרינן בהא בהא קאמר ר"י משום דבעינן לה בשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא, ועיין בפנ"י שהקשה דדברי הגמרא מיותרים במה שאמרו מכר הוא וכו' והא סגי דלא שייך כאן סברת דלה לשמה, גם הקשה ממה שאמרו ומתנה הא לא דיבר כאן ממתנה כלל. גם קשה במה שאמרו אבל ירושה ומתנה לא הא על זה אנו דנין אם יורשים הוי או לקוחות, ולעד"נ דאם ר"י מכשיר אף באחרון ע"כ דלית לי' ברירה כלל, והנה למאן דס"ל אין ברירה, כמו באחין שחלקו י"ל פירושו דאינו מבורר אם אם חלק זה שלקח אינו של חבירו ושל חבירו הוי שלו, וגם י"ל דפירושו דבכל כל שהוא מעורב חלקו וחלק חבירו ולהפירושים אלו בגט לא שייך סברא זו דנכתב לזו ולזו דא"א וא"כ אם נחוש לאין ברירה דחלקם מעורבים זה בזה ע"כ דלא הוי גט כלל. אבל באחין שחלקו אם נאמר כפירש הראשון דלמא חלקו היי של חבירו לגמרי שייך לומר דיחזיר ביובל מספק וכדי לקיים מצות יובל אמרי' דלמא חלק אחיו הוא אם מחזירו לו, אבל לפירש השני אם נאמר דחלקם מעורבים איך נאמר דיחזיר משום חלק אחיו המעורב בו, והלא גם חלקו ע"כ מעורב וא"כ יגזול חלקו, וכמו דהוא מחויב להחזיר כדי לקיים ספק מצות יובל כן אחיו אינו יכול לקבל משום ספק גזל, וא"כ יש ספק בזה האיך נכריע. והנה אם נאמר דגם מתנה אינו חוזרת ביובל טוב לנו לומר שלא תחזור ואי משום מצוה הא אפשר במתנה ואין כאן מצוה וזה כוונת הגמ' בהא קאמר דבעי' לה לשמה, א"כ ודאי לא שייך לחוש דכונתו לב' נשים ויהי' ריח הגט דזה א"א, אבל התם מכר וכו' אי אמרי' אין ברירה י"ל דכמו חלק אחיו מעורב גם חלקו מעורב וחלקו המעורב ע"כ אינו צריך להחזיר דירושה אינו חוזרת ביובל, ואי משום חלק אחיו כיון דחלקו המעורב דהוי ירושה אינו חוזרת תולין דחלק אחיו שלקח הוי מתנה ולפיכך אמרו אבל ירושה ומתנה לא. – ולפ"ז אפשר לפרש פרש"י שכתב חוזר ביובל משום מצות יובל והדר שקלי' כדמעיקרא ע"ש. ועיין בפנ"י שמפרש דמחזירין משום ספק לחומרא אבל הקרקע בחזקת הבעלים קאי ומשו"ה הדר שקלי' כדמעיקרא דספק מוקמינן אחזקה ע"ש, (וכ"כ לקמן מ"ח,) ואני לא אבין דבריו דכיון דחזרו משום מצות יובל ע"כ שעה אחת חזרו לכמות שהי' בעת הירושה דאל"כ מאי חזרה איכא וא"כ נפקע חזקתי' וצריך עיון. אבל לפמש"כ מובן דאף דחוזרין משום מצות יובל משום חלק אחיו המעורב בו, אבל משום חלקו המעורב בו ונטלו בעת ירושתו זה ודאי שלו הי' בתורת ירושה, ע"כ צריך להחזיר לו משום ודאי גזל ולפיכך הדר שקלי' כדמעיקרא, והנה רש"י לקמן מ"ז בטבל וחולין מעורבין פירש אין לך כל חטה וחטה וכו' ע"ש וזה כמש"כ דבכל חלק וחלק שניהם מעורבים, (ועיין בשאגת ארי' סימן צ',) ויש לדקדק דהכא בד"ה לקוחות פירש דאין ברירה דאיכא למיחש חלק שנטל זה הי' ראוי לאחיו והחליפו וכו' ע"ש וכן לקמן מ"ח בד"ה לקוחות פירש והוי כמי שהחליפו חלקיהן ע"ש ונראה לכאורה סתירה בדבריו, וי"ל דס"ל לרש"י דאי אין ברירה חיישינן לתרווייהו חדא להחליפו חלקיהן ב' שמא בכל משהו חלק שניהם מעורב יחד וי"ל לענין שנאמר דמחזירין חיישי' לשמא החליפו חלקיהן וחיוב לקיים מצות יובל, אבל גם חיישי' דבכל משהו יש לכ"א חלק וע"כ שקלי' כדמעיקרא וכמ"ש. (ולקמן יבואר יותר)
עיין בתוס' הכא ובדף מ"ח שכתבו אף דאין ברירה ובלקוחות י"ל דאין מחזירין דגזה"כ הוא רק לר"י ס"ל דמחזירין ע"ש וצריך לבאר הטעם בזה, ונראה דתלוי בתי' הגמ' א"נ כתחילה ופרש"י כשם שמתחלה היתה בלי חלוקה לאיש אחד כך יחזור ביובל לאיש אחד וכו' ע"ש. ועיין ברשב"א שהביא דברי רש"י והוסיף לאיש אחד לאברהם אבינו ע"ש, והנה לפמ"ש לפרש"י לקמן מ"ז וכדמשמע הכא מהדר שקלי' כדמעיקרא אמרי' אין ברירה ובכל חלק מעורב חלק שניהם, ולפ"ז י"ל דאינו חוזרת ביובל, דתשובו איש אל אחוזתו כתיב, ואם בידוע שיש לאחיו ג"כ חלק בו אין זה מקרי אחוזה גמורה, רק אי נימא דהוי ספק איזה חלק שלו משום שהחליפו חלקיהן אמרי' מספק שמא שלו לבדו הוא והוי ספק אחוזתו. אבל במעורבים חלקם ע"כ דליכא אחוזתו ול"ל למהדר ביובל. וי"ל דתלוי בזה אי חוזרת ביובל לאחיו היורש אף דנימא לקוחות מ"מ גם אחר החזרה לא מקרי אחוזה דודאי חלק ירושת אחר מעורב בו. אבל אי נימא כפרש"י כתחילה שחוזרת לאיש אחד כמו שהיתה קודם חלוקה אינה חוזרת ליורש רק למוריש וכמ"ש הרשב"א לאברהם אבינו, וחזרה מעלי' הוי מחזירין, ולפ"ז לר"י דמחזירין וכו' ע"כ גם אי ס"ל מטעם אין ברירה צריכין לא"נ כתחילה, ובזה מובן הצריכותא דע"כ נחתינן לסברא זו. וברש"י כתיב וחוזר ביובל וזה יהי' מדויק לפמ"ש כיון דאינו מחזיר לאחיו רק דחוזר לכמות שהי' לאיש אחד, אבל בגמ' וכן. לקמן ובכ"ד כתיב מחזירין זה לזה:
ולולי דברינו ג"כ יש לדקדק למה לן "זה לזה" והא די באמרו ביובל, ועיין ברשב"א שאינו נראה לו פרש"י ופי' א"נ כתחילה, אף דיורשים נינהו מ"מ תלוי החלוקה ברצונם והוי כמכר עש"ה ולפירשו יקשה מה שאמר לקוחות הן. וע"כ פי' בריטב"א דהכונה דהוי כלקוחות ע"ש, עוד יקשה דפי' אינו נמצא בתי' הגמ' כתחילה, וגם עיקר חסר מן הספר.
והנלע"ד דההי' דאחין שחלקו לקוחות אינו מצד אין ברירה, דאף דאי אמרינן יש ברירה ע"כ צריך שיהי' מבורר לבסוף ואם בסוף מבורר אז אמרינן למאן דס"ל יש ברירה דההי' בירור הוי מתחלתו כמו בשאני עתיד להפריש, דהרי הפריש אח"כ אמרינן הוברר דלאלה נתכוין וכן בגט ובכל גוני המוזכרים, אבל באחין שחלקו מה הי' הבירור. החלוקה, ובמה נראה בהחלוקה הבירור ע"כ במה שמחזיק בחלקו לשלו אמרינן כיון דהשתא שלו הוברר דזה הוא ירושתו מעיקרא, אבל כמ"ש הרשב"א גם אי יורשים נינהו אפ"ה חוזרים ביובל, א"כ במה דמחזיק בחלקו אינו בירור שמחזיק בשלו. דהרי גם אי אינו שלו ולקחו דינם חד דשניהם חוזרים ביובל, ואדרבה מדחוזר ביובל אמרינן להיפך הוברר דלא הי' שלו רק לקוח, ולפ"ז כיון דלסברת הרשב"א אף דיורשים נינהו חוזרים ביובל. מהאי טעמא הוי לקוחות ממש, כיון דלא בא לידי בירור לעולם שנאמר שירשו חלקם. ולפ"ז תלוי לקוחותיהן במה שנאמר מחזירין זה לזה ביובל ומתורץ הקו' על הרשב"א דהוי לקוחות ממש, ולא מטעם אין ברירה רק אי גם אמרינן יש ברירה. אבל כאן לא בא לידי בירור. וי"ל דזהו כוונת ארז"ל א"נ כתחילה דגם השתא לאחר החלוקה הוי לענין זה כתחילה דלא החזיקו כלל מצד ירושה דלא בא לידי בירור וכמ"ש ולפ"ז סברת הרשב"א מדויק בלשון הגמרא. ומעתה גם בלעדי סברת הרשב"א לדידן אי נימא דברירה הוי ספק ואזלינן לחומרא ומשו"ה בגט הוי ספק מגורשת כמ"ש הרמב"ם. א"כ ע"כ דצריכין לומר מחזירין ביובל משום מצות יובל דחייב גם מספק לקיים המצוה, וכיון דחוזר מצד ספק ממילא לא נראה הבירור בשעת החלוקה ולא הוברר מעולם ושפיר הוי לקוחות ובזה יתורץ קושית המהרש"ל על הרמב"ם.
וברמב"ם פי"א מה' שמיטה ויובל כתב וז"ל האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה ע"כ, בפ"י הביא הברכת הזבח שמתמה מהיכן יצא לי' לפסוק לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה עיין שם, ולפי מ"ש הא דחשיבי לקוחות משום דמחזירין או כמ"ש הרשב"א או לדידן דנימא משום ספק חוזר ביובל, והנה לרשב"א אף דהוי יורשים מ"מ כיון דחשבינן להו כלקוחות לענין חזרה ביובל משום דהי' תלוי ברצונם שפיר י"ל חזרה כיון דירושתו בא לו מצד רצון האחר אמרינן דחוזר אליו וכ"ש לדידן אי נימא דאין ברירה והחליפו חלקיהן:
אבל אי נימא כרש"י (מ"ז) דבכל משהו חלק שניהם מעורב אין זה חשוב אחוזה לאחר חזרה וא"כ איך אמרינן מחזירין וגם לרשב"א החלק ירושה שמעורב בודאי אינו בא לו מצד רצון האחר וא"כ כ"ש ודאי על חלקו חיוב חזרה, וי"ל דלפמ"ש דיש ברירה רק ע"י דמחזירין לא בא לידי בירור כלל יש לחלק בין גוף החלוקה בירושה ובין הקנין ירושה בחלק מהחלקים דעיין בתוס' כתובות ק' בד"ה ובוררין דהחלוקה בכל היורשים הי' ע"י גורל וא"כ חלקו הירושה לחלקים ואח"כ חלקו בגורל איזה חלק יהי' לאחד מהם, והנה מה שנוגע לענין החלוקה לחלקי' בזה לא שייך חזרה ביובל אם נאמר דיש ברירה ומתחלה נחלקת כך לחלקי' כיון דאין זה דומה כלל ללקוחות דעדיין כל החלקים לכולם וא"כ אינו חוזר ביובל רק שנאמר שמא החליפו חלקיהן, ולפיכך שייך ספיר חזרה ביובל דע"כ אין חלק שניהם מעורבים יחד דהחלוקה לחלקים אינה חוזרת וממילא אמרינן בי' יש ברירה כיון דעל זה נעשה בירור אבל שמגיע חלק לאחד מהם בזה ליכא בירור וע"כ חוזר ביובל וא"כ שפיר שייך חזרה דמצד ספק יחזיר דלמא של אחיו הוא מקרי אחוזה ומדויק היטב פסק הרמב"ם האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, דכמ"ש לקוחות ודאי הן משום שמחזירין ביובל, וכמ"ש מחזירין שייך או דנימא שחוזר לאיש אחד לאברהם אבינו אז שייך חזרה ודאי, או דנימא שחוזר להיורש ואז צריך להיות עכ"פ מצד ספק אחוזתו, ואם חלק שניהם מעורבים זה בזה אין זה מקרי אחוזה ואם כל זה אמרי' מחזירין זה לזה פי' להיורשין ואיך נאמר ככה. ע"ז אמר לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה' החלוקה בעצמה לחלקים אינה בטילה דע"ז ע"כ יש ברירה ולא דמי ללקוחות כלל דעוד יד כולם שוים בהם, וכיון דהחלוקה אינה בטילה נשאר רק ספק שהחליפו חלקיהן ושייך חזרה לאחוזתו שלימה, וע"כ הוי לקוחות ומחזירין זה לזה, וי"ל דגם כוונת רש"י ככה במ"ש והדר שקלי' כדמעיקרא, ואין רצונו בזה דהדר שקלי' מה ששקלו כבר רק כדמעיקרא דהיינו החלקים כמו שחלקו מכבר וכדברי הרמב"ם.
ובזה יתורץ היטב הסתירה ברש"י (דף מ"ז) דבישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה פרש"י אין לך כל חטה וחטה וכו' וכאן ולקמן (מ"ח) פי' דהחשש משום שהחליפו חלקיהן, דשם (דף מ"ז) לא איירי בחלקו לחלקי' טרם שנטל כל אחד חלקו דעדיין בשותפות הם, ומשו"ה בכל חטה וחטה מעורב חלק שניהם, אבל בהאחין שחלקו החלוקה לחלקים קיימת, ולא נשאר רק הספק שמא נטל זה חלקו של אחר ומשו"ה פרש"י שמא החליפו חלקיהן. ובזה יהי' נסתר דברי השאגת ארי' סי' צ' עי'"ש, וי"ל ג"כ אף דלא אמרינן ברירה בדעת שניהם שוים לחלוקה לחלקים גם כן אינה חוזרת ביובל כיון דעדיין יד שניהם שוים בו אין זה מענין מקח וממכר וכאלו חילק איש אחד נכסיו לחלקים, ומה שנראה מצד ספק למקח וממכר היינו נטילתם בחלק מחלקים וי"ל לר' יוחנן ס"ל יש ברירה ובגט שאני דוכתב לה לשמה, ובאחין שחלקו שאני דלא בא לידי בירור, ותלוי בב' תי' הגמ' דלתי' הא' בשדה לחומרא ס"ל אין ברירה, ולתי' א"נ כתחלה י"ל דבאמת ס"ל יש ברירה וכמ"ש והגמ' דמרובה ס"ט דאמרי לר"י אין ברירה י"ל דאתי לפי הגמ' דאמרי הכא שדה לחומרא, ולדיעה זו מסכמת דעת הר"י שהובא בתוס' דבכתיבת הגט לכ"ע אין ברירה והביא ראייתו מהצריכות בהא קאמר ר"י משום דוכתב לה לשמה ע"ש ולכאורה תמוה דבאמת מצריך צריכי וא"כ אין חילוק ע"כ נראה דהר"י סובר כמסקנא דא"נ כתחלה ואז נוכל לומר דבעלמא יש ברירה ורק בגט ואחין שחלקו שאני.
בגמרא מדמי' איזה שתצא בפתח תחילה ומי שיעלה מכם לירושלם תחילה לאיזה שארצה אגרש, ולכאורה יש חילוק ביניהם, דעיין בהה"מ פמ"ח מה"ג שהביא דיעות הרמב"ן והרשב"א לחלק בין תנאי דקום עשה חיישינן דלמא לא מקיימת תנאה. ובין תנאי דשוא"ת אמרי' ודאי תקיים ע"ש ועיין בשאגת ארי' סימן צ"ג בתנאי שאינו בידו דלדעת רש"י הוי משום ברירה מחלק בין תנאי דקום עשה ואינו בידו אז תלוי בברירה. אבל בתנאי דשוא"ת אמרי' ודאי לא יעשה והוי כבידו ואינו תלוי בברירה ופי' בזה הרמב"ן דמחלק בין אם ירצה או לא ימחה האב עיי"ש, ויש לעיין ולומר דבברירה עצמה יש חילוק אם נעשה מעשה שהי' בתחילה לנו ספק אם יעשה או היכי דליכא מעשה בתרווייהו כמו שאני עתיד להפריש שהי' לנו ספק מתחילה אם על אלו או על לוגי' אחרים חל שם ההפרשה ואחרי שהפריש תלוי בברירה, כי אין המעשה תלוי בהלוגין רק בהפרשתו וכן באחין שחלקו אין מעשה כלל ומה לי חלק זה או חלק אחר, וכל החלקים ולוגין שוים לענין זה וכן בעירובין וכו' אבל באיזה שתצא בפתח תחלה אף דנימא הוא היוצאת עתה תחלה אינה מבוררת דלה נכתב הגט מתחלה. אבל האשה שלא יוצאת הי' בשוא"ת ע"ז נימא ברירה דהיא מתחלה היתה כך שלא תצא כיון דבשוא"ת אמרי' ודאי לא תעשה, ואם אצל שלא יוצאת ולא עשתה מעשה אמרי' ברירה. וא"כ ממילא הובררה האחרת שיצאתה שמתחלה הי' שתצא וא"כ מי שתצא בפתח תחלה וכן מי שיעלה מכם וכו' אין דומין למי שארצה אגרש דגם אי נימא אין ברירה הוי לי' באלה יש ברירה ולא דמי לאם יבוא חכם וכו' דאם איירי בחכם אחד א"כ ממנ"פ יעשה מעשה, ואם בב' חכמים ולאיזה שארצה דמי ממש כההי' דאיזה שארצה אגרש אין תלוי במעשה כלל, ולפ"ז צריך עיון האיך מדמי' בגמ' אלו השנים לשאר ברירות, אבל עיין ברש"י לקמן (ע"ג) במעת שאני בעולם דלר"י מגורשת ואינו מגורשת באותן הימים אף דחי טפי דאין ברירה ע"ש והשעות שלא מתה הוי כשוא"ת ואפ"ה אמרי' אין ברירה, ויש לחלק ביניהם דבמיתה חיישינן שמא ימות ולא הוי כשאר שוא"ת וגם לא דמי כלל לדהכא דלא תלוי חלות הגירושין במיתה רק בשעות שתמות בהן ובשעות ליכא מעשה ושוא"ת.
עיין בתוס' סוטה י"ח ד"ה וחזר וחלקן מכמה מקומות דאף בהוכר ונתערב תלוי בברירה וזה נגד הסברא וכן עי' בריטב"א שהביא כמה ברירות שאינן דומים לברירות דהכא, א') בפרק הדר דף ע"א פלוגתת ר"א בן תדאי ורבנן. זה בא בלגינו וכו' לא פליגי דהוי עירוב כי פליגי כגון שלקחו חבית של יין בשותפות ר"א בן תדאי אומר אין ברירה ורבנן אמרו יש ברירה ופי' רש"י אין ברירה הוי כמי שנשתתפו במעות שלא הוברר יין של כל אחד ואחד ועי"ש בתוס' שכ' אין זה כשאר ברירה בכל דוכתי כמו שכתב הריטב"א כאן. ולענד"נ דדמי לברירה דכל דוכתי דאיתא בעירובין (דף מ"ט ע"א) אמר ר"י אמר שמואל המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב מ"ש עירוב שמו פי' רש"י שיהי' כולם מעורבין בו וכו' אמר ר"י אמר שמואל החולק את עירובו אינו עירוב וכו' דמיפלג פלגי' פירש"י ובטל שמי' דעירוב משמע מעורב ע"כ. והנראה כי כך צריך לערב שיהי' מעורבין חלק כל אחד ואחד יחדו ואף דמליין ואייתר הוי עירוב לב"ה משום דעכ"פ עירבם יחד אבל היכי דפלגי' לא אף דבכל הב' כלים הוי שותפין ומה דמהני בנטילת פת מכל אחד ואחד והא כל פת בפני עצמה עומדת היינו משום דלא קפדו הוי כשותפין בכל פת ופת וכמעורב חלקו של כל אחד בכל פת ופת, לפ"ז יש להקשות למאן דס"ל יש ברירה בטלה כל תורת עירוב דלא עדיף משאר שותפין דבחלוקה אמרי' הוברר למפרע שזה הי' חלקו מתחלה וא"כ לא הי' מעורבין חלקם יחד למפרע. וחלק שנוטל עכשיו אינו מעורב בחלק אחר וכמו שהוא עתה אמרינן דכך היתה למפרע. ואנן אמרינן עירוב שמו שיהי' מעורבין, זה לק"מ כיון שנותן חלקו הברור לו וניכר ועי"ז נעשה שותף בכל החלקים ואף דאמרינן דגם אחרי השותף הוברר למפרע חלקי, מ"מ זו היא העירוב שנוטל חלקו מפת אחר ולא ממה שנתן והוי שמו עירוב מתחילת הנתינה. ובזה די, אמנם הכא שלקחו חבית בשותפות, העירוב שנעשה ע"י שותפות הי' מתחילת הלקיחה ואם יש ברירה אמרינן אחרי החלוקה הוברר שזה הי' שלו מתחילה וא"כ לא התחיל לחול עליו שם עירוב כלל דהא ע"י הברירה חזינן שלא הי' מעורבין למפרע כלל, וגם בתחילת הנתינה לא נעשה עירוב כיון דלא הי' מבורר חלקו פעם אחת ומתחילתו היתה בשותפות, ויש לתרץ דסברת הברירה כך היא, כל מה שנעשה אחרי כן ויש לומר שמתחילה הי' דעתו למעשה זו, אמרינן כשנעשה כך היתה למפרע, וא"כ בעירוב כיון שצריך לכך שיהי' מעורבים מצד סברת היש ברירה אמרינן הוברר שמתחלה הי' חלקם מעורבין זה בזה, דהרי עתה נעשה עירוב אמרינן הוברר דמיד בעת הלקיחה הי' חלקם מעורב זה בתוך זה, ולפ"ז יצא לנו ההיפוך מבשאר דוכתא דאי אמרינן יש ברירה אמרי' דודאי חלקם מעורבין זב"ז, ואי אמרינן אין ברירה יכול להיות דחלק מה שנוטל אח"כ באמת הי' חלקו מעיקרו רק שאין אנו יודעים איזהו חלקו. ואם נטל חלקו כמו דמספקין דלמא חלק חבירו כך יכול להיות דלמא חלק שלו נטל ולא הי' מעורב בחלק חבירו כלל, וא"כ לא הוי עירוב ולפיכך לבן תדאי דס"ל אין ברירה לא הוי עירוב ולמאן דס"ל יש ברירה הוי עירוב, ולפי"ז דמי ברירה דהכא לכל ברירות – ב) הקשה הריטב"א מפרק לא יחפור (דף כ"ז ע"ב) דפליגי שם רבי ורשב"ג באילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל טבל וחולין מעורבין זב"ז דברי רבי ורשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור ע"כ לא פליגי אלא דמר סבר יש ברירה ומר סבר אין ברירה דגם זה אינו דומה לשאר ברירות כיון דע"כ יש יניקה מהגדל בארץ ישראל בהגדל בחו"ל דינקי מהדדי עש"ה, ולעד"נ דדמי ממש לכל ברירות דעיין ריש פ"ב מחלה וכ"פ הרמב"ם פ"א וה' תרומת הכ"ב פירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה מן התרומות, ומן המעשרות שנאמר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין בחו"ל פטורין ע"כ, ובראב"ד משיג דמדרבנן חייב ע"ש ובנגמרו בחו"ל גם הראב"ד מודה ע"ש] ולפ"ז צריך ביאור אף דינקי מהדדי מ"מ הפירות נגמרים בנוף שבחו"ל ולא עדיפא מפירות נגמרי' בא"י שיצאו לחו"ל דפטורין וכ"ש אם היניקה יצאת מא"י לחו"ל נגמרי' הפירות בחו"ל דיהי' פטורין, ויקשה על הרמב"ם שפסק כרבי שם הלכה כ"ד הי' מקצת שרשיו וכו' טבל וחולין מעורבי' זב"ז ע"ש, וגם האיך פוסק אילן שעומד בחו"ל ונופו נוטה לארץ או שעומד בארץ ונופו נוטה לחו"ל הכל הולך אחר העיקר ע"ש ולפמ"ש בהלכה כ"ב נהפוך הוא דהכל תלוי אחרי המקום הנגמר ונלקט הפרי אחרי הנוף דאם הנוף בחו"ל פטור. וע"כ צ"ל דכך הדעת נוטה כיון דהכל הולך אחר העיקר הנוף הוי כהשורש והוי כאלו נגמר בא"י, ובאמת מיירי כי הפירות הובאו לא"י, אבל פירות הנגמרים אף בא"י ויצאו לחו"ל וכ"ש כשנגמרים בחו"ל דפטורין, וכ"ז כשכל השורש בא"י אבל מקצתו בא"י ומקצתו בחו"ל אף דיש לומר דינקה מהדדי מ"מ אפשר שיניקה זו יצאתה משורש א"י תכנס להחלק שבא"י כמו שתכניס לחלק שבחו"ל, ואף דאנן אמרינן עתה דנכנסה לחלק שבחו"ל מ"מ מתחלה לא נוכל לומר דודאי תכנס לחו"ל דלמה תהי' עדיפא חלק שבחו"ל מחלק שבא"י שעומד בא"י וא"כ אין לומר בחלק שבחו"ל הכל הולך אחר העיקר שבא"י שיהי' מהנוף שבחו"ל כאילו הוא בא"י דאינו עומד בודאי להיות יונק מא"י שנאמר שנגרר משם מקום א"י, מעתה אם באמת יונק מא"י י"ל דתלוי אי אמרינן יש ברירה הוברר דלמפרע עומד אותו חלק שבנוף חו"ל להיות יונק מא"י קודם שינקתה והוי מקום נוף שבחו"ל נגרר בתר א"י, ונגמר הפרי בא"י אף במקום חלק שבחו"ל כיון דאותו חלק שדיא בתר עיקר אבל אי אמרינן ברירה אף דינקתה מא"י מ"מ אותו חלק שבחו"ל אינו עומד בודאי להיות יונק מא"י, דאין אומרים ברירה, א"כ טרם שינקה לא מקרי חלק מא"י ופטור אף דינקה מא"י כיון דנגמר בחו"ל ומיושב הרמב"ם ושפיר דמי ההי' ברירה לברירה דכל הגט,
עוד הקשו בתוס' סוטה שם משתי נשים שנתערבו קניהם דהוי הוכר מקודם ע"ש ועיין בתוס' יומא נ"ו בד"ה כשהתנה ובתוס' הישנים שם דעכ"פ גם בס"ד מיירי בהתנו ונעשו שותפים אין ראי' מזה להוכר מקודם דנאמר ברירה, עוד הקשו מן ונברור ד' זוזי ונשדי' בנהרא ע"ש, והנלע"ד דבתוס' בס"ד דאיירי בצרורות, ובתוס' ישנים י"ל דאינם צרורות ע"ש, ונראה דאף להתוס' רק בס"ד. דיש נפקותא בצרורות כי היכי דליהוי ברורי חטאת ועולה מכל קן אבל במסקנא דהחשש משום חטאת שמתו בעלי' אין נפ"מ בזה ויש לומר דאיירי באינן צרורות. והנה עיין בתוס' חולין דף ק' ובכ"ד בחטאת טמאות לתוך חטאות טהורות לא מקרי ראוי' להתכבד ומזה אף כי בענין אחר ראוי להתכבד והוי חשוב, מ"מ בהאי ענינא לא הוי חשוב ובטל, ועיין בתוס' מעילה (דף כ"ב) שהקשה בפרוטה של הקדש שנפלה ולבטל ברובא ותי' מטבע חשוב ולא בטל ע"ש, ועיין בזה במל"מ פ"ז מה' מעילה ע"ש, ועיין ברש"י ותוס' דבגמרא נקטי ד' זוזי דוקא דזה דמי פרידה אחת ע"ש, וברש"י ד' זוזי הוי רובע ע"ש, ומדנקטי ד' זוזי ולא נקטו רובע נראה דדייקו בלשונם דעדיף ליתן ד' זוזי זוזי ואפשר לתנם כך ולפ"ז י"ל כיון דהנהו זוזי המקדשו ליקח בהן קינים אסור ליקח מהן דבר אחר, ואם דמי קן ד' זוזי ע"כ דא"א להוציא זוז אחד לבדו ויקח בו איזה דבר רק ד' זוזי ביחד שהם דמי פרידה אחת, והנה מה דמטבע חשוב היינו משום דאפשר ליקח בהן וכיון דהכא כל זוז וזוז בפ"ע אין בו חשיבות זולת הצטרפות ד' זוזי, יש לומר כקו' התוס' ולבטל ברובא ואין לתרץ דמטבע חשוב ולא בטל ז"א דכל זוז וזוז לית בו חשיבות כיון דאינו ראוי להוציא בפ"ע וא"כ כולם בטלים זה בזה כהא דאמרינן בזבחים ע"ח הנותר והפגול והטמא מבטלין זא"ז וכמ"ש התוס' דכל בטל הוי מבטל ג"כ וא"כ כולם בטלים זב"ז ולא נשאר רק שיווי ממון להבעלים וע"כ שלהם היא לקנות בהם קינים אבל כל זוז וזוז שנאמר בו הוא של הבעלים בטל זב"ז והוי כשותפים יחד דנוכל לומר בו ברירה ושפיר הקשו ונברור ד' זוזי ונשדי' בנהרא ודמי לכל ברירות דעלמא.
בעירובין ל"ז אמר רבה התם כשהתנה, ברש"י פירש זהו שיקריב הכהן לשמה יהי' שלה ע"ש ובתוס' שהתנה על הקינים בשעת הלקיחה ע"ש ויל"ד דבגמרא אמרו סתם כשהתנה לא ביארו מה הי' התנאי וי"ל כמ"ש הרא"ש קידושין בטבעת שאולה דמקודשת דודאי דעתו כיון שנתנה לידו לקדש בה שיהי' באופן המועיל ועיין בה' ציצית סימן י"ד במג"א היכא דנתנו בשאלה אמרי' דנתן לו באופן המועיל אבל ליקח בלא דעתו לא ע"ש, ולפ"ז י"ל היכא דחזינן דהתנה אמרינן דכונתם לאופן היותר מועיל אבל בלא התנו כלל לא אמרי' מסתמא נתרצה על ככה וזה כונת רבה כשהתנו יהי' התנאי מה שיהי', ולפ"ז גם לרש"י ניחא ומתורץ קו' התוס', דאם התנו לאחר כשיקבע הכהן לשם אשה ודאי מהני כמ"ד ברמב"ן בשם ר"ש בכל הנלקט ע"ש ובריטב"א פרק כל הגט. וגם בשהתנו באופן דשייך ברירה ידל אם נאמר אין ברירה כונתם אם לא מהני שיהי' באופן המועיל לאחר בשעת שיקריב הכהן.
בסוטה י"ח חזר ועירבן מהו וכו' הא לאו דידה קשתי' והא לאו דידה קשתי' אלא שחזר וחלקן וכו' והתמוה גלוי' מ"ש בחלקן דאמרי' יש ברירה כן נאמר בלא חלקן בעת שתייתם האי דידה קשתי' מטעם ברירה, והנלע"ד דגם אי אמרי' יש ברירה צריך להיות הבירור לו משפט הברירה כמו באחין שחלקו להם משפט החלוקה, וכן בעירוב ובכ"ד אבל בסוטה אי נאמר דאמעשה אמחיקה קאי, א"כ העשיית המים המאררים וההשקאה הכל מצות הכהן וג' פעמים נאמר והשקה ואחר ישקה וכדאיתא בגמרא, ואי מעורבין לא הוי השקאה מועלת, א"כ ההשקאה נעשית ע"י הברירה ואם היא תברור ההשקאה לא נעשית ע"י הכהן שהוא צריך להשקות, והיא כאחר דמי' לגבי השקאות מים המאררים, דזה מצות הכהן לבד והוא לא בירר ומה שתברור היא לא מהני, ושפיר קאמרי והא לאו דידה קשתי' וכו' רק בחזר וחלקן שבירר הכהן חלקן תלוי בברירה ודמיון לזה מצאתי בים של שלמה בב"ק שכתב לגבי בכור כיון דהבעלים אינם רוצים לברור לא מהני ברירות הכהן דחלוקה תלוי בבעלים ואין ברצונם לברר עש"ה] בתוס' עירובין הקשו באם ירדו גשמים יהי' זה תרומה ואם לא ירדו יהי' זה תרומה למה לא שייך ברירה ותי' כיון דפירש תרווייהו לא תלוי בברירה ע"ש, ושם הכונה מבוארת דאין דנין לגבי ישראל רק לכהן וממנ"פ חד תרומה ובירר דבריו, ועיין בתוס' סוכה (כ"ג) שכתבו ככה והקשו מעירוב אם בא חכם למזרח יהא עירובי למזרח וכו' דמפרש תרווייהו ואפ"ה לא מהני ותלוי בברירה ע"ש, נראה כונתם שלא כדברי התוס' כאן, ובתוס' ישנים יומא נראה ג"כ היכי דמפרש תרווייהו אינו תלוי בברירה ולפ"ז יקשה קו' התוס' בסוכה באמר אם בא חכם למזרח וכו' – והנלענ"ד לתרץ דבענין ברירה אין לחלק בין אם מפרש תרתי גווני או לא, רק הכא דמברר בתחילתו רמון זה יהי' תרומה אם ירדו גשמים. א"כ בירור הרמון, ואם אח"כ אמר ואם לא ירדו יהי' זה תרומה ג"כ בירור הרמון ולא הוי רק תנאי בכל אחד ותלוי בשיטת רש"י דבתנאי דאינו בידו ישבו משום ברירה, בזה אמרינן כיון דהמעשה בכל אחד ודאי מבוררת רק דהתנאי משוה לי' ברירה היכי דממנ"פ ודאי יקיים תנאו אין בכח התנאי להשוות מעשה הבירור שנאמר דתלוי בדין ברירה, וכ"ז בב' רמונים דאפשר דתרווייהו יהי' תרומה דאפשר להפרישם על מקום אחר א"כ בגוף המעשה ברור מתחילתו ולא הוי רק תנאי, אבל בעירוב א"א במעשה העירוב לצד מזרח ולצד מערב בפעם אחת בשום פעם א"כ בגוף המעשה חסר הבירור ובזה לא מהני מה שמפרש תרתי גווני דהפירוש אינו מברר יותר המעשה מאם אינו מפרש רק בתנאי י"ל ככה כמש"כ ומתורץ קו' התוס' סוכה.
בנדרים פרק השותפין הקשו הראשונים האיך פסקינן כראב"י דס"ל יש ברירה ואנן קיי"ל דאין ברירה ותי' הרשב"א דהא דויתור אסור הוי רק מדרבנן ובדרבנן אמרינן יש ברירה ע"ש, ולענ"ד נהפוך הוא אי אמרינן ויתור אסור מדאו' י"ל דיש ברירה אבל אי אינו אסור רק מדרבנן לכ"ע אין ברירה, והנה ב' מיני ברירה יש כמו בשני לוגין וכו' וכדומה די"ל דדעתו מתחילה לכך. וכההי' דאחין שחלקו וכדומה דאינו תלוי בדעתו וכמש"כ רש"י בפרק משילין דמשמים הוברר חלקו וזה ברירה דממילא הוברר למפרע, במין הראשון דתלוי בדעתו ובשותפין אמרינן דהוי כהתנה ככה מתחילתו והוברר למפרע שדעתו לכך, ואם ויתור מותר מדאו' א"כ אינו חשוב בדעת השותפין להתנות בתחילתו דאין זה חשוב הנאה וממון, רק מדרבנן אסור דנראה כנהנה וא"כ איך נימא הוברר למפרע מה שלא עלה בדעתם כלל, ועל כרחך דנדמה למין הב' דהוברר ממילא, אבל גם זה לא סגי דברירה יש לפרש דוקא בבירור דבר מה שהי' מתחילתו עומד להתחלק ואם. ויתיר מותר מדאו', א"כ אין זה דבר נוגע לחלוקתם כלל, ואין זה בירור בדבר שהי' ספק מתחילתו דע"ז לא היינו מסופקים כלל בתחילה כן אינו נוגע לשותפותם דאינו חשוב בעיניהם כלל, ולפ"ז רק אם נאמר ויתור אסור מדאו' במודר הנאה, ע"כ דאחשבי' לי' להנאה י"ל בו ברירה אבל אם נאמר דמותר מדאו' הרי נחליט דאין זה הנאה וחשיבות א"כ אין בכחו לברר.