אור ברסלב
פקודת אלעזר יש דיחוי אצל מצות

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

יש דיחוי אצל מצות

חצי שיעור

סוכה ל"ג תני עולא ב"ח נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר בעי ר' ירמי' נקטם ראשו בעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו וכו', ובמתניתין לקמן ר"ט מכשיר אפי' בג' קטומים ובגמ' אמר שמואל הלכה כר"ט הרי"ף והרמב"ם ורא"ש וטושו"ע פסקו כר"ט דנקטם ההדס כשר ויפלא א') קושי' הר"ן לקמן אם נקטם כשר א"כ דינא דעולא ב"ח וסוגי' הגמ' כאן שלא אליבא דהלכתא ב') במתניתין אשמעינן דינא דלולב הדס וערבה ושם לא נזכר שום חילוק על מה שנאמר נקטם פסול ואח"כ כאשר אשמעינן המספר כמה מכל מין מזכיר פלוגתת ר"ט על גוף הדין דנקטם ג) תמוהים מאוד דברי הרי"ף וז"ל תני עולא ב"ח נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר ואפסיקא לקמן הלכתא כר"ט הלכך בין עלתה בו תמרה ובין לא לא עלתה כשר, ותמוה דאם פוסק כר"ט וס"ל כל נקטם כשר למה הביא כלל ההי' דתני עולא ב"ח, ואם לאשמעינן דלא בעי' לדינא דעולא זה מוכח מדפסקינן נקטם כשר כר"ט, ואין דרכו של הרי"ף להביא מה שהוא כנגדו ואם לאפוקי מדעת הראב"ד ובעה"מ. הול"ל ולית הלכתא כההי' מתניתין.

ויש לעיין בנקטם דפסול אי טעמא משום דלא הוי הדר או הטעם משום דהוי מום דחסרון כמו נסדק ונחלק' התיומא בלולב ולא הוי לקיחה תמה, והנ"מ אי משום הדר גם ביו"ט שני פסול, ואי משום מום דחסרון ביו"ט שני כשר, והנה מרש"י ומהתוס' ריש פ' נראה דנקטם פסול משום הדר ע"ש, וכן מוכח בירושלמי דקאמר טעמא דר"ט דנקטם הוי הדר ע"ש וא"כ מאן דפוסל פוסל משום הדר, ואם נאמר נקטם פסול משום הדר יש ליישב דר"ט דמכשיר לא פליג אמתניתין דידן דקתני נקטם פסול, דהרא"ש הביא בשם ר' ישעי' לחלק בין הדס ללולב בהדס דאיכא עלין גם בנקטם הוי הדר דעלים מכסים משא"כ בלולב, ועיין ברא"ש בנשרו מקצת בדי עלין בראש פסול, א"כ י"ל במתניתין דקתני נקטם פסול איירי בנשרו עליו העליונים, ור"ט דמכשיר איירי ביש בו עלין העליונים המכסים אותו וא"ל אי הטעם דמכשיר ר"ט משום דלא מנכר קטומתו וכסברת ר' ישעי' ורמב"ן הובא בר"ן, אי טעמא דנקטם משום הדר פשיטא דכשר כיון דלא מנכר דענפים מכסים עצו, ולמה פוסל ר' ישמעאל, י"ל דבאמת בזה פליגי ר' ישמעאל ס"ל טעם הפיסול משום החסרון ואף דלא מנכר קטומתו חסר הוי ולא הוי לקיחה תמה, ור"ט ס"ל דטעמא משום הדר והיכי דלא מנכר הוי הדר וכשר, ומתני' דלן בנשרו העלין העליונים, והגמ' דלן אליבא דהלכתא [אבל ע"כ אין לומר כן, כיון דבמתניתין קתני סתמא נקטם פסול ויש לטעות דאיירי גם בעלים מכסים, ואי גם במכוסים פסול ע"כ דטעם הפסול משום החסרון וא"כ נקטם ביו"ט שני כשר ואנן דס"ל כר"ט ע"כ הטעם משום הדר וכמו דרצונינו לומר באין עלים בראש פסול משום הדר וגם ביו"ט שני פסול, וזה הי' לו לפרש דיש לחוש לקלקול שיטול נקטם בלי עלים מכסים ביו"ט שני וע"כ דשיטות מחולקים הנה, זה נראה לדעת הרי"ף ויש לפרש גם אליבא דהרי"ף וסיעתי' דההי' דתני עולא ב"ח וכו' אליבא דהלכתא] אבל אין זה דעת הרי"ף שכ' בין עלתה וכו' או לא עלתה כשר כיון דעלתה באין עלי' מכסים א"כ בלא עלתה וכו' מ"ט דמכשיר.

נסתפקתי בד' מינים אלו שיש בהם פסולים הנאמרים ובטבעם חוזרין להכשירן, אם פסול כזה פוסל אותם, ואם נדמה מצוה לקרבן. בקרבן יש חילוק בין מום עובר למום קבוע, ובמום עובר גם בעודו במומו לא מהני פדיון, והנראה מגמ' דפרקין דהביאו הכתוב דוהאבתם את הגזול וכו' הנאמר בקרבן למצות לולב מוכח דמצות דמי לקרבן וכן מלשון הגמ' דף ל"ה מהם בעלי מומים וכן ברמב"ם ושו"ע כל אלו מומין שאמרנו ונראה דדמיון מום בקרבן דימו למצוה זו, אבל יש להביא ראי' ברורה מגמ' ל"ו בעי רבה נולדו בו סימני טריפה מהו אי ניקב תנינא וכו' כדעילא אר"י ריאה שנשפכה כקיתון וכו' התם דלא שליט בהו אוירא הדרא בריא הכא דשליט בי' אוירא מסרח סרח ע"ש נראה דתלוי הפיסול בהדרא בריא או לא, ולפ"ז בחוזרים בטבעם להכשירם כשר, ומעתה לעולא ב"ח בעלתה בו תמרה דכשר, א"כ בנקטם ההדס הוי פיסול החוזר להכשירו דהדרא בריא, א"כ גם בלא עלתה בו תמרה לתכשר, כיון דיכול למהדר לבריאותו, אי משום הא לא קשי', דהא דהדרא בריא מהני היינו אם עומד להברות, אם בכל פעם, או ברוב פעמים הדרא בריא, אבל אם רק ספק הוא אם חוזר לבריאותו לא מקרי הדרא בריא, והכא בנקטם אפשר דרק ספק הוא אם עולה בו תמרה, ולפי' אם עלתה כשר ואם לא עלתה פסול, והן בהדס הזה דחזינן דעלתה בו תמרה נודע למפרע דהוי רק חולי דהדרא בריא. וא"כ גם בטרם עלות התמרה כשר [ואף דבטריפות אמרינן כיון שנטרפה שעה אחת וכו' הכא לא שייך זה] והנ"מ אם נטלה בעודו נקטם ואח"כ עלתה בו תמרה דיצא למפרע, ולפ"ז אף דבעינן עלתה בו תמרה יש שייכות להדין דנקטם כשר, כגון היכי דבשעת לקיחתו הי' נקטם, וי"ל הא דמכשיר ר"ט בעלתה בו תמרה אח"כ.

אבל יש לעיין בזה אם לא נאמר בזה דיחוי, כיון דבעת לקיחתו אינו עומד להיות הדרא בריא, אף דנודע אח"כ למפרע דהדס זה הי' הדרא בריא, לנו א"א להיות ידועה בזה, וא"כ הי' נדחה ממצוה ואף בעלתה תמרה אח"כ פסול, או דנימא דזה הוי דיחוי בטעות דאלו ידעינן דסופו להיות בריא הי' מותר, ודיחוי בטעות אינו דיחוי ואם נימא דדיחוי בטעות כה"ג ל"ה דיחוי, שפיר פסקינן כר"ט דמכשיר בכה"ג, אבל לפ"ז ממנ"פ ליתא לבעי' דר' ירמי' אם נאמר דל"ה דיחוי משום דהוי בטעות, הא כל עלתה בו תמרה ביו"ט כן הוא, ומאי קמבעי' לי', ואי ס"ל דהוי דיחוי ע"כ מדר"ט דפסקי' כותי' נשמע דאין דיחוי אצל מצות דאל"כ האיך שייך נקטם כשר, אמנם עיין בזבחים י"ב בתוס' בד"ה הכא קרבן וכו' פי' ר"ת נראה דבעי' דר' ירמי' שם אי דיחוי בטעות הוי דיחוי, ומסקנת הגמ' דל"ה דיחוי, וא"כ למסקנת הגמ' שם יש להשוות, פסק משנתינו לפסק ר"ט ושפיר דינא דעולא ב"ח, ורק ר' ירמי' לשיטתי' דאיבעי' לי' אי דיחוי בטעות הוי דיחוי קמבעי' לי' הכא ג"כ אי הדיחוי בטעות אצל מצות הוי דיחוי ומתורץ הרי"ף, אבל יש לחלק. היכי דהפיסול מצ"ע פוסל כמו חסר ויו"ב י"ל דלא מהני אם הדרא לבריאותו ר"ב לשלימתו, דנימא דיוצא ידי חובתו גם בעת חסרונו, כיון דחזינן אח"כ דחזר לשלימתו, משום דבעינן לקיחה תמה ובשעת לקיחתו לא הוי לקיחה תמה ומה מועיל אם אח"כ הדרא לשלימתו, אבל היכי דהפסול אינו פסול מצ"ע רק מצד דסופו להתקלקל היינו היכי דנולדו בו סימני טריפה כמו בנשפכת כקיתון אז מהני ההדרא בריא, והא דאמרינן בגמ' הדרא בריא על נולדו בו "סימני טריפה" וא"כ בנקטם אף דעלתה אח"כ תמרה בעת דנקטם לא הי' לקיחתו תמה, ואין להכשיר מצד זה וגם שייך בו דיחוי, וע"כ דר"ט חולק על משנתינו.

אך הוא הדבר דיש לעיין אם נקטם ראשו הוי פסול מצ"ע דנקטם או משום דסופו להתקלקל, דהנה ביבשו רוב עליו ונשתיירו בראש אמרי' דהליחות מצילים מהתיבש, ועיין בר"ן דמסתברא כמו דהליחות בראש מציל כן יבש בראש פוסל את הכל ע"ש, א"כ י"ל דנקטם ראש פוסל משום דסופו להתיבש. ומ"ש רש"י ותוס' דטעם נקטם בלולב פסול משום הדר, ג"כ חד טעמא הוא כיון דסופו להתיבש לא מקרי מיד הדר, דמדמי' לי' לטריפה, בסופו לטרוף כמו בנשפך כקיתון שהבאתי והנה בעלתה בו תמרה חזי' דאין סופו להתקלקל, וא"כ יש חילוק בין עלתה או לא עלתה, והנה אם מדמי' אותו לטריפות, בטריפות אמרינן סופו לנקוב כנקוב דמי, אבל בספק סופו לנקוב כשר דלא מקרי סופו לנקוב אלא בודאי סופו לנקוב, וא"כ בההי' דנקטם ראשו כיון דאפשר להעלות בו תמרה, הוי רק ספק סופו להתקלקל וא"כ כשר בכה"ג, ומעתה אם זכינו לדינא דעולא ב"ח דעלתה בו תמרה כשר, א"כ הוי רק ספק סופו להתקלקל בנקטם, וא"כ גם בלא בלא עלתה בו תמרה כשר, ויש לומר דאיכא ב' מיני קטומים, קטום דאפשר להעלות תמרה, וקטום דא"א להעלות תמרה דעיין באו"ח סי' תרמ"ו בב"י וכן מוכח בר"ן דיבש בראשו תלוי בדין נקטם, וחד דינא אית להו ועיין בשו"ע דמכשיר ונ"ל דביבש בראשו ונקנום לכ"ע פסול דבנקטם לחוד בלי יובש אפשר להעלות תמרה, אבל באיכא יובש בראשו ודאי א"א להעלות תמרה וא"כ אין סתירה במשניות – ומדויקי' דברי הרי"ף תני עולא ב"ח ולקמן איפסיקא וכו' הלכך בין עלתה וכו' פירש כיון דתני עולא עלתה בו תמרה כשר משו"ה פסקינן כר"ט, כיון דכשר בעלתה גם בלא עלתה כשר, וצריכין לדינא דעולא, ומדויק ג"כ למה לא אמר הרי"ף דלא פסקינן כמשנתינו אלא כר"ט ואמר דינו רק ע"ד עולא ב"ח, והיינו הטעם משום דמשנתינו כהלכתא ואיירי בא"א להעלות תמרה, ודינא דעולא הביא לפרש למה פסקינן כר"ט ואין סתירה למשנתינו.

אבל לפ"ז מה בעי ר' ירמי' כיון דאיירי באפשר להעלות גם בלא עלתה עדיין כשר. וא"כ ליכא דיחוי ואי איירי בא"א להעלות כ"ש האיבעי' דאין שייכות בהעלות התמרה, וי"ל דצריכין לפרש הפלוגתא דר"י ור"ט ואפשר לומר כמ"ש דבנקטם יש לדון א] אי הקטימה בעצמה הפיסול, ב] אי הוי הפסול רק מצד דסופו להתיבש כולו, והנה מהירושלמי משמע דר"י ס"ל דל"ה הדר ור"ט ס"ל דהוי הדר, לר"י בהקטימה מצ"ע ליכא הדר, וא"כ אף בעלתה בו תמרה אח"כ לא יצא דבשעת לקיחתו לא הוי הדר, ולר"ט הטעם משום דסופו להיות פסול, א"כ באפשר להעלות תמרה כשר ויש לסברא זו ראי', דבמשניות הראשונות דאיירי בלולב הדס וערבה כל אחד בפ"ע, ולא ברוצה לצאת וע"כ אם נאמר דבאפשר להעלות תמרה כשר, א"כ לא שייך לקרוא אותם בשם נקטם, כי אם תעלה תמרה ליכא קטומה וע"כ דאיירי דבודאי הוי נקטם. דאם אפשר עוד להעלות תמרה עד עת לקיחתו אין לפסלו בטרם זה, אבל בפלוגתת ר"י ור"ט איירי ברוצה לצאת דמונה מספרם, וא"כ בשעת לקיחתו ודאי קטום, ופליגי אי קטומה בשעת לקיחתו פסול או לא - והנה דינא דעולא ב"ח בעלתה בו תמרה דכשר. שייך בין לר"י ובין לר"ט, ואתי' אליבא דכ"ע, ואדרבא טעמא דר"ט דמכשיר משוה דינא דעולא, ולכך הביא הרי"ף דינא דעולא ב"ח, אבל האיבעי' דר' ירמי' רק אליבא דר' ישמעאל דגם אליבא דר"י קאמר עולא ב"ח דינו ולכך לא הביאו בעי דר"י ולדידן אין נפקותא באיבעי' דרי לענין הדס שנקטם. ולפי מה שכתבתי נפקא מינה לדינא דביבש בראשו ובנקטם גם כן. פסול גם לדידן, וזה נגד פסק השלחן ערוך תרמ"ו, ונגד סברת הב"י דאם נקטם כשר גם ביבש בראשו כשר, דיש לומר דגרע יבש בראשו דא"א להעלות תמרה משא"כ בנקטם בראשו ולח, [ועיין בב"ח והובא במג"א דפוסל ביבש בראשו].

הרמב"ם פ' וכן איתא בשו"ע או"ח עבר ולקטן, או שלקטן אחד אחד לאכילה כשר ותמהו ע"ז הה"מ והכ"מ ושאר פוסקים דבגמ' הקשו והא קא מתקן מנא כגון שלקטן לאכילה, והא פ"ר הוא דאי"ל הושענא אחריתי הרי דלקטן לאכילה לבד לא סגי ובעי ג"כ הושענא אחריתי ע"ש– ויש להקשות על כל הסוגי', לעיל לענין תמרה דאי יש דיחוי או לא, וכן על קו' הגמ' והא קא מתקן מנא, וכן מה דאיבעי' להן ה"ד אי אשחור מעיו"ט וכו' לראב"ד ור"י, ורא"ש, א"ז, ראב"י ועוד הרבה מהראשונים דבשעת הדחק כשר ומברכין עלי' מאי תיקון מנא שייך וגם איך נאמר בזה דיחוי, ומצאתי בישיע"ק שהקשה כן. וכן קו' זו על הרא"ם דמחלק בנקטם ההדס בין לכתחלה ודיעבד, אם בדיעבד כשר איך שייך דיחוי והן הרמב"ן הובא בר"ן ס"ל דגם על לכתחילה שייך דיחוי אבל אין כן דעת הר"ן ע"ש– ועיין בחכם צבי סי' ט' כ' הא דמתירין בשעת הדחק, היינו ביו"ט שני דרבנן וביו"ט ראשון בליכא אחרת לא גרע מיו"ט שני וא"כ מצוה מדרבנן איכא ומברכין עלי' ע"ש, ולפ"ז אפשר לומר דלענין מצוה דאו' שייך דיחוי, וכן י"ל לענין תיקון מנא. אמנם לענין תיקון מנא יש לעיין, דלרש"י הוי רק מחזי כמתקן. וכיון דמדרבנן בליכא אחרת מחויב ויוצא בזה ועל ההדס שם מנא בלא"ה, לא מחזי כמתקן במה שמוסף בו למצוה דאו', ואף אי איכא אחר כבר כ' הב"י באפשרות הכשר בו בלית לי', לא מקרי דיחוי, וכן י"ל לענין תיקון מנא וי"ל כמ"ש הרא"ש דלכתחילה פסול ובדיעבד כשר משום דהכתוב מסרה לחכמים ואף דהחכ"צ משיג ע"ז שנאמר כן לענין יום ראשון ולמצוה דאו' משום דא"א לסתור כל הדין הדר דאו' ע"ש, אינו מוכרח לע"ד, דתיבת הדר שכ' בקרא, גם להורות על איזה פרי המצוה כדאיתא בגמרא וי"ל דהדר קאי על מין ההדר בפירות ועל הידור פרי זה שייך הכתוב מסרה לחכמים ואם יכשירו בדיעבד לא יהי' סתירה להכתוב וא"כ י"ל דלכתחילה פסול מדאו' ובדיעבד כשר מדאו' וא"כ באי"ל אחר דהוי לכתחילה שייך דיחוי ותיקון מנא.

אבל לא הועלנו בתירץ זה, דמאי קא מתרצי באי"ל הושענא אחריתי נימא להיפך דלי"ל הושענא אחריתי והוי דיעבד, ובלא"ה כשר וא"כ במיעוטן לא הוי תיקון מנא, ואפשר לומר דכך פי' הגמ' באיזה צד נבחר דאם נאמר דיותר טוב לומר ממעטן. א"כ הוי כאי"ל הושענא אחריתי דאפשר למעטן מה לי הוא או אחר הוי לכתחילה וממילא פסול וא"כ בהמיעוט הוי תיקון מנא או דנאמר אין למעטן וא"כ הוי דיעבד וכשר בלא מיעוט וע"ז אמרו שלקטן לאכילה א"כ אפשר בהתר אמרינן ממעטן וכו'.

ועוד יש להקשות, דהאי תיקון הושענא, לדעת רש"י הוי רק מחזי כמתקן, ולדעת ריב"א הובא במרדכי הוי תיקון גמור וחיוב מדאו' והנה לרש"י דהוי רק איסור דרבנן משום מחזי כמתקן. הקשה הפ"י דנאמר עשה דאורייתא ידחה השבות ע"ש, ולי קשה מאי קמקשו בגמ' והא קא מתקן מנא מ"ש מגמ' ביצה י"ח ושבת קי"א באדם מחזי כמיקר מותר, ואף דהטבילה עלתה לו וג"כ הוי פ"ר והיינו טעמא דמותר כיון דהאיסור רק משום מחזי כמתקן והיכי דעבד ג"כ להנאתו דנראה כמיקר לא מחזי כמתקן, וכן הכא כיון דלקטן לאכילה לא מחזי כמתקן ומה יזיק הפ"ר דתיקון אם מחזי לאכילה, ואין לחלק דהתם בשעת התיקון הוי הנאת המיקר משא"כ הכא בשעת התיקון עוד לא אכל. ז"א דהרי כתב הרמב"ם לקטן א' א' לאכילה ובהתי' הושענא איירי דמרובים בענבים ובלקיטת אחד ודאי לא הוכשר עוד וא"כ בלקיטת האחד ליכא תיקון מנא באכילתו קודם וא"כ בליקט אח"כ שלא נשאר רוב הוי התיקון בעת אכילתו א"כ מה מקשה והא פ"ר ואפשר לומר דהגמ' איירי שלקטן לאכילה שהניחם לאכילה וע"כ שייך פ"ר בתיקון מנא והרמב"ם משו"ה אמר אחת אחת לאכילה דהתיקון בעת האכילה וא"כ מסולקים מעליו תמוהת הפוסקים דבכה"ג לא בעי' הושענא אחריתי ויהי' מדויק בזה דבגמ' איתא בסתם לקטן לאכילה והרמב"ם בחר אחד אחד לאכילה להסביר דבכה"ג ל"צ להתירא דהושענא אחריתי.

אבל היותר קשה לי לפמ"ד בשבת ק"ח התולש מן עובר במעי אמו חייב האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיני חייב, האי מאן דתלש פטורי מאונא דחצבי מחייב, ומ"ש מעציץ שאינו נקוב התם לאו רביתי' הכא רביתי' ועיין באו"ח סי' של"ו דפסקינן הכי, ועיין בטו"ז תרמ"ו דכמו בנקטם כן דרך הענבים להתגדל בתלוש ע"ש, וא"כ הוי כעשבים ע"ג הדלי דאית בי' משום קיצר ואין לומר דשאני הכא דהוי כמו שכתב רש"י בעציץ שאינו נקוב דאין דרך לזרוע כן אבל שם בכשותא ופטורי דרך גידולם בכך וכן בהושענא עיקר גידולו במחובר, ז"א בעציץ אין דרך זריעה בכך ואין זה דרך גידול אבל הכא במה שנתגדל ממילא בהדס אחרי התלישה הוי דרך גידול כיון דממילא נתהוי ודמי לעשבים ע"ג הדלי ואם בזריעה היינו בתלישת ההדס שיהי' נתגדל כך בתלוש לא שייך לומר אין דרך זריעה בכך דהתלישה לא נעשית בשביל הענבים דנימא אין דרך זריעה בכך אבל התלישה נעשית בשביל הענף דצריכין לההדס ומה שנתגדל ממילא אח"כ הוי דרך גידול וכמש"כ גם דרך זריעה ופשוט כמו דבכחו להעלות בתלוש ענבים חדשים מכש"כ שיש בכחו לתת יניקה בענבים מכבר, וא"כ בתלישה הוי איסור קוצר ואין לומר דביו"ט מותר לצורך אוכל נפש דכבר כתבו התוס' בכמה דוכתי והוא מהירושלמי דמלאכת יו"ט לצורך אוכל נפש רק מלישה ואילך מותר אבל קצירה וטחינה והרקדה אסורים, וכן פסקו הרמב"ם וטוש"ע או"ח תצ"ה. ולפ"ז מאי מתרצו בגמ' כגון שלקטן לאכילה איך מותר ללקוט לאכילה והא תולש ממחובר וצ"ע – ועל הברייתא דממעטין אין להקשות דההי' דתולש הוי מלאכה היינו אי עיקר כוונתו לתלוש הפרי מן הענף בשביל דצריך לפרי אז הוי תולש הפרי מן חיבורו אבל אי כוונתו לתקן ההדס הוי כתולש הענף מן הפרי דאין להענף יניקה מן הפרי וזה לא הוי תולש ועיין בתוס' שבת ע"ג בצריך לעצים שכתבו שאם אינם צריך לעצים לא הוי בגדר קוצר וה"ה הכא כשאין צריך לפרי רק לענף, אבל הגמ' דמקשו והא מתקן מנא ותי' כגון שלקטן לאכילה א"כ גרע ממה שהי' דאם מלקט לתקן הדס לרש"י הוי רק איסור דרבנן דמחזי כמתקן. וכקושי' הפ"י, וי"ל דעשה דלולב דוחה השבות. אבל בלקנון לאכילה הוי מלאכה דאו' דקוצר – ולשיטת ריב"א דס"ל דמתקן מנא אסור מדאו' י"ל דעיי' בתוס' שבת צ"ה ד"ה והרודה דנראה דאלו המלאכות ביו"ט רק מדרבנן אסורים וכן פסק הרמב"ם פ"א מה' יו"ט וכן בשו"ע או"ח תצ"ה אסרום חכמים עיי"ש, ויש לומר כקושי' הפ"י דעשה דלולב דוחה השבות דתלישה לאכילה משא"כ בתיקון מנא דהוי איסור דאו' אבל לרש"י דגם תיקון מנא הוי מדרבנן מ"ש מתקן מאיסור תולש, ויותר קשה לדעת המהרש"ל הובא במגן אברהם תצ"ה דתלישה ביו"ט הוי איסור דאו',

והיה נראה לי פירוש אחר בדברי הגמ' דיש לדקדק במה שאמרו כגון שלקטן לאכילה לשון דיעבד ולא אמרו בלשון לכתחילה כמו דאי' בברייתא לשון הלכתחילה ממעטין והי' להם לומר דמלקט לאכילה, ויותר יש לדקדק על הלשון "כגון" שלקטן לאכילה דנראה דשייך גם באופן אחר, ורשב"א דמתיר למעט ע"כ אי אפשר בענין אחר והי' להם לומר במלקט לאכילה, ומשו"ה נ"ל דההי' כגון שלקטן לאכילה הפירוש שליקט מתחילה הענפים לאכילת פירותיו ובכה"ג כיון דמתחילה תלש משום הפירות הוי כעציץ שאינו נקוב כיון דאין דרך זריעה בכך, ועוד העצים בטלים לגבייהו משא"כ בדלי ויו"ב דחשובי לגבי עצמן, וכיון דהתלישה מעיו"ט הי' בשביל הפירות בתלישה אח"כ ביו"ט הענבים מהענפים לא מקרי תלישה דתלושים ועומדים דהעצים בטלים לגבייהו וכיון דסתם תלושת ההדסים לצורך הענבים למצוה ע"כ אמרו כגון שלקטן "לאכילה" ומדויק הלשון דיעבד ג"כ, אבל רש"י לא פי' כן שכתב וזה לשונו "שלקטן להענבים הללו מן ההדס" ע"מ לאכלם וכו', ואולי י"ל לפמ"ש רש"י בד"ה אלא שהענבים שחורות שכבר התחילו ליבש ע"ש וי"ל דאין להענבים עוד יניקה מן הענף והוי כקצורים, אבל ז"א דעיי' באו"ח של"ו וכן בחולין דף קכ"ז בתאנים שיבשו באביהם וכן אילן שיבשו פירותיו כל התולש מהם בשבת חייב ע"ש, וכן הדין הכא דמ"ש, ולא דמי ליחור של אילן שנפשח בדף ס"ח דשם אינם גדילים בתלוש כלל אבל הכא ענף הנתלש דינו כמו אילן המחובר, וגם לא דמי לעשבי' יבשים דשם הטעם משום דיבשות אינם ראוים ע"ש:

ולחלק ולומר באילן שיבשו בו הפירות בכחו לגדל אבל אם נתיבשו הפירות בהענף אין בכח הענף עוד להנק, מי יעיד לנו זאת, ועיין בתוס' שבת קי"א ע"ב ד"ה במחובר דבעי' יבשו הן ועוקציהן ג"ז אינו מוכרח דלדינא גם ביבשו הן ועוקציהן הוי חיוב, ועיין של"ו ובמחצית השקל שם, אבל הכא איירי רק באשחור וקאי על הענבים ולא על העוקצין, ולומר דאיירי שנתיבש גם ההדס, א"א חדא דזה לא נאמר בגמ' ועוד לדעת הרמב"ם יבש גם בליכא אחר רק בלולב כשר ולא בהדס ושאר מינים, ואולי י"ל דלהרמב"ם דאיסור התלישה מדרבנן משום דלא אתי למנוע משיו"ט, אפשר כיון דתבושין ל"ש החשש, מניעה משיו"ט וצריך עיון.

וי"ל לפמ"ש הרמב"ם דשיעור קוצר כגרוגרות ושיעור גרוגרת כשליש ביצה, עיין בפ"ח מה' שבת, אף אם נאמר כהה"מ ריש י"מ וכמהרש"ל שהביא המג"א שם דהוי ביו"ט איסור דאו', כיון דפחות מכשיעור הוי רק איסור דרבנן, וגם איכא מצוה מותר וכמ"ש התוס' לענין דיחוי, אבל מ"מ הדבר צריך תלמוד אם לקטן פחות מכשיעור אין זה מדרך האכילה, ואם הדבר ספק למה הלקיטה אם לתיקון מנא או לאכילה, כיון דאין דרך אכילה בכך יאמרו מתקן מנא הוא, ואינו דומה לאדם שנראה כמקר, ואין לומר דלא יזיק במה דמחזי כמתקן רק היכי דבאמת מתכוין בתיקון, אבל היכי דמתכוין לאכילה אף שיאמרו מתקן הוא לא חיישינן להכי, ז"א. דע"ז י"ל כקו' הגמ' והא פסיק רישא דמצד עצמה הוי תיקון מנא, וההתר דנראה כלאכילה כמו דאמרינן נראה כמקר, לא הוי התר, כיון דאינו מחזי לאכילה, ואפשר דזה קו' הגמ' והא פ"ר. ומה דמחזי לאכילה לא מהני כמ"ש ומיושב קושיתי בזה.

וי"ל דהכא עדיף לענין מלאכה דכמ"ש הרמב"ם א' א' לאכילה נראה דאכלם שלימי' ובשלימי' יש דין ברי', ולענין ברכה עיין בתוס' ברכות ל"ט וביומא ע"ח ע"ב שהביאו בשם הירושלמי דמברך אחרי', וכתבו דהגמ' דלן פליג אירושלמי והר"י כתב דלא פליגי ע"ש וכן הוא בהרא"ש שם ובאו"ח סי' ר"י יש מסתפקין בפחות מכזית ע"ש. וי"ל ג"כ הכא. כיון דברי' הוא מחזי כלאכילה, דברי' דרך לאכול גם בפחות מכשיעור. והנה לענין מלאכת שבת ויו"ט בעינן כשיעור גרוגרת דוקא, ולא סגי בפחות ושלם. וי"ל הטעם, דבעת קצירה אינו נודע איזה דרך אכילתו שיהי', גם י"ל הא דמברך על ברי' היינו דחזי' דאחשבי' לאכלו, ובברי' סגי מחשבתו אבל בקצירה אין כאן אחשבי' עדיין, ובזה י"ל השו"ע דהגמ' פליג אירושלמי וס"ל דלא חשוב אכילה כלל, וא"כ בלקטן לאכילה דע"כ איירי בפחות מכשיעור בעי' דאית לי' הושענא אחריתי, אבל להשו"ע דפסק יש מסתפקי' בדבר היינו כהירושלמי י"ל דמחזי כלאכילה, כיון דברי' חשובה, אבל להרמב"ם פ"א מברכות ע"ש בהה"מ דהרי"ף והרמב"ם השמיטו זה ס"ל לדידהו דהירושלמי פליג אגמ' דלן, א"כ צריכי' לתי' הגמ' דאי"ל הושענא אחריתי, וא"כ יקשה על הרמב"ם.

וי"ל גם אליבא דהרמב"ם, דבלא"ה יל"ד אם סגי בתי' דאי"ל הושענא אחריתי ל"ל בתי' דלקטן לאכילה, ועיין ברש"י מצריך תרווייהו וכן אי' במג"א. והנ"ל בזה דעיין ברמב"ם פ"ז מלולב וכ"ה בשו"ע דאתרוג והדס כולהו מוקצים מחמת מצוה, אתרוג אסור לאכילה, והדס להריח ע"ש, והנה בגמ' איתא ירוקי' מיני דהדס הם. וא"כ בדאשחרו ביו"ט אסורים משום דהוקצו כבר למצותם. ואף דהדס א"צ להענבים, מ"מ בעודם ירוקים מיני דהדס נינהו והכל מוקצה וא"כ מאי קאמר שלקטן לאכילה [ואין לומר דלא קיימו הענבים לאכילה ולפי' לא הוי מוקצה כמו באתרוג דלא קיים לריחא, דע"כ קיימו לאכילה דאל"כ מחזי כמתקן] ואין לומר כיון דאשחרו נפסל מהמצוה וליכא מצוה ליכא מוקצה, ז"א דע"ש דאתרוג מוקצה לכל שבעה אף דעבר מצותו וכן הכא כיון דנאסר קודם דאשחור גם לאחר דאשחור אסור, וי"ל דשאני הכא דהאיסור משום דהוקצה למצותו אסור בהנאתו. אבל הכא ההנאה צורך להמצוה לתקנו בזה, ולזה לא נאסר מעולם דאדרבה צורך מצוה הוא, וא"כ בלקטן לאכילה ע"כ לצורך תיקון מנא הוא דאי לא אכוין להכי אסור משום מוקצה, ובזה מתורץ דאינו מותר משום מחזי לאכילה לבד, דע"כ צריך לכונת תיקון מנא שיהי' מותר לאכילה, [אבל ע"ז יקשה כמ"ש הטו"ז ומג"א אליבא דרש"י אם כיון לתיקון מנא אף באי"ל הושענא אחריתי אסור, א"כ ממנ"פ אי מכוין לתיקון מנא הרי אסור, ואי לא מכוין הרי הלקיטה אסורה משום מוקצה] אבל ע"ז י"ל כמד"ל הזמנה בעלמא הוא. ועיין בסנהדרין מ"ח דבמצוה הזמנה לאו מלתא, רק בקדושה, וא"כ אמאי יהי' נאסר משום מוקצה למצותו. וצ"ל מה דנאסר משום מוקצה למצותו, רק היכי דכבר עביד בי' המצוה, וגם י"ל היכי דאין לו לולב אחר, מצ"ע מזומן ומוקצה למצותו, ובכה"ג מהני הזמנתו, כיון דלא יוכל לחזור בו, ועיין בסנהדרין מ"ח בפרש"י מידי דאורחי' ולאו אורחי' מג"ש, ולפ"ז תלוי ההתר אכילה באם יש לו או אין לא הושענא אחריתי דאם יש לו הוי רק הזמנה בעלמא ומותר לאכילה, כיון דאפשר לו ליטול האחר, ואם אין לו אחר אז מהני הזמנתו ואסור לאכילה, ואם ההתר משום שלקטן לאכילה ע"כ צריך לאי"ל הושענא אחריתי, ומשו"ה צריך לתרווייהו, ולפ"ז ההתר בעצם הוי ההתר דלאכילה, רק דצריכין לאי"ל הושענא וכו' משום שיהי' מותר לאכילה וא"כ שפיר הביא הרמב"ם טעם ההתר דלקטן לאכילה דזה לבדו טעם ההתר, ונפ"מ היכי דאשחור מעיו"ט דמותר לאכילה דלא הוקצה מעולם, די ההתר לאכילה לבד [והנה בגמ' איבעי' דלא אפשטא באשחור ביו"ט ולהצד האיבעי' בנראה ונדחה לא הוי דיחוי הפי' בברייתא גם באשחור ביו"ט. וא"כ הוי מוקצה].

ועוד נ"ל לתרץ דברי הרמב"ם, דכבר תמה הכ"מ על מ"ש אחד אחד לאכילה ע"ש, וי"ל כונתו. דהרמב"ם פסק אין צריך אגד. רק מצוה מן המובחר לאוגדו ע"ש וכן פסק דבעינן ג' הדסים ע"ש, והנה אי בעינן ג' הדסים בליקט מהדס א' לא מחזי כמתקן. כיון דחד בלא"ה לא סגי אבל בסתם איירי באגודי', דביו"ט איירי וביו"ט מסתמא אגודין וכמ"ש רש"י ואף דא"צ אגד מ"מ כיון דמצוה לאוגדו מסתמא איירי באגודין, וכיון דאגודין חד מנא הוי, ובליקט אף מאחד מהם, הוי כליקט מכולם יחד דבשם אחד נקראו, ומחזי כמתקן, אבל באינם אגודי' וליקט מא' עוד לא מחזי כמתקן, וזה שכתב הרמב"ם בתרי אנפי, אם באגודי' עבר ולקטן או כשאינם אגודי' לקטן א' א' וכו' דאז לא מחזי כמתקן, וא"כ הושענא אחריתי ולקטן אחד אחד חד מלתא. וא"כ הרמב"ם כתירץ הגמ' ומעתה כיון דבאינם אגודי' ל"ש תיקון כלל, וגם עדיף מהושענא אחריתי. דבהושענא, אחריתי, אף דאפשר באחר, מ"מ אי מכוין לזאת הוי תיקון משא"כ הכא בחד הדס ליכא תיקון כלל, ממילא אין דיחוי דמותר ללקט לכתחילה, וגם באגודי' כיון דהוי רק מצוה מן המובחר. אפשר בהתר האגוד וללקטן דעיין בד"מ ובשו"ע תרנ"א ובמג"א שם דלא בעי קשירה מעליתא ודלא כרש"י. וא"כ אף דאשחור ביו"ט כשר ומיושב ג"כ תמוה זו שתמהו על הרמב"ם דאינו מחלק בין אשחור ביו"ט או לא. והנה מתני' דילן כפי פשיטות הראשונים ע"כ דלר' ישמעאל הוא דלר"ט נקטם כשר ולר"י אמרי' לקמן חזר בו ופרש"י דבעי רק חד דלא קטום, וא"כ מתני' דאמרי נקטם פסול ע"כ בחד הדס איירי, וכן י"ל לתנא דברייתא דס"ל אין ממעטין, וכיון דליכא אלא חד מחזי כמתקן ובעי' דוקא דאי"ל הושענא אחריתי וממילא בדאשחור ביו"ט הוי נראה ונדחה, אבל הרמב"ם כמ"ש הלח"מ בעי ג' הדסים דנזכר בדברי ר"ט עי"ש.

עיין במרדכי ריש פרקין הביא בשם הר' אביגדור כהן כשחל הו"ר בא' בשבת וקצצו גוים ערבה בשבת וכו' ואע"ג דבתמורה וכו' התם משום שנעשית ביד ישראל וכו' ועיין בבגדי ישע מה שמפרש דבריו, דלפום רהטא אין פירש לדברי המרדכי במ"ש התם משום עבירה נעשית ביד ישראל וכו' וכמו כן בגזל לולב וסכך העבירה נעשית ביד ישראל. ונ"ל דהמרדכי אזל בשיטת הירושלמי היכי דאין העבירה בגופו לא הוי מהב"ע, וכן מצאתי בשעה"מ שמפרש כן ולפי"ז יש חילוק בין לולב לסוכה, דהלולב והסכך בלעדי העבירה המה ראוים למצוה, וכן במיעוט הענבים ביו"ט אף דבלי המיעוט פסול ההדס הי' אפשר להיות המיעוט קודם יו"ט, או ממילא ע"י גוי ביו"ט, וא"כ אין בגוף ההדס העבירה, אבל בתמורה אף דהבהמה ראוי' להקדישה בלי העבירה, מ"מ בלי הקדש, לא היתה הבהמה ראוי' להקרבה רק ע"י תמורתו וא"כ ע"י העבירה נעשית קרבן, ושפיר הוי העבירה בגוף הבהמה דמה שהי' אשם הוא משום דלא יחליפנו וכו'.

מה שהקשתי להשיטות דסברו דבשעה"ד מברך על הפסולי' מאי תיקון מנא איכא, ומאי דיחוי איכא, ולמה אין ממעטין גם באשחור ביו"ט, י"ל אי באשחור בעיו"ט הי' אפשר למעטן ודמי לאיכא אחר, ואם הזיד ולא מיעוט לא יצא אח"כ כיון דהי' אפשר, ואי באשחור ביו"ט ע"כ לאו באשחור בליל יו"ט עסקי' דא"כ הוי דיחוי מעקרא, וע"כ דאשחור ביו"ט בעת דהי' נראה כבר והי' יכול לצאת קודם דאשחור, וע"כ הי' אפשר לקיים המצוה, ובכה"ג אסרו דהם אמרו להכשיר רק באי אפשר – ויש לפרש בזה הגמ' אילימא דאשחור מעיו"ט דיחוי מעקרא ואלא דאשחור ביו"ט וכו' ועיין בכפ"ת דתמה ע"ז דמתחילה סברי דיחוי מעקרא עדיף ואח"כ מסקי נראה ונדחה עדיף, ולדברינו כך קו' הגמ' באשחור מעיו"ט הוי דיחוי דהי' אפשר למעטו והיכי דאפשר פסול. אבל היכי דלא אפשר כמו ביו"ט לא הוי דיחוי כלל דכשר דאי אפשר, ואח"כ אמרו גם באשחור ביו"ט ע"י הנראה נעשה אפשר דהי' יכול לקיים אז המצוה ושייך דיחוי, והוי נראה ונדחה ואין לומר דאשחור בליל יו"ט, ולא אפשר. דא"כ למה אמרו אין ממעטין, וע"כ דאיירי בגונא דאפשר, וא"כ הוי נראה ונדחה.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה