אור ברסלב
פקודת אלעזר מתנה ע"מ להחזיר

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

מתנה ע"מ להחזיר

יש דיחוי אצל מצות

בסוכה א"א ובקדושין ו' ובכמ"ד, אמר רבא הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא בא החזירו לא יצא, א'] בתוס' ור"ן ורשב"ם הקשו לפי הגמ' נדרים כל מתנה שאינה שאם הקדישו אינה מוקדש אינו מתנה ולפמ"ש בפי"נ קל"ז אמר רב אשי חזינן אם אמר ע"מ שתחזירהו אם הקדישו קדוש ומוחזר, ואי אמר לי מידי דחזי לי קאמר. וא"כ אינה מוקדש ואינה מתנה, ובר"ן סוכה הביא בשם הרשב"ם דלא גרסינן לי וכן איתא ברשב"א בשם הרשב"ם ע"ש, ובשעה"מ פ"ח מה' לולב הקשה והא רב אשי באמר לי מיירי ותי' דיש לפרש דמידי דחזי לי קאמר ואינה מתנה ובאמת יקשה על תירץ זה כיון דאינה מתנה התנאי סותר המעשה והתנאי בטל והמעשה קיים וא"כ למה בלא החזירו לא יצא] ועוד תי' להרא"ש בפ"ק דקדושין בשור זה נתון לך ע"מ שתחזירהו לי גם חזרת דמים מהני משא"כ באתרוג חזרת דמים לא מהני כדעת העיטור וכמ"ש הרא"ש שם אבל א"כ קשה דינא דרבא ולמחוק כל הספרים קשה – ב'] הקשו בתוס' ובהרא"ש דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד, בתוס' תי' דאיירי בע"מ וכאומר מעכשיו דמי ואינם סותרים זא"ז ול"ד לע"מ שתחזירי לי את הנייר, ועיין בכפ"ת הקשה מ"ש בגיטין דג"כ אמר ע"מ שתחזיר הנייר כמו הכא באתרוג, ולהרא"ש דגם במעכשיו בעי' כל דיני תנאים הקו' במ"ע ועיין בכפ"ת הקשה להרא"ש למה פסק כרבא באתרוג – ג'] הקשו בתוס' קדושין והא לא כפלי' לתנאי' ותי' דאומדנא לא בעי' ת"כ והכא דעתו שיברך על אתרוג שלו קו' זו של התוס' י"ל כמ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בחיבורו עמ"ס גיטין בשם הר"ן קדושין דת"כ מצד הסברא בעי' ומה דלמדין מתנאי ב"ג וב"ר אסמכוה אקרא ע"ש ונתן טעם לדבריו דהרא"ש ורשב"א והנ"י ביבמות ק"ט ס"ל דאף בתנאי שאינו כפול דהמעשה קיים והתנאי בטל היינו שלא לבטל המעשה בביטול התנאי אבל חיוב איכא עליו לקיים התנאי משים הפסיקה שפסק ע"ש, ולפי זה בלא כפול התנאי י"ל דלמא כונתו שהמעשה יהי' קיים שיתחייב חבירו ולא יוכל לבטל המעשה, כי העיקר אצלו החיוב וע"כ בעי' כפילות התנאי שיהי' נראה רצונו שיתבטל המעשה בביטול התנאי.

ובזה אמרתי בימי חורפי לתרץ קו' הראשוני' רשב"א ומרדכי בלא כפל תנאו למה גרע מגילוי דעתו דסגי ותירצו דגילוי דעת עדיף מהתנה ולא התנה כדינו, ובזה מובן שפיר דדלמא רוצה בחיוב וע"כ רוצה שלא יוכל לבטל המעשה בביטול התנאי, ולא דמי לאומדנא או לגילוי דעתו [דאומדנא וגילוי דעתו מהני רק לגבי עצמו שלא יעשה אלא על דעתו, אבל דברים שבלב לא מהני לחייב האחר וא"כ אין לומר באומדנא או בגילוי דעתו שרוצה בחיוב לבד] וע"כ סגי כמו בת"כ. וצ"ע לפ"ז בתנאי דאם מתי או באם יהי' גשמים וכיו"ב במה בעי' ת"כ וכן בגמ' באם בחוקותי וכו'.

ואז תרצתי ג"כ הקו' שהקשו הראשונים על הרמב"ם ודעימי' דבמעכשיו לא בעי' ת"כ מהא דאתקין שמואל בגיטא במהיום אם מתי דבעי' ת"כ, והא שם אמר מהיום דהוי מעכשיו ואפ"ה בעי' ת"כ, וכן הקשו לר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו, למה בעי' כלל בשטר ת"כ ע"ש. בהרא"ש וכן ברשב"א ובריטב"א הביאו הראב"ד שנתן טעם לזה, משום דמעכשיו התנאי במעשה קא חייל, אבל בתנאי דאם בא לבטל מעתה המעשה, וע"ז הקשו אדרבה במעכשיו המעשה יותר חזק דבמעכשיו חל ודאי אין התנאי מבטל המעשה ע"ש, ולדידי נראה טעם אחר דמעכשיו הוא בעצם ת"כ דאי בעי' לקיום התנאי תנאי כפול א"כ בלא כפל התנאי התנאי בטל והמעשה קיים א"כ חל מיד המעשה, וא"כ למה צריך לומר מעכשיו. דבלא"ה חל מעכשיו וע"כ מדאמר מעכשיו רצונו שקיום המעשה יהי' תלוי בקיום התנאי ולכך צ"ל מעכשיו, וא"כ הוי כפילא ממש. וכ"ז אם דיבורו מעכשיו מיותר, אבל במהיום אם מתי צריך לומר מהיום משום דאם מתי תרי לשונות במשמע כדאי' בגמ' דיש לחוש לגט לאחר מיתה, א"כ מהיום אינו מיותר, אינו ראי' שבדיבורו מהיום שיהי' המעשה תלוי בקיום התנאי, ע"כ צריך ת"כ וכן הוא פר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו דע"כ בעי' זמן בשטר משום התקנה, וג"כ אינו מיותר ולכך בעי' ת"כ.

עוד כתב אאמו"ר הגאון ז"ל בספר דברי ירמי' פ"ח דה' לולב דאם התנאי בדבר אחד כמו אם תתנו לי מאתים זוז י"ל דרוצה בחיוב, ולא משום דרוצה בביטול התנאי ביטול המעשה, אבל במעמ"ל אין לומר דרוצה בחיוב דהא בידו שלא ליתן לו, אבל לפ"ז גם בגט בע"מ שתחזירו לי הנייר נימא ככה וא"כ מאי אמרו בגמ' והא לא כפלה לתנאה, דבע"מ להחזיר ל"ש לומר דרוצה בחיוב וא"כ אין צריך ת"כ, ויש לומר דשאני בגט דרוצה שתהי' מגורשת ורוצה בחיוב החזרה, דאם קיום המעשה תלוי בהתנאי, בידה שלא להחזיר הגט ולא תהי' מגורשת, והוא רוצה שתהי' מגורשת, ותהי' עליה החיוב להחזיר הנייר אבל באתרוג שכל כוונתו שיצא בו חבירו, אם התנאי מבטל המעשה ודאי יקיים המצוה דתנאי במעכשיו מלתא אחריתי, וממנ"פ אם אינו רוצה לצאת ולא יחזיר, הרי לא נתנו לו לשם כך, ואם רוצה לצאת יחזיר. לא שייך כאן דרוצה בחיוב או במעשה שיתקיימו א"כ גם בלי כפילת הוי אומדנא, ועדיף מגילוי דעתו, וכקו' הראשונים. ואם נאמר שזה כוונת התוס' בתירוצם, מיושב קו' המקנה שהקשה במה שמפרשי' התוס' דאומדנא דרוצה בחזרת האתרוג שיקיים בו המצוה, והא ר"ג כבר יצא, וע"כ דרוצה באתרוג משום המצוה לשאר ימים ובשאר ימים יוצא בשאול ע"ש ולפמ"ש אין צריך לטעם דצריך למצותו בשאר הימים, רק הטעם דרוצה בחיוב וקיום המעשה גם בביטול התנאי, ע"כ גם בלי כפילת התנאי הוי אומדנא. תי' התוס' פירשו המפרשים דאומדנא על תנאי דחזרה לידו משום דצריך לו למצוה ולא נתן לו רק לצאת בו, ובפירש זה לשון התוס' אינו מדויק דהם כתבו שיברך חבירו על אתרוג שלו, וזה גם בלי חיוב חזרה יכול לברך ולצאת. וע"כ דהכונה שלא נתן אלא על דעת חזרה היל"ל דאין דעתו אלא שיברך על אתרוג שלו, ע"כ נ"ל פי' אחר בדברי התוס'.

בהגה"מ פ"ח דלולב הביא בשם הסמ"ג דבמע"מ להחזיר באתרוג צריך להזהר בכל דיני תנאים. והקשה דנהפוך הוא אם התנאי שלא כדיני תנאים. התנאי בטל והמעשה קיים ובודאי יוצא י"ח ע"ש, ותי' הקצה"ח סי' רמ"א לדעת הרא"ש ורשב"א ונ"י דגם בלי כפילת התנאי חייב לקיים תנאו משום הפסיקה. ובאתרוג כמ"ש העיטור הובא ברא"ש דצריך להחזיר האתרוג דוקא ולא דמים. א"כ למפרע גובה ולא זכה בו מעולם ואינו יוצא ידי המצוה משא"כ בנזהר בדיני התנאים הוי מתנה ותנאי מלתא אחריתי הוא ויוצא בו ע"ש, ולדידי דבריו תמוהים חדא דאם למפרע גובה ולא זכה בו כלל ל"ש לומר שיתחייב משום פסיקה. ב') ויותר קשה, דהא דלמפרע גובה רק בדבר שהוא שלו כמו במשכון או בשעבוד נכסים. דכיון שהוא שלו בידו להגבות לו מיד ולהקנות לו מיד, אמרי' למפרע הוא גובה, דהו"ל כאלו מגבהו מיד, אבל הכא אי גובה למפרע לא הי' בשום פעם שלו ואיך מגבהו לו, וע"כ דבפעם אחד הוא שלו באיזה שעה, ואח"כ י"ל למפרע גובה אחרי שהי' שלו איזה זמן וא"כ יצא בו דמדאגבהה נפק ביי, וא"כ ל"ש הכא למפרע גובה באופן שלא הי' שלו בשום פעם.

ובימי חורפי תירצתי קו' הגה"מ על הסמ"ג דכונת הסמ"ג כך הוא דאיתא בריש המגרש ע"מ שלא תנשא לפלוני מגורשת, חוץ מפלוני אינה מגורשת והחילוק דחוץ הוי שיורא. ובעי' כריתות וליכא ותנאי הוי כריתות דתנאי מלתא אחריתי ע"ש, ועיין בתוס' בתוה"ד בד"ה אבל מיהו נראה לר"י וכו' רק אליבא דריב"י לרבנן בגט גם בע"מ דאם פליגי ע"ש, כן י"ל באתרוג דבעי' כולו לכם אם התנאי כדיני תנאים, הוי תנאי וכולו לכם ותנאי מלתא אחריתי, אבל במתנה שלא כדיני תנאים דהתנאי בטל ואפ"ה חייב להחזירו הוי שיור באתרוג, ולא הוי כולו לכם ואינו יוצא בו ומובנים דברי הסמ"ג, ולפ"ז שפיר מובנים דברי התוס' כיון דדעתו שיצא בו חבירו, וע"כ באתרוג בעי' לכם אומדנא דכונתו דבביטול התנאי תבטל המעשה דאז תנאי מלתא אחריתי ויצא י"ח. אבל אם התנאי בטול, ואפ"ה חייב להחזירו משום החיוב הוא שיור ול"ה לכם וזה שאמרו דדעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו, ושלו נמשך על חבירו שיהי' לחבירו אתרוג שלו, וזה רק בקיום התנאי.

אבל עיין בקצה"ח שם העלה דמעמ"ל הוי קנין לזמן והביא ראיות דקנין הגוף לזמן הוי קנה"ג גמור ע"ש, וא"כ החיוב להחזיר אחר כלות זמן קנינו לא מקרי שיור. אמנם יש להקשות ע"ד קצוה"ח דאם מעמ"ל הוי קנין לזמן למה אמרו בגמ' והא לא כפלי' והא הוי גם מעשה קודם לתנאי ותנאי ומעשה בד"א וצ"ל כיון דאינו אלא קנין לזמן לזה א"צ דיני תנאים, ומה מקשו והא וכו' ז"א קושי' דהגמ' אמרו ככה מטרם דידעינן דע"מ כאומר מעכשיו דמי דאז הוי רק תנאי בעלמא ול"ש קנין לזמן דהקנין חל רק בקיום התנאי, וא"כ מתחיל הקנין בשעת קיום התנאי ול"ה לזמן ודברי הקצה"ח למסקנא דע"מ כמעכשיו דמי, אבל זה יקשה למה אמר רבא לא החזירו לא יצא דזה באומר כמעכשיו דמי והוי קנין לזמן והגע עצמך היכי דהקנה לזמן אם לא החזירו לאחר זמן וכי משו"ה בטל קנינו זה לא ניתן להאמר, וי"ל דגם הקנין לזמן תלה הקנין לזמן בתנאי דחזרה, אם החזירו קנאו לזמן. ואי לא החזירו לא קנה לזמן, ולפ"ז המעשה הקנין לזמן, והתנאי החזרה לאחר זמן קנינו וא"כ ל"ה תנאי ומעשה בד"א. דהמעשה קנין לזמן והתנאי החזרה לאחר זמן והוי תנאי בד"א ומעשה בדבר אחר ודמי לתנאי ב"ג וב"ר, ועיין בכפ"ת ובק"נ דגם לרבא ס"ל דע"מ כמעכשיו וגם ס"ל דתנאי ומעשה בד"א תנאו בטל ולהרא"ש גם במעכשיו בעי' כל דיני תנאים ולפ"ז גם לדבריהם אין קו' על דינא דרבא באתרוג, אבל יקשה על גמ' גיטין דאמרו בע"מ שתחזירי לי הנייר דהוי תנאי ומעשה בד"א, וע"כ כמ"ש אחרי דנדע ע"מ כמעכשיו באמת כזה תנאי ומעשה בד"א, והגמ' אמרו ככה קודם דידעינן דע"מ כמעכשיו ל"ה קנין לזמן דחל בקיום התנאי, ועיין בנתיבות המשפט שהשיג על הקצה"ח דאיך יפרש הגמ' דגיטין מ"ח אי לאו דאר"י קנין פירות כקנה"ג דמי לא מצא ידיו ורגליו וכו' האם מכירת שדם עד היובל לא הוי קנה"ג לזמן ולמה לא יביא בכורים וע"כ דקנין לזמן הוי רק קנין פירות.

ומה שהביא הקצה"ח ראי' מדינא דרשב"א הובא בהה"מ פ"ח מה' לולב בשותפין שקנו אתרוג לצאת ידי חובתם משום ברירה דאמרינן בעת שימושו כולו שלו וזה הוי לזמן דאח"כ יהי' להשותף ע"ש, אי משו"ה לא אירי', דודאי בהגוף לאחד והקנהו כזמן אף דפי' בדבריו שמקנהו לו הגוף מ"מ כא הוי אלא קנין פירות, ושאני בשותפין דע"כ לכל אחד חלק בהגוף ואי אמרינן ברירה הוברר בשעת שימושו זה הוא קנין הגוף שלו, כיון דקנו אותו לצאת י"ח והוי בעת שימושו כולו שלו דאותו השימוש בא לו מצד חלקו בגוף שיש לו בו ומשו"ה יצא, אבל בלוקח לזמן השימוש בא לו מצד קנין פירות שיש לו, דכל לזמן הוי רק קנין פירות, ומה שהביא ראי' באבני מלואים סי' כ"ח מלולב הגזול מההיא כשורא דמטללתא בתוך ז' עשו תקנות מריש ול"צ לאהדורי אבל לאחר ז' הדר בעיני' וא"כ אמאי יצא והא הוי רק קנין לזמן דאחר זמן הדרא ע"ש והניח בצ"ע על הרא"ש והריטב"א, ולע"ד דבריו תמוהים, דבגיטין בע"מ שתחזירי לי הנייר מוכח להדי' דאפשר לפייסה בדמי שוי שלה, ומ"ש מסוכה כיון דבתוך ז' בידו ליתן דמים ואם יתן דמים תוך ז' לא הדרא בעינא לאחר ז', וכיון דבידו ליתן דמים ולקנות לעולם אף כי לא נתן יצא דמ"מ אפשר בנתינת דמים וע"כ יצא בו, [ועיין ברשב"א סוכה שם דאף בחיוב ב"ד לא הדרא בעינא אחר ז' ע"ש] ומה שהביא ראי' מתוס' ערכין ל' שכ' במעמ"ל לא מהני חליפין משום דטו"ה אינה ניקנית בחליפין ע"ש ומזה הוכיח דל"ה משום תנאה דאי משום תנאה היו קנין עולם ותנאי מילתא אחריתי למה לא יקנה בחליפין ע"ש, גם לדידי' הקו' דלדעתו קנה"ג לזמן קנה"ג גמור ומהני לקדושין ובאתרוג ולכל מילי ומ"ש לענין קנין חליפין דלא, ובאמת דברי התוס' צריכין ביאור כיון דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה לכל מילי למה לא מהני לקנין חליפין.

עיין בב"ח אהע"ז סימן כ"ט על מיש בטור נתנו פה ע"מ להחזיר אינו מקודשת הקשה והא הוי תנאי ומעשה בד"א ותי' כאן דחזרת דמים סגי לא הוי תנאי מעשה בד"א ע"ש והקשה בק"נ מגמ' גיטין ע"מ שתחזירי לי הנייר דהוי תנאי ומעשה בד"א עיי"ש גיטין] גם איתא שם היכי דאיכא בעיני' לא סגי בחזרת דמים ע"ש קדושין – ולע"ד י"ל לפמ"ד בי"נ דהיכי דאמר תחזירהו קדוש ומוחזר ואי אמר תחזריהו לי מידי דחזי לי קאמר, א"כ פשוט הוא דהיכי דאמר תחזריהו לבד דאית בי' הקולא דקדש ומוחזר, אית בי' החומרא דלא סגי בחזרת דמים דהרי לא הקפיד על דמיו כלל, רק באמר לי אז כיון דחזי לי קאמר י"ל דסגי בחזירת דמים דמה לי הן ומה לי דמיהן, ולפ"ז בהדיבור דתחזרהו רצונו בחזר' גוף הדבר, ובהדיבור לי רצונו בחזרת שויו או דמיו, וי"ל דאם אמר ע"מ שתחזריהו לי התנה ב' תנאים החז' גןף הדבר והחזרת שויו, על התנאי דהחזרת גוף הדבר הוי תנאי ומעשה בד"א ועל התנאי דשו"ו לא הוי תנאי ומעשה בד"א דאפשר בחזרת דמים וי"ל דעל תנאי דחזרת גוף הדבר תנאו בטל, ועל תנאי דחזרת שויו תנאו קיים דאפשר בחזרת דמים, ומעתה יש חילוק בקדושין דתלוי בקבלת האשה הנאת פרוטה, אף אם תנאו בטל בתנאי דחזרת גוף הדבר מ"מ תנאו קיים במה שאמר חזרת שויו וצריכה להחזיר הדמים א"כ לא קיבלה הנאת פרוטה ואינה מקודשת. ואף שכ' הב"ש סי' כ"ח היכ' דקדשה בכלי מקודשת היינו במפרש שמקדשה בכלי אבל בסתמא אמרינן דמקדשה בהנאת ממון שבו, אבל בגט אף אי נאמר דצריכה להחזיר הדמים דלענין זה לא הוי ותנאי ומעשה בד"א לענין חזרת גוף הדבר הוי תנאי ומעשה בד"א ומגורשת, ומה דצריכה להחזיר הדמים לא יזיק כמ"ד שם היכי דאפשר דמפייסה בדמים מגורשת, והנה בס"ד דלא ידעינן דתנאי ומעשה בד"א תנאו בטל, גם תנאי לחזרת גוף הדבר מהני, ומשו"ה היכי דאיתא בעיני' לא סגי בחזרת דמים אף לרשב"ג ושפיר אמרינן בגמ' היכי דאיתא בעיני' לא אמר, אבל הב"ח הקשה קו' לאחר דידעינן דתנאי ומעשה בד"א תנאו בטל, התנאי לחזרת גוף הדבר בטל, רק התנאי על חזרת שויו קיים, ושפיר מתרץ הב"ח דאפשר בחזרת דמים.

עוד יש ליתן טעם בדינא דרבא דלא הוי תנאי ומעשה בד"א לדברי הגה"מ דהשיג על הסמ"ג וי"ל דס"ל דחייב להחזיר כיון דהמעשה קיים לא מקרי שיור, והיינו כמו שאכתוב לקמן לפרש דברי הר' אביגדור כהן דבאתרוג הוי קנין לשעה קנין לזמן, דבכל תנאי על המעשה דנאמר שיחול התנאי, היינו במעשה שתלוי ברצונו שתועיל, אבל במעשה שכבר נעשה ואין לשנותו ולא תלוי ברצונו לא מהני תנאי, והנה בכל דבר הנקנה מיד ליד. יש לדון משום ב' דברים א' משום שלו ב' משום ברשותו, מקודם הי' של הנותן וכן ברשותו ואח"כ של מקבל וברשותו, וכן בחזרה, ומעתה במתנה ע"מ להחזיר יש שני תנאים הא' החזרה שיהי' של הנותן והב' החזרה לרשותו, על הרשות אין שייך לומר דהתנה על מעשה שנתן לרשותו שלא יהי' למפרע ברשותו דע"כ מיד בשעת נתינה בא לרשות המקבל וע"כ הי' ברשותו וא"כ לא שייך תנאי רק על ענין שלו, ע"ז שייך תנאי שלא הקנה לו שיהי' שלו אלא ע"מ להחזיר דהקנאה שיהי' מקבל תלוי ברצונו, אי לא מקיים לא הי' שלו למפרע, אולם י"ל דהתנאי גם על חזרה לרשותו היכי דהתנה אם לא יחזירנו לרשות הנותן לא יהי' של מקבל למפרע, ובכה"ג לא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד, דהמעשה הוא שיהי' של המקבל, והתנאי הוא החזרה לרשות הנותן, אבל מ"מ לא יצאנו בזה ידי חובותינו, דאם התנאי הי' על חזרה לרשותו לבד, אם לא יחזירנו לרשותו לא קנה המקבל למפרע אם יחזירנו לרשות הנותן עוד אינו של נותן. וי"ל לפי דרכינו דבאמת התנה על שניהם על שלו וגם על רשותו, התנאי דעל שלו הוי תנאי ומעשה בד"א ותנאו בטל. ועל תנאי דיחזירנו לרשותו ואי לא יחזירנו לרשותו בטל קנינו שיהי' שלו למפרע הוי מעשה בד"א ותנאי בדבר אחר מהני תנאי, ותנאי זה ממנ"פ הועיל לנותן. דאם לא יחזירנו לרשותו בטלה למפרע המתנה, ואם יחזירנו אף דלענין שלו בטל תנאו משום דהוי תנאי ומעשה בד"א, מ"מ להרא"ש והרשב"א ונ"י אף דבטל תנאו החיוב עליו משום הפסיקה. וא"כ יכול לעכבו שיהי' שלו דעכ"פ מכאן ולהבא הוא גובה, וכ"ז במטלטלין יש לדון בהם משום ב' דברים על שלו ועל ברשותו, אבל במקרקעי כל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא השלו והרשותו חדא נינהו. ובמה שמתנה על שלו ג"כ תנאי על הרשות וא"כ הוי תנאי ומעשה בד"א, ולפ"ז בשדה לא מהני תנאי דע"מ להחזיר, וע"כ צריכי לפרש כונתו בתנאי דע"מ להחזיר דהוי קנין לזמן, ולא הוי קנין אלא קנין פירות ודמי לטו"ה דלא מהני בי' חליפין ומובנים דברי התוס' דערכין ומוכח מדבריהם להיפך מהוכחת הקצה"ח. ולפ"ז יש לחלק בין אתרוג לגט דבגט אמרינן ידו כידה ואם התנה על שלו אם אינה שלה גם ברשותו איננה, דמי לשדה והוי תנאי ומעשה בד"א, משא"כ באתרוג, ושפיר דינא דרבא באתרוג, אבל בגט שפיר אמרו דהוי תנאי ומעשה בד"א ואפשר שזה כונת התוס' ויתורץ קו' הכפ"ת ולפ"ז באתרוג אם אמר ע"מ שתחזירהו לי, דעתו לחזרת גוף האתרוג לרשותו וגם שיהי' שלו. וכמ"ש בעל העיטר לא סגי בחזרת דמים אבל כמ"ש אל החזרה לרשותו מהני תנאו, ועל שלו לא מהני תנאו דהו תנאי ומעשה בד"א. רק כיון דמחזיר לרשותו משום התנאי יכול לעכבו מפני חיוב הפסיקה. וכ"ז סגי לענין לצאת בו, אבל בהקדיש קדוש דמוחזר הוא ואין יכול לעכבו דהוא קדוש, ומתורץ קו' התוס' דהוי בכלל אם הקדישו מקודש ושפיר גרסי' לי, ושאני לרב אשי דאיירי בשור וכו', וכיון דאמר לי מידי דחזי לי קאמר שם סגי בחזרת דמים ולא הוי תנאי מעשה בד"א.

דעת ר' אביגדור כהן שהביא הרא"ש דבקנו אתרוג לצאת הקנין הגוף לשעה הוי קנין הגוף, נ"ל כונתו דקנין בדבר הוא במה דאפשר להיות שלו לכל הנאת הנמצאות בו, ולפיכך הרבה מהראשונים ס"ל באיסור הנאה אינו שלו, ולא שייך בו קנין, והא דאמרינן בע"ז דלמא מגבה לה והדר מבטלה, דנראה דבע"ז דאסור בהנאה שייך בי' קנין. כבר כתב הריטב"א שם דקנה רק מדרבנן ע"ש. והנה באתרוג דלא קנה אלא לצאת בו המצוה, הקיום המצוה הוא כל הנאה דילי' וכיון דקנה לצאת בו ויוצא בו, כל הנאות האתרוג כבר בא לידו ומשו"ה הוי אף קנין לשעה לצאת בו לבד קנין הגוף דאין שייכות קנין טוב מזה באתרוג דכל קנינו רק למצוה, ולפ"ז סברת הר' אביגדור רק באתרוג לצאת, אבל בשאר דברים דקיימו לשאר הנאת קנין לזמן לא הוי קנין הגוף, ומיושב קו' הנתיבות המשפט מיובל כיון דיוצא ביובל הוי רק קנין פירות – וזה יהי' סתירה לדברי הסמ"ג ואתי אליבא דהגה"מ.

מה שכתבתי לעיל לתרץ קו' הקצה"ח מדינא דרשב"א בשותפין שקנו אתרוג דיצא, וכתבתי דשם שאני כיון דהקנין לזמן בא מכח חלק קנין הגוף שיש לו בו, בסוגי' דקנין פירות אי כקה"ג דמי כתבתי דגם לאחר דהדרא ביובל הוי רק קנין פירות להם כיון דלאחר שנת היובל הדרא בחלוקתם ע"ש ושם מה שהדרא להם בשנת היובל הוי משום חלק קנין הגוף שיש להם בו, וזה כדברי הקצה"ח. ולפמ"ש לפרש דברי הר' אביגדור כהן יש לחלק בדינא דרשב"א הוא באתרוג כמ"ש הוי קנין הגוף משום דכל הנאות שלו דרק למצוה עומדת לו משא"כ בנכסים ביובל דהדרא רק לזמן.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה