אור ברסלב
פקודת אלעזר שמא יעבירנו

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

שמא יעבירנו

מצות לאו להנות נתנו

בר"ה כ"ט יש פלוגתא בטעם איסור תק"ש בשבת שחל בו ר"ה, לר"ל נלמד מהכתוב ולרבא ורבה משום שמא יעבירנו ויש לעיין אליבא דרבא ורבה אי אי"ל ג"כ איסור תק"ש משום איסור שבות רק דנדחה מחמת מ"ע, דתק"ש. כמ"ש הרמב"ם פ"ב משופר ע"ש, ועיין בפנ"י אליבא דרבא עשה דשבות קיל ונדחה מפני עשה אלימא דתק"ש ע"ש ועיין בתוס' ד"ה רדיית הפת הביאו ראי' מכסוי הדם דיש איסור שבות בתק"ש, גם יש לעיין אליבא דר"ל אי אי"ל משום גזרה דש"י ג"כ או לא – ויש לברר מדברי רבה בעצמו דיש איסור שבות בתק"ש, כבר הער הטו"א דהכא אמר הכל חייבין ואין הכל בקיאין וכו' וכן במגילה הכל חייבין וכו' ובסוכה גבי לולב לא קאמר בהאי לשנא רק גזרה שמא יעבירנו, והנה ממגילה על לולב אין קו', דטעם גזרה ש"י כמ"ש רש"י מגלה ד' משום בהילות דבהול לעשות המצוה, ועיין בהה"מ פ"א מאישות דבאיסור דרבנן ליכא חזקה שלא יעבור, ואם באיסור אמרי' ככה גם במצוה הסברא נותנת דאין חזקת כשרות שיקיים המצוה דרבנן ואם אין חזקה שיקיים המצוה מכ"ש דאין לומר שיהי' בהול לקיים המצוה ואם אין בהילות אין חשש ש"י, וא"כ במגלה דהוי רק מצוה דרבנן דליכא חזקה שיקיים המצוה מכ"ש דאינו בהול לקיימו [ועיין בתוס' ביצה י"ח בד"ה נגזור דאין להוט כ"כ בטומאה דרבנן ואין לחוש לש"י ע"ש] וא"כ למה נחוש לש"י, אבל יש לחלק דסברת הה"מ רק באדם פרטי אמרי' דליכא חזקה באיסור ובמצוה דרבנן, אבל כל ישראל ודאי רובא ולכה"פ מועט שכיח ומצוי שיקיימו המצוה דרבנן ובהולי לקיימה וע"כ יש לחוש לש"י, וזה שמדייק "הכל" חייבין וכו' כיון דהחיוב על הכל יש לחוש משום אותם שזרוזים במצוה דרבנן ובהולי לקיימה וחיישי' לש"י, וכ"ז במגלה דהוי דרבנן, אבל בלולב דהוי דאו' בלא"ה במצוה דאו' גם באדם פרטי חזקה שיקיים ובהולי א"צ לומר הכל חייבין וכו', אבל עוד נשאר קו' הטו"א משופר על לולב דגם תק"ש מצוה דאו' ואפ"ה אמר הכל חייבין וכו'.

ונראה ליישב. עיין ברמב"ם פ"ב משופר כ' דטעמא דאין תוקעין בר"ה שחל בשבת אף דמצות תק"ש דחי השבות גזרה ש"י, ובפ"א שם כ' גבי אין עולין וכו' דתק"ש לא דחי השבות משום דיו"ט עשה ול"ת ע"ש, והסתירה גלוי' וכבר עמד ע"ז בלח"מ ע"ש– ובמזרחי על הסמ"ג הקשה דאם שבות נדחה מפני תק"ש גם גזרה דש"י הוי רק שבות ויהי' נדחה ועוד אם נחוש לש"י למה לא נחוש לשמא יתקן כ"ש ע"ש, קו' הב' כבר תי' הטו"ז או"ח תקפ"ח דבשופר ל"ש שמא יתקן כ"ש ע"ש, ובכ"מ דעשו חיזוק לדבריהם כמו במלאכה הוי עשה ול"ת כן בשבות לא דחי ונראה כונתו דעשאוהו לתק"ש בשבת כמלאכה ועוברין מדבריהם על עשה ולא תעשה, ויש להסביר יותר ועיין בגמ' סוף סוכה ובר"ן שם די"ל כמ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בדברי ירמי' דהשבות משום דהוי מעשה חכמה, וכ"כ ממשמעות התוס', ועיין בכפ"ת דהוי שבות מדאו' משום תשבות ועיין בהה"מ פכ"א משבת דשבות לרמב"ם הוי דאו' ועיין כאן הרמב"ם פ"ב משופר דהוי שבות של דבריהם, והנה דבר ברור דבמעשה כמו תק"ש דהוי שבות מצ"ע ליכא עשה ול"ת רק עשה דתשבות או שבתון. אבל משו"ה אין סברא שידחה תק"ש השבות דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ולמה נאמר דעשה דתק"ש דחה העשה דשבות בתקיעה, ובפנ"י כתב דעשה דשבות קיל ונדחה מפני עשה דתק"ש דהוי אלימא, אבל מאן לוכח.

והנה בלח"מ כ' כיון דחזינן דהתורה אמרה תק"ש בר"ה חזי' דאין בשבות דתקיעה כ"כ איסור ע"ש, ולעד"נ דאין מזה הוכחה כלל דהשבות מכיון לזמן שנעשה בו, וכן מצינו סוף יומא בפ' יום הכפורים דהעינויים זולת אכילה ושתי' הם מצד שבתון ע"ש, ובודאי לא יעלה ע"ד שום אדם לומר דנעילת הסנדל מבטל השבתון בשבת ויו"ט זולת יוה"כ וה"ט משום דמצינו ביוה"כ אתענו' ונאמר שבתון, אמרי' כל מעשה דמבטל עינוי הוי בכלל שבתון וביטל שביתת יוה"כ, וכן הוא להיפך בר"ה התורה אמרה תרועה בתרועה הוא מקיים שבותת ר"ה ועיין לקמן דמתו' בזה קו' הטו"א] ואין מזה ראי' דשבות דתקיעה קיל רק דבר"ה כך שבותתה וסמוכין לזה מגמ' שבת קכ"ב מעמד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת ועיין בתוס' בשם מכלתא דזה נייח לבהמה ע"ש וכן הבא בר"ה זה שבותת ישראל בתק"ש] אבל בחל ר"ה בשבת, בשבת התקיעה ביטל שבותה ואי שבות מדאו' למה נדחה מפני תק"ש, [ולפ"מ שאביא לקמן מאאמ"ו הג' ז"ל מתורץ הקושי'] ויש לתרץ דעיין בפסחים נ"ט דעשה דהשלמה נדחה מפני עשה דפסח, וכתבו התוס' שם אף דלא הוי בעידנא משום דהוי כמו מצוה דרבים ע"ש, ועיין שבת ד' ועירובין ל"ז דאמרי' חטא בשביל שיזכה חבירך במצוה דרבים ואם נאסר תק"ש בשבת משום שבות דתקיעה הוי ביטול מצוה דרבים דכל ישראל יהי' נאסרים בתק"ש, וא"ש התר התקיעה משום דהוי מצוה דרבים, אבל זה לא סגי דגם האיסור שבות יהי' איסור דרבים וע"כ אין לדחות השבות, אמנם י"ל בתק"ש אין המצוה בתקיעה רק בשמיעה וא"כ יתקע אחד לרבים ויהי' המצוה מצוה דרבים ואיסור שבות רק איסור יחיד. [ועיין במג"א סי' תמ"ו שכך כתוב דמשו"ה הוי תק"ש מצוה דרבים,] אבל גם זה אינו דבברוך טעם מברר אף דאמרי' אשלד"ע היכי דעושה מצוה בשליחות ובאותו מעשה יש ג"כ עבירה ונעשה שליח על מעשה זה כמו דהוי שליח למצוה הוי שליח ג"כ לעבירה ע"ש והקשה א"כ האיך יעברו הכהנים על עשה דהשלמה משום מצות פסח דהוי חמור כמו מצוה דרבים, והא גם בהשלמה הוי איסור דרבים מצד שליחות ותירץ שאני בהשלמה דהוי רק עשה לכהנים ע"ש, ומעתה בתק"ש לדעת הרמב"ם בעי' כונת השומע ומשמיע עיין בפ"ב ה"ה. וא"כ בתוקע לרבים הוי שלוחם בתקיעה וא"כ גם השבות הוי איסור דרבים ואף דיש לחלק דלמצות תק"ש א"צ שליחות עיין בדברי ירמי' שם, מ"מ למעשה התקיעה הוא שלוחם וסברא חדא הוא דאין זה מקרי שלד"ע כיון דעושה לשם קיום המצוה, וגם אי השבות דתקיעה מדרבנן. כעין דאו' תיקון כמ"ש הרמב"ם בפ"א משופר. אמנם י"ל כמ"ש התוס' רי"ד דבמצות הגוף ל"ש שליחות, ולפמ"ש בשבות דתק"ש משום מעשה חכמה דהוי בכלל תשבות או שבתון, הוי בכלל עשה דשבתון אבל לא משום מלאכה ותני' יצאו רדיית הפת ותק"ש שהם חכמה ואינו מלאכה, וא"כ יש לחלק דאי משום מלאכה שייך שליחות. אבל בעשה דשבתון הוי מצות הגוף דאין אחד יכול לשבות בשביל האחר, וכן אין אחד יכול לבטל שביתה בשביל האחר, וכמו במצות מגוף כן בביטול מצות הגוף ל"ש שליחות, וא"כ שפיר אחד מתקיע לרבים דבמצות תקיש הוי מצוה דרבים ואומרי' ג"כ חטא וכו', ואי משום דגם השבות הוי איסור דרבים, ז"א דבאיסור שבות ל"ש שליחות, ושפיר תק"ש דחי השבות, אבל החשש ש"י החשש משום איסור מלאכה וכ"מ דתקון רבנן וכו' הוי בכלל עשה ול"ת ושייך בו שליחות והוי גם השבות איסור דרבים ומצוה ואיסור שוים וע"כ תק"ש לא דחי השבות. ומתו' קו' המזרחי, ומתו' ג"כ הסתירה ברמב"ם, דשם בפ"א משופר השבות משום חשש איסור מלאכה והכא בפ"ב משופר החשש משום שבות מעשה חכמה דהוי מצד שבתון לבד. ויש לכוין דברים אלו בדברי רבה דלפום רהטא איסור התקיעה משום שבות חכמה ואינו מלאכה. אבל ז"א דהכל חייבין וכו' ואין הכל בקיאין וכו' וע"כ דאחד יתקע לרבים וא"כ המצוה מצוה דרבים ואיסור שבות רק איסור יחיד וא"כ נדחה השבות מפני תק"ש. אבל אי זה ההתר. א"כ יש לחוש לש"י כיון דאין הכל בקיאין, וכ"ז בתק"ש דהוי שבות גמור, אבל בלולב ממנ"פ אי נימא דהוי טלטולא בעלמא כדאמרי' סוכה מ"ג בלא"ה א"צ לטעם דהכל חייבין וכו' ואם נאמר דטלטול לולב הוי ג"כ שבות דצריך כ"א ליטול לולב א"כ כמו דהמצוה מצוה דרבים כן האיסור איסור דרבים ל"ש ה"ט דהכל חייבין וכו' ואין הכל בקיאין ומתורץ קו' הטו"א וא"כ מדברי רבה בעצמו מוכח דס"ל דתקדש יש בו גם משום שבות.

עוד יש לתרץ קו' הא' של המזרחי ובזה יתורץ קו' התוס' דמ"ש בשופר רק במקדש תוקעין ולא בגבולין, ובלולב בזמן המקדש גם בגבולין נוטלין, ותי' התוס' דבלולב רק טלטול בעלמא, ע"ז הקשה הכפ"ת דטעמא משום ש"י ותי' דבתק"ש דהוי מעשה חכמה בהול אבל בלולב דטלטול בעלמא לא בהול ע"ש, אבל לפי"ד למה חיישי' לשמא יעבירנו בחל יו"ט שני בשבת כיון דאינו רק טלטול, וי"ל כמ"ש המזרחי דמה מהני הגזרה דש"י כיון דאינו רק שבות ומצוה דאו' דחי השבות, ונ"ל היכי דע"י דהגזרה יהי' נשאר האיסור רק איסור דרבנן י"ל כדברי המזרחי דמצוה דאו' דוחה אותה, אבל אם ע"י הגזרה יהי' העדר המעשה מצוה דאו' שפיר גזרו והשבות אינו נדחית. ועיין בדברי ירמי' שם פכ"א ה' שבת דאם יקיים יהי' דאו' שם החמירו ביותר משבות דמשום גזרה ע"ש. ונ"ל להסביר דלא בכ"מ רצו חכמים לעקור אף דכח בידם, אבל אם ע"י עקירה מקיים עשה דאו' עוקרי' דמ"ש האי עשה מהאי עשה, ועיין בדברי ירמי' כאאמ"ו הגאון ז"ל שם דפי' דברי הרמב"ם פי' נפלא ואמת דשבתון הוי למטה יש שיעור ולמעלה אין שיעור, א"כ בכל מה שישבות מקיים המצוה דאו' אבל בעבר על השבות לא עבר אלא על דרבנן ובזה מובנים שם דברי הרמב"ם, וא"כ בגזרו משום ש"י עשו שפיר חיזוק לדבריהם כי אם לא יתקע יקיים שבות דאו', ואין קו' כי ידחה תק"ש גם סבות זה. דשאני בשבות דמעשה חכמה דמדינא תק"ש דוחה אותה משום דאם יתקע ולא ישבות לא יעבור רק על דרבנן הסברא דידחה. אבל מאחר דגזרו חכמז"ל משום ש"י העמידו דבריהם. ואם לא יתקע יקיים שבות דאו' ע"כ אינה נדחית השבות. אבל בלולב דליכא אלא השבות דש"י הקושי' במ"ע. למה לא יהי' נדחה השבות דלא נשאר אלא איסור דרבנן ולפי' נוטלין גם בגבולין משא"כ בשאר הימים כדאי' בגמ' המצות לולב קיל משום דאינו בגבולין אינו דוחה גם הדרבנן דשמא יעבירנו ויש לכוין דברינו בתי' התוס'.

ובפשיטות יש לתרץ קושי' התוס' דשאני שופר דבמקדש אין חשש שמא יעבירנו דזרוזי' הם וגם שם הב"ד הגדול, ואין לחוש שמא יביא אחד עמו שופר מבחוץ למקדש דבתק"ש המצוה בשמיעה לבד, ובמקדש ודאי יש שופר וסומכי' כולם ע"ז ע"כ אין לחוש כלל. אבל בלולב דבעי' לכם צריך להיות לכל אחד לולב שלו, אף דבמקדש אין חשש לשמא יעבירנו יש לחוש שמא יביא עמו מבחץ, וא"כ צריכי' לבטל כל המצו' דלולב ביום הא' דהוי דאו', וע"כ אי אפשר לחלק בין מקדש לגבולין ובכ"מ נוטלין, משא"כ בשופר דשפיר יש חילוק יש לקיים מצות שופר במקדש, [ועיי' בר"ן פ' לולב וערבה שתי' כעין זה דבלולב גם בזמן הזה גם בפני ב"ד אין נוטלין ובשופר תוקעין גם בפני ב"ד.]

ויש לברר דגם לר"ל אי"ל החשש דשמא יעבירנו מתני' יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש הי' תוקעי' אבל לא במדינה פרש"י לא בירושלים ולא בגבולין ע"ש, ועוד זאת הי' בירושלים יתירה על יבנה וכו' פרש"י בעודה בבנינה ע"ש והסתירה מבוארת דבתחילה פירש"י לא בירושלים ואח"כ פי' בעודה בבנינה ועיין בתוס', ובמהרש"א תירץ דאיירי בגלות סנהדרין מבהמ"ק וירושלים בבנינה ע"ש והקשו ע"ד דלמא עדיף כח ירושלים אחר גלות מבהמ"ק מזמן קודם גלות מבהמ"ק, ואחרי עיון קצת נראה דדבריו מובנים, דאם ההתר תלוי במקום, אין גבול למקום וחשיבות המקום שיצטרפו לו כל הסמוכי', אבל אם ההתר משום המקדש, אין לצרף שום מקום למקדש. כי אין מקדש רק המקדש, אבל יקשה מ"ש ירושלים מיבנה דחשיבות המקום ע"י ב"ד ולמה יתירה על יבנה, אבל גם לתי' הפנ"י דמחלק בין היכי דשמעו קצת בלא שמעו כלל, ותי' הכפ"ת דבירושלים בקל יכול לבוא למקדש לא התירו, וכן תי' התוי"ט דבמקדש גם בלי ב"ד תוקעי' דאין שבות במקדש ובירושלים רק בב"ד לכולם יקשה מ"ש ירושלים מיבנה, והנה בירושלמי הקשו ככה ותי' ירושלים ד"ת ויבנה מדבריהם ע"ש.

ונ"ל דיש לעיי' אליבא דר"ל דנלמד מהכתוב הא דתוקעי' בירושלים ובסמוכי' לירושלים וכן ביבנה לאחר תקנת ריב"ז, אי התק"ש חיוב מדאו' או מדרבנן, ולפום רהטא נראה דהוי רק מדרבנן דמהכתוב זכרון תרועה. נלמד איסור התקיעה בשבת וע"כ התקיעה בשאר דוכתי רק מדרבנן, אבל ע"ז יקשה דהא כללא בידן דאין כח ביד חכמז"ל לעקור דבר מה"ת בקום ועשה, ולר"ל הוי לכה"פ תק"ש שבות מדאו' וכאן אין לתרץ במה שהבאתי לעיל מאאמו"ר הגאון ז"ל כי אליבא דר"ל גם בביטול השבותה הוי מדאו', וי"ל כמ"ש הריב"א חולין קמ"א בעבר וקיים קיים מ"ע דתק"ש ואף דאנן אמרי' להפך מאי אולמא האי עשה מהאי עשה, מ"מ ל"א חשוב עקירה כיון דביד חכמי' לעקור דבר מה"ת רק שלא יהי' בקום ועשה. ואין זה חשוב עקירה בקום ועשה כיון דקיים עשה אמרי' מאי אולמא האי עשה וכו' ולא חשוב עקירה, ולפ"ז חיוב התקיעה בשאר מקום חוץ למקדש הוי מדרבנן, וכן בירושלמי יבנה מדבריהם ע"ש.

אבל י"ל לר"ל דחיוב התקיעה בשאר מקום וביבנה או במקום ב"ד לאחר חרבן ביהמ"ק הוי מדאו' לחד דעה דירושלמי, ועיין בטו"א ובכפ"ת דהקשו לר"ל נראה דזכרון תרועה מדאו' ולקמן ל"ד אמרי' דהוי מדרבנן ואסמכתא בעלמא הוא ותי' דבחול מדרבנן ובשבת מדאו' ע"ש וי"ל, דבירושלמי מקשה כמו בגמ' דילן למה במקדש תוקעין, תני' רשב"י אומר והקרבתם במקום שהקרבנות קריבין ע"ש, ולכאורה הוא פלא דוהקרבתם כתיב בפ' אמור גבי זכרון תרועה, ולר"ל זכרון תרועה אתי שלא לתקוע רק להיות מזכירין ועיין בק"ע דפי' דוהקרבתם כתיב רחוק מזכרון תרועה, ועשיתם בפ' פנחס כתי' סמוך לועשיתם, וזה דחוק מאד. דהיל"ל ועשיתם במקום וכו' ובאמת במדרש ילקוט הביא ועשיתם במקום שהקרבנות קריבין, אבל בירושלמי דילן הגרסא והקרבתם וכו'

ונראה לפרש דשפיר הביא הכתוב דוהקרבתם גבי זכרון תרועה, ואם נאמר דר"ב בשיטת רשב"י קאי נבין ג"כ למה לא תי' על קושי' רבא, דהתירץ ממילא מובן, דנראה דחיוב לומר זכרונות אין תכלית האחרונה שאנחנו נזכיר אבל העיקר תכלית ממה שנזכיר, שיבוא הזכרון לפני ה' כמ"ש והי' לכם לזכרון לפני וכו' ובגמ' זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ר"ה ט"ז, ומזה נלמד בגמ' ל"ב זכרונות ומלכיות ע"ש וגם זה ברור דעיקר הזכרון לפני ה' ע"י תק"ש כדאי' בגמר' אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות וכו' ובמה בשופר עיי' דף ט"ז ועיין בתוס' דשופר להעלות זכרוניהם של ישראל לפני אביהם שבשמים, וא"כ בתק"ש נעשה ב' דברים א' תרועה ב' זכרון תרועה, וא"כ מצות תק"ש כולל ב' מצות תרועה וזכרון, והנה בתרועה כתיב יום תרועה יהי' לכם. ונראה שיש לחלק ביניהם, דמצות תרועה ודאי לא קיים רק כל אחד בשמיעת תק"ש וגם יש להבין זה כמ"ש הרמב"ם בה' תשובה אעפ"י שתק"ש גזירת הכתוב רמז יש בה עורי ישינים וכו' וא"כ החיוב השמיעה בכל א' אבל מצות זכרון תרועה הוא שיעלה זכרונינו לפני ה' התק"ש במקום הקרבנות הוא מעלה זכרון כל ישראל, ונעשה הזכרון בשביל כל ישראל כמו הקרבנות שהם לכפר עכ"י ולא גרע ממ"ש וביום שמחתכם ומועדיכם וכו' ותקעתם בחצוצרו' על עולותיכם וכו' יהי' לכם לזכרון וכו' וכמו בשאר מועדים החצוצרות בר"ה בעי' תרועה בשופר על הקרבנות, וזה כוונת רשב"י והקרבתם במקום שהקרבנו' קריבין, דהזכרון תרועה יהי' נעשה על הקרבנות וזכרון זה ע"י שופר כמ"ש במה בשופר. וכיון שנעשה הזכרון על הקרבנות במקדש נעשה בשביל כל ישראל ומצות זכרון תרועה עי"ז נתקיים מכל ישראל, וכיון שכן הוא הוי תק"ש במקדש צורך עבודה, ועיין ברמב"ם פ"ג מכלי המקדש דחלילי' דוחה שבת משום דהוא צורך עבודה ע"ש וכן הוא בתק"ש בר"ה במקום שהקרבנות קריבים ואם נאמר דר"ל כרשב"י ס"ל ג"כ כוונתו בזכרון תרועה בשופר, ול"ק עליו קושית רבא במקדש למה תוקעי' וכן בירושלמי על קושי' למה תוקעין במקדש תי' רשב"י והקרבתם וכו' וזה זכרון תרועה בשבת דבשבת המצוה רק בזכרון תרועה וזה במקדש בשביל כל ישראל ומתו' קושית הכפ"ת וטו"א דבאמירת זכרונות ודאי הוי רק מדרבנן גם בשבת שוב ראיתי בעטרת חכמים שכתב דשופר לא הוי צורך עבודה, אבל הוא לא נחית לכך דזכרון שופר במקדש הוי בעד כל ישראל ודו"ק.

ועוד י"ל דעיין בפ"י דלרבא אף דנאמר דשבות דאו' איסור שבות קיל ונדחה מפני תק"ש דהוי עשה אלימא, וי"ל דגם לר"ל איסור שבות נדחה מפני תק"ש. אבל לי' ס"ל דטעמא בעי דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה, וס"ל לר"ל ודאי איכא טעם נכון דלפמ"ש מצות תק"ש כולל ב' מצות, מצות תרועה, ומצות זכרון, וע"כ הוי עשה אלימא ודוחה השבות וזה נכון במקדש, אבל אם התק"ש נעשה במקדש, הרי המצות דזכרון כבר נעשה בשביל כל ישראל ולא נשאר רק מצות תרועה. אמרי' מ"ש האי עשה מהאי עשה ולא דחה השבות ולפיכך אין תוקעין בגבולין בשבת, וכ"ז בזמן המקדש אבל לאחר החרבן דלא נעשה הזכרון ע"י שופר בשום מקום, א"כ בכל מקום יש בתק"ש ב' מצות תרועה וזכרון ע"כ דוחה השבות ולפי' תוקעי' בכל מקום מדאו', ומה דאמרי' בירושלמי, בירושלים ד"ת וביבנה מדבריהם הוא שלא אליבא דרשב"י.

ולפי"ז התק"ש לאחר החרבן גם לר"ל מדאו' בכל מקום, ומה דהתקין ריב"ז לא הי' התקנה לתקוע רק התקין משום שמא יעבירנו שלא לתקוע אלא במקום ב"ד ואף דגזרה דשמא יעבירנו הי' קודם דבלולב בזמן המקדש ג"כ הי' החשש י"ל דהו"א בשופר שהוא להעלות זכרוניהם וכו' לא גזרו, וזה שתיקן ריב"ז, והחילוק שיש בין ר"ל ולרבא הוא בזמן המקדש.

עיין בב"ח או"ח סי' קפ"ו שכ' בשינוי מטבע לא יצא כלל כיון דלא עבד כתיקונו ע"ש ומזה למד היד מלאכי דבכל מצוה היכי דאפשר לעשות כתיקונו ולא עבד כתיקונו אמרי' אי עבד לא מהני ולא יצא ידי חובתו ע"ש ולפמ"ש בתק"ש מקיים בשמיעתו תרועה וזכרון תרועה ובחל בשבת דתוקעין במקדש דבר פשוט דכל מי שיכול לבוא למקדש מחויב לבוא לשמוע שיקיים ג"כ המצות תרועה, ואם לא בא מי שהי' יכול לבוא אף דזכרון נעשה במקדש בשביל כל ישראל, הוא לא יצא גם הזכרון. כיון דהי' בידו לקיים בתק"ש בשמיעתו גם המצות תרועה וזה בסמוכי' דאפשר להם לבוא, אבל ברחוקי' ל"ש ככה ויוצאי' ע"י המקדש הזכרון וכיון דהקרובים ובירושלים ובסמוכים הי' להם לבוא למקדש ולקיים גם התרועה ולא באו לא יצאו גם הזכרון ומשו"ה הותר להם לתקוע כיון דבתק"ש יש להם לקיים תרועה וזכרון תרועה ודחי השבות וזה ההתר רק בזמן שאי אפשר להם עוד לבוא למקדש לשמוע, אבל בזמן שאפשר להם לשמוע מחויבים לבוא ולא הותר להם והן תק"ש במקדש במקום הקרבנות א"כ לאחר מוסף אין עוד תק"ש שם, אבל מצות תק"ש כל היום וכיון דעברו ולא הלכו למקדש בטל להם המצוה דזכרון ואח"כ באי אפשר עוד לשמוע במקדש, עליהם לקיים תרועה וזכרון וע"כ הותר להם התקיעה וכן פירש"י המתני' במקדש הי' תוקעין אבל לא במדינה דאיירי בזמן דתוקעין במקדש ע"כ פירש"י לא בירושלים והסיפא איירי אחר זמן התקיעה במקדש בירושלים ובסמוכי' הותר כמ"ש וכ"ז מדינא קודם גזרת שמא יעבירנו אבל אח"כ דגזרינן שמא יעבירנו אין חילוק ובכ"מ אם לא בב"ד אין תוקעי', ולפי"ז גם לר"ל חיישי' לשמא יעבירנו ולפי"ז פירש"י המתני' אליבא דר"ל, [ועיין בשב שמעתתא לאאזמ"ו הגאון ז"ל הביא בשם הבאר שבע דרש"י פי' לפי הס"ד וזה שיטת ר"ל.]

בגמ' פעם אחת נתכנסו וכו' אמר ריב"ז נתקע א"ל בני בתירא נדון א"ל ריב"ז נתקע ואח"כ נדון ולאחר שתקעו אמרי נדון א"ל כבר נשמעת קרן ביבנה ואין משיבין לאחר המעשה ועיי' בכפ"ת ובטו"א שהקשו דבעירובין ס"ו אמרי' בדרבנן עבדי' עובדא ואח"כ מותבי' תיובתא, וא"כ היכי אמר אין משיבין לאחר המעשה ע"ש, גם קשה להלום דברי ריב"ז שאמר מקודם לכן נתקע ואח"כ נדון ואח"כ אמר כבר נשמעת וכו' ודחה אותם בדברים.

ונ"ל דבתק"ש יש לדון משום ב' דברים לר"ל דהוי דאו' וכמ"ש אפשר דהוי רק שבות דאו' או משום גזרה דשמא יעבירנו, והחילוק ביניהם אי משום איסור דאו' דתקיעה עצמה אין להתחיל כלל לתקוע אבל אי משום גזרה דשמא יעבירנו בודאי לפני הב"ד אין חשש, ואי אמרו בני בתירא נדון ודאי כונתם כמו דאמרו בגמ' לא שמע אינש קול אודנא מקול תקיעה דיחודאי. ולהם יש חשש שמא יעבירנו, וס"ל לדון אם לא נבטל גם בב"ד התק"ש משום הסוף דתק"ש דיחודאי, עוד יש נ"מ אי משום שבות בדאו' מותבי' תיובתא ואח"כ עבדי' עובדא אבל אי משום גזרה הוי דרבנן ועבדי' עובדא ואח"כ מותבי' תיובתא, ולריב"ז הוי פשיטא פי' דמשום שמא יעבירנו וע"כ אמר נתקע ואח"כ נדון וטעמא דתקיעה בפני ב"ד, דבפני ב"ד אין לחוש כלל ואי משום דיחודאי י"ל כמ"ש הפ"י בסמוכי' לירושלים כיון דשמעו מקצת לא בהולי מכ"ש באותו העיר יבנה עצמה אם תקעו גם היחודאי, לא בהולי ואחרי שתקעו אמרו בני בתירא נדון השיב להם ריב"ז ממנ"פ אי טעמייכו משום שמא יעבירנו והחשש ע"כ לא בפני ב"ד רק משום יחודאי דלא שמעו כראוי אח"כ כבר נשמעת קרן ביבנה' וכיון דנשמעת אין בהילות גם ליחודאי, ואי משום שבות דאו' לא הי' לכם להמתין דבדאו' מותבי' תיובתא ואח"כ עבדי' עובדא ואין משיבין לאחר המעשה, ועתה שפיר עשה ריב"ז כמו שהבטיח להם נתקע ואח"כ נדון ומתו' קושית הכפ"ת וטו"א.

על קושית המזרחי למה צריכין לשמא יעבירנו נאסר התקיעה משום שמא יתקן כ"ש ותי' הטו"ז סי' תקפ"ח דבשופר למצוה ולא לשיר ע"ש ומקשי' על הטו"ז דאין קו' המזרחי דהשופר הוי כלי שיר אך אסרו כל השמעת קול משום שמא יתקן כ"ש ולא גרע שופר משאר השמעת קול דלא הוי לשיר ואין זה קו' דכונת הטו"ז אף דשאר השמעת קול אינו לשיר מ"מ גזרו והשווי מדותיהם ודימו כל השמעת קול לקול שיר אבל בשופר דהוי למצוה אף אי נימא דהתקיעה שיר אינו משום שיר אלא למצוה – גם י"ל קו' המזרחי, דאף דבכח חכמים לעקור דבר מה"ת, מ"מ לא עקרו מצוה דאו' בכדי. והנה איסור השמעת קול בשבת וביו"ט משום דאם נתיר השמעת קול גם בבלי שיר נתיר ושם שייך החשש שמא יתקן, אבל מאחר דאסרו כל השמעת קול לא יבוא לידי תיקון כ"ש, ולמה יעקרו המצוה ואין לומר דלא פלוג בתקנתם זה רק בדבר הרשות אבל בין לעקור מצוה ובין רשות פלוג ואין לחוש שיבוא לידי תקון כ"ש כיון דכל השמעת קול אסור.

בגמרא סוכה מ"ג ואמאי טלטול בעלמא הוא, ויל"ד דמשמע דרק משום דטלטול בעלמא הי' להם להתיר נטילת לולב בשבת אבל אי הי' בי' משום שבות לח, והכא בתק"ש דהוי שבות דמעשה חכמה ולאו טלטול בעלמא ג"כ הי' מותר לרבא רק משום שמא יעבירנו אסור:

ושם קו' הגמ' קודם התירץ דשמא יעבירנו, ונ"ל כמ"ד בגמ' שם יו"ט ראשון דאיתא בגבולין וכו', ויש להסביר כמו דמצינו בעשה שאינו שוה בכל לא דחי, דהוי עשה קיל, כן בלולב כיון דבשאר ימים לא הוי בגבולין מדאו' דמי לעשה שאינו שוה בכל דודאי רוב ישראל לא יהי' במקדש וי"ל דגם בס"ד ס"ל להגמרא לאסור אי הוי בי' משום שבות כיון דמצות לולב בשאר ימים במקדש קיל וע"כ הקשו דרק טלטול בעלמא הוא וע"ז תירצו דחיישינן לשמא יעבירנו אבל בתק"ש דלרבא בכל מקום מדאו' אף דמשום שמא יעבירנו אמרי' שלא לתקוע מ"מ מדאו' בכל מקום, והוי שוה בכל ועשה אלימא וע"כ דחה השבות.

בטו"א הקשה לר"ל דאיסור תקיעה בשבת מדאו' ורבא ס"ל דלאו מלאכה משמע דלר"ל הוי מלאכה למה מתירין בר"ה דחל בחול תקיעות בד"ס ע"ש, ובמ"ש לעיל י"ל דאף דהוי מלאכה מ"מ היכי דליכא ביטול שבותה ואדרבה דבזה מקיים השבתון מלאכה כזו לא אסרה התורה, ובר"ה, כתבתי דבתק"ש כך שבותתה וא"כ בר"ה שחל בחול ליכא איסור כלל רק בחל בשבת, ואין לומר דבתקיעות שאינו ממצוה דאורייתא אינה בכל שבותת ר"ה די"ל כמ"ש הפ"י יום תרועה יהי' לכם דאין קצבה למעלה וא"כ הכל בכלל מצוה, אבל יותר ממאה קולות דהוי סותר הרמז אין להתיר דאין דרך שביתתה בכך.

בטו"א הקשה על רש"י דבמקדש לא חיישי' לשמא יעבירנו משום דאין שבות במקדש וכן בתוס' מגלה ד' לענין מגלה כתבו כן והא אינו צורך מקדש ושבות דגבולין לא התירו במקדש ע"ש, ונ"ל, דהמזרחי הקשה מה מהני הגזרה דשמא יעבירנו והא תק"ש דוחה שבות, והתוס' הקשו מ"ש דבשופר רק במקדש תוקעין אבל לא במדינה ובלולב גם בגבולין נוטלין, ונראה דבאמת קשה על המזרחי דהקשה דתק"ש ידחה שבות וכי אין בכח חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת במקום דגזרו משום איסור סקילה, אבל נראה דכך הקושי' ורק על תק"ש הקשה, דכללא בידן דבדרבנן לא עבדי דסתרי אהדדי משום דלא ליהוי כחוכא וטלולא, וכיון דתק"ש דחה שבות דמעשה חכמה נראה כסתירה אם לא ידחה שבות דשמא יעבירנו, אבל החוכא והטלולא שייך רק ברואים דמתירין שבות, אבל באסור בכל מקום אין רואים הסתירה וא"כ אם במקדש תוקעין רואים הסתירה וקו' המזרחי על בזמן המקדש, אבל באמת אין סתירה דמקדש שאני דאין שבות במקדש, אבל להטו"א דאין צורך המקדש ושייך שבות במקדש א"כ הוי סתירה וקשה קו' המזרחי, אבל משום הא לא אירי' דכי כולא עלמא דינא גמורא וא"כ אף דמדינא רק בצורך שבות אין שבות במקדש, מ"מ יהי' תילים במה שמתירין במקדש משום דרואים כמה שבותים התירו במקדש משום דאין שבות במקדש ולא יהי' כחוכא וטלולא, וזה כוונת רש"י ותוס', אך מה טעם יתירו במקדש כיון דבעצם אין צורך מקדש, י"ל דטעמם משום דלא רצו לעקור לגמרי המצוה ויקיימו במקדש ויש לחלק בתק"ש דאיכא שבות דמעשה חכמה יאמרו מה דאסור בחוץ משום שבות דתקיעה, ומה שמתירין במקדש משום דאין שבות במקדש, אבל בלולב דטלטול בעלמא מה לי מקדש מה לי בגבולין ולפיכך לא חילקו חכמים וקו' הטו"א תעמוד רק על התוס' לענין מגלה, אבל גם במגלה י"ל כן דידעו דשבות שמא יעבירנו ליתא במקדש כמו שאר שבות, וא"כ גם בלולב נאמר כן, י"ל שאני לולב כמ"ש דשמא יעבירנו שייך להביא מחוץ למקדש משום דכל אחד צריך ליטול שלו וכמש"ל [ותירץ על קו' רש"י ותוס' למה לא אמר שמא יעבירנו מרה"י וכו' תירצתי כתוב בסוגי' דטעה בדבר מצוה ע"ש].

עיין בפנ"י דטעמא דרבא, דתקדש מצוה אלימא ודחי שבות דקיל והערותי כי יש להסביר במ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בדברי ירמי' דשבתון אין שיעור למעלה בקיים קיים מצוה דאו', ובביטול לא ביטל רק שבות דרבנן, וע"כ קיב השבות דאם ידחה אותו תק"ש לא דחי לדאו', אבל כמ"ש הפנ"י גם בתק"ש אין קצבה למעלה א"כ מה שלמעלה היינו יותר מאחת או שתים מה"ת לא ידחה השבות ויקשה גם לרבא כמו שהקשה הטו"א לר"ל, אבל לפמ"ש דבתק"ש כך שבותת ר"ה ניחא.

ברש"י פי' דבמקדש לא גזרו משום דאין שבות במקדש עיין בטו"א שהקשה ע"ז דאין השבות צורך המקדש ע"ש ולפמש"ל להירושלמי אליבא דרשב"י והקרבתם במקום שהקרבנות קריבין דזכרון נעשה ע"י השופר בשביל כל ישראל כמו דהקרבנות במקדש. מכפרים עליהם, התק"ש צורך המקדש.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה