פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
כהנים שפגלו
גיטין דף נ"ד במתני' כהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ובגמ' ב"ג הביאו המתני' ופרש"י חייבין לשלם דמיהן לבעלים שהרי צריכין להביא אחרים תחתי' וא"נ נדבה קשה הוא בעיניו שהרי להביא דורון הוא מבקש ע"ש, ויש לעיין אם התשלומין לנדר ולנדבה שוים או יש חילוק ביניהם לענין חיוב תשלומין, ומסתימת הלשון חייבין ומפרש"י לשלם דמיהן לבעלים נראה דשוים לענין תשלומין לשלם דמי הקרבנות כמ"ש "דמיהן לבעלים" ועיין במל"מ פ"ז מחובל ומזיק דהקשה למה נקטו במתניתין כהנים שפגלו. ולא כהנים ששחטו שלא לשמו, ותירץ לרש"י דגם בנדבה חייב אף דאין אחריות על הבעלים היינו בפגול שפסלו לגמרי, אבל בשחטו שלא לשמו דהקרבן כשר אלא שלא עלו לבעלים, הוי רק כמצוה מן המובחר. דהרי הקריב קרבנו, רק דאינו מן המובחר דהוי שלא לשמו, ועל מן המובחר פטור, משו"ם לא קתני ששחטו שלא לשמו רק שפגלו. והביא ראי' מב"ק ע"ח ע"ב באמר הרי עלי עולה והפריש שור דמצי גנב פטור נפשי' בכבש לרבנן ובעולת עוף לראב"ע, ולא מצי אמר אנא מצוה מן המובחר בעינא למעבד ע"ש, וכן בפט"ז מה' מעה"ק נסתפק המל"מ בגנב אתרוג מובחר אם צריך להחזיר דמיו או דמצי פטר נפשי' באתרוג כשר אם יש לדמותו כגמ' דב"ק הנ"ל ע"ש, ועיין בתוס' ב"ק שם שכתבו דבנודר עצמו, פשיטא דמצי פטר נפשי' בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע ע"ש.
והאמנם יש לתמוה על ראי' המל"מ מהגמ' דב"ק הנ"ל לאתרוג, דלכאורה דברי האיבעי' דרבא שם צריך ביאור חדא קשה לחלק בכך מסברא דמ"ש דאמרינן בנדבה כמ"ש רש"י להביא דורון מבקש. או שניהם הוא מבקש, המצוה והמצוה מן המובחר, וגם אי נסכים לחלק בכך, דיש לומר דאינו קשה בעיניו כ"כ המצוה מן המובחר, כיון דיש לו הקיום המצוה, ויש לדמות לסברת הה"מ בפ"א מאישות דרק בדאו' יש חזקת כשרות אבל בדרבנן ליכא חזקה ע"ש כן הכא אין ברור שמקפיד על מן המובחר, ואף דטעון בעינא למעבד מן המובחר מ"מ לא ברור היזקו דאולי לא קשה בעיניו, זה רק באם מתחלה המצוה והמצוה מן המובחר באים כאחת כמו באתרוג בהפסידו אתרוג מן המובחר, הפסד המצוה ומן המובחר באים כאחת והוא שילם לו האתרוג, היינו המצוה, ולא נשאר בידו רק מן המובחר, וכן בשחט שלא לשמו דההפסד בבת אחת ומה דהקרבן כשר הוי כשילם לו המצוה, י"ל דעל אותו מן המובחר אינו חייב. אבל בגמ' דב"ק באמר הרי עלי עולה סתם, לא נתחייב רק בכבש לרבנן או בעולת העוף לראב"ע ואח"כ בהפריש סור הפרשה זו נדבה חדשה הוא דמ"ש אם אמר הרי זו או הפריש, ועל נדבה החדשה לא החזיר לו הגנב כלום. ולרש"י גם על נדבה חייב לשלם. וא"כ ממנ"פ יהי' חייב, אם אמר הרי עלי שור הוי נדר בשור ומחויב באחריות שור וא"כ מחויב לשלם שור, ואם בסתם ואינו מחויב בשור, א"כ הפרשתו בשור נדבה חדשה, והן התוס' שכתבו דבנודר עצמו פשיטא דמצי פטר נפשי' בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע, וכן איתא בשלטי גבורים בפ"ק דב"ב ניחא, דאיירי בנגנב או נאבד. וע"כ באמר סתם הרי עלי עולה נתחייב בנדר בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע, ובהפריש יש שור אח"כ הוי נדבה חדשה, אבל על נדבה אינו מחויב באחריות, רק על נדרו, וע"כ מצי פטר נפשי' ידי נדרו בסתם בכבש וכו' אבל בגנב הרי גנב בנו שור שהיתה נדבתו בפירוש.
ועוד קשה דע"כ באמר מתחלה על השור הרי זו ג"כ האיבעי' דהגמ' דמה לי אם אמר הרי זו או הפריש וא"כ יהי' חילוק בתשלומין בנדר דחייב באחריות צריך לשלם כל דמי השור, ובנדבה רק בכבש לרבנן ובעו"ה לראב"ע, ומעתה בכהנים שפגלו דיכול להיות ג"כ בעולה יהי' חילוק בתשלומין בין נדר לנדבה, ומתניתין סתמא קתני חייבין, וכן מפרש"י לשלם דמיהן לבעלים, נראה דתשלומין שוים בתרווייהו, ועוד יש להקשות על האיבעי' דרבא אי מצי פטר נפשי' וכו' דהנה באם פירש מה שיבוא יש פלוגתא במנחות ק"ז. לרבנן באמר קטן והביא גדול יצא, לרבי לא יצא, וא"כ באמר סתמא דאמרי' דמצי פטר נפשי' וכו' ע"כ דאומדינן דעתו דכך היתה כוונתו מתחלת הנדר כדאמרי' שם מר כי אחרי' ומר כי אתרי', ועיין ברמב"ם פט"ז ממעה"ק, וא"כ לרבי דבאמר קטן והביא גדול לא יצא, האיך מצי אח"כ להפריש שור וע"כ דאתא לרבנן דאמרי יצא, אבל גם לרבנן יצא משמע בדיעבד, אבל מן המובחר להביא קטן כמו שנדר, וא"כ מאי קמבעי לי' אי מצי אמר מצוה מן המובחר קבעינא אדרבא מן המובחר הוא בקטן, ועוד קשה מאי קמבעי' לי' בעולת העוף לראב"ע דבמין אחר גם רבנן מודו דלא יצא וע"ש וברמב"ם שם, ואם נאמר דכך פירוש הגמ' באמר סתמא נדר על דעת מה שיבוא אח"כ, ומה שאמרו מר כי אתרי' ומר כי אתרי', הכוונה דגם זה השיעור נכנס בכוונתו דגם בזה נודרים, וא"כ כשהפריש אח"כ שור נימא הוברר הדבר שהי' נדרו כן מתחלה בשור, וליהוי מחויב באחריות שור, וממנ"פ קשה, או דלא יכול להפריש שור, ואם יכול להפריש שור, ע"כ דמחויב באחריות שור ולהוי הגנב מחויב לשלם שור.
ועיין בפ"י שהקשה על רש"י בנדבה אמאי חייב לדברי התוס' דגם במזיק אדם הקדש פטור, וגם בנדר קשה אף דהאחריות על הבעלים להביא אחרים לא הוי רק גורם לממון ולרבנן לאו כממון דמי ע"ש. והביא ראי' מרש"י מגמ' דב"ק הנ"ל דאתי' אליבא דר"ש דסבירא לי' גורם לממון כממון. ולדידי גם על פרש"י דב"ק קשה לפמ"ש הש"ך חו"מ סי' שפ"ו דכל הפוסקים זולת הבעה"ת הסכימו דקיי"ל כרבנן דגורם לממון לאו כממון דמי א"כ הגמ' דשם שלא אליבא דהלכתא. והנה לענין הפסד מצוה עיין בחולין מ"ו בשחט וקדם אחר וכסה וחייבו ר"ג עשרה זהובים, (ועיין בב"ק צ"א בשור העומד להריגה ונטיעות העומדת לקצוץ:) ועיין ברי"ף שם דאיכא מ"ד דקנסא הוא אבל לי' ס"ל דדינא הוא דאל"כ קנסא מקנסא לא ילפינן ע"ש, ובש"ך סי' שפ"ג חולק ע"ז, ועיקר סברתו אף דנימא דמדינא חייב מי נתן שיעור למצוה עשרה זהובים, וע"כ דקנסא הוא ע"ש, מתוס' ורא"ש חולין נראה מדנתנו טעם למה לא מחייבים בזה"ז משום דמידי דלית בי' חסרון כיס לא מגבינן בבבל ע"ש ע"כ י"ל דדינא הוא, דאל"כ תיפוק לי' דהוי קנסא ואין דנין דיני קנסות בזה"ז, וכן נראה באר היטב בשלטי גבורים שם, וגם להש"ך דס"ל קנסא הוא י"ל דעיקר טעמו דלא ניתן שיעור ממון ע"ז מסברא, ולפ"ז היכי דאיכא מסברא שיעור לחיובא מודה דהוי דינא הכי ולפ"ז בפיגול קרבן חבירו, אם נאמר דשיעור פסידא דמצוה הוי מצוה כמוה שיבוא קרבן אחר מודה דהוי דינא, דזה מצד הסברא שיעור תשלומין הפסד מצוה, שפיר י"ל דחייב מדינא מצד הפסד מצוה, ומה שאינו חייב בשאר פסידא דמצוה מדינא כמו בכסוי הדם, כבר הקשו שם בתוס' וליתן לי' עוף אחר לשחוט ותי' דזה הוי חיוב מצוה אחרת ע"ש. זה דוקא בעוף דהוי חיוב מצוה אחרת, אבל בקרבן ממנ"פ אי בנדר כיון דמחויב באחריות הוי אותה המצוה עצמה, ואי בנדבה אף דאין הבעלים מחויבין באחריות, מ"מ גם חיוב חדש ליכא עליהם להביא אחרת. רק קיום מצוה, וזה הוי תשלומין יפה, ולפ"ז י"ל דס"ל לרש"י דבנדבה כמו בנדר מחויב משום הפסד מצוה– ומעתה יש לחלק אם המצוה הוי משום הפסד קרבן או משום הפסד מצוה, אם החיוב משום הפסד קרבן ומשום דהבעלים מחויבים באחריות הוי רק גורם לממון ולרבנן לא הוי כממון, אבל אם החיוב משום הפסד מצוה, אם הפסד מצוה מקרי מדינא ממון הוי הפסד ממון ולא גורם דהפסד מצוה מיד ומתורץ קושי' הפ"י.
ולפ"ז י"ל דכך איבעי' דרבא בב"ק באמר הרי עלי עולה והפריש שור, דכמ"ש הוי באמת כנדר שור, כיון דהפריש שור הוברר דמתחלה בכך נתכוין, אבל יש לעיין בהזיק או גנב דיש לחייבו חדא מצד הפסד קרבן שמחייבו להביא אחרת, שנית משום הפסד מצוה, והנה משום הפסד מצוה כיון דהמנהג כך הוא די בכבש לרבנן ובעו"ה לראב"ע ובזה קיים המצוה דעולה, רק דיתחייבו הבעלים להביא שור מצד נדרם, וע"ז הוי רק גורם לממון. אך בזה מסופק רבא אף דאין לחייב הגנב רק משום פסידא דמצוה ולא משום הגורם לממון, אם המצוה נשתלם בשם עולה דקביל עלי' או דמצי למימר מצוה מן המובחר בעינא וע"ז מסקו דמצי פטר נפשי' וכו', העולה מכ"ז אי מצד פסידא דממון אין לחייבו משום דהוי רק גורם לממון. ולענין פסידא דמצוה די בתשלומי מצוה בזה אין לו תביעה למצוה מן המובחר. אבל באתרוג הגזול דלא הוי גורם מחויב פסידא דממונו ויש לו למימר לדידי שוה לי.
ולפ"ז גם בנדר אינו מחויב יותר מבנדבה משום דעל שניהם החיוב רק על פסידא דמצוה משו"ה נקטו סתמא חייבין דאין לחלק ביניהם לענין כמות התשלומין, וכ"ז בגנב דאינו חייב רק משום פסידא דמצוה, ולא משום אחריות הבעלים דהוי רק גורם לממון אבל בבעלים גופייהו כמ"ש י"ל בהפריש שור דאדעתא דהכי מתחלה נתכוין והוברר הדבר למפרע דכך הי' נדרם, ע"כ מחויב להביא שור וזה להפך מסברת התוס' שכתבו דבנודר עצמו פשיטא דמצי פטר נפשי' וכו' וצריך עיון, ולפ"ז האיבעי' דהגמ' ב"ק אתא אליבא דהלכתא דגורם לממון לאו כממון, וזה הפך מפרש"י שם וצ"ע. והנה מרש"י נראה דבנדר הסברא פשוטה יותר דמחויב מבנדבה שכתב ואי נמי נדבה וכו', ולכאו' י"ל להפך דבנדבה מחויב בודאי ובנדר יש לפטרו. דאף שכתבתי דבתשלומי הקרבן בנדר הוי אותו המצוה עצמה משום דמחויב באחריות י"ל דבנדר פטור לגמרי ובנדבה חייב. בנדבה דאינו מחויב באחריות בפיגול הפסיד לו המצוה. דאינו מחויב להביא אחרת, ואם יבוא הוי נדבה חדשה, (ומה שמזיק להקדש אינו מחייבו דלדעת התוס' והרמב"ם מזיק אדם הקדש פטור) אבל בנדר דמחויב באחריות א"כ לא הפסיד מצות דאותו מצוה בעצמה עוד עליו לקיים באחרת. ולא הוי רק הפסד קרבן ובזה הוי רק גורם לממון דאמרי' לאו כממון דמי, וא"כ קיימא קו' הפ"י על נדר.
וי"ל אף דאמרינן דגורם לממון לאו כממון דמי אין הגורם לממון דבר הפטרו, דאין לומר דיפטרנו מחיובו במה שמזיק לחבירו. רק דאינו דבר המחייבו, וא"כ אם מצד הפסד מצוה מחויב, רק משום חיובו להביא אחרת יפטר. אין זה דבר הפטרו, וא"כ גם בנדר מחויב משום הפסד מצוה, ויותר י"ל, דעלינו לדון על הפסד קרבן, ועל הפסד מצוה גם יש לדון אם נחייב את המזיק על שעת ההיזק כפי מה שהוא או כפי מה שיהי' אחר כן. אבל זה דבר ברור כי אין לדון על א' על שעת ההיזק ועל השני על שעה שאחרי כן דזה יהי' תרתי דסתרי אהדדי, וא"כ ממנ"פ מחויב אם נדון על שעת ההיזק ואין כאן עוד הפסד קרבן, כיון דשל הקדש הוא, א"כ יתחייב מצד הפסד מצוה דאיכא בשעת ההיזק, ומה נאמר דאינו מחויב משום שיקיים המצוה אח"כ בהבאת קרבן אחר וליכא הפסד מצוה על כרחך דנין על ההיזק לאחר מכאן א"כ יתחייב מצד הפסד קרבן, דבעת ההוא ודאי יש הפסד ממון, מה נאמר דאין לחייבו משום הפסד קרבן משום דדנין על שעת ההיזק ואז הוי רק גורם לממון, א"כ איכא הפסד מצוה, וא"כ ממנ"פ מחויב אם נאמר גורם לממון כממון, דנחייבו על שעה שאח"כ וליכא הפסד מצוה, חייב משום דגורם כממון דמי ואי נאמר גורם לאו כממון, יש הפסד מצוה ומתו' קו' הפ"י.
ועוד יש חילוק בין הפסד מצוה ובין הפסד קרבן דאם נאמר משום הפסד קרבן הוי היזק שאינו ניכר:
ואם נאמר משום הפסד מצוה הוי היזק ניכר. דהנה בעבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו בגיטין מ"ג אמר רב שחררו רבו ראשון, וכתבו התוס' לרב דהשחרור מדאו' הוי היזק ניכר אף דאינו ניכר השחרור בעבד. מ"מ מקרי היזק ניכר, כיון דיצא לחירות מדאורייתא. וכן הקשו בריטב"א וברשב"א ברב דאיירי בשחררו רבו ראשון למה לא יהי' היזק שאינו ניכר, ותירץ הריטב"א כיון דעבד יוצא לחירות לגמרי הוי היזק ניכר. וכן הקשה ממוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו נימא דהוי היזק שאינו ניכר דאינה ניכרת המחילה בהשטר, ותירץ כיון דנמחל לגמרי הוי היזק ניכר, וכן הקשה ברשב"א והוסיף עוד בתירוצו על תי' הריטב"א בעבד דיוצא לחירות, לא יוכל לומר הרי שלך לפניך והוי כמוציא מיד הלוקח ונותן להעבד, וכן במוכר שט"ח ומחלו הוי כמוציא מיד הלוקח ונותן ללוה ע"ש – ונראה שיש חילוק בסברתם, להריטב"א הטעם אף דדבר המזיק אינו ניכר מ"מ כיון דנפסד לגמרי ואין ממונו עוד בעולם הוי היזק ניכר, והרשב"א עוד מוסיף בסברתו. דיש חילוק בין מזיק לגזלן, דהא דפוטר באינו ניכר רק במזיק, אבל בגזלן אין סברא לפטור משום זה רק היכי דיכול לומר הרי שלך לפניך פטור. אבל היכי דלא שייך לומר הרי שלך לפניך אף דאינו ניכר ההפסד חייב בגזלן ולפיכך כתב כיון דלא יכול לומר הרי שלך לפניך הוי כמוציא מזה ונותן לזה, הפי' דלא הוי בגדר מזיק רק בגדר גזלן, ועכ"פ נלמד מזה בהיזק אף דאינו ניכר דבר המזיק, אם נפסד לגמרי מקרי היזק ניכר, ולפ"ז יש חילוק אם דנין משום הפסד קרבן, הפיגול הוי היזק שאינו ניכר כיון דהקרבן ישנו בעולם רק דנפסל ופסולו אינו ניכר, אבל אם דנין משום הפסד מצוה, המצוה חוץ מהקרבן, הפסיד המצוה לגמרי, ומה שאינו ניכר המעשה ע"י מה הפסיד המצוה לא יזיק לזה כמ"ש. א"כ הוי היזק ניכר, ולפ"ז יקשה למה נקטו בגמ' כהנים שפגלו להיזק שאינו ניכר דלפמ"ש משום הפסד מצוה הוי היזק ניכר. והפסד המצוה מ"ש משאר הפסד.
והנה מהגמ' דחולין וב"ק שהבאתי נראה דרק בקדם אחר וכסה חייב, וכן נראה מלשון כל הפוסקים, ועיין בחו"מ שפ"ב וכן הורו כל היכי שמונע הבעלים מלעשות המצוה ועשה הוא המצוה חייב ע"ש, נראה מזה דמשום הפסד המצוה לבעלים גרידא לא מחייב רק היכי דהוא עשה המצוה, וצ"ע בהטעם בשלמא אי משום קנסא י"ל דחז"ל לא קנסוהו רק בכה"ג שהוא עשה המצוה, אבל להרי"ף וכמ"ש התוס' ורא"ש וש"ג ס"ל כן דהוי ממון מדינא, לא הי' לנו רק לדון מה דאיכא הפסד לבעלים מ"ש אם הוא עשה המצוה או לא, וכי משום דלא הוא עשה המצוה לא הפסידו הבעלים, מ"ש משאר מזיק דעלמא, וי"ל הא דמחייבי' משום הפסד מצוה, רק היכי דהמצוה הי' בעולם ואחר הפסידו, אבל היכי דהוי רק בעולם דבר שנוכל לקיים בו המצוה כמו דם דנוכל לקיים בו מצות כסוי, הדם אינו נקרא מצוה, והפסידו לא הוי הפסד מצוה אלא הפסד דם, רק שמונע בהפסדו שלא יוכל לבוא לידי מצות כיסוי, אין לחייבו ע"ז וטעמו מבורר, דלו יהא שהפסד מצוה הוי הפסד ממון מדינא, מ"מ לא עדיף מהפסד ממון ממש, ואם בהפסד ממון ממש, אמרינן גורם לממון לאו כממון דמי. גבי הפסד מצוה ג"כ גורם הפסד מצוה לא הוי כממון. ובמה שמאבד הדם הוי גורם להפסד מצות כסוי הדם, אכן בעשה האחר המצוה דאיכא מצוה בעולם הוי הפסד מצוה ומחויב מדינא, ולפ"ז בפיגול אף דיש מצוה וחיוב בקרבן להקריבו, מ"מ עיקר המצוה בקרבן זריקתו ואכילת מזבח ואכילת הבעלים או הכהנים, ואם פיגל הרי פסלו לקיום המצוה, אבל אין המצוה בעולם ע"כ לא מקרי הפסד מצוה ולא נשאר רק הפסד קרבן וזה הוי היזק שאינו ניכר, אבל בשחטו שלא לשמו הקרבן כשר אלא שלא כלה לשם בעלים, הפסידו המצוה שהוא בעולם מקרי הפסד מצוה והוי היזק ניכר כמ"ש, ומתורץ קו' המל"מ דלפמ"ש המתני' אתא לאשמעינן דין היזק שאינו ניכר ושחטו שלא לשמו הוי היזק ניכר ולפיכך נקטו רק כהנים שפגלו, דלית בי' משום הפסד מצוה רק משום הפסד קרבן והוי היזק שאינו ניכר, אבל לפ"ז קיימא יותר קו' הפ"י דע"כ המתני' דנקט פיגלו ולא שלא לשמו, משום דפיגלו הוי היזק שאינו ניכר משום דהוי רק הפסד קרבן וא"כ הוי רק גורם לממון וקשה הא לרבנן לא הוי כממון.
ולפי האמור יש להקשות על האיבעי' דרבא בב"ק שהבאתי ואמרתי דשם משום הפסד מצוה החיוב לשלם, ושם בגנב הא לא עשה מצוה ולפמ"ש בלא עשה מצוה ליכא משום הפסד מצוה, זה אינו דכל זמן שהקרבן בעין ביד הגנב הקרבן בעולם אשר עליו שם המצוה להקריבו, וחייב הגנב משעת הגניבה, ובשעת הגניבה הוי מצוה בעולם, משא"כ בפיגל כיון דפסלו בהיזקו איבד הקרבן מלעשות בו מצוה, ועיקר המצוה מזריקה ולהלאה אבל יש ליתן עוד טעם אחר למה בעי' בהפסד מצוה שיעשה האחר המצוה שיהי' חייב על זה. דהנה עיקר החיוב בהפסד מצוה, נראה כמ"ש רש"י בנדבה שקשה הוא בעיניו ולהביא דורון הוא מבקש. וכן הוא בכל מצוה קשה בעיניו להפסיד מצוה ולקיים מצוה הוא מבקש.
והנה בתוס' כתבו בצורם אוזן בכור הוי היזק שאינו ניכר משום דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימו, מזה נלמד אף דדבר המזיק ניכר. דניכר המום מ"מ היכי דלא ניכר לנו היזקו כמו בבהמה, אף דברצונו שתהי' ראוי' למזבח, וא"כ יהי' היזק ניכר מ"מ הוי אינו ניכר כיון דלא ניכר הרצון בזה, וכן י"ל בהפסד מצוה אף דלפמ"ש היכי דהפסיד לגמרי מקרי היזק ניכר לסברת הרשב"א והריטב"א וכן בהפסד מצוה הפסיד לגמרי, מ"מ משו"ה הוי אינו ניכר כיון דעיקר היזקו תלוי ברצון הבעלים אם קשה בעיניהם ומבקשים לקיים המצוה, וזה אינו ניכר לעין, ולפ"ז נדבה וכן שאר הפסד מצוה מקרי היזק שאינו ניכר– ועיין בראב"ד פ"ז מחובל ובהה"מ שכ"כ הרמב"ן בהיזק שאינו ניכר היכי דמתכוין להנאתו פטור דלא קנסו בכה"ג, ולפ"ז בהפסד מצוה יהי' פטור בכל גווני דאם לא עשה האחר המצוה כמ"ש ליכא הפסד מצוה כיון דהמצוה אינו בעולם, ואי עשה האחר המצוה הרי מתכוין להנאתו שיקיים הוא המצוה ולראב"ד ורמב"ן בכה"ג פטור, אבל י"ל כמ"ש בשם הרשב"א לחלק בין מזיק לגזלן, דרק במזיק היזק שאינו ניכר פטור אבל בגזלן אין נ"מ בין ניכר ההיזק או לא, רק היכי די"ל הרי שלך לפניך יכול הגזלן לפטור א"ע וא"כ י"ל בלא עשה האחר המצוה פטור משום דהוי היזק שאינו ניכר, וגם אין המצוה בעולם אבל בעשה אחר המצוה הוי בגדר גזלן שגזל מחבירו המצוה ועשה הוא כמו שכתב הרשב"א בשחרור עבד ובמחילת שטר חוב ואף באינו ניכר מחויב.
וי"ל עוד דבכל מעשה היכי שמחייב אדם את חבירו ע"י מעשיו, מקרי מזיק, שהרי מחייבו ומשעבדו כמו דאמרינן בפטור השעבוד בעבד או במחילת החוב, כן בחיוב היכי דמשעבד גוף חבירו ע"י מעשיו, ולפ"ז יש להקשות למה נאמר דפגול מקרי גורם לממון הרי בפגול עושה ע"י שמפגל הקרבן ב' דברים, א') שמביא הפסד בקרבן ב') שמחייב עי"ז הבעלים ומשעבד גופם ואם הגם משום ההפסד קרבן מקרי גורם לממון משום דעתה בשעת היזקו הוי רק הפסד הקדש, והפסידו בא לאחר מכאן ע"י הבאת קרבנו. אבל במה שמשעבד גופו שיתחייב להביא קרבן אחר, חיובו ושעבוד גופו נעשה מיד בשעת ההיזק, וזה לא הוי גורם רק היזק מיד, וי"ל באמת החיוב ושעבוד שמחייב ומשעבד הגוף מקרי היזק אבל אינו ניכר היזקו דלא ניכר לעין השעבוד הגוף, ולפ"ז בפגול ממנ"פ פטור, אי משום הפסד קרבן הוי גורם לממון, ואי משום שעבוד גופו שמשעבדו הוי אינו ניכר, וא"כ עתה דאנן מחייבין בהיזק שאינו ניכר עכ"פ מדרבנן תו לא הוי גורם לממון, רק ממון ממש ומתורץ קו' הפ"י, ואין להקשות לפ"ז בגונב קדשים למה מקרי דבר הגורם לממון דבגנב באמת יש לדון באמת על ב' דברים א') משום דהוי גנב על הקרבן ב') דהוי בגדר מזיק במה שמשעבד הבעלים להביא אחרים, והנה משום גנב על הקרבן אין לחייבו משום דהוי רק גורם לממון לגבי הבעלים, ומשום מזיק אין לחייבו, דאף דהוי מזיק, הוי היזק שאינו ניכר וכיון דהוי גנב, גנבו להנאתו, והיכי דלהנאתו מתכוין לראב"ד ורמב"ן פטור בהיזק שאינו ניכר, ואף להרמב"ם בפ"ז מחובל דלא ס"ל כן ע"ש, הכא מודה דלא שייך חיוב בהיזק שאינו ניכר, דהטעם החיוב משום שלא יהי' וכו' והכא בגנב כ"ז דאיכא הגניבה בעולם מחויב להחזיר, ועל היזקו החיוב בשעת ההיזק, היינו בשעת הגניבה, ובשעת הגניבה בלא"ה מחויב להחזיר כ"ש טעם החיוב על היזק שאינו ניכר, וכ"ז בגנב אבל בפגול הוי רק מזיק לבד וחייב באינו ניכר, או מדאו' לחזקי' או מדרבנן לר"י, ממילא אין כאן גורם לממון.
אכן יש לעיין עוד בנדבה דאין משעבד הגוף דליכא עליו אחריות וכמ"ש היכי דהמצוה אינו בעולם ליכא הפסד מצוה משום מה יהי' חייב, י"ל לפמ"ד בזבחים מ"ג אר"י אר"י פגול נותר וטמא שהעלן לגבי מזבח פקע איסורייהו ואם עלו לא ירדו ע"ש י"ל דגם בפגול שם מצוה על הקרבן כיון דאם עלו לא ירדו. וכן יש לעיין בשחטו שלא לשמו דלפמ"ש כיון דהמצוה בעולם מקרי היזק ניכר, וכפמ"ש הוי אינו ניכר מצד דתלוי ההיזק ברצונו, וי"ל בשחטו שלא לשמו דכשר הקרבן הוי בגדר גזלן דהוי כמוציא המצוה מהבעלים ונותנו לאחר, ובגזלן לא יזיק האינו ניכר.
[החידושים אלו על סוגי' זו כתבו אאמו"ר ז"ל בימי חרפו] גיטין נ"ד ע"ב במתניתין הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ובגמ' שם נ"ג ע"א פרש"י חייבין לשלם דמיהן לבעלים שהרי צריכין להביא אחרים תחתיהם וא"נ נדבה קשה הוא בעיניו שהרי להביא דורון הי' מבקש ע"ש, א') עיין בפ"י דלרש"י ס"ל אדם המזיק הקדש חייב מדאורייתא מדפירש לחזקי' דאי במזיד מדינא חייב מדאורייתא, וע"כ הקשה למה פרש"י חייבים לשלם דמיהם לבעלים והרי גם להקדש חייב. ותירץ כיון דבאמת הבעלים צריכין לשלם להקדש אין הפסד להקדש, ע"כ פי' חייבים לשלם לבעלים. אבל הקשה כמה לי' לרש"י לאוקמא בנדר או בנדבה לוקמא בקרבנות צבור, והניח בקושי' ב') ההיא דאתא לקמי' דר' אמי ואמר ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתי לשמה א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן וכו' דמשמע דאי הוי ביד הסופר הי' נאמן והקשה הרא"ש ובשאר הראשונים למדס"ל דנאמן משום מגו דבידו, כיון דכבר נכתבו אין בידו לפסלו. (וקו' זו אי אמרינן דר"א כאביי ס"ל] ג') ההי' דאתא לקמי' דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עבדתי לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך שנאמן וכו' והקשו הראשונים והאחרונים דאם גם ביד הלוקח נאמן מצד מתוך שנאמן וכו' למה שאל אותו ס"ת ביד מי,
בגמרא אמרינן משום ר"י מה אעשה שהתורה האמינתו והיכן האמינתו כה"ג ביוה"כ יוכיח וכו', ודלמא דחזי בפשפש, ופרש"י כל הזאת הדם בהיכל דשם הפשפוש בדרום ובצפון, ובלפני ולפנים איכא לול, והוי מצי לאקשויי והא חזי בלול, ונראה לתרץ דהראב"ן הקשה מובא בטיב גיטין מאי קאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח והא פר של כה"ג ביוה"כ משל כה"ג, ותירץ דעיקר הראי' משעיר של יוה"כ דמשל צבור, ולדידי נראה לתרץ דאיתא ביומא מ"ד וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מתמידין ומוספין דבחטאות הפנימי' בהקטרה ובמעשה הדם צריך לפרוש כל אדם ורק זה המקטיר נשאר שם דאל"כ עוברים על כל אדם לא יהי' באוהל מועד בבואו לכפר, דאתי' כפרה כפרה מיוה"כ ע"ש. ולפ"ז יקשה למה אמרינן מכה"ג ביוה"כ, לימא מכהן המקטיר או המזה בחטאות הפנימית בהיכל דאיתא בכל יום, וביותר קשה לרש"י דגם ביוה"כ פירש על הזאה בהיכל מדקאמר דחזי בפשפש דפשפש רק בהיכל, וי"ל כיון דבשאר חטאות הפנימית גמרינן מפר של יוה"כ אמרינן כה"ג ביוה"כ יוכיח, וא"כ י"ל דבאמת כן הקושי' וההוכחה מכהן המקטיר או המזה בחטאות הפנימית בהיכל ומה דקאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח משום דמשם גמרינן. ואדרבה מכה"ג ביוה"כ אין ללמוד כקושי' הראב"ן דהפר משלו והקושי' רק משאר חטאות הפנימית בהיכל והוא משל צבור ומיושב קו' הראב"ן ושפיר קמקשו דחזי בפשפש, ולא בלול דהוי בלפני ולפנים דשם בלא"ה נאמן דהפר שלו עוד י"ל קו' הראב"ן לפמ"ד בגמ' (יומא נ"א) שאני בי גזא דאהרן דרחמנא אפקרא לגבי שאר אחיו הכהנים, א"כ אף דכה"ג מביא משלו אינו בעליו ממש ואין לו חלק בו אלא כשאר אחיו הכהנים, ונ"מ בעדותו לגבי אחרים, אבל בזה יש לדון חדא אף דלכל הכהנים חלק בו כמוהו מ"מ בפיגל הפסיד רק שלו, דהא צריך להביא פר אחר משלו. ב') אף אי נימא דמ"מ בשעת ההפסד הפסיד לאחרים היינו לשאר הכהנים, מ"מ גם לו יש חלק בו, וא"כ מתוך שנאמן להפסיד שלו נאמן להפסיד גם לאחרים, אבל על אלה הדברים יש עיון.
הר"ח פי' דר' אמי כרבא אתי' ואיירי דכבר נכתב הס"ת ולא אמר לי' בשעה דאשכחי' והקשה הרשב"א מאי הקשו על ר' אמי דאמר בטהרות שעשיתי עמך וכו' דאינו נאמן מכה"ג ביוה"כ דהתורה האמינתו, די"ל שאני בכה"ג דודאי מיד אמר לישראל דפיגל ואפי' לרבא בכה"ג נאמן, ונראה לתרץ קו' הרשב"א דעיין בפ"י הטעם דבידו כבר נאמן משום דהימני' כמו דאמרינן (גיטין ס"ד) גבי בעל אומר לפקדון והשליש אומר לגירושין השליש נאמן משום דהימני' וזה שייך במסר לשומר או לפועל, דביד הבעלים למסור למי שבוחרי' בו ומאמינים לו, אבל בכה"ג אי אפשר בלא"ה דכך גזירת התורה דהוא יקריב, אדם אין שום הוכחה דהצבור הימנוהו והוי רק כשאר עד ושפיר קאמרי כה"ג ביוה"כ יוכיח, ואין לומר דעכ"פ התורה האמינתו וכי יגרע כח נאמנות התורה שהאמינה לו מכח הדיוט דנאמן משום דהימני', זה אינו דודאי אם כבר האמינתו התורה עדיף מהימני' דהדיוט, אבל השאלה למה האמינתו התורה, וע"כ דאיכא טעם למה האמינתו, משום דנאמן בעדותו, וא"כ ממה דהאמינתו התורה מוכח דנאמן עד דעלמא, ושפיר קאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח – עיין בריטב"א שכתב על הא דר' אמי דאמר שורת הדין אינו נאמן ולא אמר רק אינו נאמן, נראה דרק משורת הדין אינו נאמן אבל מ"מ נאמן, והיינו משום דמדינא היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק, ולא קמפסיד לעצמו מידי ע"כ אינו נאמן. אבל עתה דמדרבנן חייב וקמפסיד לעצמו בעדותו נאמן משום מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן להפסיד לאחרי' ע"ש, ולפ"ז יקשה לחזקי' דס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק ומדאו' חייב א"כ מאי קאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח והא שם קמפסיד לעצמו בעדותו דחייב לשלם ומנלן דעד דעלמא נאמן. זה אינו דהכא אליבא דר"י קיימי' דאי"ל דמדאו' אינו היזק, וא"כ תלוי' ההוכחה דע"א נאמן באיסורי' מכה"ג ביוה"כ בפלוגתא דר"י וחזקי', וביותר קשה דלענ"ד אברר דבפגול גם לר"י שמי' היזק וא"כ מאי קמתמה על ר' אמי מכה"ג, שאני בכה"ג ביוה"כ דחייב לשלם והפסיד לעצמו בעדותו משו"ה נאמן משא"כ בטהרות שנטמאו.
בגמרא לעיל נ"ג הקשו מהעושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים לחזקי' גם בדיני אדם ליחייב, והקשה במהרש"א והוא קושי' הראב"ד והא גם לר"י קשה דתנא פטור מדיני אדם ולר"י חייב מדרבנן עכ"פ, הוכיח מזה הראב"ד דבהיזק שאינו ניכר אם מכוין להנאתו פטור, ועיין בהה"מ דלרמב"ם לא ס"ל כן וא"כ הקושי' במ"ע לשיטת הרמב"ם, ונראה לתרץ דיש לעיין בהיזק שאינו ניכר דפטור מדאו' אי חייב לצאת ידי שמים וראיתי לאאמו"ר הגאון ז"ל בחיבורו עמ"ס גיטין שעמד על זה וכתב דקשה לפמ"ד במקום דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, והא פגול הוא לא שכיח שיעבור על איסור ויפסיד קדשים. אבל זה אינו, דאמרינן בצריכותא דלעיל (נ"ג) מטמא דלא שכיח וכו' הרי דתקנו גם בלא שכיח. אמנם הוא גופא צריך ביאור למה גזרו בלא שכיח. והן קיי"ל ג"כ גזירה לגזירה לא אמרינן, כפי' ההבנה הפשוטה דחכמים לא גזרו בכה"ג, אבל לעד"נ כי הכוונה בזה דחכמי' אינם יכולים לגזור בשה"ג, והטעם דעי' ברמב"ם פ"ב מה' ממרים ה"ט הואיל ויש לב"ד לגזור וכו' אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה ע"ש ובראב"ד שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו לסייג ולמשמרת אין בו משום לא תוסיף וכו' וכתב בכ"מ דגם הרמב"ם ס"ל כן ונראה כונתם כיון דאמרה תורה ושמרתם את משמרתי עשו משמרת, הרי דאמרה תורה דיעשו משמרת וע"כ אינו בכלל לא תוסיף דהם עושים כמו שצותה התורה, וכ"ז בגזירה חדא דהוי משמרת אבל גזירה לגזירה דהוי משמרת למשמרת זה לא צותה התורה, וא"כ הוי בכלל לא תוסיף. ומעתה במלתא דשכיחא צריכין המשמרת הוי בכלל ציווי התורה, אבל בלא שכיח דאין צריך למשמרת על זה לא צותה התורה הוי בכלל לא תוסיף, וא"כ הכא דלא שכיח הוי בבל תוסיף [ואין לומר כמו שמסופק אאמ"ו הג' ז"ל בחיבורו על גיטין אם גזרו בלא שכיח היכי דתקנו בשכיח, ולענין משיכה (ב"מ מ"ו) נראה דלא גזרו, וכן איתא בעירובין ס"ג ע"ש וכפמ"ש השמ"ק כתובות לתרץ למה חששו שתנשא בד' בשבת שלא תתקררה דעתו והא אמר"ל זנות לא שכיח ותי' כיון דתקנו שקדו חששו גם על לא שכיח ע"ש י"ל כ"כ כאן כיון דגזרו על שכיח גזרו ג"כ על לא שכיח. זה ניחא למאן דיליף קנסא מקנסא אבל למאן דלא יליף קנסא מקנסא, מ"ב דע"ז בפ"ע קנסו ואיך קנסו בלא שכיח] גם הפ"י (ר"ה ט"ז) הביא דמה שהי' סברא בשעת מתן תורה ולא צותה התורה אין יכולין לגזור ע"ש והכא הטעם שלא יהי' כל או"א הולך ומטמא וכו' מעולם היתה ע"ש, אבל יש לעיין בהיזק שאינו ניכר אי חייב לצאת ידי שמים, ברש"י שפי' חייב בדינא שמים פורענות לשלם לרשעים במתכונין להפסיד לישראל ע"ש. נראה דהוי רק פורענות אבל לא חיוב לצאת, יד"ש. אבל במהר"ם מינץ הראשון סי' ק"א איתא דמכריזין עליו וגם אינו פטור מדיני שמים עד שיפייס וירצה את הניזק בגרם הפסד ומחלק בין עובר על מי שפרע שלא היזק לו מכיסו, ובין גרם הפסד שהפסיד לו מממונו גם הביא, ראי' דחייב לצאת יד"ש, מאתנן דאמרה תורה אפי' בא על אמו ומדהביא ראי' מאתנן מוכח דס"ל דחייב לצאת ידי שמים וכן הביא באגודה דחייב לצאת יד"ש ואי תפס לא מפקינן מיני', ועיין בר"ן פ' הכותב גבי ינתנו לכושל שבהן הקשה כיון דהדין דיחלוקו האיך גוזלין האשה ונותנין לכושל ותירץ כיון דקדם וגבה גבה מן הדין אנו מגבי' לבע"ח תחילה משום טעמא דיותר משהאיש רוצה וכו' ע"ש כונת הר"ן אם קדימת הגבי' מהני כח ביד הב"ד לגבות תחלה עבור מי שרוצין לגבות בשבילו וא"כ הוא הראשון, וכן הסברא נותנת בכ"מ דמהני תפיסה ביד הב"ד לתפוס עבורו ואין זה תקנה חדשה. ושפיר תקנו בהיזק שאינו ניכר כיון דחייב לצאת יד"ש ומהני תפיסה הב"ד תופסים עבורו ודפח"ח ש"י.
ובזה מתורץ קו' הראב"ד ומהרש"א דלר"י דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק מדינא. א"כ איך יכולין חז"ל לתקן לשלם בעושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת, הא לא שכיח שיפסיד פרת חטאת וכו' אבל מכיון דחייב בדיני שמים. וכמ"ש האגודה ומהר"ם דחייב לצאת יד"ש ומהני תפיסה, ביד חכמים לתקן כי המה התופסים בשבילו, וא"כ צריך לומר דחייב בדיני שמים, ועי"ז חייב בתשלומין מדרבנן ורק לחזקי' דס"ל דמדאו' חייב קו' הגמ' בדיני אדם ליחייב, ובזה יש לפרש התוס' שכתבו על מנסך קלב"מ, ומטעם שלא יהי' כל או"א הולך וכו', אין לחייבו משום דלא מחייבין היזק שאינו ניכר טפי מהיזק ניכר ע"ש והקשו המפרשים מה ס"ד דהתוס' דלחייבו משום שלא יהי' כל או"א הולך וכו', וכי החיוב מדרבנן עדיף מחיוב התורה, ואם בחיוב מהתורה פוטר הקלב"מ מכ"ש בחיוב רק מדרבנן, ובמ"ש מובן כיון דבקלב"מ חייב לצאת יד"ש ומהני תפיסה, אפשר דחכמים תקנו שהם תופסים עבורו ע"ז אמרו דלא מחייבים יותר מבהיזק ניכר והנה מ"ש אאמו"ר הגאון ז"ל דמרש"י שפירש פורענות לשלם לרשעים וכו' נראה דאינו חייב לצאת יד"ש, אפשר לומר דגם אי חייב לשלם לצאת יד"ש, דייק רש"י במה שאמרו חייב בדיני שמים, דמשו"ה אמרו כן אם אינו משלם דאי"ל פורענותא בידי שמים. אבל מסוף דבריו "שמתכונין להפסיד לישראל" נראה דאינו חייב לצאת יד"ש דלענין חיוב אין חילוק בין מתכונין להפסיד או לא, דלענין חיוב אין חילוק בין שוגג או מזיד דאדם מועד לעולם, וע"כ דרק פורענותא ביד"ש, ובזה יש חילוק בין מתכוין או לא, אבל לדידי נראה דבהיזק שאינו ניכר יש חילוק בין מזיד לשוגג לענין חיוב לצאת יד"ש, דיש להקשות על סברת המהר"ם דחייב לצאת יד"ש משום דמפסידו מכיסו ודמי לאתנן, דיש חילוק ביניהם, דגבי קלב"מ הטעם משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות, וא"כ באמת חייב על שתיהם, רק דהב"ד אין יכולין לחייבו ומשו"ה מחויב לצאת ידי שמים, וכן באומר גזלתי ואינו יודע וכו' דעליו החיוב השבה ואינו יודע למי חייב לצאת יד"ש, אבל הכא בהיזק שאינו ניכר, אם יש סברא לחייבו משום דמפסיד לו מכיסו למה לא חייבתו התורה חיוב גמור ואי אין סברא לחייבו להוציא ממנו בע"כ, מה הסברא דלחייבי לצאת יד"ש.
ונלע"ד להסביר כפמ"ד ב"ק ק' במחיצת הכרם שנפרצה בנתיאש הרי זה קידש וחייב באחריותו ע"ש והקשו בתוס' והא הוי היזק שאינו ניכר ותי' דניכר ע"י שנפרצה המחיצה דהוי כלאים. והקשו א"כ מטמא בראינו שרץ ע"ג טהרות להוי היזק ניכר ותי' דבעינן שהוכשרו וזה אינו ניכר ע"ש ואף דאפשר שראינו גם נתלחלח במים מ"מ בעי' דניח"ל וזה אינו ניכר:
מדברי התוס' נלמד אף דבדבר הניזק אין שום הכר נזק ולא שום שינוי, מ"מ כיון דרואין דבר המזיק ידענו ע"י ההיזק הוי היזק ניכר, ומעתה בעושה מלאכה בפרת חטאת למה מקרי היזק שאינו ניכר, הרי ידענו דהי' פרת חטאת ורואין עושין בה מלאכה, וא"כ בההי' שעתא ניכר הזיקו, וי"ל דמלאכה הנעשית מאלי' אינה פוסלת ובעי' דניח"ל והאי אינו ניכר, (ולפמ"ש בתוס' דסתם לאו למזבח קיימו בלא"ה אינו ניכר.) אבל יקשה למה לא יהי' פיגול בכלל היזק ניכר. דהרי ראינוהו מזה ובשעת הזאה שמענו דפגול כיון דחזי בפשפש, ומ"ש משרץ ע"ג טהרות, דאי לאו דבעי' הוכשר וניח"ב, הוי היזק ניכר.
וי"ל כדאיתא בסנהדרין ס"ה מגדף לא מקרי מעשה אף דעקימת שפתיו הוי מעשה משום דישנו בלב ופרש"י דעיקר תלוי' במחשבה, דאם מחשבתו אינו לגידוף לא הוי מגדף והקשו בתוס' גם במשתחוה בע"ז למה יתחייב. ותירץ דשאני מגדף דכתיב ממך יצא חושב וכו' הכתוב תלאו במחשבה ע"ש וכן בפגול אף דלפמ"ש בתוס' בעי' דיבור ועיין בפ"י, מ"מ מקרי מחשבת פגול. ובתורה כתיב לא יחשב התורה תלאה במחשבה וזה אינו ניכר, ועתה נחזי אנן להתוס' אם ניכר דבר המזיק ורואין ההיזק אף דאינו שום הכר בניזק מקרי היזק ניכר, וא"כ יש חילוק בין מזיק ובין ניזק להניזק אינו ניכר לא במטמא ולא בפיגול, אבל המזיק היודע שמטמא או שמפגל באותו שעה ניכר בו ההיזק, וא"כ בכל היזק שאינו ניכר הוי רק לניזק אינו ניכר אבל לגבי המזיק הוי ניכר, וא"כ לתחייב המזיק וי"ל דאמת מצד המזיק יש חיוב אבל כיון דלגבי הניזק אינו ניכר, הניזק אינו יכול לתבוע לפיכך פטור, וזה פירוש הברייתא פטור מדיני אדם דהב"ד אינו יכול לחייבו דאין הניזק יכול לתבוע, אבל לגבי המזיק הוי ניכר ומצדו יש חיוב ע"כ חייב בדיני שמים היינו לשלם לצאת יד"ש וכ"ז במזיד כמ"ש רש"י שיודע שפסולה בכך לגבי המזיק הוי בשעת ההיזק ניכר ההיזק, אבל בשוגג שאינו יודע שפסולה בכך, א"כ בשעת ההיזק אינו ניכר גם למזיק ההיזק רק אח"כ כשנודע לו הפיסול ובעת ההוא גם לו אינו ניכר ולפיכך בשוגג פטור גם מדיני שמים. וא"כ י"ל דגם לרש"י יש חילוק בין שוגג למזיד, וממילא י"ל לרש"י ג"כ דחייב לשלם לצאת יד"ש, ויש לחלק בין הדיוט להקדש בהדיוט רק לגבי מזיק באינו ניכר הוי היזק ניכר אבל לא לגבי ניזק, אבל בהקדש דהוי לגבוה קמי שמי' גלי', א"כ גם להקדש הניזק הוי ניכר ולפיכך יש לחייבו אף בדיני אדם, וא"כ גם לר"י חייב דהוי היזק ניכר וא"כ מאי תני עלה מפני תיקון העולם, וי"ל בנדר היכי דהבעלים משלמין להקדש החיוב תשלומי נזק רק לבעלים ולבעלים אינו ניכר לפיכך תני עלה מפני תיקון העולם, וכ"ז בנדר או בנדבה אבל בקרבנות צבור דההיזק להקדש הוי היזק ניכר, ומובן פרש"י חייבים לשלם דמיהם לבעלים כיון דהתשלומין לבעלים הוי אינו ניכר ורק מתיקון העולם חייבים, משא"כ בקרבן צבור גם לר"י הוי היזק ניכר ומאי תיקון העולם דקתני ומתורץ קו' הפ"י, ובזה נסתר תירוץ הראב"ן דכה"ג ביוה"כ יוכיח העיקר הוכחה משעיר דהוי קרבן צבור ולפמ"ש בקרבן צבור הוי פגול היזק ניכר וחייב וא"כ נאמן מתוך שנאמן להפסיד לעצמו ואין ראי' לעד דעלמא דנאמן.
ונראה לומר מה דמפרש הריטב"א הא דאמר ר' אמי שורת הדין אינו נאמן. אם מחייב א"ע לשלם ההפסד בעדותו נאמן כמו במתוך שנאמן להפסיד שכרך וכו' אינו מוכרע כי יש חילוק בין אם מפסיד לעצמו משום היזק. או מפסיד עצמו השכר, דהנה אם נאמר דנאמן משום מתוך שנאמן וכו' ע"כ דבלא הסברא דמתוך שנאמן וכו' אינו נאמן. וא"כ בהנחה ראשונה דאינו נאמן אם בעדותו מפסיד אחרים. רק מתוך שנאמן להפסיד עצמו נאמן לאחרים. קשה נאמר להפך דאינו נאמן כמו בהנחה ראשונה ואם אינו נאמן ליכא הפסד לעצמו ובע"כ דאינו נאמן, רק בשכר אמרינן מתוך שנאמן וכו'. דאף דאינו נאמן דהס"ת כשר אפ"ה אמר ר' אמי נאמן אתה להפסיד שכרך דלחובתו נאמן, וע"כ אף דאינו נאמן לפסול מפסיד שכרו שייך נאמן להפסיד וע"כ בהפסיד כולא אגרא אמרינן מתוך שנאמן וכו' דאף בלא מתוך מפסיד שכרו, משא"כ בחייב לשלם משום דהזיק, כמו בפגול ומטמא אם נאמר דאינו נאמן דכשר ליכא היזק, ואי ליכא היזק אינו משלם וליכא הפסד אמרינן דאינו נאמן וליכא מתוך וכו' וא"כ בפגול אם הכה"ג מפסיד שיביא פר אחר משום זה אין סברא עוד להאמינו, אם נאמר דע"א אינו נאמן ליכא הפסד וליכא מתוך וכו' ובע"כ דאינו נאמן, אבל ע"ז יש עוד לעיין דגם בגוף הקרבן יש לכה"ג חלק דלא גרע משאר אחיו הכהנים, וזה דמי לשכר דמפסיד חלקו בפר, אפשר דשייך הסברא דמתוך שנאמן וכו' וא"כ ליכא הוכחה מכה"ג ביוה"כ לעד דעלמא דשאני כה"ג דשייך בי' מתוך שנאמן וכו' וי"ל דבהקדש ל"ש הסברא דמתוך שנאמן וכו', דיש לעיין בההיא סברא דמתוך שנאמן וכו' אי הוי סברא ברורה כמו דאמרינן בשאר דוכתי דסברא הוא בגדר אנן סהדי או לא. מדברי הריטב"א דמתוך שנאמן וכו' הוי רק באיסורין אבל לא בממון וכו' ע"ש נראה דאינו סברא ברורה וכן מש"ך יו"ד קכ"ז דהביא בשם ר"י דס"ל דגם במכחישו נאמן. והש"ך השיג ע"ז דבמכחישו בבירור אינו נאמן משום מתוך שנאמן וכו' וגם ר"י מודה בזה ע"ש הרי דלא הוי בגדר אנן סהדי ולא הוי סברא ברורה, וכן בטו"ז כתב דרק באיכא חזקה נאמן ע"ש.
ויש להסביר סברא דמתוך שנאמן וכו' ולסייע לסברת הש"ך, עיין ברמב"ם פי"ב ממעשר כתב וז"ל הלוקח פירות מחבירו ולאחר שיצא ממנו אמר טבלים המה. הבשר בשר בכור היין יין נסך שורת הדין שאינו נאמן וכו' והזריז מחמיר על עצמו והמאמינו הרי זה משובח ויש לדייק כפל הלשון "הזריז מחמיר על עצמו" "והמאמינו ה"ז משובח" וי"ל דתרי מילי ננהו. דהזריז אפשר שאינו מאמין לעד וליכא איסורא, רק דמ"מ לבו נקפו ומסופק בדבר, אוסר לעצמו מכח ספק ולאחרים שאינם זריזים ואינם מחמירים מותר מדינא. אבל בהימנוהו הבעלים נעשה איסור ודאי להם משום שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ונאמנות הבעלים מהני, ואסרו לכולא עלמא, וגם לאחרים אסור, ולפיכך כתב והאמינו ה"ז משובח, וי"ל היכי דהעד משלם מתוך עדותו ההפסד דכולא אגרא הסברא דבעלים מאמינים לו, ואם במשובחים מאמינים אף כי ההפסד להם, באין ההפסד להם רק להעד מסתמא כולם בכלל משובחים ודאי מאמינים לו וע"כ אסור או פסול כדברי העד, וא"כ מה דנאמנים משום מתוך שנאמן וכו' היינו משום דהימנוהו הבעלים, ועיין בחות דעת דהא דהימנוהו מהני משום שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורי' והבעלים בכחם להשוות איסור על כל העולם, וזה בהדיוט אבל בהקדש ל"ש ככה וא"כ בהקדש ל"ש מתוך שנאמן וכו' דכמ"ש הוי משום הימנוהו הבעלים וא"כ בעגול ל"ש מתוך וכו' ושפיר הוכיחו מכה"ג ביוה"כ לעד דעלמא ומתורץ קו' הראב"ן, ומזה סיוע לדעת הש"ך דבמתוך שנאמן וכו' מהני הכחשת הבעלים בבירור, דכמ"ש הנאמנות במתוך וכו' משום דהימנוהו הבעלים וכיון דהכחישוהו הרי דלא הימנוהו, ואין להקשות דהש"ך גופא פסק באמרו אינו מאמינך מהני עדותו משום מתוך שנאמן וכו' נראה לומר טעמו. משום דהסברא מאמינו בלבו כמ"ש דהיכי דאין לו הפסד רק ההפסד לעד ודאי מאמינו דהוי ודאי בכלל המשובחים והש"ך לשיטתו באומר אינו מאמינך ובלבו מאמין אסור כדברי העד ע"ש אבל במכחישו בבירור ודאי לא הימנוהו.
ובזה יש לתרץ הקו' על ר' אבהו כיון דגם ביד הלוקח אומר מתוך שנאמן וכו' למה שאל ס"ת ביד מי, י"ל דהכא איירי דליתא לקמן הבעלים דהרי אמר ס"ת שכתבתי לפלוני, וכיון דאין הבעלים לפנינו אין אנו יודעים אם יכחישוהו או לא, ובנאמנות משום מתוך וכו' צריך שלא יכחישוהו, והנה בלא"ה יש לדייק למה השיב מתוך שנאמן וכו' הו"ל להשיב נאמן אתה לפסול ס"ת וממילא לא ידעינן דאין לו שכר כיון דפסול למה יתן שכר, אבל ר' אבהו אמר לו כך בכונה, כי הספק אם יכחישוהו לא יהי' נאמן רק שלא יכחישוהו נאמן משום מתוך וכו' אבל ביד לוקח כתב ר"ת כמ"ש תוס' בבידו או לרבא בידו כבר גם אם יכחישוהו הבעלים נאמן, וע"כ שאל ביד מי, דביד הסופר נאמן גם בהכחשת בעלים אבל ביד הלוקח לא יהי' נאמן משום מתוך, כשיכחישוהו הבעלים, וע"כ הודיע לו כי משום מתוך וכו' נאמן ממילא אם יכחשוהו הבעלים אינו נאמן, וצריך לשואלו ביד מי. כי הנ"מ אם יכחישוהו הבעלים.
ובדרך חידוד י"ל דשאל ביד מי דהנ' להפך אם הוא ביד הסופר אינו נאמן משום מתוך וכו' וכשהוא ביד הלוקח שם נאמן משום מתוך וכו' דהנה כבר כתבתי אם כשנאמינהו מפסיד את עצמו בעדותו ועי"כ נאמינהו משום דמפסיד א"ע אמרינן להפך לא נאמינהו לא יפסיד ואין טעם דלהוי נאמן. רק כשגם לא נאמינהו לאסור או לפסול, ויהי' כשר יפסיד אז אמרינן מתוך וכו' ועיין בחו"מ ש"ו באומן שנתנו לו בעלים עצים ועשה שידה תיבה ומגדול ושברו חייב לשלם השבח לבעלים ועיין בש"ך שהשיג ע"ז דהרבה פוסקים ס"ל אומן קונה בשבח כלי ויש לאומן לומר קי"ל כהפוסקים האלו ע"ש, לפי פסק הש"ך כל מוחזק יכול לומר קי"ל לטובתו אם לטובתו לומר קי"ל דאומן קונה בשבח כלי ואם לטובתו לומר קי"ל דאין אומן קונה וכו' והנה אם ע"א אינו נאמן גם במפסיד לעצמו אינו נאמן. רק משום סברת מתוך וכו', ומעתה הכא דהגוילין של בעלים, ושבח הס"ת להסופר, אם נאמר אומן קונה בשבח כלי יש להסופר חלק בגוף הס"ת וכיון דיש לו חלק בגוף הס"ת דבר ברור דאין האומן צריך לתת להבעלים הס"ת בלי משלום שכרו, ואם אמר לא עבדתי ולא כתבתי לשמה, להבעלים אינו נאמן. ואף דנאמן לעצמו וגם מפסיד לעצמו לפי דברו, אינו נאמן רק מסברא דמתוך וכו' וכמ"ש אם יתנהו להבעלים אמרינן להפך לא יהי' נאמן ולא יפסיד וכאן אם כשר אינו מפסיד דאינו מחויב לתת לו הס"ת בלי שכר דהשבח בגוף הס"ת שלו, וכיון דמוחזק יכול לומר קי"ל דאומן קונה, ואין לומר כיון דאמר שלא לשמה עבדתי וכתבתי ליכא שבח, ז"א דאם יקחו ממנו הבעלים הס"ת כשר דאינו נאמן לגבייהו והוי שבח, וא"כ אם ביד הסופר ליכא הסברא דמתוך וכו' אבל ביד הלוקח, הלוקח מוחזק ואומר קי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי, ואין להסופר אלא שכר. ובשכר מפסיד אף אם הס"ת כשר אמרינן מתוך וכו' וגם הס"ת פסול, ושפיר שאל לו ס"ת ביד מי דאם ביד הסופר אינו נאמן לפסול הס"ת– ובזה יש לתרץ קי' הרא"ש די"ל דר' אמי ס"ל כאביי, והכא אין נ"מ דאף דנכתבו ואין בידו, מ"מ מתוך שנאמן וכו' אפשר דאיכא, והיכי דאיכא רק מעט הפסד ליכא מתוך וכו' אבל ביד דלוקח גם ההפסד ליכא, דיכול לומר קי"ל האומן קונה בשבח כלי, ואינו מחויב לתת לו הס"ת בלי שכר, כיון דיש לו חלק בגוף הס"ת וע"כ שאל ס"ת ביד מי. דביד הסופר גם הפסד שכר ליכא.