פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
טעה בדבר מצוה
בסוכה א"א ע"ב מתני' ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות, אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב. הא מדאגבהה נפק בי' אמר אביי כשהפכו פרש"י שלא כדרך גדילתן, ורבא אמר כגון שהוציאו בכלי, ובתוס' מדאצטריך לשנויי הכי משמע דק"ל מצות א"צ כונה דהא קאי אמוציא לרה"ר והתם אין שייך מתכוין לצאת כ"כ דלא בירך ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד ותימא דבסוף ראוהו ב"ד אמר רבא מצות אצ"כ וקמותיב עלי' אביי טובא, ושמא קיבלה מיני' ע"ש, באו"ח סי' תרנ"א איתא דהלולב בימין והאתרוג בשמאל ובהגה"ה באטר יד שמאל דידי' ימין ואם היפך יצא, בטו"ז הקשה דנראה רק באטר אם היפך יצא משום דיש סברת בעל העיטור הובא בב"י דבלולב גם באטר בימין דעלמא אבל בשאר אדם אם היפך לא יצא וא"כ ל"ל לאביי לאוקמא בהפכו לוקמא כשהוציא הלולב בשמאל והאתרוג בימין ע"ש, ובמ"א הביא בשם ר"ק דבאמת פי' כן שהפכו ע"ש, ועיין בישועת יעקב תי' קו' דהא דהיפך לא יצא רק מדרבנן. דהך טעמא דהני תלתא מצוה רק מדרבנן, ומדאו' נפק בי' ועל דרבנן לא מקרי עשה מצוה לפטור וחייב בהוציא לרה"ר כיון דמדאגבהה נפק בי' מדאו' ע"ש.
ותירוצו אינו עולה יפה להרבה פוסקים, דודאי במכוין ליטלו במהופך יצא מדאו', ורק מדרבנן לא יצא אבל הכא כמ"ש התוס' באינו מכוין. ודעת הרשב"ם והרבה מהראשונים אף דמצות אצ"כ במכוין שלא לצאת לא יצא ואין לך מכוין שלא לצאת יותר ממה דאמרו חז"ל שלא יצא בו, וגם מסתמא דעת בבי אדם לקיים המצוה כמצות חכמים, וא"כ ע"י שאינו יוצא מדרבנן באינו מכוין גם מדאו' לא יצא וקו' הטו"ז במ"ע, ונלע"ד לתרץ קו' הטו"ז פשיטתינו והר"ח לשיטתו יכול לפרש דברי הגמ' כשהפכו פי' מימין לשמאל, דיש לתמוה לדעת הטו"ז דהרמ"א ס"ל בהיפוך מימין לשמאל לא יצא, א"א לומר כן ואף מדרבנן דהבה"ג והרמב"ם ס"ל נטל אחת אחת יצא, והמחבר והרמ"א הביאו כן להלכה, והנה הא דלא יצא בהיפך משום דאמרו בגמ' הני תלתא מצוה, וכיון דיצא בנטל אחת אחת, בנטלה א' א' ל"ל הני תלתא מצוה, וע"כ על בדיעבד ליכא הסברא דהני תלתא מצוה. דהא יכול ליטול א' א' וא"כ האיך נאמר דלא יצא בהיפך, וי"ל דעיין במג"א הקשה על מ"ש המחבר הלולב בידו הימנית תיפוק לי' דכל מצוה בימין ותירץ דכיון דא"א ליטול הד' מינים ביד אחת משום דכתיב כפות בלא וי"ו, וע"כ דאתרוג ביד אחרת, אשמעי' דהלולב בימין ע"ש, וא"כ י"ל ממנ"פ לא יצא בהיפך אם נטלם כולם כא' הא הלולב ג' מצוה, ואם נטלם א' א' ג"כ לא יצא דצריך להיות בימין
והנה יש להסתפק אם מה דאמרינן מצות א"צ כונה רק בעשה כל המצוה בבת אחת, אבל בעשה המצוה לחלקים לא אמרינן אצ"כ, או דגם בחלק אמרי' מצות אצ"כ, ונראה דגם בעושה לחלקים המצוה אמרי' דאצ"כ, ונלמד ממ"ש רבא התוקע לשיר יצא, ובתקיעה עיין דף ל"ד דלמ"ד אחת מה"ת, ולמ"ד שתים מדה"ת ובעינן פשוטה לפני' ופשוטה לאחריה וכן יש שיעור לתקיעה ולתרועה, וא"כ בהתחלת קיום מצות התקיעה יש רק חלק מצוה ואם נאמר דבחלק עשות המצוה בעי' כונה לא יצא עד לבסוף ואיך נאמר לבסוף דיצא אם למפרע לא יצא וליכא מצות תקיעה כלל, וע"כ דגם בחלק מהמצוה אמרי' אצ"כ, ועיין באליהו רבא שהביא בשם ספר אמרכל בשם ספר העתים בנטל א' א' צריך להיות גם האתרוג בימין, וזה כמ"ש המג"א דכל מצוה בעינן בימין, וא"כ מה דנאמר בהיפך לא יצא ע"כ דרק על לולב בשמאל לא יצא דעל אתרוג בימין ודאי יצא דלא גרע מה שהלולב בשמאל ממה שאינו בידו כלל, וא"כ על האתרוג בימין הוי כנטל א' א' ויצא על האתרוג, וא"כ אם מוציא האתרוג לרה"ר דכבר נפק בי' חייב ושפיר הקו' מדאגבהה נפק בי' וצריך לאוקמא בהפכו ומתו' קושית הטו"ז, אבל זה תלוי בפי' טעם הרמב"ם שכתב בנטל א' א' יצא וצריך שיהי' כולם לפניו, דהמג"א פי' משום שלא להפסיק, ע"ש ובכה"ג דליכא הפסק דבידו הג' מינים יצא באתרוג וצריך לאוקמא בהפכו, אבל לפירש הגאון ר' משולם טיסמניץ ז"ל הטעם דבעי' ראוי' ללקיחה תמה ע"ש באיגרא רמא. אם לא יוציא האתרוג יהי' בנטילת לולב אינו ראוי' ללקיחה תמה ולא יצא בהם, וד' מינים מעכבין זא"ז וגם ידי אתרוג לא יצא וקו' הט"ז במ"ע (ואף דלהרמב"ם גם בהיפך מימין לשמאל בדיעבד יצא, מ"מ לשיטתינו דלא יצא בהיפך ובנטל א' א' ס"ל יצא קו' הטו"ז במ"ע,) אבל נראה דאין זה מקרי אינו ראוי ללקיחה תמה כיון דבידו בשעת נטילת לולב להכניסם לרה"י וליטול גם האתרוג. ומה דיש איסור הכנסה מרה"ר לרה"י, דבר אחר גרם לה, ויש להסביר דעיין בתוס' גיטין כ"ח הקשו אף דסמיכה לא מעכבה, מ"מ בעינן ראוי' לסמיכה, ולמה ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ע"ש, ועיין בתוס' מנחות י"ח כיון דבלולה רק למצוה מנ"ל דבעי' ראוי' לבילה ותי' דסברא הוא דאמר קרא בלולה לכה"פ בעינן ראוי' לבילה ע"ש, ודבריהם צריך ביאור, למה נאמר דהסברא כן דהא בעי' הקרא דלהוי למצוה לכה"פ, ונראה לפרש דבריהם דאם אמרה תורה בלולה ע"כ דבכל המנחות דאיכא שמן בעינן עצות בילה, ואיך אמרה תורה דבר למצוה אם לא נאמר שאפשר שיקיים המצוה וע"כ דהמנחה כך הי' שיש לקיים בה המצות בילה וא"כ בעינן ראוי' לבילה, והנה אף דנאמר בתנאי המצוה שהי' למצוה ולא לעכובה. אבל בעיקר המצוה כל חסרון אם רב אם מעט בעכובה. ומעתה הבילה הוא מתנאי המצוה ולא לעכובה, אבל שיהי' ראוי' לבילה במנחה עצמה בעיקר המצוה הכל לעכובה, וע"כ בעי' ראוי' לבילה ומעכב, וכ"ז באם החסרון בגוף המצוה. אבל בטמא וערל דאין במצות קרבן והקרבה שום חסרון רק דבר אחר גרם לה כמו דלא בעי' סמיכה כן לא מעכב מה שאינו ראוי' לסמיכה, דהאינו ראוי' אינה מצד הקרבן. וכן הכא מה דאיסור שבת גרם האינה ראוי' לא מעכב, ומתו' קו' הטו"ז. וכ"ז לדעת בה"ג והרמב"ם וכמו שפ' כמוהם בשו"ע דנטל א' א' יצא, א"כ יצא לכה"פ באתרוג, אבל לר"ת דס"ל דבעי' נטילה בבת אחת דוקא, וכן י"ל דס"ל לר"ח א"ב בהיפך לא יצא כלל יש לפרש דברי אביי בשהפכו שהיפך מימין לשמאל.
אבל יש להקשות א') אביי מה ס"ל בטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אי ס"ל חייב או פטור, ואין להוכיח דס"ל חייב ממה דאמר אבל יצא בו חייב. דשם ליכא חיוב מצוה, ובפשיטות י"ל דס"ל חייב דאי סבירא ליה פטור ל"ל לאוקמא בשהפכו, לוקמא בהי' לו לולב וטעה והוציא לולב של חבירו לרה"ר דלא יצא ביו"ט האי, וא"ל מ"ש דאוקמא בגונא חדא בהוציא לולב שאינו שלו או דאוקמא בגונא חדא בהפכו, דנ"מ טובא דעיין בכפ"ת הקשה מנלי' לר"ה דר"י ס"ל גם בלא עשה מצוה פטור, ואם נוקמא בהוציא לולב שאינו שלו מוכח ממתני' דבלא עשה מצוה פטור, משא"כ אם נוקמא בהפכו, ומדלא מוקים לי' בהוציא לולב שאינו שלו ע"כ דס"ל בלא עשה מצוה חייב, וא"כ יקשה מה אשמעי' אבל יצא בו חייב פשיטא אחר דיצא מה לי לולב זה או חפץ אחר, וע"כ דאשמעי' בשכח שיצא כבר וטעה לפי מחשבתו לעשות מצוה דחייב, ג"ז פשיטא דאם טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב. מכ"ש הכא דאיכא תרווייהו לא עשה מצוה וגם חיוב ליכא, אבל אי ס"ל פטור אשמעינן דבדליכא חיוב גרם וחייב. וא"כ ממנ"פ אי ס"ל לאביי לא עשה מצוה פטור לוקמא בהוציא לולב שאינו שלו, ואי ס"ל חייב למה אמר אבל אם יצא בו חייב, ב') יש להקשות על הרמב"ן בר"ה דס"ל מצ"כ והקשה והא רבא אמר התוקע לשיר יצא ורבא בתרא הוא, ותי' דרבא לא אמר דידי' רק זאת אומרת ע"ש, אבל יקשה דלפמ"ש התוס' מדאיצטרך לשנויי הכי ס"ל מצות אצ"כ, ורבא תי' כגון שהוציא בכלי מוכח דס"ל דמצוה אצ"כ ולמה פ' דלא כוותי'. ג') עיין בתוס' יו"ט שהקשה להרמב"ם וברטנור"א דמצות צ"כ למה פירש בפי' המשניות דאיירי בהפכו או בכלי וכמ"ש התוס' למאן דס"ל צ"כ לא בעי' הפכו או בכלי, ובפשיטות י"ל כמ"ש הב"י אף למאן דס"ל מצ"כ היינו בידע דהוא יו"ט אבל בסבר שהוא חול לכ"ע אצ"כ, ובאיגרא רמא מפרש הטעם משום דהיכי דידע דיו"ט הי' לו לכוין למצוה ולא כיון לא יצא, אבל בסבר שהוא חול לא ידע דלכוין, וכן הכא דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד לא ידע האיך לקיים המצוה ומה לי דסבר שהוא חול, או דסבר שא"א לו לקיים המצוה לא ידע דלכוין ולכ"ע אצ"כ ומתורצים קו', התוס' וקו' התוי"ט וקושיתי על הרמב"ן.
ועוד י"ל כמ"ש דאביי סבר בלא עשה מצוה חייב דאל"כ לוקמא בלולב שאינו שלו ודבר פשוט בהוציא לולב שלו וקיים המצוה בלולב אחר שלו חייב דהוי לא עשה מצוה כפרש"י דעשה מצוה דנטל לולב בהוצאה זו ע"ש, ועיין בטו"א בר"ה דהא דמצות אצ"כ לא משום דסתמא לשמה, דבסתמא לשמה אמרינן בריש זבחים אשה לאו לגרושין עומדת והקשה בתוס' בזינתה עומדת לגרושין ותירץ דאינה עומדת להתגרש בגט זה ואם במצוה הטעם דאצ"כ משום סתמא לשמה והא אינו עומד לקיים המצוה בשופר זה ובלולב זה, וע"כ דמצות אינם צריכים כונה כלל ע"ש, ומזה למאן דס"ל מצ"כ היכי דאיכא סתמא לשמה הוי כונה ולכ"ע יצא וא"כ בשכח והוציא הלולב לרה"ר אם מקיים מצוה באותו לולב פטור, ואי מקיים בלולב אחר חייב א"כ הלולב שהוציא עומד למצוה וסתמא לשמה והוי כונה ולכ"ע יצא ומתורץ קושיות האלה.
אך יש לשדות בי' נרגא אף דהלולב עומד למצוה אבל אינה עומד למצוה בנטילה זו דיש לקיים המצוה בנטילה אחרת וא"כ בהוצאה זו בהגבהתו אינו עומד לקיים המצוה וליכא סתמא לשמה, וי"ל דעיין ברא"ש ובר"ן שהקשו איך מברכין נטילת לולב הא מדאגבהה כבר יצא ובעי' עובר לעשייתן. ובעוד לא נטל הא בעי' שיהי' מזומנים לו. ותירץ דמברך אחר הגבהה משום הנענועים דהוי מצוה מן המובחר ע"ש. ודבריהם צריכין ביאור איך נאמר וציונו על מה שאינה מצוה, ויש להסביר כמו דאמרינן מצות שאין להם שיעור, כמו בתרומה דחטה אחת פוטרת כל הכרי. ואפ"ה כשנתן הרבה קיים בהכל מצוה דאו' ופשוט דאם הפריש סאה אחר סאה כיון דדעתו מתחילה ליתן הרבה הכל בכלל מצוה דאו', וכן בצדקה וכיו"ב, כן י"ל בנטילת לולב המצוה ולקחתם, בלקיחה אין שיעור ומיד בהגבהה יצא אבל אם בדעתו להנענועים אח"כ וכמ"ד בגמ' מנהגן של אנשי ירושלים וכו' כיון שהמנהג כן כיון מיד בהברכה וכך הכל דאו' בקיים, ושפיר מברך וציוני דבקיים קיים מצוה דאו' ואין להקשות א"כ נימא גם בלא הפכו דפטור דאף דיצא כיון דבנענועים אח"כ מקיים מצוה דאו', (ועיין במרכבת המשנה מפרש כן לר"מ ע"ש) ז"א דבעשה מצוה לבד אינו פטור רק דבעי' שיהי' אונס משום בהילות ומיד דאגבהה קיים המצוה וליכא חיוב ליכא בהילות (ועיין ברש"י מגלה ד') משא"כ לענין לברך עובר לעשייתן שפיר הוי עובר לעשייתן כיון דאם מקיים אח"כ מקיים מצוה דאו'.
ובזה יש להבין דברי אביי אבל יצא בו חייב. דאשמעינן דלא נאמר דהוי עשה מצוה כיון דקיים בנענועים אח"כ מצוה דאו' דזה לא אמרינן רק בחיוב עליו דאיכא בהילו' ולפ"ז יש חילוק בין מצות שיש להם שיעור כמו שופר, אינו עומד למצוה משום דאפשר לצאת בתקיעה אחרת אבל בלולב באם יטול בכל פעם מקיים מצוה דאו' עומד לכל נטילה ונטילה וכיון דבהוציא לרה"ר עומד למצוה עומד למצוה גם בנטילה זו דכל נטילות מצוה וסתמא לשמה ולכ"ע יצא ומתורצים הקושיות, והשתא דאתי' להכי מתורץ קו' הרא"ש והר"ן ג"כ בלולב ששכח והוציא שפיר אמרינן מדאגבהה נפק בי' דעומד למצוה, אבל בסתם קיום מצוה דאינו עומד למצוה להרמב"ם ודעימי' צריכין כונה ושפיר הוי גם אחר הגבהה עובר לעשייתן, אבל עוד יקשה הגמ' דפסחים ז' על נטילת לולב מדאגבהה נפק בי' והא לצאת קתני יצא מבעי' לי' אה"נ וכו' ע"ש, ושם בסתם קיום מצות לולב, ואם צ"כ למה יצא מדאגבהה ולמה מברך על נטילת, ויותר קשה על הרמב"ם דס"ל צ"כ ופ' פי"א דברכות בנטל על נטילת לולב דכיון שהגביהו יצא ובלא נטל ליטול לולב ע"ש וכיון דכ"כ דלא בירך לא כיון לצאת ולמה יצא וגם לדבריו דהגביהו יצא הוי עובר לעשייתן ולפמ"ש הרא"ש והר"ן י"ל גם כהרמב"ם] אבל נראה הרמב"ם לא ס"ל כרא"ש ור"ן דא"כ גם בנטל יברך ליטול וא"כ קשה לדידי' הוי עובר לעשייתן.
ונ"ל דעיין בגיטין ה' ע"ב המביא גט ולא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר דברי ר"מ וחכ"א יחזור ויטלנו ממנה ויתננה לה בפני ב' ויאמר בפ"נ ובפ"נ ובתוס' מכאן משמע שצריך שיאמר בשעת נתינה או אחר הנתינה תוך כדי דיבור. ומזה דמה דאמרינן תכ"ד כדיבור דמי לא בלבד תכ"ד לאחריו אבל גם לפניו, דהא בעי' שיאמר בשעת נתינה והנתינה הי' מקודם ואפ"ה באמר אח"כ הוי כאמר למפרע בשעת נתינה, ואין לומר דעל נתינה אמרינן תכ"ד לאחריו כדיבור דמי והוי כאלו הי' הנתינה בשעת הדיבור בפ"נ ובפ"נ, ז"א דעיין בגמ' נדרים פ"ז בכל ענין תכ"ד כד"ד חוץ מע"ז ומגדף ומקדש ומגרש, וא"כ מיד בשעת הנתינה הגרושין ואין לה תכ"ד לאחריו, וע"כ דצ"ל דתוך כד"ד מאמר בפ"נ ובפ"נ הוי כאמירה מקודם בתוך כד"ד, ובאמת הוא גמ' מפורשת ב"ק ע"ג בכת עדים אחת שהעידו על הגניבה ועל הטביחה והוזמו על הטביחה לר"י בטלה כולה ואמרו משום דס"ל תוך כד"ד כד"ד וברש"י שם ואיפסלו למפרע משעה שהעידו על הגניבה, וא"כ ברור דאמרינן תכד"ד כד"ד על תוך כד"ד למפרע ואם נאמר כן דהוי כדיבור והגדת עדות שקר למפרע מכ"ש דנאמר על דיבור ומעשה שתהי' מחשבה למפרע, וא"כ בנטל לולב ובירך לצאת משעה שבירך הוי כונה לצאת, א"כ גם בתוך כד"ד למפרע הוי כונה ושפיר יצא מדאגבהה, ויצא מקודם הברכה, ושפיר מברך על נטילת, והנה מה דאמרינן דהוי כונה קודם הברכה, הוא ע"י הברכה, ואי לאו הברכה ליכא כונה, וא"כ שפיר הוי עובר לעשייתן, ומובן הגמ' פסחים והרמב"ם דמברך על נטילת משום דיצא מקודם הגבהה ושפיר הוי עובר לעשייתן ג"כ.
העולה מזה בשכח והוציא הלולב לרה"ר עומד למצוה וסתמא לשמה, וגם להרמב"ם ורמב"ן יצא דהוי ככונה. וא"כ יקשה א) למה לא כתב בה' שגגות ע"ב דינו בהפכו או בכלי, ובפירש המשניות הזכירם ב) במה הצריך והעבירו ד"א ברה"ר ובמתני' לא נאמר רק הוציא לרה"ר ולמה בעי' לתרווייהו הוציא לרה"ר והעבירו ד"א ברה"ר ג) קו' האיגרא רמא מה מקשו בגמ' והא מדאגבהה נפק בי', הא בריש אלו נערות אמרינן זרק חץ וקרע שיראין בהליכתו פטור משום דעקירה צורך הנחה ומתחיל החיוב מיד בשעת עקירה, וכ"ה כיון דנפק בהגבהה הא עקירה בפטור משום דטעה ועשה מצוה, וא"כ אדרבה משום דנפק בהגבה' פטר ר"י ע"ש, ד) קושי' המרכבת המשנה וגם באיגרא רמא למה לא מוקי אביי בהוציא רק הלולב ושאר המינים ברה"ר, לר"ת דבנטל אחת אחת לא יצא ותירץ המה"מ דבכה"ג לא עשה מצוה כלל ודמי להוציא בלילה ואף דבהפכו ובכלי ג"כ ליכא מצוה אפשר שנעשה המצוה רק דדבר אחר גרם לה ע"ש ותירוצו אינו מובן, דל"ד להוציא בלילה דליכא חיוב עליו וליכא בהילות, משא"כ ביום, וגם ד' מינים מעכבי' זא"ז, ואי אפשר לקיים המצוה בלי הלולב ובהוציאו מקיים המצוה, ולמה לא יהי' בכלל עשה מצוה. ה) לשון המתניתין שהוציאו ברשות, וכי הורשה לו לעשות כן, רק פטור מפני שאנוס הוא והול"ל או מפני שהוציאו באונס או מפני שחשב להוציאו ברשות. ובפסחים ובשבת בשחט ונמצא טריפה דנאמר ברשות וכו' שם אלו אתא לשיולי קמן אמרינן לי' שחוט, שפיר נאמר ששחט ברשות, ו') יקשה לפמד"ל בגזירה דרבה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר והקשו ברש"י ותוס' למה לא אמר שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר ותירץ בתוס' משום דשם הוי היכר ומדבר ע"ש, ועיין רש"י מגילה ד' דטעם ש"י משום בהילות דחיוב מצות עליו וא"כ גם באיכא בהילות היכי דאיכא היכר מדכר ואין לחוש לש"י, ואיך נאמר הכא בהוציא לרה"ר דהוי אונס והא איכא היכר ומדכר ואין לומר דשאני התם כיון דאיכא היכר ומדכר לא שכיח שיוציא ובלא שכיח אין לגזור, אבל הכא איירי דאיתרמי דהוציא ולא אידכר, ז"א כיון דדרך רוב בני אדם דמדכרי בהיכר אין זה אונס אלא שוגג, ז') קשה לי גוף הגזירה דש"י, דע"כ הלולב והשופר והמגילה מונחי' ברה"ר וגם צריכין לומר דהבקי ג"כ ברה"ר וילמדנו ברה"ר וזה רחוק ולא שכיח ולמה נגזור על דבר רחוק דלא שכיח ועיין ברש"י שתי' למה לא אמר שיוציאנו משום דבהוצאה רוב פעמים אין חיוב דיש להיות ההוצאה מגינה קרפף וכרמלית, א"כ למה נחוש בהתחלתה לגזירה דלא שכיח שמא יהי' מונחים בבית בגינה בקרפף ובכרמלית, כיון דלפי' התוס' מרה"י לרה"ר אין לגזור דאיכא היכר, ע"כ נ"ל פי' אחר בגזירה דש"י ד"א ברה"ר.
בריש פרק הזורק בשבת, זרק מרה"י לרה"י ורשות הרבים באמצע פטור, ובהעביר ד"א ברה"ר איתא בתוס' עירובין ל"ג מרה"י לרה"י והעביר ד"א ברה"ר חייב שכן משא בני קהת, ועיין ברשב"א שבת דלא מחוורין לי דברי התוס' ופטור גם מרה"י לרה"י והעבירו ד"א ברה"ר ע"ש, ובמאירי מצאתי שגם בזורק דאיתא במתני' מרה"י לרה"י ורשות הרבים באמצע דפטור. בד"א בר"ה חייב ע"ש, ומעתה אומר דודאי מסתמא השופר והלולב והמגילה ברה"י, וכן הבקי שילמדו ברה"י, וכיון דהולך ללמוד אצל הבקי כונת העקירה מרה"י להיות הנחה ברה"י ואף דבאמצע רה"ר פטור גם להתוס' אי ליכא ד"א. ואין לחוש לשמא ימצא בקי ברה"ר דמ"מ העקירה, לא היתה לשם הנחה זו, גם אין לומר דדמי לרוצה בסוף ח' ונח בסוף ד' דלרש"י פטור ולרמב"ם חייב, ה"נ דחפץ שיניח ברה"י ונח ברה"ר דלא אפשר להגיע לרה"י בלי רה"ר א"כ נימא לרמב"ם דחייב, לא דמי, דשם העקירה לצורך הנחה בחיוב, אבל הכא העקירה לצורך הנחה ברה"י דפטור, וא"כ אין חשש לשמא יוציאנו דבהוצאה ליכא חיוב. רק באם יש ד"א דאז חייב בהעביר להתוס' ומאירי, וע"כ החשש ש"י, (ולרשב"א החשש שמא יעמוד לפוש ברה"ר ויעבירנו אח"כ ד"א ברה"ר,) ומתורץ קושי' רש"י ותוס'.
ומעתה צריכין תרווייהו לחשש ש"י, שיהי' ברה"י דיהי' שכיח. והעברת ד"א לחיוב:
וי"ל עוד להתוס' דמרה"י לרה"ר הוי היכר ומדכר, זה רק באם יש חיוב בהוצאה רמי עלה ומדכר אבל אם ליכא חיוב בהוצאה לא רמי אדעתי' ולא מדכר, והכא דבהוצאה מרה"י לרה"י ליכא חיוב, בהכר מרה"י לרה"י לא מדכר. וכיון דלא מדכר בהוצאה מרה"י לרה"ר, בהעבירו ד"א ברה"ר ליכא היכר והוי אונס לפ"ז צריכין תרווייהו. בהוצאה מרה"י דלהוי שכיח. והעברת ד"א ברה"ר דליכא היכר. והנה הרמב"ם כתב דינו בה' שגגות לענין טעה בדבר מצוה, ואי איירי בהוצאה לחודא הוי הוצאה מרה"י לרה"י דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד, וא"כ בלאו הכי פטור, וע"כ כתב והעבירו ד"א ברה"ר דפטור משום דטעה בדבר מצוה.
והנה המתני' דאתי לאשמעי' דין דטעה בדבר מצוה ע"כ בהעבירו ד"א ברה"ר וכמ"ש, והקו' דבהוצאה איכא היכר ומדכר וליכא אונס, אבל התי' ע"ז כיון דבהוצאה ליכא חיוב לא מדכר ובהעביר ד"א ברה"ר ליכא היכר. וזה שאמר מפני שהוציאו ברשות דההוצאה באמת ברשות הי' דמדאו' פטור על הוצאה משום דהוי מרה"י לרה"י וממילא ליכא הכר והוי אונס, וא"כ מתני' כהרמב"ם דאיירי בהעברת ד"א ברה"ר.
ומעתה נבוא לתרץ קושית האיגרא רמא דבהעקירה מופטר בהגבהתו וליכא חיוב וא"כ מדאגבהה נפק הוי לפטור, הנה דבר ברור אם המתניתין איירי כמ"ש בהעביר ד"א ברה"ר והחיוב אי לאו אונס על העברה ולא על ההוצאה. העקירה שהי' ברה"י ע"כ אינה מתחיל ברה"י החיוב דהעברת ד"א ברה"ר רק ברה"ר ולא ברה"י א"כ המצוה אינה יכולה לפטור חיוב העברת ד"א ברה"ר ברה"י, ושפיר מקשו בגמ' מדאגבהה נפק בי', ועיין ברש"י מ"ג דגם בנטלו שלא להעביר חייב בהעברה. ואף דהתוס' פליגי שם מ"מ ס"ל להתוס' דאף דעקירה בפטור חייב אם העביר אח"כ ד"א ברה"ר בעקירה זו. דאל"כ בכל עקירה מרה"י לרה"י וד"א ברה"ר באמצע נאמר ככה, ובאמת אין צריכין להעברת ד"א שיהי' עקירה בחיוב לשם העברת ד"א ברה"ר ואין נ"מ אם העקירה בפטור דהחיוב על העברת ד"א ברה"ר ולא על עקירה והנחה רק שהוא מתנאי העברה שיהי' עקירה והנחה עקירה ממקומו, ונטילה שנשאר בבית אינה עקירה, גם י"ל דאיירי בהוציא והניח ועקר ומעביר ד"א ברה"ר וכן החשש דשמ"י ד"א ברה"ר בכה"ג, והנה יש לפרש המתניתין בתרתי גוונא. מפני שהוציאו ברשות בלא הפכו ובהפכו, בלא הפכו כאיגרא רמא כיון דעקירה בפטור על ידי מצוה, וע"כ דלא איירי בהעביר ד"א ברה"ר דאל"כ כמ"ש המצוה אינו פוטרת בתחילת חיוב העברה והנחה ברה"ר דאל"כ הוי מרה"י לרה"י דפטור בלא"ה, אבל אין לאוקים בזה המתניתין, דא"כ יש היכר בהוצאה וליכא אונס, ויש לאוקמא בהפכו וע"כ בהעביר ד"א ברה"ר דאל"כ בלא"ה פטור. ובהוצאה מרה"י לרה"ר לבד א"א, דא"כ הוי היכר וא"כ פירש המשניות לרמב"ם ובה' שגגות חדא הוא בפ' המשניות הזכיר בהפכו ובכלי וע"כ דאיירי בהעבירו ד"א ברה"ר, בה' שגגות הזכיר העביר ד"א ברה"ר וע"כ דאיירי בהפכו או בכלי.
ונתרץ מן המרכבת המשנה דנוקמי' בהוציא לולב לבדו ושאר המינים ברה"ר ע"ש, בזה האופן די"ל דאיירי בתרי גונא או בבקי דהוציא רק לרה"ר לקיים שם המצוה, או דאיירי ג"כ באינו בקי ורוצה ליטול שם הג' מינים ולילך אצל בקי ללמוד ברה"י וא"כ ממנ"פ אי רוצה לקיים המצוה ברה"ר מרה"י לרה"ר הוי היכר וליכא אונס וחייב, ואי איירי דהולך אצל בקי ללמוד ברה"י א"כ בהג' מינים מדאגבהה נפק בי' ואי מכוין שלא לצאת עד שימצא בקי הוי היכר מרה"ר לרה"י וממנ"פ חייב. ואין לומר דבאמת ברה"י מדכר אבל ע"י העברת ד"א ברה"ר פטור דאינו דאם לא מקיים בלי בקי לא עשה מצוה וחייב פירשתי לעיל לשון המשנה מפני שהוציאו ברשות וזה רק כאן בהוליך אצל בקי ללמוד אבל הרמב"ם פ"ב משגגות כ' על כל המצות מפני שעשה ברשות יקשה כמש"ל.
ונ"ל דקשה מאד להבין למה בטעה בדבר מצוה בעינן עשה מצוה, ממנ"פ אם עשה מצוה פטרו, ל"ל טעמא דאנוס משום בהילות דגם בלי אונס נימא ככה, ואם איכא טעם דאנוס ל"ל טעמא דעשה מצוה, ועיין בירושלמי כאן ובפסחים ובשבת מתחילה אמרו חבריי' טעמא דר"י משום דמצות עשה דוחה ל"ת, לא מן הדא אלא כדר' אילא וכו' וגם בסכין ובמצה ע"ש, נראה דבס"ד סברי דר"י רק בעשה מצוה פוטר, ולפי המסקנא אף בלא עשה מצוה וגם אחר שיצא, משום מצוה קצת או חיבוב מצוה פוטר וא"כ טעמא דרק בעשה מצוה משום דעשה דוחה ל"ת וכנראה הוא כסברת הריב"א בתוס' חולין קמ"א דבעבר ועשה פטור דדחה הל"ת ע"ש, ועיין במה"מ דבעי' המצוה בשעת העבירה ועיין באיגרא רמא דבעי' שהמעשה העבירה הוא מעשה המצוה וא"כ ל"ל טעמא דטעה דאנוס הוא, ולפום רהטא נראה כמ"ש בסוף נוב"י מה"ק קו' מחתנו על הריב"א דבעבר ועשה פטור אף דאיכא ל"ת ועשה, הקשה נימא דהוי מהב"ע ולא עשה מצוה כלל ע"ש ולפ"ז י"ל דלזה בעינן טעמא דאנוס הוא ובאנוס ליכא למימר דהוי מהב"ע דמה הי' לו לעשות ושפיר דחי וליכא מה שיחייבו קרבן. אבל עיין בנוב"י שסתר זה דלא מקרי בעבר ועשה מהב"ע, וא"כ ל"ל טעמא דאנוס, וגם למה לא סגי בטעמא דאונס לחוד.
ונ"ל דבאמת הכא לא דחי וכדאיתא ביבמות בריש המסכתא דלרבא עשה אינו דוחה לאו שיש בו כרת והכא דיינא לענין לאו שיש בו כרת ועיין במה"מ דלר' אלעזר ס"ל גם באונס חייב קרבן. וצריך ביאור למה נאמר באונס חייב קרבן והא אונס רחמנא פטרי' דמה הי' לו לעשות וי"ל דכן הוא דרחמנא פטרי' באונס משום דמה הי' לו לעשות אבל כמו דבתחילת עבירה אמרינן אם יש בידו שלא לעשות לא יעשה כן בסוף אם יש בידו לבטל העבירה מחויב לבטלה כיון דבידו. ומעתה כיון דאמרה תורה קרבן חטאת לכפר, בידו לבטל, העבירה ע"י הקרבן, ע"כ ס"ל לר' אלעזר דגם באונס חייב קרבן. וי"ל דגם ר' יהושיע ס"ל כן ואין להקשות כיון דע"כ אינו חייב כרת דאנוס הוא איך נחייבו קרבן ז"א דמ"מ בהלאו יש כרת, אבל החילוק בתחילת עבירה אם בידו שלא לעבור, בעבר הלאו עבר במעשה, אבל באונס דהחיוב עליו לבטלו ע"י קרבן מ"מ לא נחשב עוד האיסור רק בשב וא"ת. דאם לא יבטל ליכא מעשה, וא"כ שם העבירה באונס אינו אלא איסור שאין בו מעשה דעל המעשה אנוס הוא, והנה הא דמחייב כרת ודאי על הלאו וכא העשה דלא מצינו חיוב כרת על עשה רק בפסח ומילה והטעם דאין חיוב כרת רק בעובר במעשה, ולפי"ז באונס דנשאר רק חיוב לבטל העבירה לא נשאר אלא שוא"ת ועל שוא"ת אין דין כרת ובעשה מצוה דחי, וא"כ אין איסור כלל וע"כ פטור, וא"כ בעי' תרווייהו אונס ועשה מצוה, ומובן בזה הירושלמי ושפיר כתב הרמב"ם על כל המצות מפני שעשה ברשות, דע"י המצוה דדחי היי באונס רשות.
עיין בפסחים ע"ב מפני ששחט ברשות פירש"י דאנוס הוא ע"ש, ובתוס' דלא מטעם אונס והביאו ראי' מגמ' שהקשו אי ר"א חטאת נמי מחייב ע"ש, ועיין במה"מ תי' דלר"א אונס חייב קרבן, ונלענ"ד לתרץ קו' התוס' דהגמ' קאי על שנודע לו שמשכו את ידם או שמתו ואי' שם לר"י בנו של ריב"ב ביש שהות לידע לא הוי אונס וי"ל דזה תלוי בפלוגתת ר"א ור' יהושיע דלר"י דטעה בדבר מצוה פטור וחשוב אונס משום בהילות ליכא שעות לידע דטרוד ובהול הוא, ולר"א דטעה בדבר מצוה חייב לי"ל טעמא דבהילות וטרדא א"כ יש שהות לידע ולא הוי אונס אבל בשחט ונמצא טריפה גם לר"א אונס הוא כפרש"י.
עיין בכפ"ת הקשה על קושי' הגמ' דהכא על רבא והא ס"ל דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה מתוס' לעיל ל"ז דלרבא בידו תחת שוליו דלא הוי לקיחה י"ל דרבא בכה"ג וא"כ אין קו' ע"ש, ונ"ל דכללא הוא דאמורא צריך לפרש דבריו, וא"כ היל"ל שהוציאו בכלי ובשוליו, ואין להקשות א"כ מה תירץ הנ"מ בדרך כבוד אבל דרך בזיון לא, א"כ הי' לו לפרש שהוציאו בכלי דרך בזיון, ועיין ברש"י שהוציאו בקערה, וי"ל דהא דדרך כבוד לא מקרי לקיחה ע"י דבר אחר הוא משום דהוא כבוד ללולב הוי כלולב עצמו דצריך לי' לכבודו לפיכך לא מקרי ע"י דבר אחר והנה ודאי אין סברא לומר לכבד הלולב אלא אם הוא מצוה. הכבוד ולולב של מצוה, וכ"ז שאינו מקיים המצוה אין על הלולב שם מצוה דבמצוה הזמנה לא מלתה כדאיתא בסנהדרין מ"ח ועתה יש חילוק במכוין למצוה מבטלו לגבי לולב דלכבודו לכבוד מצוה הוא אבל באינו מכוין למצוה. אף דיצא אין לומר דבטלה לגבי לולב דצריך לכבודו, דלפי דעתו אין עוד מצוה וא"כ באינו מכוין גם בדרך כבוד דינו כמו בדרך בזיון וא"כ בכל גונא לא יצא ואין צריך לפרש דבריו.