פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
חצי שיעור
יומא ע"ג ע"ב מתני' יוה"כ אסור באכילה וכו', אסור ענוש כרת הוא אמר ר' אילא ואיתימא ר"י לא נצרכא אלא לר"ש הניחא למ"ד ח"ש אסור מה"ת וכו' מודה ר"ל דאסור מדרבנן, ובירושלמי פ"ו דתרומות מודה ר"ל ביו"הכ ע"ש, המפרש וכן הפ"מ ושאר גדולי אחרונים פי' הירושלמי משום דלא כתיב ביוה"כ אכילה אלא ועניתם. ור"ל אמר מותר משום אכילה א"ר וליכא. וביוה"כ לא כתיב אכילה. עוד י"ל ביוה"כ דשיעורו ככותבת הגסה וכזית הוי ח"ש וח"ש זה הוי אכילה לפיכך מודה ר"ל דאסור מה"ת. אבל ב' פירושים אלו אינם נוחים לי. דכמו דאמר ר"ל ח"ש מותר מה"ת משום דאכילה אמר רחמנא וליכא כן נאמר ביו"כ ועניתם א"ר יתובי דעתא בעי' וליכא. גם יש להכריח דר"ל לא תלוי טעם האיסור דליהוי אכילה רק שיהי' שיעור אכילת האיסור ואין חילוק בין יו"כ לשאר אסורים וגם מסברא הוא כן דמה במקום דסגי בכזית לא מקרי אכילה בפחות, מכ"ש היכי דבעי ככותבת.
א') בתוס' הקשו לר"י דגמרי' ח"ש מכל חלב למה בעי הטעם דחזי לאצטרופי ע"ש ב') הקשה בתוס' שבועות כ"ג ר"י לא מוקי כר"ל משום דאוקי' לי' כד"ה ולא אמרו משום דלר"י ח"ש אסור מה"ת ע"ש, ג') במהרש"ל הביא בשם מהריב"ל דלר"ש דכ"ש למכות גם בשלכה"נ חייב והקשה המהרש"א והא לר"י ח"ש אסור מה"ת ואפ"ה ס"ל שלכה"נ מותר ע"ש, ד') גם בח"ש יש חילוק דעיי' ברמב"ם פ"א מחו"מ ה' ז' האוכל מחמץ עצמו בפסח כ"ש אסור מה"ת וכו' והאוכל פחות מכזית מכין אותו מכות מרדות ע"ש, ובכ"מ נתן הטעם דבכ"ש מעט מן המעט אין סברא לחייבו מכות מרדות, אבל מה הוא הגבול ע"ש, ה') הקשה הכ"מ למה בעי הרמב"ם קרא דלא יאכל חמץ לאסור ח"ש הא קיי"ל כר"י דח"ש אסור מכל חלב ומשום דחזלאצ"ט יע"ש. ו') ח"ש פרש"י כלומר פחות מכשיעור ועמד הכפ"ת ע"ז מה כונת רש"י בזה ותי' דרש"י אתא לאשמעי' דגם בפחות מח"ש דבכ"ש אסור לר"י, ולר"ל גם ביותר מח"ש מותר אם אינו כשיעור ע"ש, ז') הטעם חזלאצ"ט כנראה מרא"ם הובא במל"מ חזלאצ"ט ללאו או לכרת ע"ש א"כ טעמא דאיסור ח"ש משום דאפשר לבוא לידי חיוב מלקות או כרת. וכן איתא בפרמ"ג בפתיחה לאו"ח וכמו דכ' התשב"ץ הטעם דבל יראה משום שלא יבוא לאכול חמץ דבכרת, וא"כ הטעם דאסרה תורה משום סייג ועיין בשאג"א סי' ע"ד דכ' ג"כ דרק היכי דיוכל לבוא לידי מלקות ע"י הצירוף אז ח"ש אסור מה"ת, אבל לזה הטעם אינו מורה הלשון דחזלאצ"ט דא"כ הול"ל ח"ש אסור מה"ת שמא יאכל כשיעור או שמא יבוא לידי חיוב. גם הענין חזי ולא חזי תלוי באם עומד וראוי לכך לפי דרך בנ"א. והנה החשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור כדאי' יו"ד קי"ט ויש לו חזקת כשרות לדבר החמור, וא"כ מנלן לומר כיון דאכל ח"ש איסור אף דנימא דאסור מה"ת שיעבור על איסור מלקות ויאכל כשיעור וגם אי נאמר דמקרי חשוד לאותו דבר, היינו להאמינו אבל מ"מ הסברא שלא יבוא א"ע לידי חיוב מלקות או כרת וא"כ לא חזלאצ"ט.
ונראה לומר כיון דר"י סתמא אמר ח"ש אסור מה"ת בכל אופן אסור, וכן לר"ל דאמר מותר מה"ת בכל אופן מותר ועיין בח"צ סי' פ"ו דח"ש אסור מה"ת רק באכילה דגמרי' מכל חלב אבל בשער נזיר ובמלאכת שבת מותר מה"ת, ועיין בהגהות מל"מ פי"ח מה' שבת דהשיג עליו מגמ' שבת ע"ד באפוי' ח"ש פירש"י דח"ש אסור לר"י מכל חלב ע"ש וכן בהגהת אשר"י בבורר ח"ש ע"ש מבואר היטב דח"ש אסור מה"ת גם במלאכת שבת, ולדידי גם מהרמב"ם סתירה להח"צ דבפ"א מה' גניבה הביא אסר לגנוב כ"ד ד"ת וכן בה' גזילה אסור לגזול כ"ד ד"ת ובהה"מ דין פחות משו"פ כדין ח"ש באיסורים ע"ש, וגם מסברא הוי להפך ממ"ש הח"צ דבשאר איסורים יש לאסור יותר מה"ת ח"ש, מבאכילה, דאם נאסר ח"ש צריך להיות על הח"ש שם איסור כמו על שיעור שלם כמו במלאכת כתיבה דאם כ' אות אחת הוי באותו אות כתיבה גמורה רק שאינו כשיעור כתיבה דלשיעור בעי' שני אותיות, וכן באפה חצי גרוגרת הוי אפוי' גמורה רק שאינו כשיעור וע"כ הסברה דח"ש אסור מה"ת אבל באכילה אם אכל ח"ש לא די שלא אכל כשיעור אבל גם ח"ש אכילה ליכא דלמהרש"ל ומהריב"ל דאמרו דר"ש דכ"ש למכות גם בשלכה"נ חייב ס"ל דכ"ש הוי שלכה"נ.
והנה לר"ש לא צריך לא שיעור ולא דרך אכילה, אבל לרבנן לחיוב, בעי' תרווייהו ולאיסור גם ח"ש אכילה ליכא. והגע עצמך דאיך ח"ש יהי' עדיף משיעור שלם, אם בשיעור שלם אמרי' שלכדה"נ פטור מכ"ש בח"ש, וא"כ אף דנאמר ח"ש אסור מה"ת, באכילה ליכא גם ח"ש, ואין להקשות א"כ הריבוי דכל חלב לח"ש איך משכחת לי'. י"ל דאיירי באכל ח"ש איסור והשלים אכילתו בהתר דאכילת איכא ושיעור אכילת איסור ליכא. אבל באכל ח"ש איסור לבד ולא השלים אכילתו מנלן לאסור. ור"י סתמא אמר ח"ש אסור מה"ת גם באכל ח"ש איסור לבדו וא"ל דאם איירי בהשלים באכילת התר למה לי קרא דכל חלב ת"ל למדס"ל התר מצטרף לאיסור דמצטרף גם לחיוב, י"ל דלרש"י התמל"א באכלם יחד ולהתוס' בבלוע האיסור בהתר (עיין ריש פ' אלו עוברין) וכל חלב איירי באכל והשלים תוך כדי אכילת פרס זה אחר זה, וא"כ באכל לבדו מנלן לאסור וי"ל דלזה הצריך ר"י חזי לאצטרופי, כיון דדרך אכילה מעט מעט תוך כדא"פ, וראוי לצרף ולהשלים אכילתו בהתר. ע"כ אף בלא השלים הוי עכ"פ התחלת אכילה כיון דאפשר לו להשלים. וא"כ החזי לאצטרופי משוי לי' לדרך אכילה, וא"כ בעי' לתרווייהו. לכל חלב שיהי' ח"ש אכילה מאיסור אסור, ולסברת חזלאצ"ט שיהי' הח"ש דרך אכילה ושם איסור עלי', ומתו' קו' התוס' – ומדויק הל' כיון דחזי לאצטרופי אסורא "קא אכול", דלהוי איסורא שמעי' מכל חלב, אבל אינו דרך אכילה אבל ע"י החזי לאצטרופי נעשה ד"א ולכך אמר קא אכול ולפ"ז אין הטעם דחזלא"צ שיצרף אכילת איסור ויבוא לידי מלקות או כרת, רק שיוכל לצרף אליו אכילת התר שיהי' למפרע אכילה וגם בלא השלים הוי אסור משום כיון דחזלא"צ הוי התחלת אכילה, ובזה נסתר מ"ש הנוב"י באכל חמץ בסוף יום הז' של פסח דלא חזלא"ל מותר מה"ת, דלפמ"ש שייך גם בהתר חזלא"צ שיהי' עי"ז דרך אכילה.
ולפי"ז אין הכונה בחזלא"צ שאפשר שיצרף אכילת איסור דכמ"ש זה לא מקרי חזי שיבוא את עצמו לידי חיוב מלקות או כרת, אלא חזלא"צ לאכילת היתר, וכיון דנאמר ח"ש אסור מכל חלב, ונשאר החסרון שאינו דרך אכילה, אמרי' דשפיר אסור, דאין זה שלכד"א דחזי להשלים, דגם אם ישלים לא יהי' רק איסור בעלמא מריבוי דכלו ונראה לומר דאף דסגי לאיסור בחזלא"צ, לא יהי' עדיף מאם נעשה באמת הצירוף והשלים אכילתו כשיעור, ועיי' בנזיר כ"ז אפי' למאדס"ל התר מצטרף לאיסור באפישא התירא לא מצטרף כי אין לומר דהרוב התר יצטרף למיעוט איסור, כן יש לעיין בח"ש אם האיסור שאכל פחות מח"ש, אם נאמר דיצרף וכמ"ש הצירוף באכילת התר, הרוב התר אינו מצטרף למיעוט האיסור דהמיעוט נגרר בתר הרוב ומקרי אכילת התר, וא"כ ל"ש לומר חזלא"צ כיון דבצירוף נגרר בתר רוב ההתר, וא"כ יש חילוק בין ח"ש לפחות מח"ש, ובכ"ש ל"ש חזלא"צ, ומתורץ קו' התוס' שבועות דבאמת י"ל דלר"י אוקים כר"ל במפרש ח"ש וכו' בשבועה שלא אוכל נבילות וטריפות בנשבע על כ"ש ולפ"ז מיושב הרמב"ם דהוא פ' בחמב"פ גם בכ"ש אסור מה"ת לפיכך צריך ריבוי מלא יאכל [ואין להקשות ממ"ש הרמב"ם פ"ה שבועות ה' ז' בנשבע שלא אוכל כ"ש מנבו"ט ואכל פחות מכזית חייב דחל על ח"ש, למה אמר שלא אוכל ישא דזה פשיטא דחל דכמ"ש בכ"ש גם לר"י ליכא איסור מה"ת, י"ל דהרי כתב ואכל פחות מכזית, והרמב"ם ע"כ איירי באמר שלא אוכל דבר זה כדאי' פ"ד ולמה לא אמר ואכלו וע"כ דאיירי דנשבע על פחות מכזית מיוחד ומ"ש כ"ש לומר דאם מיוחד כ"ש בודאי חל, אבל חל גם במיחד פחות מכזית משום דחל על ח"ש דאינו מושבע מה"ס דבכ"ש ל"ש אצטרופי רק משינוי לשון לא יאכל נלמד, ועיין בפרמ"ג דהוי אינו מפורש בקרא דאתא רק מריבוי, ע"כ אינו במכות מרדות משא"כ בח"ש דחזלאצ"ט בכלל אכילה הוי במכות מרדות, ומתו' קו' המהרש"א דלר"י דטעמא משום דחזלא"צ הוי דרך אכילה, ע"כ בשלכה"נ מותר אבל לר"ש דכ"ש למלקות דכ"ש חזלאצ"ט דנפישא התירא, וע"כ דמחייב על כ"ש בעצמו וכ"ש בעצמו אינו דרך אכילה ואפ"ה חייב ע"כ גם בשלכה"נ חייב.
והנה בתוס' ריש פ' אלו עוברין ס"ל היכי דנפישא איסורא, או בח"ש בשוה בשוה אמרי' התמל"א, כן י"ל הכא לענין איסורים, אבל רש"י שם בנזיר מי' היכי דנפישא איסורא:
וקא משלם כי' התירא ע"ש, מבואר דבשוה בשוה לא אמרינן מצטרף כן יש לומר הכא לפיכך פירש"י ח"ש כלומר פחות מכשיעור, דבחצי ממש לא מצטרף ולא הוי חזי לאצטרופי ולפמ"ש בשאר איסורים לא בעי' הטעם דחזי לאצטרופי, דזה רק שיהי' דרך אכילה. א"כ בב"י עובר, וזה נגד סברת השאג"א, והנה ר"ל לא ס"ל חזי לאצטרופי, גם לא ס"ל ריבוי דכל, וא"כ גם בהשלים אכילתו בהתר אינו אסור מה"ת וא"כ גם בדרך אכילה אינו אסור, וע"כ הטעם משום דלא עבר אשיעור, וא"כ אין חילוק בין יוה"כ לשאר איסורים ולמה אמרו בירושלמי מודה ר"ל ביוה"כ.
ונראה לפרש הירושלמי, ולברר דאין חילוק:
בין ירושלמי לבבלי בזה – בגמ' איבעית אימא כי קתני אסור אשארא דתני רבה ור"י בשאר סיפרי דבי רב מנין ליוה"כ שאסור וכו' שבתון שבות, ועיין בכפ"ת שעמד ע"ז במה מובן יותר דקתני אסור אשארא מתני רבה ור"י ממה דבמתני', ועוד דשם לא הזכירו אכילה ושתי', גם הקשה בכפ"ת למה צריך המתניתין לאשמעינן ביוה"כ דח"ש אסור הא כבר ידעינן דאסור מפלוגתא דר"י ור"ל אי אסור מה"ת או מותר מה"ת, עיי' בתוס' ישנים ובהרא"ש דעינוי' דרחיצה וכו' מדרבנן וברמב"ם ה' שביתת עשור דהוי דאו', וכן בר"ן הביא הדיעה דהוי דאו' והוי בכלל הכתוב מסרו לחכמים. והקשה מהא דמרחיצין את התינוקת, ואי דאו' הא אין מאכילין קטן בידים איסור דאו' ע"ש, עוד הקשה הכפ"ת להפוסקי' דאלה הענויים מדרבנן איך כייל התנא אכילה ושתי' בהדייהו לר"י דח"ש אסור מה"ת, ולהפוסקים דהוי מדאו' איך כייל התנא אכילה ושתי' לר"ל דח"ש הוי מדרבן ע"ש.
ולדידי יקשה לפירש רש"י ד"ה שבתון וגבי עינוי כתיב, וכי היכי דשבתון האמור בשבת אסמכי בה רבנן שאר מלאכות שלא הוי במשכן ואינן מלאכה גמורה ה"נ שבתון דגבי עינוי דכתיב שבתון הוא לכם ועניתם להוסיף על עינוי אכילה ושתי' קאתי ע"כ, ק' אם שבתון בא להוסיף למה נאמר דבא להוסיף רחיצה וכו' למה לא נאמר דבא להוסיף באכילה ושתי' גופייהו לח"ש, למה יגרע ח"ש אכילה ושתי' מרחיצה וכו' וא"כ גם ח"ש אסור משום שבתון ולמאן דס"ל דהוי דאו' גם ח"ש הוי דאו' ואפשר לומר כמ"ש התוס' דלהכי בעינן חזי לאצטרופי דאל"כ הוי מוקמינן הריבוי דכל לכוי ע"ש. מזה מוכח היכי דאיכא ריבוי ויש לאוקמא אמינו, או אמין אחר מוקמינן אמין אחר וכאן מוקמי' הריבוי לכוי, ולא לחלב עצמו לח"ש, והטעם נ"ל משום דחזינן דמפקעינן מעונש הח"ש. כן י"ל דמפקינן מאיסור ולכן מוקמינן למין אחר. וכ"ה מוקמינן השבתון לתוס' עינוי למין אחר היינו רחיצה וכו' ולא לאכילה ושתי' עצמו לח"ש, אבל זה לפירש רש"י. אבל להרמב"ם שכ' פ"א משביתת עשור מצוה לשבות מאכילה וכו' וכשם שמצוה לשבות מאכילה ושתי' מצוה לשבות מאלו וכו', ע"כ השבתון לא בא להוסיף עינוי אלא למצות עשה שיעבור ביוה"כ בלאו אשר לא תעונה וגם במ"ע דשבתון ובאכילה כשיעור איכא ג"כ עשה דשבתון. וכן על כל עינוי דשוא"ת כמו רחיצה וכו' הכל בכלל מצות שבתון, וא"כ למה יגרע חדש אכילה ושתי' מרחיצה וכו' דג"כ הוי עינוי בשוא"ת, והשבתון נאמר על אותו המין על אכילה ושתי' גם בכשיעור. ונראה כמ"ש הרמב"ם פכ"א מה' שבת נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן ודברים הרבה הן מה שאסרו חכמים משום שבות, ועיין בהה"מ ובלח"מ הערו על סתירת דבריו דמתחילה נראה דהוי דאו' ובסוף אמר אסרו חכמים ופירשו דהכתוב מסרו לחכמים ע"ש.
והפי' היותר נכון כמ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בס' דברי ירמיהו דתשבות הוי מהדברים שנאמר שיעור למטה אבל אין שיעור למעלה, כמו בתרומה דמה"ת חטה אחת פוטרת את הכרי ואם הרים עד אחד מארבעים הוי הכל תרומה דאו' ואם לא הרים רק חטא לא עבר אלא אדרבנן כן הכא השבתון שיעורו למטה באם עשה מלאכה עבר אדאו' אבל בשבת גם מדברים שאינן מלאכה קיים מצוה דאו' ואלו בעבר לא עבר אלא אדרבנן ושפיר קאמר בתחי' נאמר בתו' תשבות וכו' שאם יקיים וישבות יקיים דאו' ושפיר קאמר אסרו חכמים דבאם לא שבת ליכא איסורא מדאו' ולא עבר אלא משום שאסרו חכמים, וכ"ה ביוה"כ השבתון השיעור למטה רק באם אכל ככותבת, ואם ישבות גם משאר דברים בשוא"ת לעינוי קיים מצוה דאו' אבל בעבר לא עבר אלא אדרבנן, וא"כ שפיר אמרינן דרחיצה וכו' משבתון שבות הוי דאו' באם קיים אבל המתניתין איירי בעבר ע"כ לא עבר אלא אדרבנן ושפיר כייל לר"ל אכילה ושתי' בהדי רחיצה וכו' דגם בח"ש כך בקיים קיים דאו' ובעבר לא עבר אלא אדרבנן ומתו' קו' הר"ן אף דשבתון הוי דאו' ברחיצה וכו' היינו בקיים אבל בעבר לא עבר אלא אדרבנן לפיכך מרחיצין את התנוקת כיון דבעבר ליכא איסורא דאו' מתירין לגבי תינוקות אבל עוד יקשה לר"י דלדידי' בח"ש גם בעבר עבר אדאו', ורחיצה וכו' להפוסקים דהוי דרבנן בעבר למה כיילינהו בחדא מחתא.
ונראה לתרץ דעיין בח"צ סימן פ"ו דכ' דח"ש אינו מדאו' בב"י רק באכילה דאיכא מעשה אמרי' אחשבי' אבל ב"י דהוי שוא"ת לא אחשבי' ע"ש, ולפום רהטא יקשה עליו מהכא דהאיך נאמר ביוה"פ לר"י ח"ש אסור מה"ת, והא שיעור אכילה ביוה"כ ככותבת ואכילה בכזית הוי ח"ש, ואם אכל כזית איך נאמר דע"י מעשיו אחשבי' לאכילה ככותבת והא כזית דרך לאכול, דלמא אכלו משום דהוי דרך אכילה בכך אבל מנלן דאחשבי' לכותבת ואם אין ראי' דאחשבי' להח"צ מותר מה"ת ולפי"ז באכל כזית מותר מה"ת, ובפחות מכזית דע"כ אחשבי' י"ל דאסור מה"ת אך באמת גם בפחות מכזית אין ראי' רק דאחשבי' לאכילה כזית דהרי אכלו ואין דרך אכילה בפחות מכזית ע"כ אחשבא לכזית אבל דאחשבא לככותבת אין ראי' וא"כ ח"ש ביוה"כ מותר מה"ת גם לר"י וזה נגד גמרתינו וי"ל הא דבעי' אחשבי' במעשיו היינו היכי דבשוא"ת ליכא חשיבות, אבל באם בשוא"ת יש חשיבות לא בעי' לאחשבי' והכא כמ"ש בשוא"ת דלא אכל ח"ש התו' אחשבי', דמקיים מ"ע דשבתון, לא צריכין לאחשבי' דידי', ולפ"ז הא דח"ש אכילה אסור מה"ת לר"י ביוה"כ משום דיש לנו הכתוב דשבתון שבות. ואכילת ח"ש לא גרע מרחיצה וכו' וא"כ שפיר כייל התנא לר"י ח"ש אכילה ושתי' בהדי רחיצה וכו' דע"י הלימוד דשבתון בא האיסור גם לאכילת ח"ש.
ובזה נבין האיבעית אימא כי קתני אסור אשארא דבאמת יקשה קושית הכפ"ת א' איך כייל התנא אכילה ושתי' בהדי רחיצה וכו' ועוד ל"ל לאשמעינן דין ח"ש ביוה"כ וא"כ למה אמר כלל הדין אסור בח"ש והי' לו לאשמעינן יותר הדין דענוש כרת ולפלוגי בתרי בבות אבל עתה דידעינן משבתון שבות שפיר אשמעינן הדין בח"ש דהו"א ביוה"כ גם לר"י ח"ש מותר מה"ת. ומיושב קושית הכפ"ת גם כיילינהו בחדא מחתא שפיר, ולכך קתני הדין באסור אשארא.
והנה לר"ל לא ס"ל דמהני אחשבי', אבל י"ל דגם לר"ל יש חילוק הא דלא מהני אחשבי' היינו באיסור תורה כמו בחלב דאם ח"ש מותר לא מהני אחשבי' שאין בכח אדם לעשות איסור תורה ע"י מחשבתו, ובזה נבין שאין סתירה בדבר ר"ל, דר"ל מוקי' לי' הא דשבועה שלא אוכל נבו"ט במפרש ח"ש והא מפרש טעמא דסברי' דמי וכפירש"י דאחשבי' וקשה הא ר"ל לי"ל סברת אחשבי' דהרי אמר ח"ש מותר מה"ת אבל זה החילוק רק באיסור תורה לא מהני אחשבי' להיות נעשה ע"י מחשבת אדם איסור תורה, אבל בשבועה דאיסור בא ע"י אדם מהני אחשבי', כן י"ל אף דלא מהני אחשבי' ע"י אדם לאיסור תורה אבל היכי דהתורה אחשבי' ודאי ע"י התו' אפשר שיהי' איסור תורה. וכמ"ש ביוה"כ ע"י המ"ע דשבתון התורה אחשבי' בקיים בשוא"ת. בזה גם ר"ל מודה וגם לר"ל ביו"כ ח"ש אסור מה"ת, ולפ"ז י"ל דאיבעית אימא נאמר לר"ל דאתחי' אמרו מודה ר"ל דמדרבנן אסור והאיבעית אימא דלר"ל ביוה"כ ח"ש מה"ת אסור. וכמו דיש לפרש אליבא דר"י כך אליבא דר"ל, וכ"ז אחרי דידעינן משבתון שבות אבל קודם האיבעי' אימא לא ידעינן מזה וע"כ אמרו מודה ר"ל דמדרבנן אסור, אבל הירושלמי דיבר לפי מסקנת גמרתינו דואיבעית אימא וכו' דשבתון שבות וע"כ אמרו מודה ר"ל ביוה"כ וא"כ הירושלמי כמו הבבלי דידן.
והנה לרא"ם שאג"א ופ"מ דהטעם דחזלא"ב רק היכי דיבוא לידי מלקות או כרת, והחזלא"צ לאכילת איסור, א"כ אף בכ"ש לר"י אסור מה"ת, וכ"כ בפשיטות הכפ"ת – גם לאלה השיטות י"ל קו' התוס' שבועות בענין חלות שבועה על ח"ש, דבסוגי' דהכא נראה כפי הבנת המפורשים דלר"י דח"ש אסור מה"ת לא חל, ובשבועות שם נראה דלר"י חלה שבועה אח"ש, והטעם דהוי איסורא בעלמא ולא הוי מושבע ועומד מהר סיני עיי"ש בתוס', וכ"כ הר"ן והרמב"ם פ"ה שם, וביו"ד רל"ח, ועל איסור דרבנן איתא בסימן רל"ט דלא חלה, ובש"ך בשם מהרלנ"ח, דאיסור דרבנן חמור משום לא תסור ובח"ש לא הוי מושבע ועומד מה"ס דאינו מפורש בקרא ע"ש, וזה נסתר דהתשב"ץ בזוהר הרקיע הקשה לרמב"ם למה במסקנא יומא לר"ל חל על איסור דרבנן והא הוי לא תסור, ותירץ המגלת אסתר דלא תסור אינו מפורש דע"ז קאי ע"כ לא הוי מושבע מה"ס וא"כ מה החילוק בין איסור דרבנן בס"ד דלא חל ובח"ש לר"י בשבועות חל דתרווייהו אינו מפורש בקרא, ונראה כמ"ש הר"י מיגאש, דהקשה למה שבועה לא חלה על האיסורים, ותי' דאסורים ג"כ מושבע ועומד מה"ס ואין שבועה חלה על שבועה ומעתה בח"ש דלא הוי מפורש לאו מושבע ועומד מה"ס, וא"כ חלה על איסורו', משא"כ באיסור דרבנן דלאו דלא תסור בעצם הוי איסור גברא לא חלה שבועה עלי', ומתו' הקו' וסתירה שהקשה בש"ך בשם מהרלנ"ח
עוד יש לתרץ. ויל"ד על סוגין א') למה בתחלה סברו לר"ל גם איסור דרבנן ליכא ולבסוף ס"ל דאסור מדרבנן, וכן לענין חלות השבועת על איסור דרבנן, בתחילה סברי דלא חל ובסוף ס"ל דחל מבלי לתת טעם לשינוי סברתם ב') דקדק הכפ"ת על הכפל הניחא למ"ד ח"ש אסור מה"ת וכו' דאתמר ר"י אמר וכו', ג') מה שאמרו מודה ר"ל דאסור מדרבנן, וכי איכא טעמא לומר דגם מדרבנן מותר דנאמר "מודה", הול"ל מדרבנן מיהא אסור ד') מה שהקשו א"ה לא נחייב עלה קרבן שבועה. וכן לקמן כיון דאי"ל התר וכו' חייל עלה קרבן שבועה, מילת קרבן מיותר ואין פי' ע"ז דהול"ל לא נחייב עלה משום שבועה ה') שינוי לשונם כיון דאי"ל התר מה"ת, היל"ל כיון דמותר מה"ת, ו') קשה הדמיון חלות השבועה על איסור דרבנן לפסול העדים מדרבנן, בעדים ל"ש לומר לענין פסול לא תסור מה דשייך לענין חלות שבועה על איסור, וכן להפך אם נימא דאינו ראוי מדרבנן אינו ראוי מדאו' שייך גבי עדים משא"כ לענין חלות השבועה על האיסור, וראי' ע"ז דמסקינן דשבועה חלה על איסור דרבנן, ובאינו ראוי' מדרבנן אי אינו ראוי מדאו' יש פלוגתת ראשונים עיין אהע"ז כ"ח ובמל"מ ה' נערה בתולה.
ונ"ל דיל"ד בלשון פלוגתתה ר"י אמר אסור מה"ת, למה לא אמר סתם אסור, וי"ל דהו"א דאסור מדרבנן לפי' אמר אסור מה"ת ור"ל אמר מותר מה"ת ל"ל אמר מותר לבד וי"ל דהו"א דמותר גם מדרבנן לכך אמר מה"ת אבל מדרבנן אסור וא"כ יקשה לפי הס"ד דלר"ל גם מדרבנן מותר למה אמר מותר מה"ת, וי"ל דאיכא ב' פירושים בדבר א') מותר מה"ת אבל מדרבנן אסור. ב') גם יש לפרש לדעת הרא"ם הובא במל"מ דאכילה משמע כ"ש, וי"ל דבזה פליגי ר"י ס"ל אכילה כ"ד וא"כ כתיב בתורה איסור ח"ש דבמשמעות אכילה איכא. ולר"ל ס"ל דאכילה משמע שיעור אכילה דוקא וא"כ ח"ש איתא בכלל התר מה"ת, ועיין טו"ז יו"ד קי"ז היכי דהיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור, וי"ל דבזה פליגי ר"י אמר אסור מה"ת, היינו מלשון התו' ור"ל ס"ל מותר מה"ת היינו ג"כ מלשון התו', וכיון דבלשון התו' נשמע התר בח"ש אין כח ביד חכמים לאסור ומותר גם מדרבנן זה סבר' הס"ד בגמ', וכ"ז לר"ל דאמר אכילה א"ר וליכא דאין במשמעות אכילה ח"ש ולכך צריכין לכפול הניחא וכו' הניחא וכו' ר"ל מותר מה"ת דע"כ הפי' דמותר מכח לשון התו' וא"כ גם מדרבנן מותר ומיושב קו' הכפ"ת, אבל לפ"ז ק' למה במסקנא אמרי' דמודה דאסור מדרבנן כיון דהתירו מפורש אין כח ביד חכמים לאסור, וי"ל וכי כתיב בתו' השיעור רק אכילה כתיב ואמרי' כונת התו' לשיעור אכילה, אבל השיעור הוא הלמ"ס ואינו מפורש בקרא וא"כ יכולים חכמים לאסור גם ח"ש בתורת שיעור ומדויק מ"ש מודה ר"ל דמדרבנן אסור דיש סברא לומר כמ"ש דגם מדרבנן מותר וע"ז אמרי' "מודה" ר"ל וכו'.
ולפ"ז יש חילוק בין ח"ש לח"ש, דאם דנין על כ"ש שאינו מיוחד לפנינו מותר מה"ת היינו מלשון התו' דע"כ יש פחות מכשיעור שהתירו מפורש בתו' וגם מדרבנן מותר ואם מיוחד לפנינו, די"ל דחכמים אסרו זה משום שיעור אסור מדרבנן, וכן לענין חלות השבועה עלי', אם כשבע על כ"ש שאינו מיוחד חלה השבועה דע"כ יש כ"ש דהתירו מפורש בקרא אבל נשבע ע"ד מיוחד י"ל דכך שיערו חכמים לאסור ואסור מדרבנן ולא חלה השבועה עלי', ולפ"ז יקשה מאי מקשו בגמ' על נשבע שלא אוכל נבו"ט וכו' דיש לאוקמא דנשבע סתם על כ"ש ולא יחדו, דזה התירו מפורש בתו' וע"כ גם מדרבנן מותר ולפי' חלה השבועה עליו. וי"ל דעיין בגמ' שבועות שם אמר רבא מחלוקת בסתם אבל במפרש ד"ה חייב דמפרש כברי' דמי, וברמב"ם פ"ד דשבועות באם אמר לא אוכל דבר זה אפי' הי' זרע חרדל חייב, ועיין בכ"מ דטעמו משום דאמר ד"ז אחשבי' ע"ש וסברת אחשבי' שייך רק בדבר ידוע ומיוחד לפניו אבל באינו ידוע ומיוחד לפניו ל"ש אחשבי' וא"כ ממנ"פ הקשו שפיר בגמ' אי איירי בנשבע על כ"ש סתם לא עבר על שבועה כמ"ש הרמב"ם ואם איירי ביחדו לכל שהוא, אם כן אסור מדרבנן מצד שאסרו משום שיעור ולא חלה שבועה עליו.
ויש לעיין לרמב"ם דגם במפרש שלא אוכל כ"ש פטור, ואינו חייב רק באומר ד"ז למה פ' בלא אטעום חייב. דמ"ש שלא אוכל כ"ש במפרש דעתו או לא אטעום, י"ל בלא אוכל כ"ש היינו טעמא משום דנשבע שלא יאכל ואכל כ"ש לא הוי אכילה ולא עבר אשבועתו משא"כ בלא אטעום לא הזכיר לשון אכילה, אבל אין זה די, דסו"ס יקשה לרמב"ם צריך ד"ז, ומ"ש מלא אטעום, וכן יקשה לרבא למה צריך לטעמא דכברי' דמי תפ"ל דנשבע בפי' על כ"ש, ואין לתרץ כיון דאמר לשון אכילה לא עבר אשבועתו דכ"ש אינו אכילה ולפי' צריך לטעמא דכברי' דמי ולרמב"ם לומר ד"ז. דהנה בלא אוכל כ"ש נכללו ב' דברים א) שלא אוכל ב) שלא יעשה מעשה האכילה, וכי נשבע שלא אוכל גרע משאר שבועה על מעשה כגון שלא אזרוק אבן לים, ואף דבעבר ואכלו ליכא אכילה דאכילה רק בכשיעור, מ"מ כיון דנכלל בשבועתו גם מעשה אכילתו בכ"ש ועל המעשה עבר כמו בנשבע שלא אזרוק אבן לים וזרק, ועל המעשה מ"ש מנשבע שלא אטעום, ולמה צ"ל ד"ז ול"ל טעמא דכברי' דמי, וי"ל דבאמת על השבועה מצד שלא אוכל חייב, אבל כללא בידן דבשבועה צריך להיות איתא בלאו והן, והן צריך להיות אפשר שיקיימו דאל"כ ליתא בהן וכיון דנכלל באוכל, בא מעשה האכילה לבד אבל ג"כ האכילה שתהי' אכילה, וזה א"א לקיים דע"כ ח"ש אינו אכילה ולכך ליתא בשבועה שאוכל וליתא בהן ע"כ בעי' לטעמא דברי' או כמ"ש הרמב"ם דבר זה דאז אחשבי' לאכילה ואיתא בהן אבל בלא אטעום דאיתא גם בהן לא בעי' טעמא דכברי' דמי.
והנה עיין ברש"י שבועות כ"ד ובתוס' שם כ' דהא דבעי' איתא בהן היינו לענין קרבן אבל למלקות לא בעי' איתא בלאו והן, ואף דמתוספת מכות כ"ב בשבועה שלא אחרוש נראה להפך כבר הער ע"ז במל"מ, ועכ"פ מרש"י ותוס' שבועות נראה דמלקות חייב אף דליתא בהן, וא"כ מה מקשו בגמ' משבועה שלא אוכל נבו"ט. דיש לאוקמא בנשבע סתם על כ"ש דע"כ התירו מפורש בקרא וגם מדרבנן מותר. ואין לדחות דאז אינו שבועה דבעינן ד"ז ז"א הא על צד שלא אוכל לא בעי' שיפרש ד"ז דלא גרע מנשבע שלא אזרוק, ומה דבעי' שיהי' כברי' היינו לענין קרבן דוקא דבעי' איתא בהן אבל מלקות חייב גם בליתא בהן, וי"ל כיון דמתניתין נאמר סתמא חייב איירי גם לקרבן ולקרבן צריכין שיהי' איתא בהן וצריכין לטעמא דברי' וזה באומר ד"ז, ובאומר ד"ז דמיוחד אסור מדרבנן ואיך חלה שבועה עלי' וא"כ קו' הגמ' רק משום חיוב לקרבן לכן אמרו א"ה לא נחייב עלה קרבן שבועה.
והנה בסברת הרמב"ם דבאמר ד"ז דוקא הוי מפרש כברי' יש לפרש הגמרא שבועות אף שהי' נגד דינו אבל כסברתו ר' עקיבא אמר הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב. אודו לי מיהת הואיל מפרש חייב סתם נמי חייב ע"ש. ופרש"י דדעתו אכ"ש, וא"כ הי' לו לר"ע לומר סתם כמפרש, מה זה שאמר הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב אבל הדבר כך הוא, די"ל דפלוגתת רבנן ור"ע אי סתם דעתו אכ"ש, גם י"ל אף דדעתו אכ"ש מ"מ אי מתחייב גם בקרבן, דבקרבן בעי' שיהי' באיתא בהו, וכיון דנשבע סתמא ואמרינן דעתו אכ"ש אינו מיוחד הכ"ש ולא הוי דבר זה וליכא אחשבי' ליתא בהן כמ"ש, על זה אמר ר"ע דזה מקרי איתא בהן כיון דאפשר לו ליחד כל כ"ש ולפרש דבר זה ואז הוי כברי' ואיתא בהן, וזה שאמר הואיל ומפרש חייב, ובידו לפרש מקרי איתא בהן אף דלא פירש, סתם נמי חייב.
לפי סברא זו יש לפרש גמרא דידן. כיון דאית לי התר מן התורה חיילא עלה קרבן שבועה, כיון דאפשר לו ליחד ולפרש דזה נקרא לרמב"ם מפרש היכי דאמר דבר זה, א"כ איתא בהן דבידו לפרש ואף בלא פירש חייב קרבן, וכיון דאי"ל התר מה"ת, היינו דע"כ יש כ"ש דמותר מה"ת ואין לאסור מדרבנן, וא"כ חלה עלי' שבועה ומדויק לשון דאית לי התר מה"ת, והן זה אליבא דר"ע דאי"ל סברת הואיל ומפרש וכו' אבל לרבנן ל"א ככה, והרמב"ם פסק כרבנן, – ובזה נבין לסברת ר"ע הדמיון משבועות העדות, למה חלה השבועה והא ליתא בהן וכמ"ש, מה תאמר הואיל דאפשר לפרש מקרי איתא בהן והא אי יפרש וייחד הכ"ש אסור מדרבן מצד שיעור, ואנן קיימינן עתה דלא חלה שבועה על איסור דרבנן וא"כ ליתא בהן, מה תאמר דעתה לא נשבע אלא שלא אוכל, והן איתא דמדאו' ראוי להן ואפשר לו ליחד, ומדרבנן אינו ראוי להן דאי מיחד הוי אסור מדרבנן ולא חלה שבועה עלה, במה שאינו ראוי מדרבנן מקרי ראוי מדאו' ואיתא בהן והא שבועות וכו' דע"כ אינו ראוי מדרבנן אינו ראוי מדאו', וא"כ הדמיון שוה.
ולמ"ש לא נדו בגמ' מטעם לא תסור ולא חל על איסור דרבנן, ומיושב הדין בש"ע רל"ט דעל איסור דרבנן לא חלה שבועה. ואין סתירה מסוגי' דלן על הפסק ש"ע, ועתה נפרש הטעם לר"י דשבועה חלה על ח"ש אף דלדידי' ח"ש אסור מה"ת – א' עיין בתוס' ובריטב"א הקשו לוקמא במפרש ואתא כד"ה עיי"ש, ב' הקשה הרשב"א משבועות מוכח דלר"י ח"ש אסור מה"ת שבועה חלה עלה. וביומא אמרינן כיון דאי"ל התר מה"ת חיילא וכו' משמע אי אסור מה"ת לא חיילא שבועה עיי"ש. בשאג"א סימן פ"א כתב לחלק לענין ח"ש בין איסור אכילה לאיסור בל יראה, באכילה אם גמר שיעור האכילה תוך כדא"פ הוי אכילה למפרע, אבל בב"י אין לומר דעבר על ב"י למפרע וע"כ ח"ש מותר, מה"ת, וכ"כ בסי' ע"ד דח"ש אסור מה"ת רק היכי דיכול לבוא באצטרופי לידי חיוב מלקות. וכבר כתבתי כי נראה כן מרא"מ ופ"מ.
ודכירנא כד הוינא טליא שמעתי מפה קדוש אאמו"ר הגאון ז"ל שעיין בזה האיך נאמר איסור חל על איסור לחייבו שתים והא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ופשוט דבעינן מעשה בכל שיעור הלאו, וא"כ הוי איסור אחד בלי מעשה. יותר אין בזכרוני, ודבר פשוט כי זה אי אפשר דהרי קיי"ל למר כדאית בי' וצמר כדאית בי' באיסור מוסיף, חמור כולל ובאי' בב"א גם ר"ש מודה דחל, וחייב על כולם בשביל מעשה אחת. ומשנה מפורשת יש חורש תלם אחת וכו', אבל אחרי עיון היטב מצאתי דדברי קדשו מיוסדים על אדני פז. די"ל באמת אין מעשה אחת לב' איסורים ובעי' מעשה לכל אחת ואחת, אבל כמ"ש התוס' רי"ד שהקשה לר"ש דלי"ל איסור חל על איסור רק בב"א. והא לרבה כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו. ותי' דזה רק היכי די"ל דכולהו בטלי כמו בקידש ה' אחיות די"ל דכולן אינן מקודשת אבל באיסור בב"א, אין לומר כיון דנתוסף עליו איסור יהי' פטור, וע"כ דחייב על אחת מהן, והי מינייהו מפקת וע"כ חייב אכולהו ע"ש. ולפ"ז באם איסור חל על איסור ועבר אח"כ עליהם י"ל ג"כ סברא זו, דבאמת ליכא אלא חד מעשה ואינו חייב רק על אחת, אבל הי מינייהו מפקת וע"כ הוי מעשה אכולהו וחייב אכולהו. ומעתה היכי דיש לתלות באיסור חל על איסור המעשה על אחת מהן יותר מעל חבירו לא שייך הי מינייהו מפקת, ואותו שאין לתלות בו הוי בלי מעשה. וא"כ בשבועה על ח"ש איסור דעל ח"ש איסור ליכא מלקות רק איסורא בעלמא ואין נ"מ באיכא מעשה או לא עתה כשהי' ח"ש, אבל על איסור שבועה אית בי' מלקות גם אח"ש שנשבע עליו בפירוש. א"כ יש לתלות המעשה באיסור שבועה ולא באיסור ח"ש. וכיון דליכא מעשה על איסור דח"ש איסור. גם באם יגמור אח"כ אכילתו תוך כדי א"פ ליכא מלקות דהא חסר מעשה בתחלת אכילתו. ועל מעשה אין לומר דאיכא מעשה למפרע אף דהוי אכילה למפרע דלמעשה דמי לב"י כמ"ש השאגת ארי' וכיון דאין מעשה למפרע על האיסור לא יבוא לידי חיוב מלקות וכיון דלא יבוא לידי מלקות ח"ש גם לר"י מותר מה"ת, וא"כ אף דלר"י ח"ש אסור מה"ת מאחר דנשבע עליו מותר מה"ת ושפיר חייל שבועה על ח"ש.
והנה לרמב"ם מפרש פירושו דאמר לא אוכל דבר זה, ופשוט דלר"ע דסתם דעתו אכ"ש ל"צ דבר זה. והנה באומר לא אוכל ככר זה חייב על כל זית וזית. וא"כ לר"ע באומר על דבר זה חייב על כל כ"ש, וא"כ יש לחול המעשה לאיסור שבועה בכ"ש, ובשאר המעשה לדבר האסור ויש מעשה לתרווייהו, ואין להקשות דעכ"פ יש כ"ש דשבועה חלה עליו דליכא מעשה להאיסור ואנן בעינן בכל השיעור מעשה לאיסור די"ל כיון דיש חלק דהמעשה להאיסור ולא ידעינן איזה חלק הי מינייהו מפקת וכולם במעשה להאיסור ג"כ. וא"כ שייך חזי לאצטרופי למלקות ואסור לר"י מה"ת, וא"כ במפרש אליבא דר"י הוי דלא כר"ע ומתורץ קי' התוס' והריטב"א, והא דאמרנו לר"י בנשבע על ח"ש, ע"י השבועה נעשה הח"ש איסור מותר מה"ת ולפיכך חייל, היינו משום דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וע"י השבועה נעשה האיסור אין בו מעשה. אבל לר"ל דאי"ל גם באין בו מעשה לוקין עליו, אף אם הי' סובר ח"ש אסור מה"ת ג"כ שבועה לא חלה עליו, דאפשר לאצטרופי ולבוא לידי חיוב מלקות. דאין צריך מעשה, וא"כ שפיר אמרו ביומא כיון דאי"ל התר מה"ת וכו' דמשמע דאם אסור מה"ת לא חיילא שבועה דשם אליבא דר"ל, ואלו הי' סובר דאסור מה"ת לא חיילא עלה משום דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ובשבועות איירי אליבא דר"י דאי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ומתורץ קושית הרשב"א.
עוד יש לפרש הדמיון משבועות העדות לחלות השבועה על איסור דרבנן על ח"ש, דיש לדקדק על אמרם ז"ל מדאו' מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוה ולא חיילא שבועה עליו. מה ענין חלות השבועה בשבועת העדות, הול"ל לא מחייב משום שבועה. או שאין שבועה נוהגת בו ונ"ל לפמ"ד בשבועות כ"ה לרב שבועת ביטוי לא בעי להבא, והקשו בשלמ' לשמואל וכו' להכי אפק' רחמנא לשבועת העדים מכלל שבועת ביטוי אלא לרב למאי הלכתא אפקי' רחמנא אמרוה רבנן קמי' דאביי לאיחיובא עלי' תרתי, א"ל אביי תרתי לא מצינו אמרותו דתני' לאחת מאלה וכו' ומוכח מהתם וכן פרש"י בפסולי עדות כיון דל"ש שבועת העדות חייב משום שבועת ביטוי וכ"כ הרמב"ם בה' שבועות ויש לדקדק דאי לא קרא הו"א לאיחיובו תרתי. והא הוי ב' שבועות על דיבור אחד והא אין שבועה חלה על שבועה, וי"ל כיון דחלו תרווייהו בב"א חייל דגם ר"ש מודה בב"א אבל ע"ז יש לדון להראב"ד דמתרץ פרש"י אפי' באוכל נבילות ביוה"כ שנתנבלה ביוה"כ דחייב על נבילה ופטור על יוה"כ והקשו בתוס' והא הוי בב"א, ותי' הראב"ד כיון דאיכא נבילה בעולם הוי איסור נבילה קדים, דעל יוה"כ אינו מוזהר בטרם בא היוה"כ ועל הנבילה מוזהר קודם יוה"כ, ולפ"ז בשבועת ביטוי דאיכא בכל שעה בעולם, דכל שעה מוזהר על שבועת ביטוי, משא"כ שבועת העדות דאינו שייך רק בכפירה ותביע' לעדות ולפני ב"ד א"כ שבועת ביטוי קדים. ואיך חל שבועת עדות על שבועת ביטוי ואיך אפשר לחיובא תרתי, ואפשר דלמסקנא דאמרינן על אחת מאלה באמת אפקי' רחמנא לשבועות ביטוי, ולכך אפשר לחייב על שבועת העדות, והנה בפסולי דרבנן דמדרבנן ליכא שבועת עדות נשאר מדרבנן שבועת ביטוי. ואם נאמר דעל דרבנן לא חל דאו' לא חיילא עליו שבועת עדות מדאו', אבל אם נאמר דאו' חל על דרבנן א"כ גם בפסולי העדות הי' לחול שבועת העדות דאו' על איסור שבועת ביטוי דרבנן ומדלא מחייבי' משום שבועת עדות דאו' ע"כ דלא חל שבועת עדות דאו' על שבועת ביטוי מדרבנן, וז"ש ולא חיילא וכו' ומדויק ולא חיילא, והדמיון טוב כי המה שוים.