פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
מצות לאו להנות נתנו
בר"ה כ"ח פליגי בזה רב יודא ורבא, לר' יודא תקע בשופר של שלמים לא יצא ולרבא יצא, ועיין בטו"א דהקשה והא מתני' היא בפ"ג דמעילה ערבה לא נהנין ולא מועלין בה. ראב"צ אמר נוהגי' הי' הזקנים שנהנין בלולביהן וכתבו בתוס' דקסברי מצות לל"נ ע"ש וכן הקשה בשעה"מ דאה נאמר דפלוגתא דרבנן וראב"צ הוא. א"כ יקשה בעירובין ל"א ע"א הקשו בגמ' לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתתי' ותי' מערבין לדבר רשות, ולפ"ז רבא אמר כשמטתתי' כתנאי דמתני' פ"ג דמעילה וכן מה הקשה רבא על אביי וכי מצות כה"ב לימא אנא כרבנן דראב"צ ס"ל, וכן מאי מקשו בפ' כסוי הדם פ"ט על רבא מברייתא דאם תקע וכו' לימא אנא כראב"צ ס"ל, גם יל"ד בשופר פליגי רב יודא ורבא ובלולב של ע"ז יצא לא פליגי בפירוש עליו והנראה דבלולב של איסור הנאה אף למדס"ל כהנות ניתנו ג"כ אין איסור, דטעמא דמלל"נ לרשב"א ור"ן סוכה משום דהנאת מצוה הי' שכר בעוה"ז ובעה"ב, אינו נהנה מגופו של איסור והוי רק גורם לפי' מותר ע"ש, ומדס"ל לה"נ ע"כ לא פליג ע"ז. דע"כ אינו נהנה מגופו של איסור, רק דע"י השופר עושה המצוה וע"י המצוה בא לו שכר המצוה והוי רק גורם להנאה, רק דס"ל דגם בגורם להנאה אסור. ואם נאמר דיש ג"כ במצוה הנאת קיום המצוה הרי כ' רש"י שנתנו לעול על צואריהם ובסוכה ובכ"ד דהי' גזרת המלך ולא להנאה בתנו, וגם למאדס"ל כה"נ ודאי לא פליג ע"ז דמתני' בברכות האומר על קן צפור יגיע רחמיך משתקין אותו וכדאי' בגמ' לחד מ"ד משום שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירת רק דס"ל דאפ"ה אי"ל הנאה מיני' ע"י קיום המצוה ואסור. והנה גם אם נאמר דהנאת המצוה בקיום המצוה נראה דלא הוי אלא גורם וכסברת הרשב"א והר"ן דהרי לעול נתנו, ובודאי לא עשה לשם הנאה רק דע"י קיום המצוה באה לו הנאה, וא"כ לא הוי אלא גורם וס"ל דאפ"ה אסור דגם בגורם אסור.
ודבר ברור דהנאת המצוה לא חמירא מהנאת הגוף של איסור, ומסתעף מזה דגורם איסור בהנאת מצוה לא חמירא מגורם איסור בהנאת הגוף ועיין במתני' בפ' הקומץ רבה ד' מינים שבלולב מעכבי' זא"ז וברמב"ם ה' לולב ד' מינים אלו מצוה אחת הן ומעכבי' זא"ז וכולן נקראים מצית לולב ע"ש ולפ"ז בעשה מצות לולב בד' מינים אלו אין לומר דנהנה מלולב או מאתרוג לבד וכן מכולם משום דהנאה באה ע"י המצוה והמצוה אינה נעשי' ע"י אחד לבד, רק מכולן יחד ולפמ"ש הנאת המצוה ע"י גורם איסור ולכן הגורם איסור אינו לולב לבד או אתרוג לבד רק אלו הד' מינים יחד גורמים הנאת מצוה א' וא"כ הוי זוז"ג, ע"י הלולב של איסור וע"י ג' מינים של התר וזוז"ג מותר, וע"ז י"ל דהכא הוי בגורם האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ולא דמי לשאר זוז"ג אבל עיין בר"ן ע"ז ס"ג דלמסקנא אין חילוק ושרי, וכן פ' הרמב"ם, אבל הרמב"ן ס"ל דגם במסקנא אסור ולפ"ז להרמב"ן אינו יוצא בלולב של איסור אף אם הג' מינים של התר אבל י"ל דבזה גם הרמב"ן מודה, דשאני בצל אילן וקרקע דהנאה בא מגופו של איסור והנאה ניכרת, משא"כ הכא אין ההנאה מלולב ומג' מינים אלא בהד' מינים מקיים המצוה וע"י המצוה בא לו הנאה, ובהמצוה לא שייך לומר האי לחודא קאי וא"כ לכ"ע מותר ולפי' אפי' למדס"ל מצות לה"נ אם הלולב של איסור והג' מינים של התר לכ"ע יצא. ולפ"ז מתו' קו' הטו"א והשעה"מ דבערבה שפיר נוהגי' הזקנים להנות בלולביהן כיון דהג' מינים של התר וגם למדס"ל לה"נ מותר.
אבל צריכין להבין דברי התוס' במ"ש דקסבר מצות לל"נ דלפמ"ש גם למדס"ל לה"נ מותר וי"ל דיש להקשות גם בזוז"ג כ' הר"ן בע"ז דלכתחילה אסור דאין מבטלין איסור לכתחלה כמו בילדה בזקנה ע"ש. וי"ל דמצוה חשוב כדיעבד ויותר יש להסביר דכמש"ל אף למדס"ל לה"נ י"ל דודאי אינו עושה המצוה לשם הנאה דגזרת המלך היא רק דהנאה באה לו אח"כ ולפ"ז במעשה המצוה אין כאן הנאה רק דהנאה באה לו אח"כ ואפ"ה ס"ל דלה"נ ואסור, אבל בזוז"ג דמותר רק לכתחי' אסור לא חשוב לכתחי' דהנאה באה לו אח"כ הוי כדעי' ולפי' כתבו התוס' דקסבר מצות לל"נ, וא"כ לא מקרי לכתחי' דבזה גם למדס"ל לה"נ ס"ל דהתחלת המצוה לאו משים הנאה.
אבל לפ"ז יקשה מה מקשו בפ' כסוי הדם על רבא דאמר טעמא דמכסין בעפר עה"נ משום דמצוה לל"נ מהאי דאם נטל לא יצא והא לפמ"ש בלולב גם למדס"ל לה"נ יצא וא"כ אין הקו' על רבא לבד. וי"ל דשם י"ל מה דאמר לולב של ע"ז אין הכונה בלולב לבד אלא כל הד' מינים יחד נקראו לולב כמו דאי' מתני' מנחות ד' מינים שבלולב, והברכה על נטילת לולב וכן ברמב"ם ד' מינים אלו נקראו מצות לולב, וכמו בשופר דכולו של ע"ז כן בלולב כלו, היינו כל הד' מינים של ע"ז ובכל הד' מינים של ע"ז יש לחלק בין לה"נ ובין לל"נ, ובזה מתו' קו' התוס' והכפ"ת דהתוס' הקשו למה הקשה על ברייתא מברייתא דאם נטל וכו' ואם תקע וכו' למה לא הקשו ממתני' דשל אשרה פסול ותי' כיון דאיירי בשופר ולולב ע"כ הקשה מברייתא ע"ש, והקשה בכפ"ת והא הקשה ג"כ על רבא דאיירי בעפר עה"נ מברייתא ולמה לא הקשו ממתני' דשל אשרה פסול ע"ש ולפמ"ש מתו' דהקו' על רבא רק אי איירי בד' מינים של ע"ז ולולב הכוונה הד' מינים יחד שפיר הקו' על רבא דאמר מכסין בעפר עה"נ משום מלל"נ אבל בסוכה דדין לולב נאמר בפ"ע וכן הדין אתרוג בפ"ע וכן כולם בפ"ע א"כ איירי שם בלולב לבד א"כ גם למדס"ל לה"נ ג"כ הקו' כיון דאיכא ג' של התר. אבל בברייתא הלולב הכונה בד' מינים שפיר הקו' רק על רבא, ואם בסוכה הקשו על רבא דאמר לולב של ע"ז יצא ממתני' דשל אשרה פסול דשם לא נאמר טעמא דרבא בפי' משום מצות לל"נ די"ל דס"ל כפי הס"ד דלה"נ ואפ"ה יצא משום דהג' מינים של התר וע"כ מקשו שפיר מאשירה ובזה מובן ג"כ דלא נזכר שם פלוגתא על רבא.
וי"ל למדס"ל לה"נ ודאי אין לחלק בין הנאת מצוה ובין שאר הנאת והנאה יש לו דין ממון דמקדש בהנאה וא"כ באתרוג של ערלה דפסול, ופליגי ר"ח ור"א ח"א משום דאין בו התר אכילה וח"א לפי שאין בו דין ממון, א"כ נימא להפך דיוצא בו ויש בו הנאת מצוה ויש לו דין ממון, ויותר י"ל אף למדס"ל מצות לל"נ, וכפירש"י דנתנו לעול על צואריהם וגזרת המלך הי' ולא נתנו להנאה הכא דתלוי המצוה באם יש לו הנאה הוי מצוה ואי לית בי' הנאה ליכא מצוה ודאי רצון התורה שיהי' לו הנאה כי היכי דלקיים מצוה, ע"כ גם לדידי' לה"נ, וא"כ אמאי אתרוג של ערלה פסול והא אית בי' דין ממון אבל אין זה קו' דאם נאמר דהוי הנאה ודין ממון א"כ לא יצא משום האיסור, אבל כפמ"ש דאיירי באתרוג לבד והג' מיני' של התר הוי זוז"ג ומותר. א"כ הקו' במ"ע נימא דיוצא באתרוג של ערלה ויהי' בו דין ממון הנאת המצוה, וי"ל כמ"ש התוס' ערלה בשריפה ועומד לשרוף כשרוף דמי, ואף ביו"ט דאין שורפין ביו"ט מ"מ כיון דדינו בשריפה כשרוף דמי, א"כ אין לומר דיש בו דין ממון משום דאפשר בהנאת מצוה. דאינו עומד אלא לשריפה, וא"כ הא דאין בו דין ממון משום דעומד לשריפה, ומתו' בזה קו' התוס' דבלולב דלא שייך בי' אכילה לכ"ע בעי' דין ממון, א"כ ל"ל באשרה טעמא דכתותי וכו' ת"ל משום דאין בו דין ממון ע"ש ולפמ"ש א"ש דאם בא לשריפה עומד וכתותי מכתת שיעורי' אית בי' דין ממון רק משום דכתותי וכו' לית בי' דין ממון ומה דבעי' לדין ממון והא כתותי וכו' כבר תי' התוס' שם.
ואי איכא הנה"ג בהדי מצוה פלוגתא בין הר"ן והרשב"א נדרי' נ"ז להר"ן לה"נ ולהרשב"א לל"ב ואי איכא בתק"ש הנה"ג, השעה"מ הביא בשם הפר"ח דמקרי הנה"ג וכן בכפ"ת ורוב אחרוני', ובכל בו הובא בב"י תקפ"ו וכן איתא בש"ע שם המודר הנאה משופר לא יתקע בעצמו דמתנאה בתקיעתו, וכ"כ התוס' כ"ו ד"ה חוטא בל יתנאה, ושופר מתנאה בקול ע"ש, השעה"מ הביא ראי' מרמב"ם שכ' והלא נהנה בשמיעת קול מלל"נ ע"ש קוראו הנאה ולפ"ז הרמב"ם כרשב"א ומזה הקשו להר"ן דהנה"ג בהדי מצוה לה"נ א"כ האיך קאמר רבא מלל"נ ויצא ותי' משום דבקול אין מעילה כדא' בגמ' כ"ש קול מראה וריח אין בו וכו' דאין בקול ממש וליכא איסור. ולפ"ז ים ב' הנאת הגוף בתק"ש התקיעה והשמיעה רק דלא נאסרו. אבל לפי"ז ל"ל לרבא טעמא דמלל"נ ת"ל דאין איסור בקול. והכפ"ת מחלק בין שמיעה דאין מעילה בקול. ובין נטל שופר בידו ותוקע בו דמי לשותה בכ"ש וכמריח בהדס של הקדש דנהנה מגופו של איסור ע"ש ולפ"ז יקשה על הר"ן מה אהני לי' לרבא טעמא דמלל"נ, עיי' בתוס' שבועות מ"ד הקשו במודר הנאה משופר וממעין למה מותר והא נהנה בפרוטה דר"י ע"ש – וי"ל דהא דהנה"ג בהדי מצוה דומה להאי דנונ"ד אין קריבין ביו"ט וכן הא דאין שורפין קדשין ביו"ט וכן בביעור חמץ הטעם במ"ש התוס' שם ובביצה משום דעקרו למצוה בטל ההנאה, ועיין בתוס' מסחי' ה' ומצינו להעברת שהי' אב מלאכה והקשו בתוס' והא גחלת מותר ותי' דתחלת העברה אסור ע"ש ומזה היכי דהנאה מיד בתחלה מותר ולא בטלה ההנאה מטעמא דעקרו למצוה, וי"ל טעמא לרבה דאזלי' בתר מחשבתו מאן יימר דעקרו למצוה דלמא מחשבתו להנאה ג"כ וי"ל כן בהנה"ג בהדא מצוה אבל בהנאת מצוה, ההנאה ע"י המצוה ודאי עקרו למצוה ומזה היכי דא"א להנה"ג רק ע"י מצוה נעשה ההנאת הגוף ודאי עקרו למצוה ולאו לה"נ. ומאן דס"ל דגם בהנה"ג מצ"ע לל"נ ס"ל כהסוברים דבכל גונא עקרן למצוה.
ועיין בטו"א רוצה לחדש היכי דאיכא שופר אחר לא מקרי הנאה כמו דאמרי' בהושענא היכי דאיכא הושענא אחריתי לא מקרי תיקן מנא כן בהנאה, ובסוף דבריו מחלק בין תיקן מנא להנאה דאף דאי"ל אחר מקרי הנאה ע"ש, ובדברי ירמי' לאאמ"ו הגאון ז"ל ה' שופר הביא ראי' דאמרי' בהנאה היכי דאי"ל אחר לא מקרי הנאה מחו"מ ז', בס"ת שנגנב אין דנין בדיינא אותו העיר, ואם אי"ל ס"ת אחר דייני', וכ' הסמ"ע כיון דאיכא ס"ת אחר לא מקרי הנאה ע"ש, וכן ביו"ד סי' י' גבי שחט בסכין של ע"ז בהמה מסוכנת כ' התב"ש אי איכא סכין אחר אסור רק כדי הנאת שכר סכין ולא כל הבהמה משום דאפשר בסכין אחר וכן ס"ל להרשב"א, גם הביא ראי' משבת דיותר י"כ כן בהנאה מבתקון מנא, ולפ"ז הקשה ממנ"פ אי אי"ל שופר אחר ליכא הנאה ומותר, ואי לית לי' שופר אחר העשה דוחה לל"ת עש"ה, ונראה דאיירי באיכא שופר אחר ול"ש עדל"ת, דאפשר לקיים שניהם, ואפ"ה לענין הנאת מצוה הוי הנאה משא"כ לענין הנה"ג לא הוי הנאה, דהנה בתוקע בשופר של שלמים בודאי איירי דהשופר בידו דאל"כ איך יתקע בו, וכמ"ש התוס' איירי בשוגג דאי במזיד ליכא מעילה א"כ קסבר דתוקע בשל התר, והנה כללא בידן אין מעבירין על המצות וע"כ בחולץ תפילין צריך לחלוץ שיגיע בש"י תחלה שלא יעבור על המצות ואף דאי מגע בשל ראש תחלה צריך להניח ש"י תחלה היינו משום דכתיב והי' לאות וכו' והדר ולזכרון בין עינך עיי' באו"ח סי' כ"ה. ובתוס' מגלה ו' ע"ב נראה מוכח דאין מעבירי' על המצות הוי דאו', ועיי' בארעא דרבנן ובתוס' שם כ' דהא דאין מעבירי' וכו' לא בלבד בב' מצות אלא גם במצוה אחת בהקדמת מעשה מצוה אמרי' אין מעבירי' וכו' ע"ש. ומעתה אם יש בידו השופר. אף דאי"ל שופר אחר, אין לו להעביר על המצוה מדאו' ולתקוע בשופר אחר, ולפ"ז אף דאי"ל שופר אחר מקרי לית לי' אחר, דהא א"א לתקוע בו משום דאין מעבירין וכו' וכ"ז לענין מצות התקיעה כיון דהוא שוגג וסבר דשל התר הוא לדעתו הוי אין לו אחר דאין לו לעבור על המצות. אבל בידוע שהוא של איסור ל"ש אין מעבירין וכו' ושפיר לענין עדל"ת מקרי אי"ל אחר ואפשר לקיים שניהם, אבל בשוגג לענין המצוה מקרי לית לי' אחר ומקרי הנאה, וכ"ז לענין הנאת המצוה הוי הנאה דא"א באחר, אבל לענין הנאת הגוף דשמיעה ודתקיעה וכן לענין פרוטה דר"י לא הוי הנאה דאפשר באחר, ואין לומר כיון דלענין מצוה א"א באחר נימא גם לענין הכנה"ג ופרוטה דר"י דא"א באחר משום המצוה, ז"א דכבר כתבתי אם ההנאה באה ע"י המצוה וא"א בהנאה בלתי מצוה אמרי' עקרו למצות ובטל ההנאה, וא"כ בהנה"ג באיכא שופר אחר ליכא הנאה ומה תאמר כיון דא"א בשופר אחר משום המצוה מקרי הנאה, א"כ ההנאה באה ע"י המצוה ובזה אמרי' עקרו למצוה ומלל"נ, ומתו' הקו' על הר"ן דבתק"ש באי"ל אחר הוי הנאת המצוה הנאה רק דאמרי' מלל"נ ולענין הנה"ג ליכא הנאה ובזה מיושב קו' הגאון אמרי א"ש הובא בדברי ירמי' לאאמ"ו הגאון ז"ל לרשב"א ור"ן דמשו"ה מלל"נ משום דאינו נהנה מגופו של איסור רק בגורם ומותר למה צריך להירושלמי לומר דדמי יי"נ מותר משום דאין זה דמיהן והא אינו נהנה מגופו של יי"נ רק מדמים שהוא גורם ע"ש, ולפמ"ש התוס' פסחי' ה' היכי דבהתחלה רק מצוה ולא הנאה אמרי' עקרו למצוה ובטלה ההנאה והנאת מצוה היינו שכר בעוה"ז ובעוה"ב, באה אח"כ ולכך בטלה ההנאה ולל"נ משא"כ בדמי יי"נ ליכא מצוה דנימא עקרו למצוה.
ועוד י"ל הקו' על הר"ן, הרמב"ם פ"א מה' שופר, כ' וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת והלא נהנה בשמיעת קול מלל"נ ע"ש ועיי' בלח"מ דהקשה ל"ל לרמב"ם ב' טעמים, אם אין מעילה בקול א"צ לטעם דמלל"נ ואי מלל"נ ל"ל טעמא דאין מעילה בקול, ומה אמר והלא נהנה, וגם הוא נגד הגמ' דלר"י כיון דמעל נפק לחולין וגם רבא אימתי מעל וכו'.
ונ"ל הא דהנה"ג בהדי מצוה לה"נ להר"ן היינו בשעת ההנאה אמרי' כן אבל קודם הנאה אי דנין על מעשה שנעשה שנתלה המעשה להנאה או למצוה אמרי' דודאי, המעשה למצוה, ולא להנאה דכמו דאמרי' דהמצוה לעול נתנו כן אמרי' המעשה מסתמא בשביל המצוה ולא בשביל הנאה, רק דבשעת הנה"ג ע"כ דיש לו הנאה. וכבר הבאתי הכפ"ת הא דלא אמרי' בתק"ש אין מעילה בקול, היינו משום דנטל השופר בידו ותקע בו, דמי לשותה בכ"ש שנהנה מגופו של שופר, וא"כ צריכי' שתהי' מעילה בקול שופר המעשה הנטילה ביד עם הקול, לפ"ז אם נסלק המעשה נטילה ביד, מהתקיעה והשמיעה אין מעילה. וכפמ"ש במעשה ל"ש לומר שנעשה בשביל הנאה רק בשביל המצוה. וא"כ לענין הנאת קיום המצוה המעשה דנטילה ביד עם המצוה מצטרפת, הוי כאלו נהנה הנאת המצוה מגופו של שופר, אבל הנה"ג דתקיעה ושמיעה לא נעשה המעשה בשבילה, הוי כאלו נהנה ממילא ובנתנה ממילא אין מעילה בקול וליכא הנה"ג ולפ"ז צריכין לתרווייהו טעם דאין מעילה בקול משום הנה"ג אבל לא סגי הטעם דאין מעילה בקול דבהנאת המצוה הנטילה ביד מצטרפת ונהנה מגופו של שופר ואיכא מעילה ולזה צריכין הטעם דמלל"נ. וטעם דמלל"נ לחוד לא סגי דאיכא גם הכה"ג ולזה צריכי' הטעם דאין מעילה בקול. וכ"ז אי אמרי' מלל"נ אבל אי לה"נ ע"כ דמעל דבשביל המצוה נעשה הנטילה והנאת המצוה כאלו נהנה מגופו של שופר, ומתו' הרמב"ם דבעי' ב' טעמים ואין קו' מגמ' דלן דבגמ' קיימי אליבא למדס"ל לה"נ ושפיר מעל, ומתו' הקו' על הר"ן דלענין הנה"ג אין מעילה בתק"ש ולענין הנאת המצוה מלל"נ:
ועיין בכפ"ת הקשה לרבא דאמר אימת מעל לבתר דתקע וכו' לרבה דשמע מקצת תקיעה יצא. מעל במקצת תקיעה ויצא לחולין ויצא בסוף תקיעה ע"ש ובפשטות אין קו' כיון דבמקצת תקיעה איכא איסורא לא יצא, גם בסוף תקיעה לא יצא, ומצאתי דבישיע"ק תי' כן, רק דיש לתרץ הכפ"ת דכונתו על הנה"ג דמ"מ איכא הנאה דלדעתו תקע כדי קיום מצוה ומתנאה בתקיעתו, אבל כפמ"ש לענין הנה"ג אין מעילה בקול, לק"מ.
עיין בטו"א שהקשה להתוס' סוכה ט' דמהב"ב רק מדרבנן לא יצא, אכן דתוקעי' ג' של שלש א' של שלש מדאו' וב' של שלש מדרבנן וכיון דמדאו' יצא בא' של שלש הרי מעל וכי קא תקע בב' שלש האחרונים בהתרא קא תקע מה תאמר בא' של שלש ראשונים מדרבנן ל"י הדאו' והא אפשר לצאת מדרבנן הדאו' בג' האחרונים והדרבנן יצא בא' של שלש הראשונים לשמואל דבדרבנן לא אמרי' מהב"ב ע"ש,
ולדידי יקשה קו' רבא אימת מעל לבתר דתקע וכו' והא רבא בעצמו אמר בפ' הזורק גטה וידה באי' כאחת וגם בעבד דאין לו יד אמרי' גיטו וידו באי' כא' ואף דבשניהם צריכין להיות להם יד לזכות בגט, וא"כ איך יקבלו הגט, והא צריך לזכות הגט שיהי' להם יד מקודם ע"ז אמרי' באי' כא' והוי כאלו הי' להם מתחלה יד כן הכא נאמר הכי המעילה והוצאה לחולין והמצוה באי' כא' והוי כאלו מתחלה יצא לחולין ויצאו ידי המצוה, ואין לומר היכי דאיכא עבירה לא אמרי' באי' כא'. הרי הרשב"א גיטין מקשה על הגזלני' דהקדשן הקדש אף דיאוש כדי לא קנהו משום דהוי יאוש ושינוי רשות, והקשה והא בעי' ביתו שיהי' ברשותו מקודם שמקדיש ותי' קניינו והקדשו באי' כא', וגם אין לומר דרק בדעת אחרת מקנה אותו אמרי' באי' כא', דהרי בדינא דרשב"א דאיירי בגזלן וכמ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בדברי ירמי', דודאי אין בדעת הנגזל להקנות לגזלן וא"כ גם באין דעת אחרת מקנה אותו אמרי' ככה.
ונ"ל דעיין בפ"י בשופר של שלמים בשופר הוי רק קדושת דמים והנה איתא במתני' מעילה י"ט אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכ"ש, ועיין בתוס' שם ובתוס' קדושין נ"ה ובתוס' ב"מ צ"ט וכן ברשב"א וריטב"א קדושין שם וברמב"ם פ"ו דמעילה דגם בקדושת דמים יש מועל אחר מועל בנהנה רק היכי דיצא לחולין בהוצאה מרשות הקדש אז יש חילוק דרק בבהמה וכ"ש לא יצא לחולין ויש מועל אחר מועל או מדאו' או מדרבנן ע"ש, ועיין במל"מ שם וכן בכ"מ שם, וא"כ אף דנהנה ומעל כדי הנאתו מ"מ נשאר בהקדשו. וכשנהנה אח"כ נתנה מחולין וקדשים מעורבי' וא"כ אף דנימא באי' כא' והוי כאלו יצא מתחלה לחולין ואח"כ יוצא ידי המצוה לא סגי, דהרי עוד בהקדשו ועוד באיסורו, וי"ל דבאמת כך קו' רבא, אלו הי' יוצא לחולין משום הוצאה מרשות הקדש ניחא, אבל בזה לא איירי דא"כ לר"י אם בנטילה הוציא מרשות הקדש, גם לכתחלה יתקע דכבר יצא לחולין, וע"כ דאינו יוצא לחולין רק ע"י הנאתו, וא"כ עוד נשאר באיסורו ובאיסורא קא תקע, ומתו' קו' הטו"א דלא יצא לחולין רק כדי הנאתו בג' של ראשון ותמיד באיסורו, אבל י"ל לפמ"ש התוס' ב"מ שם במשאיל קורדם של הקדש דיצא לחולין ובוקע כל ימי השאלה, כך נימא הכא דבאי' כא' ויצא לחולין כדי התקיעה והתקיעה בהתר הי', ויש לחלק הגוף הקורדם של הקדש, אבל לשימוש הביקוע עד זמן השאלה יצא לחולין ואם הוא א"צ לגוף הקורדם. למשל אם הי' באפשר לבקוע בלי גוף הקרדום אינו נהנה בשימוש הקורדם רק דיצא לחולין אבל בשופר השימוש השופר יצא לחולין משום דבאים כאחד אבל אינו יוצא המצוה רק בשופר דבקול שאינו של שופר לא יצא ובעי שיעור שופר וע"כ דמשתמש בגופו של שופר המעורב בו הקדש ויש מועל אחר מועל.
ובזה נבין במה פליגי ר"י ורבא דלר"י מעל ויצא לחולין ויצא, ולרבא באיסורא קא תקע דעיין בירושלמי סוכת פליגי ר' ליזר ור' הושיעה דלר' הושיעה גם בשופר בעי' לכם ע"ש ובק"ע, וי"ל דלר"י ס"ל כר' הושיעה דבעי' בשופר לכם, וא"כ א"א לו לצאת ידי המצוה רק אם הוא שלו, וכיון דהוא שוגג וקסבר שהוא שלו ולא נתקיים המצוה רק באם השופר שלו הנאת המצוה כנגד כל השופר וכל השופר יצא לחולין, וי"ל באי' כאחת ומעל ויצא, ורבא ס"ל לא בעי' בשופר שלו וא"כ לא מעל רק כדי הנאת מצוה ויש מועל אחר מועל לא מהני מה דנאמר באים כא' דסו"ס מועל הוא ולפיכך ס"ל באיסורא קא תקע.
ועוד י"ל הקו' על הר"ן. בתוס' הערו להגי' רב יודא גבי אם תקע בשופר של ע"ז יצא מ"ש משלמים דלא יצא, ובתוס' חולין פ"ט ובסוכה ל"ב מחלק הר"ת בין קודם ביטול לאחר ביטול והכא איירי לאחר ביטול וזה קשה דאי' בסוכה של אשרה פסול והאמר רבא נטל יצא באשרה דמשה דומי' דעה"נ וכו' ע"ש ורב יודא ג"כ אמר בטל ע"ז יצא ושל עה"נ לא יצא ודאי דומיא קתני בשל עה"נ דהוי באיסור כן בע"ז בשל איסור וע"כ קודם ביטול, ויותר קשה על הרי"ף דגרס רב יודא בשופר של. ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא דמלל"נ ע"ש וא"כ למה מעל בעולה ומ"ש עולה משלמים ומ"ש שלמים מע"ז ולמה צריך בעולה דליפוק לחולין.
ונ"ל דהנה עוד קשה על רב יודא אף דנימא מלה"נ למה בשלמים לא יצא ומצאתי קו' זו באיגרא רמא להגאון ר' משולם ניסמניץ ז"ל דע"כ הטעם דלא יצא משום מהב"ב. בפ' כ"ש בהנאה הבאה לו לאדם בע"כ באפשר ולא קמכוין לר' שמעון מותר דדבר שא"מ מותר. ואי אמרי' מצאצ"כ אפשר לקיים המצוה בלא מתכוין למצוה, מצוה איכא דמצאצ"כ ואיסור ליכא כיון דא"מ למצוה לא מכוין להנאת מצוה, ואף דלהלכה קיי"ל מצצ"כ, כבר כ' הב"י בשם הרא"ה גבי כפאוהו ואכל מצה וסבר שהוא חול לכ"ע לצ"כ ויצא כיון דלדעתו א"א לכוין למצוה ובא"א לכוין למצוה לכ"ע מצאצ"כ, והכא א"א לכוין למצוה, דאי מכוין הוי מהב"ב ולא יצא ולכ"ע מצאצ"כ, ואין לומר דמסתמא איירי במכוין למצוה, והא לפמ"ש הפ"י באפשר למצום בלי עבירה. גם מצוה בעבירה יצא דליכא משום מהב"ב והכא אפשר למצוה בלא מכוין. וא"כ גם במכוין ליכא מהב"ב ולמה לא יצא בשלמים. ותי' ע"ז דהוי פ"ר ובפ"ר גם ר"ש מודה דאסור, אבל תי' זה אינו מספיק להר"ן חולין פג"ה בבת תיהא אין לאסור משום איה"נ ביי"נ דאטו ברשיעי עסקי' דרוצים להנות מאיה"נ, ודאי אינו מתכוין להנאה ובאינו מכוין אף דהוי פיר וממטי' לי' הנאה לא חשבי' לי' מידי ע"ש כמו דאמרי' גבי מוכרי כסות כלאים מוכרין כדרכן ולפ"ז הכא באינו מכוין להנאה גם בפסיק רישא מותר, אבל כ"ז בהנה"ג כמו התם הסברא נכונה דודאי אין הנאה בלא מתכוין להנאה כהנאה ומתכוין להנאה, י"ל דלא חשובה למידי אבל בהנאת מצות ההנאה לפי המצוה, אין לומר דלא חשובה הנאה, דהנאה לפי המצוה כיון דחשוב מצוה בא"מ למצוה גם הנאה חשובה הנאה, דע"כ קיים המצוה ואי קיים המצוה איכא הנאה לפי המצוה ובמה חשובה הנאה יותר במכוין מבאינו מכוין, כיון דבאינו מכוין מקיים המצוה כמו במכוין, וזה רק בהנאת מצוה אבל בהנה"ג היכי דא"מ ליכא הנאה גם בפ"ר, ואי אמרי' מלל"נ מותר ויצא, ואי משום הנה"ג בהנאה אפשר בלא מכוין וממילא יצא גם במכוין דליכא משום מהב"ב ומתו' הקו' על הר"ן וגם קו' האגרא רמא מתו'.
עוד י"ל קו' הגאון ר' משולם ז"ל והקו' על הר"ן, דבטו"א הקשה קו' עצומה להר"ן דגם בפ"ר בא"מ להנאה מותר כמו בכלאים דמוכרי כסות וכו' מה נענה להאי דמודר הנאה ממעין אינו טובל בו בימה"ח והא אינו מכוין להנאה ואף בפס"ר מיתר לדידי' ולא חשוב הנאה ע"ש. ונ"ל אף דאמרי' באינו מכוין אינו חשובה הנאה, ודאי ההנאה בעצמו איכא וכן ודאי דבאה לו הנאה כמ"ש הר"ן בעצמו ואע"ג דממטי' לי הנאה ע"ש רק דאמרי' כיון דאינו מכוין לה, לא חשובה לי' הנאה שנאמר שהוא נהנה ממנו הנאה גמורה דליתסר. ועיין ברשב"א ור"ן נדרים ט"ו הביאו בשם התוס' דנדר חל אף על דבר דלית לי' מיני' הנאה כמו בזריקת צרור עלי אע"ג דליכא הנאה ע"ש, וא"כ לפמ"ש באינו מכוין להנאה, הנאה איכא וממטי' לי' ההנאה, רק דהוא אינו נהנה ממנו שאינה לו להנאה, אבל כיון דאסור עליו הנאה, ההנאה דישנה לא גרועה מנדר זריקת צרור עלי ואסורה עליו אף דלא כהנה ממנה, כיון דעלי' בעצם שם הנאה ובאה לו, לפי' במודר הנאה ממעין גם באינו מתכוין אסור משא"כ גבי בת תיהא וכלאים דהתורה אסרה בהנאה. אם הוא אינו נהנה לא אסרתה התורה עליו שפיר כ' הר"ן גם בפס"ר בא"מ ליכא איסור דהוא אינו נהנה ומתו' קו' הטו"א.
ומעתה י"ל דגם הר"ן ס"ל סברת הרשב"א דגם באיכא הנהיג בהדי מצוה אמרי' מלל"נ דעקרו למצוה ולא עשאו אלא משום גזירת המלך ולכובת המצוה, והנאה אינה חשובה לו הנאה, אבל במודר כמ"ש אף דאין לו הנאה רק דבעצמותה יש הנאה ובאה לו לא גרע מזריקת צרור עלי ע"כ אסור, והר"ן כתב סברתו רק באומר הנאת תשמישך עלי, אבל בשופר של ע"ז דהוי רק איסור תורה גם הר"ן י"ל מלל"נ והנהיג לא חשובה הנאה ומתו' הקו' על הר"ן,
ויש לעיין בהקדש דאסרה תורה בהנאה, כיון דהוא מקדיש לה ויודע דאסור בהנאה, הוי כאסר על עצמו בפי' בהנאה. ואין לדחות ממה דאי' ריש נדרים היקש נזיר לנדר לענין בל יחל ובל תאחר, הרי דלא אמרי' דהוי כנדר משום דיודע דנזיר אסור וצריך להיקש, שאני התם דנזיר הוי איסור גברא, ונדר חפצא, משא"כ הכא הוי ממש כמודר הנאה, ודינו כמו מודר הנאה ממעין אך בא"מ להנאה, כיון דיש הנאה ובאה לו אסור כמו בזריקת צרור עלי, וא"כ בשלמים הוי כמודר הנאה לפי' אף בלא מכוין אסור ומתו' קו' הגאון ר' משולם ז"ל אבל בע"ז דהוי איסור תורה. בא"מ ליכא איסור הנאה, וגם במכוין יצא דאפשר לקיים בא"מ ונכון לגרוס בשל ע"ז יצא רב יודא, ומתו' הרי"ף בע"ז באיסור תו' גם בפס"ר בא"מ הנהיג מותר דלא הוי הנאה ושאני שלמים כמ"ש, אבל גם בשל ע"ז כמש"ל הנאת מצוה גם בא"מ חשובה הנאה ע"ז אמר מלל"נ. והנה בעולה דאיכא ג"כ הנה"ג אף דמלל"נ. היי' בהנאת המצוה. אבל בהנה"ג דמי למודר אף בא"מ אסור ובמכוין הרי נהנה ומעל,
והנה לדברי דבתק"ש יש הנה"ג למה בישיבת סוכה, לא הוי הנה"ג וי"ל דהנאת הישיבה חלק מהמצוה דתשבו כעין תדורו כתיב ועיי' באו"ח סי' תרל"ט דגם לטייל מצוה. משא"כ בתק"ש דאין הנאת התקיעה והשמיעה לצורך מצוה וכיון דההנ"ג בישיבה מגופו של מצוה. גם בזה אמרי' מלל"נ, ובזה מתו' קו' המחנה אפרים הובא בשעה"מ על התוס' שכ' אם לא נחלק דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה א"כ מה הקשה רבא על אביי וכי מצות לה"נ ע"ש. וכמ"ש בישיבת סוכה דהנה"ג מן המצוה גם בהנה"ג מלל"נ וכונת התוס' שם נ"ל דס"ל דלא כמו שהניחו הרשב"א והר"ן בשם התוס' דגם זריקת צרור עלי הוי נדר. דא"א לחול הנדר אם לא שיאסר עליו הנאה. ובסוכה יש הנאה זולת הישיבה ע"כ הוי דבר שיוכל לחול עליו הנדר, והנדר חל קודם שיעשה המצוה, ואף דבעושה המצוה ליכא הנאה משום דמלל"נ מ"מ כבר חל הנדר כן כונת התוס' לענ"ד,– ובמ"ש מיושב שלא יהי' סתי' בדברי הר"ן דבהנאת תשמישך עלי כתב דאיכא הנה"ג ובישיבת סוכה לא הזכיר מזה כלום וכמ"ש שפיר דרק בישיבת סוכה ענין הנה"ג מגופו של מצוה ולכך מלל"נ:
אבל יש להקשות קו' האיגרא רמא בדרך אחר להרשב"א והר"ן דהנה"מ היינו השכר בעוה"ז ובעוה"ב, והיכי דלא מכוין למצוה השכל מורה דלא יהא לו שכר [ואף דמצינו באבד סלע ומצאו עני והחי' את נפשו דהוי לו שכר הוא מחסדי ה' אבל אין לומר משום זה יהי' נקרא הנאה] וא"כ אין לו הנאה בלא כונה, וכיון דאפשר במצוה בלי עבירה גם במכוין ליכא משום מהב"ב, וי"ל דאי' בר"ה כ"ז כל השופרות כשרים חוץ משל פרה ואמר עולא היינו טעמא דרבנן כר"ח דאמר ר"ח מפני מה אין כה"ג נכנס בבגדי זהב לפני ולפני' לעבוד עבודה דאין קטיגור נעשה סניגור וכו' והא איכא בגדי זהב מבחוץ, לפני' קאמרי' והא שופר דבחוץ. שאני שופר כיון דלזכרון קאתי כלפני' דמי ע"ש. וי"ל למה אמרי' תקע בשל ע"ז יצא למה לא נאמר אין קטיגור וכו', וי"ל דיש לאוקים בע"ז של עכו"ם דאין קטיגור לישראל. אבל עוד יקשה כיון דהנאה אסורה לו, ואף דאי אמרי' היכי דאפשר למצוה בלי עבירה לא הוי מהב"ב, מ"מ עשה עבירה. ואם בשל פרה לא יצא משום דאין קטיגור וכו' דעברו לפני אלפים שנה. מכ"ש בשופר זה דעושה עבירה בתק"ש נימא אין קטיגור וכו' ולפי"ז יש חילוק בשופר דלזכרון קאתי וכבפנים דמי שייך אין קטיגור וכו' משא"כ בלולב דבחוץ הוא, ולפיכך בסוכה דהובא דינו של רבא בנטל לולב של ע"ז יצא לא הובא פלוגתא עליו די"ל דבלולב כ"ע מודה
עוד י"ל הגרסא רב יודא דבשל שלמים לא יצא ובע"ז יצא. דלכאורה קשה ומצאתי קו' זו בטעם המלך לפמ"ד בסוכה בשכח והוציא את הלולב דטעה בדבר מצוה פטור ואי' שם עולות עוף שנמצא בין האגפיים וקסבור שהוא חטאת העוף ואכלו פטור. דגם בלא עשה מצוה פטור, הכא דאיירי בשוגג כמ"ש התוס' א"כ ליכא משום מהב"ב, דכיון דעסיק במצוה הוי לי' טעה בדבר מצוה וליכא עבירה ואיכא מצוה, ואין לומר דכיון דאיכא עבירה ליכא מצוה דמהב"ב לא הוי מצוה, ז"א דבהנחה ראשונה איכא מצוה, רק ע"י שנעשית בעבירה לא יהי' מצוה, נאמר דטעה בדבר מצוה וליכא עבירה, ועוד כמדס"ל אף דלא עשה מצוה פטור ודאי יקשה, ולתרץ דאיירי באינו מתכוין למצוה א"כ קשה קו' הא' דיצא משום מצאצ"ב וא"כ ממנ"פ יצא – וי"ל כפי מה שהקשו האחרונים ע"מ דאמרי' לא יתקע ואם תקע יצא, והא הוי דיחוי, ותי' דלענין שוגג דיצא לחולין והוי של התר לזה גם לכתחילה הי' כשר ולא הי' מעולם דיחוי לענין זה, ועיין בזה בישיע"ק, והכא דלא נעשה התר רק דפטור משום דטעה בדבר, מצוה, הוי דיחוי. אבל אין זה די לתרץ הקו' דדיחוי אצל מצות אבעי' הוא בגמ' וא"כ תפשוט מהכא דיש דיחוי, אבל נראה דלא דמי לדיחוי אצל מצות דמספקא לן אי הוי דיחוי, דספיקא דדיחוי הוא אם אח"כ נראה, דזה ענין הדיחוי, אף דעתה כשר, לפי שהי' מקודם זה פסול או נדחה, גם אח"כ דליכא הדיחוי נדחה הוא, אבל אם אין שעת הכשר כלל ועומד בדיחויו, בזה אין ספק דהוי פסול, והכא דמצד מהב"ב נדחה השופר, ואף דטעה בשוגג בדבר מצוה וליכא משום מהב"ב, מ"מ לא נעשה שינוי והכשר בהשופר כי עוד הוא עומד בדיחויו, לכל הרוצה לצאת בו רק העושה בשוגג לא עבר, הוי שופר פסול וא"א לצאת בו, וזה נראה דבר ברור אך יש לעיין לפי מש"כ הכפ"ת לחלק דבקול אין איסור, רק להתוקע בו לפי שנוטלו בידו והוי נהנה מגופו, א"כ יש להוציא אחרים בשופר זה. דע"ז ליכא משום מהב"ב ואיך תימא שהוא שופר פסול, י"ל דאף להוציא אחרים איכא מצוה משום ערבות ועוד דמ"מ מקרי שופר פסול כיון דלכל אחד ואחד פסול לתקוע בו וכמ"ש ליכא שליחות וא"א להוציא אחרים דלהוציא מצד שליחות ולפי שיש ערבות נעשה שלוחו וכיון דלכל אחד פסול גם להוציא פסול ולפ"ז מה דלא יצא משום דע"י מהב"ב נעשה שופר פסול.
התוס' חולין פ"ט ובסוכה ל"ב כתבו דהא דתקע בשל ע"ז דיצא איירי בשל עכו"ם ודלא יצא איירי בסל ישראל, ועיין בכפ"ת דגם בשל עכו"ם קודם ביטול לאיבוד קאי וכתותי מכתת שיעורי', ולפי' כתבו דאיירי באין ישראל רוצה לזכות בו, ובלולב ע"כ איירי ביו"ט שני ע"ש, ונ"ל דיש לאוקמא בע"ז של עכו"ם וזכה בו ישראל, ואף דאיכא תרתי, ישראל אינו מבטל ע"ז של עכו"ם, וע"ז של ישראל אין לו ביטול בע"ז שנשתברה מאלי' פלוגתא דר"י ור"ל דלר"י אינו בטילה לר"ל בטילה וברושלמי היכי דאין עתידין להחזיר לכליין גם ר"י מודה דבטילה, ועיין בב"י קמ"ו ביו"ד הביא בשם הר"ן דרק בשברים גדולים ס"ל לר"י דאינה בטילה אבל שברים קטנים דאין דרך לעבוד לשברים קטנים גם ר"י מודה בנשתברה מאלי' דבטילה, ועיי' בפ"ח מעכו"ם הי"א דלר"י רק משום ספק אינה בטילה, ובהג"ה שם דרק מדרבנן אינו בטלה, והביא ראי' מרש"י ע"ש ועיין בגמ' שם מה דאין ישראל מבטל ע"ז של עכו"ם היא מדרבנן דלמא מגבה לה והדר מבטל, והא דאין ביטול בע"ז של עכו"ם דזכה בו ישראל כתב הריטב"א ע"ז נ"ב בשם הרמב"ן דהוי רק מדרבנן, ורק בעבדו ישראל ע"י או ע"י שלוחו אין ביטול מדאו' ע"ש, ולפי"ז בע"ז של עכו"ם ביד ישראל שזכה בו ישראל, וביטלו הישראל מדאו' בטלה גם לר"י, דלא גרע מנשתברה מאלי', והא דאינה בטלה רק מדרבנן.
והענין הביטול בע"ז שם במשנה נ"ג קטע וכו' פחסה וכו' אבל רקק וכו' אינה בטלה והטעם דלפום שעתא רתח עלה והדר פלח לה, ובגמ' הטעם כתיב והי' כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלקיו ופנה למעלה והדר כתיב ואל ארץ יביט, ומזה נראה דא"צ ביטול הניכר בע"ז, והא דאין ביטול ברקק בפנים וכו' משום דאמרי' דלא גמר בדעתו לבטלו, אבל באם ידעי' דגמר בדעתו לבטלו גם בלי מעשה הניכר בע"ז בטלה, וע"כ אמרי' בהניחוה עובדי' בשעת שלום בטלה, והנה בביטול ישראל ע"ז של עכו"ם אמרי' שם דהוי כנשתברה מאלי' ולר"י אינו בטלה וכמ"ש רק מדרבנן, ולפי"ז לענין ביטול מדאו' עדיף ביטול של ישראל ע"ז של עכו"ם, מאלו בטלו העכו"ם דבביטול עכו"ם בלי מעשה הנכרת אמרי' הדר פלח לה משא"כ בביטול ישראל דבישראל מבטל ביטול גמור. והוי כנשתברה מאלי' דאין לומר הדר פלח לה דישראל לא פלח לה כלל [ואף דאמרי' ע"ז מ"ב דאף לר"ל דבטלה בפחסה ישראל לא בטלה כיון דאין חסרון אמר איהי מצלה ע"ש ובפרש"י, התם לא איירי בזכה בה ישראל אבל היכי דזכה בו ישראל יבטל' אף בבזיון בעלמא, העכו"ם מבטלה, דמימר אמר ישראל יבטלה לעולם ואיהו לא מצלה]. ולפי"ז גם בזכה בה הישראל ביטול הישראל הוי ביטול מדאו' והוי כנשתברה מאלי', ואף דאינו של גוי עוד. דבעכו"ם מבטל גם ע"ז של חבירו, ובכל נשתברה מאלי' מבטל העכו"ם, וכיון דהוי ביטול גמור ע"י ישראל אומדי' דעת העכו"ם שמבטלו. והן לפמ"ש בביטול ישראל לא בעי ביטול הניכר בע"ז ומעתה היכי דישראל עביד בה מצוה לש"ש אין לך ביטול ע"ז גדול מזה, ובישראל לא צריך הביטול בע"ז בעצמה והביטול ע"י מעשה מצוה, וכן בכל ביטול ע"י ישראל, הוי ביטול בכל עצם ע"ז ודמי לההי' דירושלמי דאין עתיד להחזירן לכליין, ולההי', דר"ן דהוי כאלו נשברה לשברים קטנים דודאי הישראל מבטלו בכולו ולא יניח לעבדו עוד. וא"כ בנטל לולב מע"ז של עכו"ם וזכה בו ישראל, בקיום המצוה הוי ביטול ומדאו' מהני ביטולו וליכא עבירה, אך כי גם בעבירה דרבנן אמרי' מהב"ב כמו בטבל הטבול מדרבנן וכדאי' רש"י פסחי' שם, ויש קצת עיון בהא דבעבירה גופא יש מצוה דביטול ממצות אבד אם נקרא מהב"ב, וי"ל דהי' אפשר לו בביטול אחר ואין מצות אבד ע"י מצוה לבד. וא"כ איכא עבירה ועיין בדברי ירמי' לאאמ"ו הגאון ז"ל דהעד ע"ז דהוי רוצה בקיומו כיון דצריך לה למצוה ועיין באגרא רמא דהוי רוצה בקיומו בלולב דע"כ צריך לזכות בו ע"ש, ולפמ"ש לא מקרי רוצה בקיומו כיון דנוטלו ע"מ לקיים מצוה והוי כנוטלו ע"מ לאבדה, ואין לומר כיון דאיירי בשוגג אינו מכוין לבטלה הא אנן קיימי' מדאו' בנשתברה מאלי' בטלה, וכיון דנעשה בו מצוה לש"ש, אף דאין ישראל מכוין לבטלה הוי ביטול מאלי', והעולה מזה דאין בשופר של ע"ז ובלולב של ע"ז בקיום המצוה רק איסור מדרבנן והמב"ב משום דגם בדרבנן אמרי' מהב"ב לא הוי מצוה. ומעתה נאמר דלפי הקו' איכא טעה בדבר מצוה כיון דאיירו בשוגג וליכא עבירה ואיכא מצוה. אך כיון דאיכא מהב"ב השופר פסול כמ"ש והנה פסול בשופר י"ל דזה רק באסור דאו' די"ל דהוי איסור חפצא כמו בהקדש, או לשיטת הסוברים דכל איסורי התורה איסורי חפצא. אבל באיסור דרבנן ודאי לא הוי איסור חפצא דאיסור דרבנן משום לא תסור. ול"ת ודאי לא הוי אלא איסור גברא וא"כ נימא בשוגג הוי טעה בדבר מצוה מה תאמר השופר פסול זה אינו דאין איסור ופיסול בשופר רק הגברא עובר על איסור ואי טעה בדבר מצוה לא עביד הגברא איסור וממילא יצא בו, ולפי"ז שפיר החילוק בשל שלמים דהוי איסור דאו' ושל הקדש דהוי איסור חפצא, י"ל דהשופר פסול, משא"כ בשל ע"ז דהוי רק מדרבנן דלא הוי איסור חפצא ליכא פיסול בהשופר שפיר יצא. א"כ אין סתירה בדברי רב יודא, ובזה מתורץ קושית התוס' על ר"ת דמחלק בין קודם ביטול לאחר ביטול. למה אוקמא בגמ' סוכה באשרה דמשה, הו"ל לאוקמא בע"ז של עכו"ם מקודם ביטול, דג"כ מכתת שיעורי' כמ"ש הכפ"ת. ולפמ"ש ניחא דהא דכתותי וכו' משום המצוה דאיבוד, וכיון דבעשות המצוה הוי ביטול ע"ז כמ"ש, א"כ בזה מאבדו ממילא ליש כתותי מכתת ואין לומר דהתם אליבא דרבא קיימי', ורבא הוא דאמר הכא אימת מעל וכו' וכן התם קודם ביטל ע"י המצוה הוי כתותי מכתת, ז"א דכמ"ש גם לרבא אמרי' באים כאחת ופי' אחר בדבריו כמ"ש.
הרי"ף הביא רב יודא אמר שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא דמלל"נ ע"ש וקשה למה בשל שלמים לא יצא, ועוד קשה מה אמר בשופר של עולה כיון דמעל וכו', כיון דלל"נ לא מעל ולמה צריך כלל דליפוק לחולין, ולפמש"ל מתורץ דעיין במה"מ פ"ח מלולב חידש דע"ז של ישראל לא הוי כתותי מכתת כיון דאיינו אלא לגניזה, ורק בעבדו עכו"ם לדעת ישראל בעי שריפה ע"ש, והנה הפלוגתא בירושלמי אי בעי שיהי' השופר שלו, וכתבתי לעיל לרב יודא אפשר דס"ל דבעי' שלו בשופר, וי"ל דלהרי"ף ס"ל באמת ככה אליבא דר' יודא, וא"כ שפיר י"ל דס"ל מלל"נ, אכן כתבתי היכי דא"א במצוה בלי הנאה ע"כ דכ"ע מודה דלה"נ, וא"כ בשופר של עולה דשל הקדש אף אי נימא לל"נ לא יצא ידי המצוה דאינו שלו, דשל הקדש הוא, אך אי נימא דיהנה ימעול ויצא לחולין יהי' שלו. א"כ א"א במצוה רק אי אמרי' הוא נהנה. אמרי' לה"נ. ומעל ויצא לחולין והוי שלו ויצא, אבל בשלמים דל"ש מעילה אף דלל"נ, מ"מ לא הוי שלו, משא"כ בע"ז של ישראל דהוי שלו ולא שייך כתותי מכתת כמ"ש המרכבת המשנה ואי משום איסור הנאה, היכי דאפשרות המצוה בלי הנאה אמרינן לאו להנות נתנו ומיושב שפיר שיטת הרי"ף, – אך בזה יש עיון דיש פלוגתא בין הראשונים אי אסור הנאה הוי שלו או לא.