אור ברסלב
פקודת אלעזר חטאת גזולה

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

חטאת גזולה

כהנים שפגלו

גיטין נ"ה במתניתין ועל חטאת גזולה שלא נודעה לרבים שהוא מכפרת מפני תיקון המזבח אמר עולא וכו' שלא יהי' כהנים עצבים ופרש"י שאכלו חולין בעזרה שאסורין וכד' נמצא המזבח בטל פרש"י שנמנעים וכו' ואי קשי' האיך יכולין ב"ד לעקור דבר מה"ת ולפטור את זה מחטאת, הא אמרינן יבמות צ' שוא"ת דלאו מעקר הוא ר"י אמר וכו' הא ודאי קמבעי לי וכו' מנפ"מ לגיזותי' וולדותי' ע"ש, והקושיות בזה – א') בדעת הראשונים דקנין דרבנן לא מהני מדאו' כמו אם יאוש קונה רק מדרבנן או במעמד שלשתן וכיו"ב, [ועיין באהע"ז סי' כ"ח ובב"ש שם ובמל"מ בה' נערה בתולה] האיך מתחייב כרת בשחט בחוץ משום דאוקמי' ברשותי' ועיין בטיב גיטין, ובפשיטות אפשר לומר כדאיתא ב"ק ס"ו לרבה לצד דיאוש קונה רק מדרבנן משום דמדאו' לא קני דבאיסורא אתי לידי' א"כ בעצם יאוש קונה רק משום דבאיסורי' אתי לידי' לא קני וא"כ באוקמי' ברשותי' בהתירא אתי לידי' וקני מדאו', אבל ז"א דאם בקנין דרבנן לא מהני מדאו' גם בהתירא דרבנן לא הוי התירא מדאו', אבל י"ל כמ"ש תוס' סוכה ל' ע"ב בד"ה שינוי החוזר, וא"ת הא שינוי החוזר קני מדרבנן ותי' דהכא לצאת הדאו' והקשו מגזל עצים וסיכך בהם דיצא ותירץ דהתם משום תקנת השבים ע"ש, ודבריהם לכאו' צ"ב והא גם תקנת השבים הוי רק מדרבנן. וי"ל כמ"ד בב"מ כ"ז דניח"ל לבעל אבידה להחזיר בסימנים ע"ש, מזה היכי דניח"ל גם לבעל אבידה הסברא דמקני לי' לנותן סימנים ברצון, ומדינא קני, וכן הכא כיון דתיקנו משום תקנת השבים, דבלא"ה יש לחוש שלא יחזור הגזלן ניח"ל להנגזל שיקנה הגזלן שיהי' לו עכ"פ הדמים ומדינא קני והוי קנין דאו', כן י"ל כאן מפני תיקון המזבח שלא יהי' המזבח בטל, הוא תקנה טובה לכל אדם וכמו כן גם להנגזל ניח"ל בתקנה זו ומקני להגזלן ברצון, והוי ע"י תקנת חכמים קנין מדאו', ולפי"ז לרבה דיאוש קונה עכ"פ מדרבנן משום תקנת השבים הוי הקנין דרבנן גם מדאו', אבל זה יהי' די לתרץ קושייתנו לענין מכפרת אבל לשחט בחוץ לחייבו כרת למה נאמר ניח"ל לנגזל, וי"ל דמסתמא כל המקדיש יקריבו בפנים משו"ה אוקמי' ברשותי' משעת הקדש עכ"פ שלא יהי' המזבח בטל וניח"ל לנגזל וע"כ גם בשחט בחוץ חייב.

ובמ"ש גם בב"ק בשינוי החוזר משום תקנת השבים קני ג"כ מדאו' ורק בלולב כמ"ש התוס' דבקל יכול להתירו ליכא משום תקנת השבים, וי"ל במעמד ג' דאמרי' מדאשתני ממלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשתעבד נפשי' נמי לימא דהוי מדאו', י"ל דהקנין ממלוה ראשון למלוה שני הוי רק מדרבנן – ובמ"ש למעלה דהאוקמא ברשותי' משוי לי' כהתירא אתי לידי', והיאוש הוי הקנין יש לפרש התוס' דתקנת השבים משוי לי' התירא אתי לידי' והקנין הוא היאוש, והנ"מ היכי דליכא טרחא דל"ש תקנת השבים, או היכא דהגזילה בעין [ועיין במרדכי ובבעה"מ וביש"ש] וכן בשאר קנין דרבנן היכי דליכא קנין יאוש ב') הקשה הרשב"א על רש"י דפי' דמכפרת משום דהוי שוא"ת והא אכילה והקטרה הוי קום ועשה ע"ש, ובפנ"י תירץ דלרש"י בנודעה קודם אכילה והקטרה אסורין, ובאמת נראה כן מרש"י, אבל לא הועיל בתירוצו, דלשון מכפרת משמע דבאמת מכפרת, ועוד אי נימא דבאמת אינה מכפרת רק לפטור מחטאת להטעות הכהנים א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ס"ס יהי' הכהנים עצבים כיון דמדינא הוי חולין בעזרה, אף דאמרינן דלאו כ"ע דינא גמורי אבל אין לומר דכ"ע לאו דינא גמורי. ובכהנים נאמר בתורה יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. ונאמר ובאת אל הכהנים וכו' והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וכו' ובנגעים ובא אל הכהן והובא אל הכהן וארז"ל כהנים זריזים הם בודאי ידעו כי אכלו חולין בעזרה – ג') הסתירה ברש"י דכאן פרש"י משום שוא"ת ורק לפטור מחטאת ולהלן כ' כי היכי דאוקמי' ברשותי' לענין כפרה וכו' וקדשה לחייבו כרת ונתן טעם אחד לשניהם א"כ גם בקום עשה דינא הכי כמו לענין חייב כרת וגם מלת "וקדשה" מיותר – ד) סברת הראב"ד מובא ברשב"א דגם קודם יאוש אוקמי' ברשותי', ועיין בטיב גיטין הביא קו' ראשונים מגמ' ב"ק ס"ח מגנב והקדש ואח"כ טבח אילימא לפני יאוש מי קדוש והא להראב"ד גם קודם יעיש קני דאוקמי' ברשותי', י"ל דאיירי בהקדיש בעלי מומין דלהרבה ראשונים הקדש לבד"ה לא הוי כמכירה, ואף דהרשב"א מוכיח משום דאמרו ותני עלה וכו' ע"כ דהכל מיירי בתמימים, לעד"נ להפך משום דאמרו ותני עלה כה"ג, ולא אמרו סתם ותני עלה בשחט בחוץ חייב כרת, ע"כ הכונה דכה"ג אבל לא ממש כראשונה, דהרישא יש לאוקמא בבעלי מומין ומדיוק כה"ג. (אבל עיין ברמב"ם בפ"ב מה' גניבה, להראב"ד הקדש לבד"ה הוי כמכירה, וא"כ לשיטתו א"א לתרץ כן) ה') הסתי' ברמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח נתן הטעם שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וזה כר"י ובפי"ח ממעה"ק כתב האי דאוקמי' ברשותי' והוא כעולא דיאוש כדי לא קני, והיותר קשה דבפ"ב מה' גניבה וכן בפ"ב מה' גזילה כ' בהדי' יאוש כדי לא קני. ו) קשה על הגמ' אליבא דר"י ה"נ קאמר וכו' א"כ הטעם המתני' הוא על הדיוק שלא נזכר במתני' למה לא אמרו בביאור נודעה אינה מכפרת מפני תיקון המזבח, ז) מה סברת האיבעי דרבא לאוקי' ברשותי' משעת גניבה למה יפקיעו יותר ממה שמוכרחי' להפקיע ח) קושי' התוס' למאי נפ"מ לגזותי' וולדותי' והא הגיזות וולדות דגזלן הוי כדאי' בב"ק בהגוזל ע"ש – ט) פלא נשגב מאי קאמרי נפ"מ לגיזותי וולדותי' עיין ב"ק צ"א וברא"ש בביאור דגיזה ולידה הוי שינוי שאינו חוזר וקני וכ"נ מרש"י שם וכ"פ הראב"ד זולת הרמב"ם דס"ל דהוי שינוי החוזר וא"כ לרוב ראשונים למה כן האוקמא ברשותי' בגיזה ולידה דהוי קנין גמור מדאו' בשינוי שאינו חוזר. וא"כ ל"ש הנ"מ לגיזות וולדות דלא צריכין כלל בכה"ג לאוקמא ברשותי' י) לשון רבא הא ודאי קמבעי' וכו' מה כונתו באמרו הא ודאי קמבעי' לי דנראה שמתרץ עצמו שיש דבר שמכריח אותו לאיבעי' זו.

עיין ברשב"א דס"ל דהקדש הוי יאוש עם שינוי השם ושינוי רשות, והקשה דקודם השינוי לא קנה א"כ האיך יוכל להקדישו והא אינו שלו ותירוץ דהקדשו וקנינו באים כאחת ע"ש, ועיין תוס' סוכה ט' דבעי' שיהי' קרבנו בשעה שמקדישו וזה נגד דברי הרשב"א ונראה בהקדש הוי קרבנו בשעה שמקדיש וא"צ לסברת הרשב"א דהקדשו וקנינו באים כאחת, איתא בסוכה ל' אמר ר"ה להנהו אונכרי וכו' ולקנינהו בשינוי מעשה וכו' ולקנינהו בשינוי השם והקשו בתוס' והא הוי שינוי השם החוזר לברייתו וכו' ע"ש ועוד הקשו והא שינוי מעשה החוזר לברייתו קונה מדרבנן ותירץ דמדאו' לא יצא. והקשו מסוכה בגזל עצים וסיכך בהן דיצא ותירץ אלא נראה לתרץ דשם מפני תקנת השבים, אבל בלולב בקל יכול, להתיר אגודו ע"ש והקשה הכפ"ת הא בגזל עצים וכו' ופרש"י הטעם דמצוה משוי לה קבע כל ז', א"כ גם בלולב נימא כן דהוא למצוה כל ז' והמצוה משוי לי' קבע ותירץ שאני סוכה דישיבת סוכה כל היום אבל בלולב מיד אחר הנטילה ליכא מצוה בכל היום ע"ש, ותירוצו אינו נ"ל דעיין סוכה מ"א כך הי' מנהגן של אנשי ירושלים יוצא מביתו ולולבו בידו הולך לבהכנ"ס וכו' לבקר חולים וכו' וכתב שם הרא"ש משו"ה מברכין בלולב אחר הנטילה משום דעוד הוי עובר לעשייתן משום דמצוה מן המובחר בנענועים ובכל היום כאנשי ירושלים ע"ש, וא"כ דמי לולב לסוכה דגם בסוכה אין החיוב לישב בכל היום רק אם יושב עביד מצוה וכ"ה בלולב.

ויש לתרץ קושייתו וקו' התוס', דעוד יש להקשות על הגמ' ולקנינהו בשינוי מעשה, לולב א"צ אגד ואת"ל צריך אגד שינוי החוזר לברייתו הוא נראה מוכח מהגמ' דאם א"צ אגד אף דגם לרבנן למצוה דזה אלי ואנוהו צריך אגד, מ"מ כיון דיוצא במצות לולב בלי אגד לא מקרי משום האיגוד שינוי מעשה, ומכ"ש היכי דליכא שום מצוה ודאי לא הוי האיגוד שינוי מעשה, ומעתה בלולב שאינו יוצא בו לעולם, ולא יעשה בו מצוה לעולם ודאי אין האיגוד שינוי מעשה וליכא קנין. והנה מוסכם מהתוס' והראשונים היכי דהמצוה מסייע לקנין העבירה הוי מצוה הבב"ע, והנה הקנין היינו שינוי מעשה האיגוד, נעשה ע"י שמקיים המצוה בלולב, א"כ נתהוה השינוי מעשה הוא הקנין ע"י המצוה והוי מהבב"ע, וכיון דהוי מהבב"ע ליכא מצוה. ואי ליכא מצוה ליכא שינוי מעשה ע"י האיגוד וליכא קנין וא"כ גם אם נאמר צריך אגד ואינו חוזר לברייתו ליכא קנין ולמה צריכי למימר שינוי החוזר לברייתו הוא והא ליכא שינוי מעשה כלל. וי"ל כמש"כ התוס' סוכה ט' דמהבב"ע הוי רק מדרבנן וא"כ מדאו' יצא, וכיון דיצא מדאו' צריכין האיגוד לדאו', הוי שינוי מעשה וקנה לצאת הדאו', וע"ז מתרץ הגמ' דגם הדאו' לא יצא דשינוי החוזר לברייתו הוא אבל לפ"ז יקשה הגמ' דהכא. לר"ת דס"ל דמצוה הבב"ע הוי מדאו' כדאיתא בתוס' שם וי"ל דס"ל לר"ת כשמואל דבדרבנן ביו"ט שני ליכא משום מצוה הבב"ע ויצא ביו"ט ב' ולכך צריך איגוד וכיון דצריך איגוד אף דהוי רק מצוה דרבנן הוי שינוי מעשה, ואין להקשות כמש"ל דגם לרבנן הוי מצוה משום זה אלי ואנוהו ואפ"ה לא מקרי משום זה שינוי מעשה, דשם הוי מצוה בעלמא לכל המצות אבל אינו ענין לצאת ידי חובתו בלולב משא"כ במצות לולב דרבנן ג"כ אי צריך אגד הוי שינוי מעשה, וכיון דיוצא בו ביו"ט שני, והוי שינוי מעשה ע"י האיגוד קני, וכיון דקני גם ביו"ט א' יוצא מדאו' דאין הקנין בא ע"י המצוה ביו"ט א' רק ע"י יו"ט ב' ע"כ גם ביו"ט א' לא הוי מצוה הבב"ע וקני גם בדאו' ולכך צריכין לתרץ דהוי שינוי החוזר לברייתו.

ועיין בפ"י דגם אליבא דשמואל דלי"ל ביו"ט ב' מהבב"ע לכתחלה אסור ע"ש, וא"כ אין לומר דהמצוה משוי לי' קבע לז' ימים דאדרבה אין לו לקיים המצוה בלולב לכתחלה וכ"ש אם נאמר דהוי מהבב"ע וא"כ לא הוי קבע ולא קני ואין להקשות א"כ גם בגזל עצים נאמר כן דלא משוי לי' קבע, שאני התם דאפשר ברבני ומיני אבל בלולב ליכא אלא אגוד וכיון דאפשר בקנין אחר בגזל עצים לא מקרי מהבב"ע וכ"ז בשינוי מעשה אבל בשינוי השם נעשה ע"י מה שקוראים אות כן בני אדם וכן אמרו לאסא הושענא קרו לי' וכן להפך הקריאת שם בני אדם משוי לי' שינוי השם. ובזה אין חילוק אם לולב צריך אגד או לא, כיון דרואים בני אדם לולב נאגד כהלכתו והם לא נחתו לכך לדעת אם קנאו מכותי ואם גזזו אינהו או אונכרו, דאומדים אותו דודאי דין לולב יש לו ונעשה השינוי שם על ידם, וא"כ השינוי השם לא נעשה ע"י המצוה דדי מה שחושבין בנ"א אותו למצוה והוי שינוי השם וקני ויכול לצאת בו דליכא מהבב"ע דלא נתהוי הקנין ע"י המצוה, וכיון דשם מצוה עליו המצוה משוי לי' קבע ומתורץ קו' הכפ"ת בשינוי מעשה לא הוי קבע ומתורץ קו' התוס' דבשינוי השם קו' הכפ"ת לפי האמת דהוי לה קבע ואין להקשות כיון דצריכין למצוה דלהוי קבע א"כ שוב הוי מהבב"ע ז"א דכן הוא ג"כ גבי גזל עצים וסיכך בהם אלא דלענין קבע שאני דתקנת השבים כך היתה כמו במריש דיש פסידא וכן יש לו פסידה דמצוה לדידי' וכיון שהוא צריך לה לז' הוי קבע והקנין הי' בהיתר בשינוי השם. משא"כ בשינוי מעשה דאיגוד דהוי בעבירה ומשום מהבב"ע אסור לו לכה"פ לכתחילה [ויש להסביר בביאור יותר בגזל עצים המצוה לא גרע משאר פסידא אי אית לי' פסידא דבר הקבועו' כמו במריש. וכן הוא בלולב, אם צריך להחזיר יפסיד קביעות ע"י מצוה וכן אם נאמר ולא יקיים המצוה יפסיד דבר הקבועות והקנין הי' בהיתר, משא"כ בשינוי מעשה דאגוד דמשום מהב"ע לכה"פ לכתחילה אסור לו ול"ש קבע].

ונשמע מזה בשינוי השם. הוא השם נקרא מבנ"א כפי הנראה להם, ועיין ברשב"א שכ' על סא דנטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר דתני' אם נטל מחזיר והא הוי יאוש ושינוי רשות ותי' דהוי שינוי רשות בטעות ע"ש וזו סברא נכונה בשינוי רשות שצריך שיכנס לרשותו וכיון דנטלו בטעות לא נכנס לרשותו, אבל בשינוי השם מה שקוראים בנ"א אין חילוק בין הסיבה שנותנין לו השם הי' האמת או בטעות מ"מ נקרא בשם זה ונעשה שינוי השם. ומעתה אם יש לאדם חפץ גזול ובנ"א אינם יודעים דהוא גזול וחזקה מה שביד אדם הוא שלו והקדיש אותו דבר הגזול, אף שהקדשו אינו חל משום דאין יכול להקדיש דבר שאינו שלו מ"מ הבני אדם מחזיקים אותו לשלו, ומשו"ה מחזיקים אותו להקדש, נקרא שם הקדש עליו ונעשה לו שינוי השם דהקדש, ומעתה בחטאת גזולה שלא נודעה לרבים. הרבים מחזיקים אותו לשלו ולשל הקדש, שם הקדש עליו ונעשה שינוי השם דהקדש ונקנה לו הגזילה בשינוי השם אף דאין בכחו להקדישו, השינוי השם נעשה ממילא ע"י בנ"א וממילא יכול ההקדש לחול עליו אחרי הקנין כי אינו חוזר מהקדשו, ושפיר הוי קרבנו בשעת הקדשו, ולפ"ז יש לנו טעם מדינא בחטאת גזולה שלא נודעה לרבים דמכפרת, כיון דקנו משום שינוי השם וההקדש חל עליו, ומובן החילוק בין נודעה ללא נודעה, אבל לפ"ז למה לנו התיקון מזבח והאוקמי ברשותי'.

וי"ל אף דהוי שינוי השם מ"מ הוא שינוי השם החוזר לברייתו, דאיתא בירושלמי רבים הוי ג' ולר"י מה מים בגלוי אף גזול בגלוי ע"ש, והנה אף דגזלן קונה חייב להחזיר הדמים. ובודאי יחזור עליו לתובעו ויהי' לו עדים בדבר ויתבעהו בב"ד, וגם אפשר דהגזלן יעשה תשובה ויהי' נאמן להשים עצמו רשע בעושה תשובה [כדאיתא בתוס' ריש ב"מ] ועיין ברמב"ן ב"ק הובא בקצה"ח סי' רס"ב דביאוש לא מרדפין הבעלים אחריו והוי שינוי שאינו חוזר, אבל בתוס' סוכה ל' וכן משמעות הגמ' שם נראה דבדאפשר להיות חוזר מקרי שינוי החוזר, והכא אפשר דיחזור לתובעו, וכן אפשר דהגזלן יעשה תשובה, ואפשר דנודעה א"כ אפשר שיהי' שינוי החוזר ויחזור לשמו הראשון חולין, ואף דהתוס' (סוכה ל') כתבו דשינוי החוזר עם יאוש קונה, עיין ברמב"ן ובעה"מ פ' הגוזל עצים משמע דס"ל דשינוי השם החוזר עם יאוש לא מהני. אמנם גם להתוס' נראה לחלק דשם באסא בעת שהי' אגוד הי' השינוי, רק בהיתר אגודו חוזר לשמו הראשון, מ"מ בעת אגודו הי' השינוי השם כתיקונו, ולא נעקר ממנו השינוי השם בעת אגודו. כי בעת ההי' ראוי לו השם הזה אבל הכא בלא נודעה אם תהי' נודעה נתגלה שלא הי' עליו ראוי שם השינוי היינו שם ההקדש מעולם, י"ל גם להתוס' לא מהני בצירוף היאוש.

אבל לאחר דתיקנו דנפטר מחטאת בלא נודעה, אף דאח"כ יהי' נודעה מ"מ פטור מחטאת דאוקמי' ברשותי', יאמרו הבריות דמכפרת ויהי' שם הקדש עליו גם אח"כ א"כ מיד בשעת השחיטה שהיתה לא נודעה הוי שינוי השם. ואח"כ ג"כ אינו חוזר לברייתו דהרי עוד עליו שם הקדש, א"כ הוי שינוי השם גמור וקני מדאו' וגם בקום ועשה לאכילה ולהקטרה מותרת ומתורץ קו' הרשב"א. ולפ"ז מה דאוקמי' ברשותי', אף דהוי רק קנין מדרבנן. מ"מ אם ישחטנה בחוץ יהי' שם הקדש עליו ע"י הדרבנן ומאי נפ"מ אם הוא רק מדרבנן. מ"מ ע"י הדרבנן נשאר שם הקדש עליו ואינו חוזר לברייתו והוי שינוי השם גמור וקנין גמור מדאו' וע"כ חייב כרת. ומובן הגמ' כרת שע"י דבריהם באה לו ומתו' קו' הא' – ויש חילוק בין התקנה עצמה ובין פעולת התקנה, התקנה עצמה א"א רק בשוא"ת לפטור מחטאת, ובשחוטי חוץ לפסול הבשר ולאסרו וזה יש בכחם, ועיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ז דאיסור יש בו דין ממון משום הפסד הממון. וע"כ כשהבעלים מכחישים אין ע"א נאמן, וא"כ מצד הפקר ב"ד הפקר יש בכחם לאסור, וא"כ נראה לבנ"א כהקדש ואינו חוזר לברייתו וע"כ הוי קנין מדינא דאו'. וזה שפרש"י כי היכי דאוקמי' ברשותי' לענין כפרה הפירש כמו דשם תחילת התקנה בשוא"ת, ומהני דמכפרת גם בקו"ע, כן הכא בתחלתו "קנס הוא" וכו' פי' לאסור הבשר, ועי"כ מהני גם לחייבו כרת, כיון דעי"ז חל ההקדש מדינא וז"ש וקידשה ואין סתירה בדברי רש"י.

ועיין בתוס' סוכה ל' דשינוי השם גמור הוי קנין, וכמ"ש ע"י דאוקמי' ברשותי' נעשה שינוי השם שאינו חוזר וקני ועיין תוס' ב"ק ס"ז דשינוי השם ע"י הגזלן לא מהני, וכמ"ש הכא בלא נודעה הוי שינוי השם ע"י בני אדם ומהני ושפיר. כתב הראב"ד דמהני גם קודם יאוש, ומ"ש התוס' שם בהקדש בעי עמו יאוש. היינו בנודעה, עיין ברא"ש פי הגוזל עצים דבשינוי מעשה אינו משלם אלא כשעת הגזילה והגיזות וולדות שלו, ומוסכם אצל גדולי אחרונים דהרא"ש ס"ל דבשינוי מעשה קונה למפרע משעת גזילה (ועיין בטיב גיטין) וכמו דקני למפרע בשינוי מעשה. כן י"ל בשינוי השם דקונה למפרע משעת גזילה דמ"ש, ועיין ברא"ש שם שהקשה מתברי' או שתי' דמשלם כדהשתא ותי' דשאני תברא או שתי' כיון דאבדה בידים נעשה עתה גזלן, אבל בשינוי מעשה איתא בעין בעולם (ועיין ב"מ מ"ג), והנה בשינוי השם הוא בעין וקונה למפרע, ועיין בפלפלא חריפתא שהקשה מגיזה דעשה מעשה בידים ותי' בשינוי זה הרחל והגיזה בעולם, משא"כ בתברי' או שתי' ויש להקשות דמ"מ מן הבעלים אבדה בידים בשינוי מעשה דגיזה, וי"ל דמ"מ אינה גזילה מחדש דאפשר לי' לאהדורי אף דקני דמאן מעכב ועיין בב"מ שם ולפ"ז הכא בהקדש דא"א לו לאהדורי אבדה מהבעלים בידים וא"כ הוי כתברי' או שתי', ועיין ברש"י ב"ק ס"ה במכרה, ובחו"מ סי' שס"ב איתא מכרה הגזלן או נתנה במתנה הוי כתברי' או שתי'. וכן בהקדש, א"כ נעשה בשעת ההקדש גזלן ואינו קונה למפרע, ואין לדחות דשאני שם בתברי' או שתי' הוא גוזל עתה השבח ששוה עתה יותר ועי"כ נתחייב כדהשתא אבל הכא בגיזה מה שאבדה בידים הוא הרחל שהקדיש אבל לא הגיזה, ז"א דעל הגיזות וולדות בלא"ה אין לומר דקונה למפרע שלא הי' בעולם בשעת גזילה, רק על הפרה ורחל אומרים דקונה למפרע משעת גזילה וממילא הגיזות וולדות שלו, אבל בעושה שינוי מעשה בידים שאבדה מן הבעלים הגזילה מחדש בפרה ורחל נעשה בשעת השינוי היינו ההקדש וממילא הגיזות של הבעלים.

אבל יש לעיין הכא דשינוי השם דהקדש נעשה בידים ואבדה מן הבעלים ומשום זה הול"ל דקונה בשעת ההקדש, אבל כמ"ש השינוי השם מצדו לבד לא קני דהוי שינוי החוזר לברייתו דאפשר דנודע לרבים ורק ע"י אוקמי' ברשותי' נעשה שינוי שאינו חוזר לברייתו דקונה וחל ההקדש, וזה מעשה דתקנת חכמים. ואינו מעשיו וזה הוא כשינוי ממילא דהול"ל דקונה למפרע, וא"כ השינוי השם דהכא ע"י צירוף מעשה הגזלן דע"י הקדישו גורם ובא התקנת חכמים דאוקמי' ברשותי'. וע"י תקנת חכמים אוקמי' ברשותי', מה נדון בי', אם מצד מעשה הגזלן י"ל דאבדה בידים וקונה עתה משעת ההקדש, ואם מאד דאוקמי' ברשותי' הוי קנין ממילא וקונה למפרע, וזה האיבעי' דרבא, ומדויק כרת שע"י דבריהם באה לו, ופי' כמ"ש ע"י דבריהם נעשה בהקדישו שינוי שאינו חוזר וקנין גמור, וכיון דע"י צירוף מעשה הקדשו שלו ומעשה חכמי' נעשה הקנין זה שמחייבו כהאיבעי' דידי' או משעת גניבה או משעת הקדישו וז"ש "הא ודאי' קמבעי' לי, [וגם אי דל מהכא קנין שינוי השם. ג"כ הספק אי הוי כאבדה בידים דע"י מעשיו בא האוקמא ברשותי' ומתחייב כדהשתא, או כיון דבאה ע"י החכמים האוקמי' ברשותי' הוי כממילא וקני למפרע].

והנה מה די"ל דקונה משעת גניבה, וכן דבגיזה ולידה הוי קנין. הוא אם נימא דקונה בשינוי זה, ועיין ב"ק י"א עולא אר"א שמין לגנב ולגזלן. ועיין תוס' ב"ק ס"ח וב"מ צ"ז דמזה שינוי מעשה אינו קונה, והקשו ממרובה דאר"א מה טביחה דאהני מעשיו אף מכירה דאהני מעשיו, וא"כ ס"ל דשינוי קונה ותירץ דיש חילוק בין שינוי ממילא דאינו קונה, אבל בשינוי מעשה של הגזלן בידים ס"ל דקונה ושם אמר עולא אר"א וכיון דלא מצינו דעולא אמר להיפך, וכדאיתא בכמ"ד דלי' לא ס"ל י"ל מסתמא ס"ל כר"א דאמר משמי', וכיון דלעולא שינוי מעשה דממילא אינו קונה בלידה הוי שינוי ממילא ואינו קונה וכן י"ל בגיזה ע"י אחר, כיון דאין שלד"ע לא עשה הגזלן בידים, אף דבטביחה אמרי' יש שלד"ע שם לענין ד' וה' יש קרא ע"ז, אבל בגניבה וגזילה אשלד"ע, וא"כ י"ל הנ"מ בגיזותי' לענין נגזזה ע"י אחר דאינו קונה וצריכי' לאוקמי' ברשותי' ומתורץ קו' התוס' וגם קושייתי דבפ' הגוזל הסוגיא למאן דס"ל שינוי מעשה דממילא קונה, ולפיכך קונה למפרע הגיזות וולדות, אבל הכא אליבא דעולא קיימי' דס"ל כר"א דשינוי מעשה דממילא אינו קונה למפרע, ורק בהקדישו הגזלן הוי שינוי השם דגזלן וזה קונה וזה האיבעי' דרבא, ועתה נפרש דברי ר"י, עיין בתוס' הקשו כיון דדבר תורה מכפרת האיך יכולין לעקור דבר מן התורה להביא חולין בעזרה ותי' דאיירי קודם זריקה ע"ש ולדידי נראה לתרץ קו' התוס', כמו שהפקיעו לעולא מרשות הנגזל לאוקים ברשותי' מפני תיקון המזבח, מכ"ש דהפקיעו מהגזלן מפני תיקון המזבח ולא הי' שלו ולא יכול להקדישו וא"כ בנודעה לרבים שהפקיעו למפרע מהגזלן קודם הקדשו ולא חל ההקדש חייב להביא אחרת, מנגזל לא הפקיעו משעת גניבה משום שלא יהי' חוטא נשכר אבל מגזלן לא שייך לומר כן. וא"כ הפקיעו משעת גניבה.

עיין בתוס' לר"י ס"ל דלרב יודא לא קני ביאוש לחודא רק בצירוף שינוי השם ולי"ב לר"י מהבב"ע, זה לשיטתו דא"א לומר מהבב"ע דא"כ במאי פליג אדעולא, אבל אי נימא דר"י אי"ל יאוש כדי קני, י"ל דס"ל מהבב"ע. דעיין בסוכה ל' הפלוגתא רק ביום ב' דרבנן אבל בדאו' נראה דלכ"ע אי"ל מהבב"ע, אבל א"כ יקשה לר' יודא אף דיאוש כדי קני הוי מהבב"ע וי"ל כמ"ש רש"י סוכה שם בלשון ב' אף דיאוש קני הוי מהבב"ע ולכך בעי' שינוי השם או שינוי מעשה, ועיין במהרש"א דמסביר מה מהני השבה אי הוי מהבב"ע, וכתב כיון דכבר קני בקנין הגזלה, הקנין הב' בהיתר ולא הוי מהבב"ע ונראה לומר להתוס' דס"ל דשינוי השם החוזר עם יאוש מהני הוא רק באם השינוי השם צירוף להקדש. ועיין ברמב"ן ב"ק הובא בקצה"ח רס"ב דאין לומר משום צירוף קני דהיכי דכל אחד בפ"ע לא קני גם בצירוף לא קני, רק הטעם משום היכי דליכא יאוש הבעלים מרדפים אחריהם והוי שינוי השם החוזר. אבל ביאוש אין הבעלים מרדפים אחריהם והוי שינוי שאינו חוזר וכ"נ מהתוס' ב"ק במרובה, וכן פרש"י שם בעיצבא, דמעקרא משכי' והשתא אברזין לא הוי שינוי החוזר ע"ש, אבל בתוס' סוכה שם שכ' זה בעיצבא דהוי רק במחשבה ומשו"ה הוי שינוי החוזר, ושם החוזר משום דיש לשנות המחשבה ליש טעמא דרמב"ן משום דהבעלים מרדפי', וע"ש להתוס' הקנין משום צירוף יאוש עם שינוי השם החוזר, זה אם הקנין משום צירוף עם יאוש, אבל הכא דבא לסלק המבב"ע וצריך קנין היתר השני, א"כ צריך להיות קנין גמור בפ"ע, ולא מהני שינוי השם החוזר לברייתו, והנה לר' יודא דבנודעה אינה מכפרת משום שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכמ"ש הפקיעו חכמי' מיד הגזלן למפרע בנודעה, א"כ גם בלא נודעה ג"כ ל"ה הקדש דאפשר שיהי' נודעה והוי שינוי החוזר וליכא קנין היתר שני והוי מהבב"ע וא"כ בשחיטה עוד הוי שינוי החוזר דאפשר שיהי' נודעה קודם זריקה וא"כ בשעת שחיטה ליכא קנין והוי מהבב"ע, ולר"ת דמהבב"ע דאו' לא חל ההקדש מזבח והוי חולין בעזרה, אבל אי נימא דאוקמי' ברשותי' שפיר, וא"כ גם לרב יודא צריכין לאוקמי' ברשותי' [ואף דחל הקדש לבד"ה הוי חולין בעזרה מצד מהבב"ע כנראה מלשון הר"ת הובא ברשב"א וכן לרש"י דחל ההקדש, רק לא למזבח פי' עצבי' שאכלו חולין בעזרה ע"ש] וא"כ ע"י שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות נעשה הפקעה מגזלן והוי שינוי השם החוזר דאפשר דיהי' נודעה וצריכין לאוקמי' ברשותי' דבלא"ה הוי מהבב"ע, ומיושב הרמב"ם דאף דפ' כר' יודא צריכין לאוקמי' ברשותי', ומובן תי' הגמ' ה"נ קאמר לא נודעה מכפרת הא נודעה אינה מכפרת א"כ גם בלא נודעה למה מכפרת, וע"כ דצריך לאוקמי' ברשותי', והיינו תיקון המזבח ללא נודעה כמו לנודעה אבל עוד יקשה להרמב"ם דמהכא משמע דס"ל יאוש בדי קני ובה' גזילה פסק דיאוש כדי לא קני, עיין בחו"מ שפ"ח ובב"י שכ"ג הביא הראב"ד על ההי' דנטלו מוכסי' חמורו ונתנו לו אחר ותני עלה ומחזיר לבעליו דאף דקני ביאוש עם שינוי רשות מ"מ חייב להחזיר הדמים, והקשה הרשב"א מהנהו אוונכרו לגזזו אינהו דלהוי יאוש בידייהו ושינוי רשות בידייכו ואם צריך להחזיר הוי כמשכון המשועבד לבעלים ואיך יצא והא בעי' לכם ע"ש, וע"ז הקשו הגדולי תרומה והכפ"ת, דמ"מ הגוף קנוי לו רק דמים חייב לשלם והוי שלו ויצא, הנה לפי גרסא דלן אין שום קו' דפגרסא דלן ס"ל לראב"ד דצריך להחזיר הגזול בדמים לבעלים וע"ז שפיר הקשה הרשב"א דל"ה שלו כמשכון ביד לוקח כיון דצריך להחזיר גוף החפץ לבעלים, ובב"י שם נראה דג"כ גרס כן רק דנראה טעות הדפוס דחסר ב' בתיבה וצ"ל בדמים. אבל בטור סי' שס"ח כ' בפי' לראב"ד אע"ג דקונה הגניבה צריך לשלם דמים וזה כהבנת הג"ת והכפ"ת, ועיין בקצה"ח דתי' כיון דאין טעם למה צריך הלוקח להחזיר הדמים ע"כ דאיכא שיור בקנין לא הוי לכם ע"ש וזה דוחק גדול, כיון דאין טעם למה צריך לשלם, למה באמת צריך לשלם, והנראה בזה די"ל להרמב"ם דיאוש כדי קני רק דא"א דיקנה בשאר דוכתי ורק בהקדש אפשר שיקנה יאוש כדי דעיין בהגהת מרדכי לריש ב"מ הביא הירושלמי דאין אדם יכול לתפוס דבר של חבירו על חובו והקשה מב"ב מהנהו עיזי דאכלו חושלא דתפיס להו עד כדי דמיהן. ותי' הראב"י משום דאכלו עיזי ופטומין מהנהו חושלא הוי כחושלא עצמן ותפיס להו כדי דמיהן אבל בשאר חוב לא ע"ש.

ומזה יש לדון היכי דגוף הנזק בגוף דבר המזיק, תפיס אותו דבר המזיק ואותי דבר משועבד לניזק והוי כמשכון. ומעתה בכל גזילה אף דקני ביאוש, או ביאוש ושינוי אם נאמר דחייב לשלם הדמים אותם דמי הנגזל הוי כבתוך דבר הגזול, דלא גרע מהנהו עיזי דאכלו חושלא דתפיס להו ושפיר הקשה הרשב"א אם נאמר דהלוקח חייב להחזיר הדמים, הגזילה משועבד לאלה הדמים לבעלים והוי כמשכון ולא הוי לכם לגמרי, ומעתה יש לעיין כיון דע"י חיוב דמים אינו שלו לגמרי, האיך הוי קנין, והא לא הוי קנין שלם והנה בשינוי י"ל כיון דאיכא קנין השינוי דקונה ממילא. קונה כמה שיכול לקנות, אבל ביאוש דהיאוש אינו פועל רק שיצא מרשות הנגזל והגזלן הוא קונה, וכן בשינוי רשות ועיין בתוס' בב"ק ס"ו דיאוש אינו כהפקר. וא"כ הגזלן צריך לקנות, או בשינוי רשות הלוקח וכיון דאין הקנין שלם במה יקנה, והנה הריטב"א כתב דשעבוד חצי קנין, הרי דמהני חצי קנין, י"ל כמ"ש התוס' גיטין פרק האומר וכ"כ הרמב"ן שם בקטן אף דאין לו יד לקנות בדעת אחרת מקנה אותה מהני וקונה וכן הכא להלוה כל הדבר שלו ויוכל להקנות ובכחו להקנות כמו שירצה ומקנה לו חצי קנין, אבל בגזלן אין הנגזל מקנה לגזלן איך יוכל הגזלן לקנות ביאוש כיון דמ"מ צריך להחזיר הדמים ודבר הגזול משועבד להנגזל, אינו יכול לקנות לגמרי ואם אין קנין לגמרי אין קנין כלום, וי"ל דזה הטעם אף דהיאוש כדי סגי מ"מ לא יוכל הגזלן לקנות ביאוש שאינו קנין שלם כיון דהגזול ע"כ משועבד להנגזל לדמיו, וכ"ז בשאר דוכתי אבל בהקדש ס"ל לרבא הקדש וכו' מפקיע מידי שעבוד, א"כ אף דחייב לשלם הדמים לנגזל ואותו דבר הגזול משועבד לנגזל הקדש מפקיע מידי שעבוד א"כ ע"י ההקדש נעשה קנין שלם ולכך יאוש כדי קני, ומתורץ הרמב"ם דבכל דוכתי יאוש כדי לא קני רק בהקדש, ואין להקשות א"כ גם בשינוי רשות ביד הלוקח לא יקנה כלל י"ל כמ"ש אאמו"ר הגאון ז"ל בחיבורו עמ"ס גיטין דללוקח מקנה הנגזל והוי דעת אחרת מקנה אותו דלהנגזל הוי שלו לגמרי אך דמשועבד לדמיו אבל לגזלן אין הנגזל מקנה לו – והנה לר"י בתוס' דלעולא יאוש כדי לא קני ובהגוזל שאני דהוי שינוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין ע"ש, ולרש"י סוכה ל' ללשון שני אף בקנין איסור קודם דמצוה הוי מהבב"ע וכן הוא לר"ת ולקו' הרשב"א בהקדש ליכא שינוי השם דאינו יכול להקדיש א"כ בלידה וגיזה דהוי שינוי מעשה הוי שינוי המעשה קנין הראשון הוי מהבב"ע, ואין לומר דבלידה השינוי ממילא לא הוי בעבירה, מ"מ אי לא דגזול לא הוי קני הוי בעבירה וע"כ צריכין לאוקמי' ברשותי' והנה מש"כ המהרש"א דאי איכא עוד קנין בהיתר לא הוי מצוה הבב"ע, בדאו' אין כוונתו שיחול באמת הקנין השני, דאין קנין אחר קנין דכבר קנה בקנין הא', רק דכונתו כיון דאיכא קנין שני בהיתר אף דאינו פועל קנין מ"מ די לסלק המבב"ע, כיון דאי ליתא קנין דעבירה איכא קנין בהיתר, וכל זה שייך בקנין השינוי אף דאינו פועל עתה הקנין מ"מ הקנין דשינוי איכא ובכחו הי' לקנות, אבל באוקמי' ברשותי' א"א לומר כן, או דאוקמי' ברשותי'. ואי לא אוקמי' ברשותי' ליתא לההי' קנין כלל וכיון דאיכא שינוי דגיזה דקני רק דהוי מהבב"ע א"כ איך שייך לאוקמי' ברשותי', והא כבר ברשותי' ע"י קנין השינוי ואי ליכא לאוקמי' ברשותי' הוי מצוה הבב"ע וע"כ דצריך לומר כמו בצד האיבעי' דרבא דקני משעת גניבה דהפקיעו למפרע מהנגזל להגזלן, כן י"ל לאוקמי' בהקדש ברשותי' קודם השינוי דלידה וגיזה, וכיון דאוקמי' ברשותי' קדים השינוי מעשה דלידה והגיזה אינו קונה דאין קנין אחר קנין, ולא שייך בי' סברת הרא"ש דקונה למפרע דהשינוי אינו פועל הקנין, או דנימא כמ"ש דהפקיעו מגזלן שלא יהי' קונה השינוי היכי דהקדיש, ורק הקנין משום דאוקמי' ברשותי' עם שינוי השם וזה האיבעי' דרבא וכמו שהסברתי וא"כ מתו' קושי' התוס' דבהגוזל איירי בלא הקדיש, הוי קנין השינוי ע"כ הגיזות וולדות לגזלן והכא בהקדיש ליכא קנין שינוי מעשה ומתורץ קושיתי שהקשתי דבלידה וגיזה דאיכא קנין שינוי מעשה למה לי' לאוקמי' ברשותי' כלל וא"כ ליתא לאיבעי' דרבא וכמש"כ בהקדיש ליתא לקנין מעשה רק האוקמינן ברשותי' ושפיר האיבעי' דרבא. שינוי

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה