פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
חזקה שליח עושה שליחותו
עירובין כ"א איתא רב נחמן אמר בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו ובשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו, ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקה שליח עושה שליחותו, ובתוס' רבינו שמשון פוסק כרב ששת, ור"ת פוסק כר"נ והר"י אומר [וכן הובא בטיו"ד של"א בשם הר"ש הזקן הנ"ל] היכי דהמשלח יכול לבוא לידי עבירה אם לא יעשנו, חזקה שליח עושה שליחותו אף בשל תורה ע"ש, והנה לר"ת שפוסק כר"נ, אבל אליבא דרב ששת ס"ל דגם באין המשלח יכול לבוא לידי עבירה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אף בשל תורה דזה מוכח בפירש מהתוס' ולהר"ש ור"י רק בהמשלח יכול לבוא לידי עבירה. וכ"כ אזמ"ו הגאון ז"ל בשערי תורה ח"ב כלל מ"ב – במל"מ פ"ד מה' בכורות איתא דלרב ששת אין חילוק בשל תורה או בשל סופרים ולא הוי חזקה רק היכי דהמשלח יכול לבוא לידי עבירה דבעינן חזקה אלימתא וחזקה רעועה לא הוי חזקה גם בשל סופרים ע"ש, ולדידי נראה דבשל סופרים גם לרב ששת לא בעי' שהמשלח יכול לבוא לידי עבירה כמו שיבואר בס"ד.
בשערי תורה ח"ב כלל מ"ב לאזמ"ו הגאון ז"ל מסופק לר"נ דחזקה שליח עושה שליחותו רק בשל סופרים אי חזקה זו רק מדרבנן כמו דמצינו חזקה מדרבנן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה [כתובות דף ט'] וחזקה דרבא [נדה מ"ו], או דחזקה שע"ש גם לר"נ חזקה מדאו', רק דאנן מחמירים בשל תורה שלא לסמוך על חזקה זו ע"ש, וספק זה מצאתי גם בשושנת העמקים, ולדידי נראה דלר"נ הוי חזקה זו מדרבנן כמו שיבואר – בשע"ת שם נתן ב' טעמים לחזקה שע"ש א') משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ומצינו בגמ' פסחים [צ"א[ לסמוך ע"ז לשחוט הפסח ע"ש, וכן הביא מגמ' ב"מ [מ"ט] ומנ"י ב"מ ע"ש וברש"י שם ב') להר"ש דרק בהמשלח יכול לבוא לידי עבירה הטעם בחזקה זו משום דלא יעבור על לפני עור וכו' ולפום רהטא החילוק ביניהם, להטעם הא' דמשום לא ידברו כזב אין חילוק בין המשלח יכול לבוא לידי עבירה או לא דעכ"פ יקיים כהבטחתו ולטעם הב' דמשום לפני עור רק באם המשלח יכול לבוא לידי עבירה, להטעם הב' דמשום לפ"ע הקשה ב' קושיות בש"ת שם א') להריטב"א שכתב דבחזקה שע"ש אין חילוק בין חבר לע"ה ע"ש ורש"י פי' הכא דע"ה אינו חושש בלפ"ע ע"ש וגם בע"ז ל"ט] דאין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא ופרש"י דחשודים על לפ"ע, וברמב"ם בכמה מקומות הדין כן דע"ה חשידי על לפ"ע א"כ יש חילוק בין חבר לע"ה בענין חזקה שע"ש חבר דחייש על לפ"ע יש חזקה שע"ש וע"ה דלא חייש על לפ"ע ליכא חזקה שע"ש, ב') יקשה לר"נ דס"ל בשל תורה אין חזקה שע"ש ובשל סופרים חזקה הול"ל להפך להה"מ בפ"א מה' אישות דבאיסור דרבנן ליכא חזקת כשרות. א"כ בשל תורה דיש חזקת כשרות ודאי לא יעבור על לפ"ע יש חזקה שע"ש ובשל סופרים דליכא חזקת כשרות ליכא חזקה שע"ש, קו' הב' נראה לתרץ דאף דלהה"מ בדרבנן ליכא חזקת כשרות מ"מ לא אמרינן מסתמא יעבור על דרבנן, רק חזקת כשרות ליכא, ויש לדון לענין חזקת כשרות על המשלח והשליח, בהמשלח דאנו רואים שעושה שליח לקיים הדרבנן ודאי יש לו חזקת כשרות לדבר זה אף דהוי מדרבנן, ועדיף מחזקה כיון דחזינן דחפצו לקיימו ויש לדון רק על השליח. והנה כותים לית להו לפ"ע וכו' משום דאין להם רק קרא כפשטי' עור עור ממש ומכשול מכשול הגוף. אבל אנן המאמינים בתורה שבע"פ דרשינן עור אף שאינו עור ממש רק שאין לו ידועה. ומכשול גם מכשול לנפש, אבל גם לדידן אין המקרא יוצא מידי פשוטו דגם מכשול להגוף הוי בכלל לפ"ע וכו' וכמו במכשול להגוף ודאי אין חילוק בין אם המכשול מכשול גדול או מכשול קטן הכל בכלל לפ"ע וכו' כן במכשול להנפש אין חילוק בין מכשול גדול עבירה מדאו', או מכשול קטן עבירה מדרבנן הכל בכלל לפ"ע וכו' וא"כ אף אי העבירה מדרבנן מ"מ הלפ"ע הוי מדאו', וא"כ בהשליח הלפ"ע גם בשל סופרים דאו' ועל דאו' יש לו חז"כ וחזקה שליח עושה שליחותו.
אבל יש להקשות קו' חמורה מזו דבדרבנן הול"ל דליכא כלל לפ"ע דלפי הפשוט באיסור דרבנן ליכא איסור בעצם הדבר רק האיסור משום שנא' לא תסור, וזה ודאי הדעת נותנת דאינו עובר על לא תסור רק ביודע דאיכא עבירה מדרבנן וסר מדבריהם ועובר עליהם, אבל באינו יודע שיש איסור מדרבנן אינו עובר בלא תסור, וא"כ אם מכשילו באיסור דרבנן אינו מכשילו כלל, דאינו עובר כיון דאינו יודע דיש איסור וא"כ בדרבנן ליכא לפ"ע וליכא חזקה שע"ש. ונראה להסביר דגם באיסור דרבנן יש איסור בעצם הדבר לפמ"ש הר"ן כיון דאמרי' פריעת בעל חוב מצוה ואי אמר לא ניח"ל למעבד מצוה מכין אותו וכו' ואפי' למאן דס"ל שעבודא לאו דאו' אי איתא הלוה קמן גובין מנכסיו משום דעד שכפאו בגופו כפאו בממונו ע"ש בפ' מי שהי' נשיא, וכן הדבר כאן כיון דהתורה נתנה רשות לכל אדם לאסור דבר המותר בנדר או שבועה ובכל לשון קבלה, כיון דבאיסור דרבנן יש לא תסור בכח החכמים לכוף אותו לקבל דבריהם משום לא תסור, והקבלה ע"י כפי' הוי כקבלה ברצון משום מצוה לשמוע דברי חכמים עיין קדושין נ'] ועד שכפאו בגופו כח בידם לאסור עצם הדבר, וא"כ שייך באיסור דרבנן לפ"ע וכמ"ש הוי הלפ"ע מדאו' ושפיר חזקה שע"ש בשל סופרים, רק בשל תורה מחמירין שלא לסמוך על החזקה לר"נ ומתורץ קו' הב' של אזמ"ו הגאון בעש"ת ז"ל, [והן זה אם נאמר דגם לר"נ חזקה שע"ש חזקה מדאו'].
עוד יש לתרץ ויתורצו בזה הב' קושיות דצריכין להסביר טעם פלוגתת ר"נ ורב ששת, דיש לעיין באלה הב' טעמים לחזקה שע"ש שהבאתי, לטעם הא' דמשום לא ידברו כזב, אם הפירש בהכתוב כך הוא דהנביא אומר דמדת שארית ישראל כך הוא ולא ידברו כזב, וא"כ הוי סברא כמו דמצינו סברות כאלה, חזקה א"א תובע אא"כ יש לו, חזקה א"א מעיז, חזקה א"א מעיזה וכו' א"א חוטא ולא לו, או דהפירש בכתוב כך הוא דהנביא הזהיר את שארית ישראל באיסור שלא ידברו כזב וכמו דמצינו בדומה לו שלא ידבר א' בפה ואחד בלב. הן צדק שהזהירה התורה אותנו כך הזהיר הנביא אותנו בלא ידברו כזב. וכהפירש הב' דהנביא אמר איסור לא ידברו כזב תפס אזמ"ו הגאון ז"ל בשערי תורה, אבל מלשון רש"י חולין י"ב בד"ה חזקה וז"ל כל השלוחין עושין שליחותן ומחזקינן להו בכך מאחר שנתרצה בשליחותן ע"ש. מורה דהוי מסברא שיקיימו שליחותן והנפ"מ בזה אם הלא ידברו כזב הוי מסברא הוי דאו' כמו דמצינו הרבה פעמים ל"ל קרא סברא הוא. אבל אם הלא ידברו כזב איסור מדברי הנביא הוי איסור מדברי קבלה ולרוב שיטות הראשונים קיי"ל דדברי קבלה הוי רק איסור דרבנן. ולפ"ז אם הלא ידברו כזב הוי מסברא והוי דאו' חזקה שע"ש חזקה מדאו', אבל אם הלא ידברו כזב הוי איסור מדברי קבלה דחזקה שלא יעבור על האיסור החזקה דשע"ש הוי רק מדרבנן, ואין להקשות אם החזקה מצד איסור דברי קבלה דהוי רק מדרבנן א"כ להה"מ דבדרבנן ליכא חז"ב ליכא חזקה שע"ט כלל, י"ל כמ"ש התוס' דתחומין דאסמכוה אקרא חמור ע"ש כן י"ל דדברי קבלה לא יגרע מאסמכתא בעלמא דאסמכוה רבנן אקרא, וי"ל דבזה יש חזקה אבל עכ"פ לא הוי אלא חזקה מדרבנן דתולדה אינו חמור מן האב, וכן י"ל אם הטעם משום לפ"ע, דעיין בשע"ת שם שהקשה היכן מצינו שיעבור על לפ"ע בלי מעשה, ותירץ משום דהשליח הי' מבטיחו והמשלח סמך על הבטחתו עובר והביא ראי' מסמ"ע חו"מ קמ"ו ע"ש [ויש לחלק דשם מיירי בעבר, וכאן בעתיד לעשות] ונראה דזה תלוי אם נאמר דהלא ידברו כזב הוי מסברא ודאו'. ההבטחה הוי הבטחה גמורה והמשלח יסמך עליו סמיכות גמורה, ועובר בלפ"ע דאו', אבל אם הלא ידברו כזב הוי מאיסור דברי קבלה דהוי מדרבנן אין הבטחת השליח הבטחה גמורה ואין סמיכות המשלח סמיכות גמורה והלפ"ע לא הוי אלא מדרבנן כיון דאין בו מעשה, ומעתה י"ל ר"נ ס"ל דלא ידברו כזב הוי מאיסור דברי קבלה א"כ הלא ידברו כזב וגם הלפ"ע רק מדרבנן וחזקה שע"ש רק מדרבנן. ולר"ש ס"ל דלא ידברו כזב הוי מסברא ע"כ הלא ידברו כזב וגם הלפ"ע הוי מדאו' וחזקה שע"ש מדאו' ומהני גם בשל תורה, ומתורץ בזה קו' הב' כיון דהלפ"ע רק מדרבנן וחזקה שע"ש רק מדרבנן לר"נ ע"כ החזקה רק בשל סופרים.
ויש להקשות לרב ששת דלא ידברו כזב הוי מסברא ומדאו', וחזקה שע"ש משום זה הוי מדאו' ומהני בשל תורה למה בעינן להר"ש הזקן שיהי' המשלח יכול לבוא לידי עבירה, ולמה לנו הטעם דלפ"ע, וי"ל דבאמת משום שלא ידברו כזב לחוד הוי חזקה שע"ש גם בשל תורה. אבל אנן מחמרי' בשל תורה משום חשש מניעה ועיכוב. אבל אם המשלח יכול לבוא לידי עבירה יודיע לו השליח אם כא אעשה השליחות, ואם לא הודיע לו ודאי קיים השליחות. והנה משום הלא ידברו כזב אמרינן דודאי יקיים הבטחתו אבל ביש מניעה ועיכוב אינו נגד הלא ידברו כזב דאי אפשר לו לקיים הבטחתו ואין לומר דודאי יודיע להמשלח דזה אינו בכלל הלא ידברו כזב, דלא הבטיחו אלא לעשות שליחותו. אבל במניעה ועיכוב לא הבטיחו שאם לא יעשה שליחותו יודיעהו, וע"ז צריכין הלפ"ע כיון דהמשלח סמך על הבטחתו מחויב להודיע לו משום לפ"ע. ואם לא הודיע לו ודאי עשה שליחותו, וא"כ בעינן להב' טעמים, הלפ"ע לחוד לא סגי, כקו' אזמ"ו הגאון ז"ל דהוי בלי מעשה וצריכין להכא ידברו כזב דמשו"ה הוי לפ"ע, והלא ידברו כזב לחוד לא סגי לחשש מניעה ועיכוב, וצריכין ללפ"ע.
ויש להסביר בזה פלוגתת ר"ת ור"ש הזקן אליבא דרב ששת, דלר"ת ס"ל דלא ידברו כזב לחוד סגי לחזקה שע"ש אף בשל תורה ואי משום חשש מניעה ועיכוב מוקמי' אחזקה דלא נתחדשה מניעה ועיכוב. ולהר"ש הזקן אף דלענין חזקה שע"ש מהני הלא ידברו כזב גם בשל תורה מ"מ מחמרי' בשל תורה וחוששין למיעוטא דמניעה ועיכוב, וצריכין לטעם דלפ"ע וע"כ בעינן שהמשלח יכול לבוא לידי עבירה – ובזה מתורץ קו' הא' על הריטב"א דאינו מחלק בחזקה שע"ש בין חבר לע"ה, ולרש"י בע"ה חשוד על לפ"ע וכיון דטעם חזקה שע"ש משום לפ"ע יש חילוק בין חבר לע"ה, זה יקשה לפי הבנה הפשוטה דטעם חזקה שע"ש משום לפ"ע, אבל כמ"ש טעם דחזקה שע"ש משום לא ידברו כזב והלפ"ע רק לבטל חשש מניעה ועיכוב ליכא קו' כלל דודאי אם גם אמרי' ע"ה חשוד על לפ"ע אינו כמו כותי, דכותי אינו סובר כלל הלפ"ע, אבל ע"ה ס"ל ללפ"ע רק דחשוד לעבור עליו, והן חשוד לא גרע ממומר לתיאבון דאמרי' בודק סכין ונותן לו דלא שביק התירא ואכל איסורא כדאיתא ריש חולין, והא דצריך לבדוק לו סכין משום דמטרח לא טרח, וכן בלפ"ע דע"ה, לא סמכינן לומר חזקה שע"ש משום לפ"ע דע"ה חשוד ומטרח לא טרח לעשות בשביל זה המעשה שליחות, אבל כמ"ש החזקה שע"ש משום לא ידברו כזב ובזה כמ"ש הריטב"א חבר וע"ה שוין וא"כ בודאי יעשה השליחות, רק דאנו חוששי' במניעה ועיכוב ובזה גם ע"ה חושש אלפ"ע דיודיע להמשלח אם לא עשה שליחותו, כיון דאין כאן טרחא רק אמירה בעלמא ולא שביק התירא וכו', ואין להקשות א"כ גם בלא הטעם דלא ידברו כזב נימא דנסמוך על שליח ע"ה, משום דאי לא עשה השליחות הוי מודיע לי' דאינו אלא דיבור בעלמא ולא שביק התירא וכו' וא"כ די בטעם דלפ"ע לחוד, ז"א דעיין בב"מ (כ"ב) משום כסופא הוא דאמר לי' הכי, אף דיש ע"י אמירתו הפסד פירות, ומכ"ש דמשום כסופא ישתוק ולא יאמר, וכיון דהבטיחו ולא יעשה השליחות מכסיף ולא יודיע בי' אבל במניעה ועיכוב דליכא כסופא, שייך לא שביק התירא וכו' ומתו' קו' הא' על הריטב"א, ובמ"ש דמשום לא ידברו כזב לבד להר"ש חזקה שע"ש גם בשל תורה רק משום חשש דמניעה ועיכוב בעי הטעם שיהי' המשלח יכול לבוא לידי עבירה יהי' מתורץ הקו' על הר"ש הזקן הובא בטיו"ד של"א וכן איתא שם כתב הרמב"ם האומר לשלוחו צא ותרום והלך לתרום ואינו יודע אם תרם אם לא תרם ומצא כריו תרום אין חזקתו תרום שאין אומרי' באיסורים חזקה שע"ש להקל אלא להחמיר וחושש שמא תרם אחר שלא ברשות וכ"פ ר"ת, אבל הר"ש הזקן פ' דאפי' בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו אם הוא בענין שיהי' מכשול למשלח אם לא יעשנה הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן שמא תרם אחר, אבל אם אין ידוע לו שהוא תרום לא יסמוך אשליח שהשליח סובר שלא יסמוך עליו ולא יאכל ממנו עד שיודיע לו שהוא תרום ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ע"כ.
ועיין במל"מ פ"ד מבכורות ובמג"א סימן ת"ט שתמהו ע"ז שהוא נגד הגמ' חולין י"ב במצאו תרום חיישי' שמא תרם אחר ואף דשם ר"נ אמר כן דאי"ל דאין חזקה שע"ש בשל תורה מ"מ הגמ' שם אליבא דהלכתא, וכן מוכח מהתוס' כאן דתי' להר"ש דבתרומה שאני דא"א לבוא המשלח לידי עבירה, וכן איתא בש"ג דהגמ' דחולין אליבא דהלכתא, ובקרבן נתנאל תי' דבחולין איירי כמ"ש הרא"ש בתרומה אצל הכרי וטובת הנאה לבעלים ע"כ אין השליח חושש שמא יתרום אחר דלמה לי' לתרום וסובר שלא יבוא המשלח לידי עבירה דיראה דאינו תרום וע"כ אין חזקה שע"ש, והר"ש איירי שהתרומה אינו בעין והטו"ה להשליח יש לחוש להשליח שאחר יתרום בשביל הטו"ה ויכול המשלח לבוא לידי עבירה ע"כ יש חזקה שע"ש ע"ש, ודבריו תמוהים בעיני חדא דאם הטו"ה לבעלים והשליח אינו חושש שיתרום אחר משום דאין סברא שיתרום שלא ברשות כיון דאין לו שום הנאה מיני' א"כ למה באמת נחוש אנן שמא תרם אחר, ב') אם יש טו"ה להשליח ושם חושש השליח שמא תרם אחר, למה יהי' חושש שיבוא אחר ויגזול הטו"ה [אח"כ מצאתי קו' זו בשער"ת לאאזמ"ו ז"ל], ג') אם הר"ש איירי באופן דהמשלח יכול לבוא לידי עבירה, גם בלא ידע דתרום יהי' חזקתו תרום, כגון דלא ידע המשלח מדת הכרי.
ולע"ד נ"ל לומר להפך דהגמ' חולין איירי באין התרומה בעין והר"ש איירי בתרומה אצל הכרי ובידע דתרם לא בעי' שיהי' המשלח יכול לבוא לידי עבירה, רק בלא ידע דתרם, ומ"ש והלכך קאי על תרווייהו, משום דחזקה שע"ש בשל תורה, בידע דתרם חזקתו תרום, ומשום דבעי' שהמשלח יכול לבוא לידי עבירה בלא ידע דתרם חיישי' שמא תרם אחר, דיש לעיין לפמ"ש הרמב"ם הובא בטור שו"ע יו"ד בתרם שלא ברשות אם אמר בעה"ב כלך אצל יפות ונמצאו יפות ה"ז תרומה והקשה בב"י דבב"מ (כ"ב) אמרו כך רק בשויא שליח. ותי' דבמסקנא אמרינן במצוה שאני ועיין בטו"ז דבתרומה דמצוה אמרינן מדהשתא ניח"ל גם למפרע ניח"ל כאלו דיבור למפרע כך ע"ש, ולפ"ז קשה מאי קמבעי' לי' בגמ' חולין, וגם מה החשש שמא תרם אחר, כיון דהשתא ניח"ל לבעלים גם מעיקרא ניח"ל [ואחרי כן מצאתי קו' זו בשושנת העמקים], אבל אין זה קו' כלל דהא דאמרינן במצוה מדהשתא ניח"ל גם מעיקרא ניח"ל היינו ביש ברירה ביד הבעלים דאם לא ניח"ל לא יהי' תרומה א"כ מדניח"ל השתא אמרינן דמצוה כך נחשבת בעיניו וכמו דהשתא נחשבת בעיניו כן הי' מעיקרא וזה בתרומה בעין. דאפשר שיהי' חולין ויתרום תרומה אחרת כמו שרוצה, אבל באין התרומה בעין אין ראי' דניח"ל משום דהמצוה נחשבת כך בעיניו דע"כ צריך שיהי' ניח"ל דאל"כ צריך לתרום מחדש ויפסיד התרומה, וא"כ אין ראי' מדהשתא ניח"ל גם מעיקרא ניח"ל, וכן בתרומה בעין אצל הכרי שעשה שליח. דאף לר"נ דאין חזקה שע"ש בשל תורה אבל להחמיר יש חזקה, וא"כ התרומה אצל הכרי אסורה לזרים דלהחמיר יש חזקה שע"ש והכרי עוד טבל דלהקל לא אמרינן חזקה שע"ש וצריך לתרום מחדש ולערב התרומה עם הכרי א"א דלהחמיר יש חזקה שע"ש ויהי אסור מצד מדומע וע"כ צריך שיהי' ניח"ל משום הפסד ול"ש לומר מדהשתא ניח"ל גם מעיקרא ניח"ל, אבל יש להקשות כיון דחטה א' פוטרת כל הכרי. יתרום חטה א' ואי משום דצריך מדרבנן אחד מארבעים וכו' בדרבנן יש חזקה שע"ש ואמרינן דכבר נתן א' מארבעים וכו' דחזקה שע"ש בדרבנן ואין לומר דתרומה דרבנן חמור כדאיתא משום דעיקרו מדאו'. ז"א דהשיעור אינו עיקרו מדאו', גם ז"א קו' כיון דע"כ צריך לתרום החיוב עליו לתרום כמו בכל תרומה דאמרו א' מנ' וכו' כיון דנותן תרומה מן הכרי.
אבל זה קשה אף דלא אמרי' מדניח"ל השתא ניח"ל מעיקרא. מ"מ השתא ניח"ל ויתרמו בעלים אותה תרומה מחדש, וממנ"פ הוי תרומה אי חרם השליח הרי תרומה מכבר ואי תרם אחר הוי תרומה מעתה, ואין לומר דבאמת יש תיקון זה אבל ספיקא דהגמ' אי צריך קריאת שם מחדש, זה א"א לומר, חדא דאף דנימא חזקה שע"ש בשל תורה מ"מ היכי דיכולין לברורי מבררינן ולא סמכינן אחזקה ואין לך איכא לברורי יותר מלקרות שם דבדיבור בעלמא. ועוד דמה דניח"ל עתה הוי כקריאת שם, דגם מחשבה סגי דכתיב בתרומה ונחשב וכו' ונותן עיניו בצד זה וכו' וי"ל דזה א"א, דתרומה צריך להיות מן המוקף, ובדין מן המוקף עיין ברמב"ם פ"ג דתרומת וכן איתא בש"ע יו"ד של"א במגירה מליאה פירות בבית אחד ומגירה בבית אחר אינו מן המוקף אבל בב' מגורות בבית אחד הוי מן המוקף אבל ברש"י עירובין (ל' ע"ב) פי' שלא מן המוקף מדבר שאינו סמוך לו באותו כלי דליהוי מני' ובי' ע"ש נראה דבעי' ממש בכלי אחד או בכרי אחד, אבל בב' אפי' לפניו הוי שלא מן המוקף וכן נראה בתוס' גיטין ל' דאפי' ב' לפניו הוי שלא מן המוקף התוס' הביאו ראי' לזה מחלה. ואיתא במתני' חלה פ"ב משנה ח' כיצד עיסה טהורה ועיסה טמאה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורם חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרי' ופי' הרמב"ם אלא שיוציא מן העיסה עצמה ע"ש [ולפום רהטא דברי הרמב"ם אלו סותרי' מה שפסק פ"ג דתרומת בב' מגורות בבית אחד, ואולי דהרמב"ם מחלק בין חלה לתרומה, ונראה דכונת הרמב"ם מעיסה עצמה כמו שמבאר משום דאין תורמי' מן הטמא על הטהור] והתוס' מדמין תרומה לחלה, והעולה מזה לרש"י ותוס' בעי' שיהי' מן המוקף היינו מיני' ובי' דוקא, ואף דרש"י פי' בגיטין שלא מן המוקף בתרם ממקום אחר דחיישינן שמא אינו בעין, כבר כתב הפנ"י דרש"י איירי במעשר או בתרומת מעשר, דלא בעינן מן המוקף מיני' ובי' רק בתרומה גדולה (וכ"כ בתוס') וא"כ איך יעשה בתרומה אצל הכרי דלהחמיר אמרינן יש חזקה שע"ש ואסורה לזרים, ואם יעשנה הבעלים מחדש אותה התרומה תרומה, להקל אין חזקה שע"ש ושמא תרם אחר ונמצא אם עתה יתרמו הבעלים אותה אצל הכרי יתרמו שלא מן המוקף, ולערבם יחד א"א דלהחמיר אמרי' חזקה שע"ש ויהי' הכל מדומע.
אבל יש לדון על דין דמן המוקף להתוס' גיטין בשם הירושלמי דהוי מדאורייתא, וברש"י לפי הבנת המל"מ פ"ג דתרומות הי"ז הוי דרבנן, ולפירש פנ"י בדברי רש"י שם י"ל דרש"י כהתוס' ע"ש, ולהש"ך יו"ד של"א הוי רק מדרבנן שכתב שם הטעם דבעינן מן המוקף משום דמה"ת חטה א' פוטרת כל הכרי הלכך צריך להיות מאומד ואם אינו מן המוקף אינו יכול לכוין האומד ע"ש, ועתה הקושי' יעשנה הבעלים עתה מה שאצל הכרי תרומה מחדש. וא"כ ממנ"פ הוי תרומה וליכא איסור תורה, ואי משום דבעי' מן המוקף להש"ך דהוי רק מדרבנן ובדרבנן אמרי' חזקה שע"ש וכבר נתרמה התרומה ע"י השליח וליכא שלא מן המוקף, ואין לומר דהוי עיקרו מדאו', דמן המוקף אין עיקרו מדאו', ואין לומר כיון דחיישינן באינו מן המוקף שמא לא כיון דעתו וליכא כשיעור שנתנו חכמים בתרומה ומשום זה יהי' עיקרו מדאו', ז"א דהטעם כמ"ש הש"ך משום דנטלה באומד ולמה נטלה באומד, משום דמדאו' ליכא שיעור וכן פי' הרמב"ם בפי"א ממס' תרומות משנה א' ע"ש, וא"כ נהפוך הוא מדאו' ודאי נכון שלא מן המוקף, וגם להתוס' דס"ל דמן המוקף הוי דאו' יקשה קו' זו, דעיין ברמב"ם פ"ד מה' תרומות כ' אין אומרים באיסורי' חזקה שע"ש אלא להחמיר ולא להקל ע"ש, וידוע דהרמב"ם בכל מקום תופס לשון הגמ' והול"ל אין אומרים בשל תורה וכו' וראיתי שהנוב"י מה"ק באה"ע סימן ב' הער ע"ז, והנראה דבכונה בחר הרמב"ם בזה"ל באיסורים, דהנה כללא בידן דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת אבל לא בקום ועשה והנה אם הספק הוא אם יש איסור ונסמוך על חזקה שע"ש דרבנן יהי' לעקור דאפשר דהוי איסור ועובר בידים האיסור, אבל אם הספק הוא אם מקיים המצוה ונסמוך על חזקה שע"ש דרבנן הוי שוא"ת וא"כ במצוה אף לר"נ דהוי חזקה מדרבנן יש לסמוך אף במצוה של תורה ולפיכך כתב הרמב"ם אין אומרים באיסורים חזקה שע"ש, והנה הדין דבעי' מן המוקף אינו איסור רק מצוה שיהי' מן המוקף דנלמד מן ממנו' גם יש להביא ראי' דהוי מצוה ולא איסור מיבמות צ"ג) דמתירין לשבת משום מצות עונג שבת מהכתוב למען תלמד ליראה וכו' וכנראה דהקרא הוי רק אסמכתא בעלמא דאם הוי לימוד ממש, א"כ יקשה להש"ך דס"ל דמן המוקף הוי רק מדרבנן וא"כ יקשה למה נתיר איסור בשביל עונג שבת ונסמוך להתיר איסור בשביל אסמכתא בעלמא. אבל כמ"ש דהוי מצוה ניחא דיש כח ביד חכמים לעקור בשוא"ת וא"כ גם לר"נ דחזקה שע"ש רק מדרבנן במן המוקף דהוי מצוה כח ביד חכמים לעקור ומהני החזקה דרבנן, וא"כ גם להתוס' יעשנה הבעלים תרומה מחדש. אבל זה רק בתרומה בעין אצל הכרי וי"ל בחולין איירי באין התרומה בעין דל"ש לומר כן ולפיכך חיישינן שמא תרם אחר. והר"ש איירי בתרומה אצל הכרי ולפיכך אין לחוש לשמא תרם אחר, אבל לפ"ז יקשה למה אמר הר"ש דסמכינן בשל תורה אחזקה שע"ש וכו' הלכך וכו'. והא כל החשש לא הוי אלא משום שלא מן המוקף, להש"ך דהוי רק מדרבנן. וגם להתוס' כמ"ש מהני חזקה דרבנן.
וי"ל כמ"ש המל"מ פ"ד מה' בכורות בספק דרבנן אף דסד"ר לקולא בנולד הספק בדאו' ואח"כ נעשה דרבנן לא אזלינן לקולא ע"ש, וכן י"ל לענין חזקה שע"ש, אם נולד בדבר שאומרים חזקה שע"ש היינו באיסור דרבנן אמרינן חזקה שע"ש, אבל בנולדה החזקה בשל תורה ואח"כ נעשה דרבנן לא אמרינן חזקה שע"ש. ובחזקה מסתבר יותר לומר כן. כמ"ש הפנ"י בסוגיא דתרי ותרי דגם מה שמחזיקי' ב"ד להתיר הוי חזקה מכ"ש שנאמר מה שחכמים מבטלים כח החזקה שאינה חזקה, ובמה נעשית שוב חזקה, וא"כ הכא בטרם דהבעלים יעשנה תרומה מחדש הוי בשל תורה דלר"נ אינה חזקה אף דאם יתרמו הבעלים אח"כ ליכא של תורה רק משום מן המוקף מ"מ נולדה החזקה בשל תורה וכבר בטילה החזקה שוב לא מהני גם אח"כ, וכ"ז לר"נ ולפסק ר"ת והרמב"ם [כמ"ש המל"מ דהרמב"ם ס"ל כר"נ ועיין בנוב"י אהע"ז סימן ב' מה"ק שכתב להפך] כיון דנולדה בשל תורה, ובשל תורה לא אמרינן חזקה שע"ש. אבל להר"ש דפסק כרב ששת דגם בשל תורה חזקה שע"ש לא נגרע מהחזקה כלום, דהחזקה שע"ש משום לא ידברו כזב רק דחוששין למניעה ועיכוב וכיון דתרמו הבעלים ליכא רק חשש מן המוקף דרבנן ובדרבנן לא חיישינן למניעה ועיכוב וא"כ אף דאין לנו לדון רק על מן המוקף צריכין לומר דסמכינן אחזקה שע"ש בשל תורה, וכ"ז בתרומה בעין אצל הכרי, וע"כ דהגמ' חולין איירי באין התרומה בעין והר"ש איירי בתרומה אצל הכרי ומדויק לשונם משמע ככה דבגמ' חולין איתא והלך ומצאו תרום והר"ש אמר אם ידוע לו דתרום ולמה לא הביא הר"ש לשון הגמרא אם מצאו תרום, ונראה דבכונה בחר בלשון ידע, ולא בלשון הגמ' מצאו, דיש חילוק בין מצא לידע, מצא נופל על דבר שלא ידע ממנו איזה זמן ואח"כ נודע לו כמו אבידה אשר מצא. אבל ידע נופל ע"ד שיודע מיד, והנה באין התרומה בעין מנא ידעו הבעלים דתרום, לזה צריכין לאומד אם חסר שיעור א' ממ' וכו' ואם ע"י אומד נודע לו דחסר מהכרי, זה השיעור נודע לו דתרום ולזה נופל הלשון מצא. אבל בתרומה אצל הכרי מיד ידעו הבעלים דתרום וע"כ שם מכיון הלשון ידע ובגמ' חולין נאמר ומצאו תרום ע"כ איירי באין התרומה בעין והר"ש אמר בידע דתרם ע"כ דאיירי בתרומה אצל הכרי אבל אם אין ידוע לו דתרום פירש דאין ידוע אלא מצאו חיישינן שמא אחר תרם, וא"כ הר"ש ממש כמו דאיתא בגמ' חולין, וגם מדויק ההלכך דמה דסמכינן אחזקה שע"ש בשל תורה די לידע דתרום, דל"ש כאן לחוש למניעה ועיכוב כיון דדנין רק על מן המוקף דהוי דרבנן, ואם לא ידע דתרום, דנין על של תורה על תרומה. אף דחזקה שע"ש גם בשל תורה מ"מ חיישינן לעיכוב ובעינן הטעם דלפ"ע וצריך שיהי' המשלח יכול לבוא לידי עבירה וכיון דבתרומה לא יבוא המשלח לידי עבירה לפיכך אינו תרום.
עוד י"ל דברי הר"ש הזקן הובא בטור יו"ד של"א [דהא הטור כ' וכ"פ א"א הרא"ש ז"ל, והרא"ש ס"ל דהגמ' חולין בתרומה אצל הכרי איירי וא"כ לדידי' לא סגי תירץ זה] דיל"ד לרב ששת דאף בשל תורה חזקה שע"ש, ולמה אשמועי' תנא דמתני' הדין דחזקה זו בעירוב דרבנן. לר"נ ניחא דרק בשל סופרים חזקה שע"ש אשמועי' מתני' האי דינא. אבל לר"ש ל"ל למתניתן לאשמועי' בדבר דרבנן, וי"ל כמ"ש התוס' לקמן בלקוט תאנים דגם לר"נ בדרבנן דעיקרו מדאו' דינא כדאו' וא"כ בעירובי תחומין דמתני' הוי כשל תורה ואשמועי' דינא דרב ששת, אבל יקשה לר"נ כדהקשה בנוב"י שם להרמב"ם ולירושלמי די"ב מיל דאו' א"כ תחומין עיקרו מדאו' ואיך יפרש ר"נ המתני' דאמרי' חזקה שע"ש בתחומין דעיקרו מדאו', ולענ"ד ליכא קו' כלל דהתוס' הקשו על רש"י דפי' דחש"ו לא אלימי למקני משמע דאי הוי אלימי למקני נאמנים, א"כ מאי מקשו בגמ' ודלמא לא ממטי לי', ועוד קשה מ"ש התוס' פסחים ד' דלרש"י דקטנים מהימני הוא נגד משניות מפורשת לקמן (נ"ט) עבד ושפחה נאמנים לומר עד כאן תחום שבת משמע דקטן אינו נאמן ובסוף האשה שנתארמלה אלו נאמנים להעד בגדלן מה שראו בקטנן וכו' ע"כ היינו מהלכים בשבת. הרי דבקטנותן אינם נאמנים – וי"ל דאי' לקמן באילן גבוה י' טפחים והניח עליו עירוב אינו עירוב ובגמ' דתני' אם הי' כלכלה בראש האילן והניח עירוב בכלכלה ה"ז עירוב והקשו בגמ' מ"ט ואמר ר' ירמי' הואיל ויכול לנטותה איתביה רב בר שבא לרב פפא כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו אמאי נימא כיון דאיבעי אמטויי הוי ממטי לי' אע"ג דלא אמטי' כמאן דאמטי' דמי אר"ז גזירה משום יו"ט שחל להיות אחר שבת ע"ש וברש"י דבכל ערב שבת אמרי' ככה ע"ש והתוס' והראב"ד והריטב"א חולקי' על רש"י דרק בעיו"ט אמרי' ככה אבל לא בערב שבת ע"ש, ועכ"פ לרש"י בכל ע"ש אמרי' הואיל, וא"כ מיד דהמשלח נתן הפת לעירוב לשליח קונה מיד שביתה במקו' שיהי' שם הנחתו, דלא בעי' כלל הנחה במקום השביתה משום הואיל דאיבעי ממנוי' לי' ומה דבעי' שיניח העירוב במקום השביתה הוא משום גזירה יו"ט אחר שבת, וא"כ האיסור תחומין מיד ליתא רק משום גזירה צריך להניח במקום שביתתו וזה אינו עיקרו מדאו' דאיסור תחומי' איננו, אבל יקשה דלפ"ז יהי' רש"י סותר את עצמו דכאן פי' דע"י חש"ו אינו עירוב משום דלא אלימי למקני, למה לא נימא מיד דנותן המשלח העירוב לקטן קונה שביתה משום הואיל דאי בעי ממטי לי' דהוי עע"ג ועיי' ברשב"א חולין י"ב בשם הרמב"ן היכי דאין שליחות מהני עע"ג] ומה דצריכי' החש"ו להוליך העירוב רק משום גזירה, ולא בעי' הנחתם ואי מהימני למה אינו עירוב. זה בקל יש לתרץ דדין קנין שביתה בעירוב רק בין השמשות [ועיין שם בתוס' דפירש דברי רש"י דהואיל רק בבין השמשות א"כ גם ביו"ט אחר שבת בבין השמשות ספק יו"ט ומותר בהוצאה ומ"ש משאר ערב שבת וצ"ל דיש חילוק בין עיולא יומא ובין אסוקי יומא] ומתני' יש לאוקים דהמשלח נתן העירוב ליד חש"ו קודם בה"ש. ובבה"ש העירוב ביד חש"ו, וכיון דאינו ביד המשלח ליכא הואיל אי בעי ממטי לי' וצריכי' החש"ו למקני שביתה והם לא אלימי למקני, אבל לפ"ז למה באם אמר לאחר לקבלו הוי עירוב דאפשר דקיבל קודם בה"ש י"ל דזה אינו מזיק דנשאר בידו עד ביה"ש, ועיי' בש"ת ובשושנת העמקים הביאו מהר"ר בצלאל [הובא במג"א ת"ט ע"ש] דלא חיישי' בעביד שליחותי' דשינה השליחות, וא"כ בקיבל האחר עביד בזה שליחותו [וברש"י מוכח דידעי' שקיבל האחר וכמש"ל] ודאי קיבל לשם עירוב, וכיון דקיבל לשם עירוב כשנשאר בידו ודאי לא שינה שליחותו. ודאי לא עשה להפך משליחותו ורוצה בקנינו וכהשליח ההואיל דאי בעי ממטי לי' והוי עירוב מדין תחומין רק משוה גזירה אמרי' דצריך להניח במקום שביתתו, וזה אינו עיקרו מדאו' ואמרי' חזקה שע"ש ואף דהתוס' והראב"ד והריטב"א חולקים על רש"י כמ"ש, מ"מ הרמב"ם אפשר דס"ל כרש"י ומתו' קו' הנוב"י.
ובזה מתורץ קו' התוס' על רש"י, דרש"י שפיר ס"ל אי אלימי למקני הוי מהימני. וס"ל כהתוס' דתחומין כיון דאסמכוה אקרא חמור ולא מהימני אבל אי אלימי ובידם העירוב בה"ש הוי לענין קנין דבר ממילא דגם בחש"ו הוי חזקה דלמה נאמר דיעשה להפך משליחותם וא"כ רוצים בקנין שביתה וגם להם ההואיל ואי בעי ממטי לי' וחל הקנין מיד וליכא איסור תחומין. רק צריכי' להוליכו לשם משום גזירה, והגזירה לא אסמכוה אקרא ומהימני, אבל אי לא אלימי למקני הנאמנות שלהם יהי' להתיר איסור תחומין, ותחומין אסמכוה, אקרא ולא מהימני ושפיר מקשו בגמ' ודלמא לא ממטי לי', ומתו' ג"כ קו' התוס' בפסחים דבמתני' לקמן ובכתובות עד כאן תחום שבת, ע"כ היינו מהלכים בשבת באים בעדותם להתיר ספק איסור תחומין דאסמכוה אקרא, ולרמב"ם וירושלמי שיש לו עיקר בדאו' אינם נאמנים, אבל אי אלימי למיקני באים להתיר רק איסור מצד גזירה וע"ז נאמנים – וגם אי הרמב"ם ס"ל כהתוס' וראב"ד וריטב"א דמחולקים על רש"י ג"כ יש לתרץ קו' הנוב"י, דהמל"מ הקשה לר"נ דחזקה שע"ש רק בשל סופרים דל מהכא החזקה וליהוי ספיקא והא סד"ר לקולא. ונראה בעירוב לא קשה קו' המל"מ, דדין עירוב כך הוא לכ"א יש לו אלפים אמה מכל צד ממקום דירתו, ואם עירב במקום עירובו שם מקום דירתו ויש לו משם אלפים אמה מכל צד, ואם נאמר דסד"ר לקולא בידו לילך בשבת במקום שנחשוב דהשליח עירב ד' אלפים אמה וכן שבצד כנגדו ג"כ הסד"ר דלמא לא עשה שליחותו ויהי' בידו בשבת לילך ג"כ אלפים אמה דסד"ר לקולא וא"כ יהי' לו ששת אלפים וזה א"א דאין לשום אדם יותר מאלפים מכל צד ולפיכך א"א לומר כאן סד"ר לקולא, [ודמי לשני שבילין ונשאל בבת אחת עיין כתובות כ"ז. וכעין זה מצאתי בשעה"מ מקואות פ"י ה' ו'] ואין להקשות ממה דאמרי' לקמן לר"י בנתגלגל חוץ לתחום ספק עירוב כשר שם הטעם משום חזקה דודאי הי' שם בה"ש וכיון דמשום חזקה מתירין ממילא נאסרו אלפים אמת מצד שכנגדו משום חזקה זו, אבל בסד"ר א"א לומר כן, אבל אי סמכינן אחזקה שע"ש, אז אמרינן דהשליח עירב, ולא יהי' לו רק אלפים מכל צד, דאלפים שכנגד צד העירוב נאסרו משום חזקה זו, הנה כבר כתבתי קו' התוס' על רש"י דחש"ו אי אלימי למיקני מהימני ממשנה דלקמן ומכתובות דלא מהימני לומר עד כאן תחום שבת, עד כאן היינו מהלכים בשבת, ונראה לחלק באם אמרו עד כאן תחום שבת באים להתיר ספק איסור תחומין, דספק לן אי מקום זה תוך התחום או חוץ לתחום. וע"כ קטנים אינם נאמנים, אבל כאן דמעידין שהניחו עירוב אינם באים להתיר כלל, דאין להמשלח יותר מאלפים מכל צד ממקום דירתו, רק הספק איזהו מקום דירתו, ואיזהו אלפים אמת מכל צד יש לו, ודמי למ"ש הר"ן הובא בשו"ע יו"ד (קכ"ז) אף דע"א באתחזק איסורא אינו נאמן להתיר, מ"מ ביש בשר כשר ובשר נבילה ואינו ידוע איזהו כשר ואיזהו נבילה ע"א נאמן לומר זה הכשר משום דאינו בא להתיר רק לברר ההיתר מתוך האיסור וכן הכא בקטן אינו אלא מברר איזה אלפים מכל צד יש לו וכן לענין חזקה שע"ש י"ל כן דשאני בלקוט תאנים וכו' דמסופקים על התבואה אם השליח הי' מעשר, ואם נסמוך על חזקה שע"ש, החזקה בא להתיר ספק איסור דעיקרו מדאו' ולזה לא מהני החזקה, אבל כאן בעירוב אין החזקה שע"ש באה להתיר ספק איסור תחומין דנאמר דאין לסמוך משום דעיקרו מדאו' דאינה באה להתיר רק לברר איזה אלפים מכל צד יש לו, לזה מהני החזקה שע"ש ומתורץ קו' הנוב"י, וא"כ נשאר הקו' לרב ששת דבשל תורה חזקה שע"ש למה אשמועינן מתניתן דין חזקה שע"ש בדרבנן בעירובי תחומין.
וי"ל כמ"ש בתוס' והא מדיוקא דרישא אשמועי' דחזקה שע"ש מדתני שלח ביד חש"ו אינו עירוב, הא ביד פקח הוי עירוב ותי' דבאמר לאחר לקבלו דלא סמך עליו הו"א אפשר דמייאש מיני' אפ"ה אמרינן חזקה ע"ש, לפי תי' התוס' נראה דפירשו דלמא לא שקיל מיני' היינו דלא שקיל כלל לידו. דאי שקיל לידו מאותו שעה דאיירי ברואהו ומסתמא גם המקבל רואה את המשלח סמך עליו לגמרי, והאם ניתן שיעור לשליחות, על השליחותו שעשאו הוי סמך עליו לגמרי, אבל הריטב"א פירש דעומד ורואהו שנתן ליד האחר המקבלו, ומה דמקשו דלמא לא שקיל מיני' היינו ע"ד לעשות שליחותו ע"ש וכן פי' הברטנורא בעומד ורואהו שנתנו ליד הכשר ע"ש. וכן הוא בחש"ו, וגם מרש"י מוכח כן דפי' דלמא לא ממטי לי' קטן עד לידו של מקבל ע"ש, וע"כ התירץ בעומד ורואהו, שרואהו שנתנו לידו של מקבל, ובזה יובן פירש"י דלמא לא שקיל מיני' ולא מערב לי' אעפ"י שהבטיחו ע"ש, דלכאורה צריך ביאור מה מוסיף רש"י ולא מערב לי' ולהנ"ל א"ש משום דרש"י ס"ל דעומד ורואהו שנתן לידו, וא"כ מאי מקשו אח"כ ודלמא לא שקיל מיני', אלא ע"כ הכונה אע"ג דחזי' דשקיל מיני' דלמא לא מערב לי', ויל"ד למה פירש"י בעומד ורואהו עד שמוליכו, דנראה דא"צ לראות רק שמוליך החש"ו. ובאמת זה לא סגי, וי"ל דרש"י כיון בזה דרואהו שעשה שליחות ההולכה, והיינו בנתן ביד האחר כמו דמצינו בגט ומתנה שליחות הולכה, דהפירש עד שיתן ליד המקבל והנה מרש"י מוכח ג"כ בקיבל האחר ודאי לשם עירוב קיבל וכמ"ש בשם מהר"ר בצלאל הובא בשער"ת ובשושנת העמקים דהיכי דחזינן דעביד שליחותו לא אמרינן שמא שינה שליחותו, רק החשש עם יתר שליחותו להוליך למקום השביתה, ובזה יובנו דברי רש"י ואם אמר לאחר לקבלו קודם שיגיע לשם ע"ש, דודאי בקיבל במקום שביתה ודאי קיבל לשם עירוב. וגם ע"ז לכ"ע חזקה שהניחו שם לשם עירוב כיון דא"צ למטרח כלל, ואין ראי' ללמוד מזה חזקה שע"ש ע"כ פירש קודם שיגיע לשם, אבל הריטב"א פי' דלמא לא שקיל מיני' ע"ד לעשות שליחותו ע"ש, נראה דס"ל להפך מזה. ואולי ס"כ דבס"ד חיישינן דלמא לא עשה יתר שליחותו להוליך למקום השביתה. ובלא עשה יתר שליחותו מקרי שלא קיבל ע"ד לעשות שליחותו. ואף שיש לפרש פרש"י כמ"ש הרבינו אפרים הובא בתוס' מעילה (כ"א) כיון דעומד ורואהו שהניחו שם הוי כאילו המשלח עירב ולמה לי' לומר לאחר לקבלן מ"מ נכון יותר כמו שפירשתי – עכ"פ התוס' פי' דלמא לא שקיל מיני' דלא קיבל האחר כלל, ולפ"ז יתורץ קו' התוס' דאאמו"ר הגאון ז"ל בחיבורו עמ"ס גיטין נתן טעם למה אמרי' מילי לא ממסרין לשליח דיש לעיין מה הקנין בשליחות שיהי' שליחו, והביא את המהרי"ט סי' כ"ב משם מוכח דהשליח נעשה שליח משעת מעשה השליחות, אבל מרמב"ם פ"ה מה' מכירה ומהה"מ שם משמע דנעשה מיד שליח בדיבורו, ובפ"א מה' שלוחין כתב אין העושה שליח צריך קנין וכן איתא בשו"ע חו"מ סימן קפ"ב, ומדקדק למה כתבו אין העושה שליח צריך קנין ולא אמר אין שליחות צריכה קנין, ותי' דודאי מצד המשלח א"צ קנין דסגי בנתן רשות לעשות בשלו לפיכך כתב אין העושה שליח צריך קנין. אבל מצד השליח צריך קנין, וי"ל דהתחלת מעשה השליחות בקיבל גט או כסף קדושין וכיו"ב הוי קנין כמו דמצינו בשותפות דהתחלת המעשה הוי קנין. וא"כ הא דנעשה שליח או למהרי"ט בשעת מעשה השליחות או להרמב"ם ושו"ע בשעת התחלת המעשה, אבל במילי דליכא מעשה כלל לא נעשה שליח.
ומעתה יש חילוק בדיוקא דרישא דשילח ביד פקח הרי זה עירוב יש התחלת מעשה דקיבל העירוב מיד המשלח, אבל באמר לאחר לקבלו ליכא התחלת מעשה ומוכרחים לומר דנעשה שליח במעשה השליחות, והנה אם נאמר חזקה שע"ש ע"כ דצריך להיות שליח, ואם הוא שליח חזקה שעושה שליחותו, בשילח ביד פקח מיד בקבלת העירוב הוי התחלת מעשה נעשה מיד שליח ויש חזקה שע"ש, אבל באמר לאחר לקבלו דנעשה שליח בקבלתו ובעוד לא קיבל לא נעשה שליח אין לומר חזקה שע"ש, דאדרבה נימא דלא עשה ולא הוי שליח כלל, וא"כ המתני' רבותא גדול אשמועינן דאף בכה"ג אמרי' חזקה שע"ש ומתורץ קו' התוס' וגם קושיתי על ר' ששת ממתני'
והנה לרש"י וריטב"א וברטנורא דס"ל דאיירי בעומד ורואהו שנתנו לידו של האחר א"כ בקבלה הוי התחלת המעשה, ג"כ יש רבותא בהאי דאם אמר לאחר לקבלו. משום דהי' אפשר לומר. דהקנין צריך להיות בשעה שעושהו לשליח. בשעת דיבורו אבל הכא בשעה שעשאו בדיבור לשליח לא הי' שום התחלת מעשה, והתחלת מעשה אח"כ אולי לא מהני ולזה צריך המתני' לאשמועי' דמהני התחלת המעשה גם אח"כ, ולפ"ז י"ל דהתוס' ג"כ ס"ל כן ומיירי ברואהו שקיבלו ואפ"ה הוי רבותא כמ"ש. אבל לשונם אינם משמע כן, ומעתה י"ל דיש לנו טעם שלישי לחזקה שע"ש. כיון דהתחלת המעשה הוי קנין נתחייב השליח לעשות שליחותו כ"ז שלא נתבטל השליחות ובודאי עשה כמחויב עליו, והשתא דאתינן להכי י"ל הא דחזקה שע"ש רק באיכא התחלת מעשה שליחות, אבל בליכא התחלת מעשה כלל באמת לא הוי שליח ואין לומר דחזקה דעשה שליחותו, כיון דאינו שליח, ומעתה בעומר וקיני זבה פרש"י דכהנים שלוחינו, א"כ כבר המה שלוחים י"ל חזקה שע"ש וכן בלקוט תאנים, כיון דהנותן צוה למקבל לקוט מעשה המקבל מתנה. מעשה הנותן שהוא השליח וזה הוי התחלת מעשה. וכן בעירוב באמר לאחר לקבלו איירי ברואהו דבא לידו והוי התחלת מעשה, אבל בתרומה דליכא מעשה כלל רק במעשה השליחות בתורם, ע"ז אמרי' דלמא לא תרום ולא נעשה שליח וליכא חזקה שע"ש, ובזה מתו' קו' התוס' מחולין על הר"ש, דבתרומה ליכא חזקה כלל, וכן מתו' קו' אזמ"ו הגאון ז"ל בשער"ת אשר מרומז ג"כ במחנ"א הא תרומה בזה"ז דרבנן, ולפמ"ש אף דהוי מדרבנן כיון דלא נעשה שליח ליכא חזקה כלל, אבל לפ"ז איך אמר ר"ש דינו בידע דתרום חזקתו תרום משום חזקה שע"ש אף בשל תורה, והא לפמ"ש לכ"ה שליח כלל אם לא תרם נאמר דלמא לא תרם וליכא חזקה שע"ש.
וי"ל דקו' התוס' על הר"ש יתורץ והר"ש שפיר כתב דינו. די"ל הא דבעינן איזה התחלת מעשה בשליחות, ושיהי' התחלת מעשה קנין בשליחות תלוי בפלוגתא דר"נ ור"ש, דאיתא בגיטין (ל"ב ע"ב) חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש בו, ר' נחמן אמר חוזר ומגרש בו ור' ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו וכו' הכא נהי דבטולי' שליחותי' דשליח גיטא גופי' מי קא בטל. ופרש"י דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל הגט שהוא בעין אינו נפסל ע"ש, וכ"כ התוס' דהכא הגירסא מי קא בטל דגם בביטלו בפירש אינו בטל ואח"כ כתבו התוס' גירסא אחרת והרבה ראשונים גרסי מי קא בטל. אף בביטל הגט בפי' אינו בטל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, ועיין ברשב"א, ובתוס' הקשו לר"ש דאינו חוזר ומגרש בו והא לר"י ור"ל בקידושין לא אתי דיבור ומבטל מעשה ותי' כ"ז שלא הגיע לידי האשה לא הוי גמר מעשה ע"ש. והנה אם נאמר דהתחלת מעשה השליחות כמו דהשולח גט לאשתו הוי קנין לשליחות, ג"כ יקשה איך יכול הבעל לבטל שליחות שליחו והא לא אתי דיבור ומבטל מעשה. ואין לומר דביטל משו"ה מהני דהוי חזרה מגירושין של האשה דיכול המשלח וכן השליח לחזור, זה לא סגי, דנפ"מ באם אח"כ נמלך מביטולו ורוצה לגרשה וכן השליח רוצה בכך דא"צ לעשותו שליח מחדש כמו בגט לר"נ. וברש"י שליחותי' דשליח בטל לי' עד דהדר ומשוי לי' שליח ע"ש. וי"ל דכמו בגט אמרי' כ"ז שלא הגיע ליד האשה לא נגמר המעשה כן בשליחות כ"ז שלא נעשה השליחות אף דהיתה התחלת במעשה לא נגמר עד מעשה השליחות ולפיכך מהני הביטול משליחותו לגמרי, ולפ"ז ביטול השליחות לגמרי וביטול הגט שוים המה, וזה ניחא לר"ש דס"ל דאינו חוזר ומגרש בו. אבל לר"נ דס"ל דחוזר ומגרש בו ע"כ דס"ל דגם מעשה שלא נגמר א"א לבטל ע"י דיבור א"כ גם גבי שליחות נימא ככה, ומדמחלק ר"נ בין שליחות לגט ע"כ דס"ל בשליחות ליכא שום מעשה קנין, והתחלת המעשה אינו משוי קנין ובלי שום התחלת מעשה נעשה ג"כ שליח, ואין חילוק בין התחיל במעשה או לא, השליח לא נעשה שליח אלא ע"י דיבור ולפיכך אתי דיבור ומבטל דיבור משא"כ בגט דאיכא התחלת מעשה גמור, והנה בענין חוזר ומגרש קיי"ל שם הלכתא כר"נ, וע"כ דבשליחות לא הוי מעשה כלל, וא"כ בגמ' חולין (י"ב) בהלך ומצאו תרום בין לר"נ בין לר"ש אין חזקה שע"ש לר"נ דנעשה שליח ע"י דיבור לבד וי"ל חזקה שע"ש, אבל לי' ס"ל דבשל תורה אין חזקה שע"ש ולר"ש דס"ל דבשל תורה חזקה שליח עושה שליחותו לי' ס"ל דשליחות בעי' מעשה ובתרומה דליכא התחלת מעשה קודם דתרם ולא הוי שליח וליכא חזקה שע"ש.
והנה התוס' והרא"ש כתבו דהגמ' דחולין אליבא דהלכתא דהא קיבלה מיני' ולע"ד דמהא דקיבלה מיני' לבד אין הוכחה דהגמ' אליבא דהלכתא, רק משום דדרך הש"ס להביא האמורא החולק והי' להם לומר ור"נ לטעמי' דאתמר וכו' ור"ש וכו' ומדקיבל מיני' ולא הזכיר שום חולק ש"מ דהלכתא הכי הוא אבל כמ"ש א"א להביא פלוגתא מר"ש דגם לר"ש אין תרומתו תרומה משום דאינו שליח א"כ אין ראי' משם דהלכתא דבתרומה אין חזקה שע"ש גם אליבא דידן ואין ראי' דאסיק שם הלכתא הכי, ולפ"ז מתו' קו' התוס' על הר"ש מגמ' חולין דאליבא דר"ש ואליבא דהלכתא מטעם אחר אין תרומתו תרומה משום דאינו שליחו וליכא למימר חזקה שע"ש, אבל אנן דקיי"ל כר"נ דחוזר ומגרש וקיי"ל כר"ש דחזקה שע"ש שפיר כתב הר"ש דינו בתרומה ובעי' חזקה שע"ש בשל תורה. [אך קו' אזמ"ו הגאון ז"ל בשע"ת נשאר לר"נ למה לא מהני חזקה שע"ש בתרומה בזמה"ז דרבנן].
בגמרא מייתי ראי' דחזשע"ש מעומר דהרחוקים מותרים מחצות היום ואילך, ויש להקשות לפמ"ד במנחות (ס"ח) לר"י ולר"ל דהאיר המזרח מתיר גם בזמן הקרבת העומר ולהמתין עד אחר הקרבת העומר הוא רק למצוה, ועיין בתוס' מנחות ה' דהוי רק מצוה מן המובחר בעלמא וגרע מאיסור דרבנן כמ"ש התוס' שם. ובמצוה מן המובחר בעלמא ודאי לא שייך לומר עיקרו מדאו' כיון דבדיעבד לא עבדו שום איסור. וכמו שכתבתי לעיל גם במצוה דאו' חזקה שע"ש גם אליבא דר"נ, א"כ מה הראי' לרב ששת דאמרינן חזקה שע"ש בשל תורה, ולומר דהגמ' קיימו אליבא דרב ושמואל דבזמן הקרבת העומר אין האיר המזרח מתיר. מ"מ אין תיובתא לר"נ דלמא ס"ל כר"י ור"ל, וגם אין לתרץ כיון דסיפא דמתניתן גם ריב"ז כר"י ס"ל דכל היום אסור מדאו' כמסקנת הגמ' שם. ע"כ גם הרישא איירי למאן דאוסר האיר המזרח בזמן הקרבת העומר, ז"א דר"נ יכול לפרש דהרישא למאן דס"ל האיר המזרח מתיר, ולומר כיון דהי' מצוה מן המובחר לרבים יש להחמיר כמו במצוה דאו' וכמ"ש התוס' במצוה דרבים בשחרור עבד לתפלה, ויש סוברים דתפלה מדרבנן, גם זה אינו נראה בפרט כמש"ל דבמצוה אמרינן חזקה שע"ש וצ"ע.
במל"מ פ"ד מבכורות כתב באמר השליח הנני מעשר על ידך חזקה שע"ש גם אליבא דר"נ והביא את הירושלמי וגם בתוס' הערו על הירושלמי הזה ע"ש, ואני תמה חדא דהירושלמי איירי אליבא דר"ש ע"ש, ועוד דהוא נגד הגמ' דלן בלקוט תאנים וכו' מדהביא ראי' ש"מ באמר לקוט הוי שליח וכמו שהסביר הריטב"א ע"ש וא"כ השליח אמר תחילה שיעשו על ידו, דלקוט הוי כאומר שיעשר ע"י וכמ"ש הריטב"א וצ"ע – קושית אזמ"ו הגאון ז"ל בשער"ת על הריטב"א דאינו מחלק בין חבר לע"ה וחזקה שע"ש הא רש"י פי' דע"ה חשוד על לפ"ע י"ל ג"כ כמ"ש דמניעה ועיכוב רק חששא ומיעוטא והא דע"ה חשידי בלפ"ע הוי כמו בחסידי אמעשר דאמרי' רוב מעשרין וכן בלפ"ע רק המיעוט חשידי ומשו"ה חיישי' בכולהו, וא"כ הוי מעוטא דמעוטא ולא חיישי'.
הערותי לעיל דדעת הריטב"א דפי' ודלמא לא שקיל מיני' דאיירי בעומד ורואהו שקיבל היינו שלא קיבל ע"ד לערב ע"ש נראין שלא כד' הר"ר בצלאל אשכנזי שכתב דאם חזינן דעביד שליחותי' לא חיישי' דשינה שליחותי' דהא חזינן דקיבל ולמה נחוש שמא קיבל ע"ד שלא לערב דזה שינה שליחות, וי"ל דסברת הר"ר בצלאל היינו לאחר דידעינן מחזקה שע"ש ואף דלר"נ רק בשל סופרים, מ"מ איכא הסברא דחזקה שע"ש וע"כ אמר היכי דחזי' דעביד לא חיישי' גם בשל תורה לשינה שליחות וקו' הגמ' ודלמא לא שקיל מיני' קודם דידעי' כלל מחזקה שע"ש ישבתי לעיל קו' התוס' לרש"י דפי' בחש"ו דלא אלימי למיקני הא מהימני, א"כ האיך מקשה בגמ' ודלמא לא ממטי לי' ע"ש י"ל עוד כמ"ש התוס' היכי דלא סמך עליו לגמרי הוי רבותא לומר חזקה שע"ש, וי"ל היכי דלא סמך עליו כלל ודאי ליכא חזקה גם י"ל דלא הוי שליח כלל כמו דאמרינן בקידושין ובמו"מ היכי דלא סמכא דעתי' לא הוי קנין כן י"ל בשליחות, כיון דיש לחוש דלמא לא ממטי לי' ואין לסמוך על חש"ו אף דמהימני אם יאמרו דעשו שליחותן מ"מ מעיקרא אמרי' דלמא לא ממטי לי', א"כ אין סמיכות דעת המשלח גם על האחר שאמר לקבלו דדלמא לא ממטי לי' וא"כ אינו שליח כלל וזהו שהקשו בגמ' ודלמא לא ממטי לי' ותי' בעומד ורואהו ואח"כ הקשו ודלמא לא שקיל וכו', ואין להקשות לתה"ד הובא במל"מ ובשע"ת בעשה שליח גם בשמע אחר ועשה מהני ורק בתרומה משום דלמא לא ניחא לי' באומד דעתו, א"כ האחר יכול לעשות השליחות, שאני התם דודאי בעשה שליח רוצה בפעולה אבל הכא י"ל כיון דאמר לחש"ו דיש לו לחוש דלמא לא ממטי לי' ודרכן בכך לא איכפת לי' בשליחות כלל ושפיר הקשו בגמרא, ומתו' קו' התוס' על רש"י – במש"ל לתרץ הר"ש, וחלקתי בין לשון הגמ' ומצאו, ובין לשון הר"ש אם ידוע לו דמצא משמע דהתרומה אינה בעין וידע משמע דהתרומה אצל הכרי, י"ל דהרמב"ם ג"כ ס"ל כהר"ש דברמב"ם כתיב ומצא כרי תרום, וזה יהי' נכון למ"ש בנוב"י שם דהרמב"ם פסק כר' ששת. ובמ"ש אין פלוגתא בין הרמב"ם ור"ש כלל, והטור הבין דהר"ש מחולק על הרמב"ם ואף שאיננו כדאי נגד הטור, מ"מ הורשה לנו ליישב כל סתירה.