אור ברסלב
פקודת אלעזר מצות צריכות כונה

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

מצות צריכות כונה

בנימין זאב לעוו

בר"ה דף כ"ח יש פלוגתא ובגמ' הקשו למאן דס"ל מצאצ"כ אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה, בכפ"ת הקשה והא מלקות בעי התראה, וקיבל ההתראה ואמר שרוצה לעבור על בל תוסיף וא"כ מכוין לה ואף למדס"ל דמצות צ"כ ילקה ע"ש, ועיין בתוס' בד"ה מנא תימרא שהקשו מתוקעין ומריעין וחזר תוקעי' וכו' כדי לערבב השטן, דעבר על בל תוסיף דמקרי זמני' משום דאי מתרמי לי' צבורא אחרינא תוקע להו, ועוד דאי מכוין למצוה גם בעבר זמני' עובר כדאמר רבא לקמן לעבור שלא בזמנו בעי כונה ע"ש, וכן הקשו התוס' לעיל ט"ז ע"ש, וברשב"א שם תי' דכיון דמשום מצות חכמים מוסיף אינו עובר על ב"ת דמחייב משום דכתיב ע"פ התורה אשר יורוך וראי' מדיתבי' בשמיני בסוכה ואע"ג דהשתא בקיאין בקביעי דירחא, וכן מאיסור לתקוע בשבת בר"ה דאינו עובר על בל תגרע וכו' ע"ש, ובטו"א הקשה עליו מהגמ' אלא מעתה הישן בשמיני ילקה דהא עביד במצות חכמים שתקנו לצורך ואינו עובר על ב"ת, וכן ממתן דמים, הא קעביד במצו' חכמי' ע"ש.

והנה ממתן דמים אינו קו' כ"כ דאנו דנין במה יבחרו חכמים לתקן אם בקים עשה דמצוה, או שלא לעבור כדאי' בגמ' כאן ובעירובין ק' ובזה פליגי ר"א ור"י וכדאמר ר"י אם עברת על בל תוסיף עשית מעשה בידך. אכן מהישן בח' ילקה קשה, ולע"ד לק"מ דסבר' הרשב"א רק למסקנא דלעבור שלא בזמנו בעי כונה, אבל בס"ד דקיימי' בקושי' דלא בעי כונה כלל ליתא לסבר' הרשב"א, וכן קו' התוס' בתוקעי' ומריעי' וכו' למסקנא דבעי כונה לא הקשו. וקושייתם רק על הס"ד, דעיין בסנהד' ס"ה, במגדף דלר"י לא לקי, מ"ש מכפיפת קומתו דחייב ועקימת שפתיו לא מחייב. אמרו שאני מגדף דישנו בלב פירש"י דבעי' מחשבתו לע"ז ועל מחשבה לא לקי ע"ש ובפ"ב דזבחים וכן ברמב"ם פי"ח מפהמ"ק המחשב בקדשי' עובר בלאו דלא יחשב ולא לקי דאין מחשבה מעשה ע"ש ואף דבמחשב איכא ג"כ מעשה דצריך שתהי' פוסלת במעשה עבודה שחיטה וכו', מ"מ איכא ג"כ מחשבה ובלי מחשבה ג"כ ליכא פיסול לא לקי, ומזה דלאו דצריך ג"כ מחשבה אין לוקין עליו משום דעל מחשבה אינו לוקה, ויל"ד בזה לפמ"ד בגיטין נ"ג במזיק בהכניסה לרבקה לינק ולדוש ופירש"י שם דמחשבה גרמא ואין מחייבי' על מחשבה רק בידי שמים, והקשה הרשב"א שם והרא"ש בפ' הגוזל בתרא, והובא דבריהם בש"ך חו"מ כ"ה איך מחייבי' בפגול והא הוי רק מחשבה ותירצו דפיגול בשעת שחיטה והשחיטה מעשה ע"ש, וזה נראה כסתי' לדברי רש"י וגמ' זבחי' בסוף פ"ב ורמב"ם שהבאתי, דמחייבי' לשלם אף דצריכי' במחשב' פגול, ונראה לחלק לענין מזיק דבאמת הפסיד לחבירו וחייב בדיש רק דאין יכולים לחייבו בידי אדם משום דלא הוי אלא מחשבה וגרמא בעלמא הוא, ואם עשה מעשה הרי היזק בידים, אין שיעור למעשה כמה יהי' וכיון דההיזק בא ג"כ ע"י מעשיו חייב. אבל לענין מלקות גמרי' מלקות ללאו מלאו דחסימה, כה נאמר שיעור למעשה שיהי' כל הלאו במעשה כמו בחסימה, וכיון שיהי' לאו, צריך גם את המחשב' בהדי' לא נעשה שיעור מעשה כמו בחסימה בכל הלאו. ע"כ לא לקי, ועכ"פ נראה בפירוש מרש"י מגמ' זבחי' ומרמב"ם היכי דא"א לעבור על הלאו אם לא בצירוף המחשבה, לא לקי, ומעתה בבל תוסיף דאינו עובר רק אם מוסיף מצוה, א"כ תלוי בזה אם אמרי מצו' אצ"כ, אם עושה מעשה מצוה בתוספת מצוה עובר על ב"ת במעשה כי אין אנו צריכין לעבור על הלאו כוונתו כלל ע"כ לקי אבל אם אמרי' מצות צ"כ א"כ אינו עובר על הלאו דב"ת רק בצירוף כוונתו גם אי מכוין למצוה לא לקי דאין לוקין על המחשבה, וא"כ שפיר קו' הגמ' אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה רק למאן דס"ל מצות אצ"כ דלמאן דס"ל צריך כונה ואף דמלקות אי אפשר בלי התראה וקמכוין למצוה, מ"מ כיון דצריכין לכוונתו שיעבור על הלאו, גם במכוין למצוה לא לקי דאין לוקין על המחשבה ודמי למגדף שכן ישנו בלב ומתורץ קושיות הכפ"ת דע"כ רק אם מצות אצ"כ שייך בהתראה מלקות, אבל עוד יקשה ל"ל להגמרא להקשות ילקה אף אי ליכא המראה אי אף למאן דס"ל צ"כ מ"מ איסורא הוא והו"ל להקשות בח' היכי יתבי', וי"ל היכי דאסורא ע"י מחשבה כמ"ש הרמב"ם מחשבה אינה מעשה הוי בגדר שוא"ת דיש כח ביד חכמי' לעקור מה"ת. א"כ ליכא ב"ת כלל דחכמי' עקרו האיסו' בכונה דהוי כשוא"ת, ומעשה בלי כונה ליכא איסור כלל, וכ"ז אם מצצ"כ, אבל בס"ד דמאצ"כ, האיסור איסור במעשה בלבד אין כח ביד חכמים לעקור וע"כ הקשו הישן בח' ילקה, כיון דשייך מלקות הרי דהוי מעשה לבד, וגם בלי התראה, היכי יתבינן, ולפ"ז סברת הרשב"א רק למסקנא דלעבור שלא בזמנו בעי כונה, עקרו חכמי' האיסור במחשבה דהוי כשוא"ת ובמעשה לבד ליכא איסו' כלל בבל תוסיף, ועיי' בטו"א שהקשה כן על הרשב"א דחכמים אינם יכולין לעקור בקום ועשה דב"ת ע"ש [ועיין שם שכתוב אף שיש לחלק, נראה כונתו דאין עקירה כיון דלצורך ליכא ב"ת אבל לא מסכים לזה ע"ש] אבל כמ"ש אי בעי' כונה הוי כשוא"ת יכולים לעקור אבל בס"ד דס"ל דא"צ כונה. הוי מעשה ועקירה בקום עשה אין כח ביד חכמי' ושפיר הקשו הישן בח' ילקה, ומתורץ קו' הטו"א ומיושב קו' התוס' מתוקעין ומריעין ותוקעין וכו' דלמסקנא דבעי כונה לעבור שלא בזמנו חכמים יכולין לעקור משום ערבוב השטן. ואף דרשב"א ס"ל מצו' אצ"כ י"ל דס"ל כהה"מ בשופר דבשמיעה צ"כ או דס"ל כיון דהמצוה בשמיעה ג"כ ליכא מעשה – ועל קו' התוס' הא' מתוקעין ומריעין דהוי כולא יומא זמני' דאי מתרמי לי' צבורא אחרינא תוקע להם נלע"ד לחלק דשאני בין התוקע דיצא כבר, ובין כהן דגמר ברכתו ובבכור. דהנה בבכור אי מתרמי לי' בוכרא אחרינא קעביד הכהן המצוה כמו בהא'. וכן בכהן המברך בצבורא אחרינא אף אי בעי מברך ואי בעי לא מברך, מ"מ אי מברך קעביד מצות הרשות דאין לומר דלא קעביד מצוה כלל, א"כ למה יברך כיון דכקו' התוס' גם במברך ב' פעמים הוי ב"ת לא יברך וע"כ דס"ל דהמברך הוי מצות הרשות, ולפ"ז בבכור ובמברך שנית אי מתרמי לי' צבורא אחרינא הוי מצוה דילי' משו"ה חשוב זמני', אבל ביצא כבר ותוקע להוציא אחרי', מה שמוציא לא חשוב מצוה דילי' בתק"ש רק מצוה של חבירו ואין זה חשוב זמני', דאין בידו לעשות עוד מצות תק"ש ואף דלפמ"ש הר"ן משום כל ישראל ערבי' הוי כאלו הוא מחיוב בדבר, אין כונתו כאלו עביד מצוה תק"ש, רק חיוב משום ערבות להוציא את חבירו ומתו' קו' התוס' דמשום ערבות להוציא צבורא אחרי' אינו מוסיף לעצמו מצוה תק"ש.

עיין ברי"ף בר"ן וברא"ש פליגי הפוסקי' ראשוני' אי מצ"כ או לא, הפוסקים דס"ל דאצ"כ ס"ל כרבה ורבא, והפוסקים צ"כ ס"ל כר"ז דאמר לשמעי' אכוין ותקע לי וכר' יוסי דברייתא וס"ל דר"ז כונה להוציא בעי, והר"ן כתב דאין ראי' מר"ז דהוא בעי כונה לשמוע ולהשמיע אבל לא כונה לצאת, גם כתב דהסברא דאינו נעשה שלוחם בע"כ עש"ה, וברש"י תקע לי "להוציאני" והלשון אכוין ותקע לי מורה כפירש"י, אבל י"ל כמו שאכתוב בס"ד דרש"י והר"ן לא פליגי ובאמת ההכרח רק בכונה להשמיע ולשמוע וממילא בעי כונה להוציא – שיטת הרשב"ם בכונה להיפוך כמו בשכרי אדעתא דחמרא וכן בשמע הבדלה בבהכנ"ס ורוצה לצאת בביתו לא יצא אף למאן דס"ל מצות אצ"כ עיין בתוס' ברכות י"ב ובר"י, ובתוס' סוכה ל"ט וברא"ש שם מ"ב ובב"י סי' תקפ"ט הביא בשם אוהל מועד המתכוין שלא לצאת באותו שעה לא יצא, והרא"ה ס"ל אף בצוח ככרוכי' שלא לצאת יצא וראייתו מכפאוהו ואכל מצה ע"ש. ובטו"א הקשה ג"כ מאי הקשו ממתן דמים וכן בעירובין במוציא תפילין זוג ז"ג ובכ"ד דלמדס"ל אצ"כ עובר משום בל תוסיף הרי אפשר שמתכוין שלא לצאת ע"ש, ובפ"י הקשה והא התוקע לשיר ג"כ כונה להפך

והנלע"ד לדעת הרשב"ם אף דכונה להפך מהני שלא יצא היינו אי הכונה מועלת ועיין בר"ן כ"ג מחלק בין כונה לרשות לכונה למצוה כמו לחינוך התינוקות דבת מיני' מחריב ודלאו בת מיני' לא מחריב ע"ש, וי"ל דרק הכונה לאיזה מצוה הוי כונה מועלת אם הי' להפך, כגון בשכרא אדעתא דחמרא, דגם לחמרא הוי מצוה ובזה מועלת דמינה מחריב וכיון דמועלת הוי להיפך, וכן בהבדלה, אף דמכוין שלא לצאת בשמיעה זה ולא מכוין בשעה זו למצוה כלל כיון דכוונתו לצאת בביתו, גם זה בגדר כונה למצוה וכמ"ש הר"ן. אבל במכוין שלא לעשות ולצאת במצוה כלל הוי כונות הרשות ולא מהני הכונה להפך, ומדויק בזה לשון אוה"מ המתכוין שלא לצאת "באותו שעה" לא יצא, דנראה מזה דכונתו לצאת לאחר שעה בביתו אבל בכיון שלא לצאת כלל יצא, ומעתה בכפאוהו פרסיים ובתקוע לשיר ובמתן דמים דבכור ובמוציא תפילין וכיו"ב דאין כונתו לשום מצוה הוי רק כונות רשות אינה מועלת ולא הוי כונה להפך, ואף דמלשון התוס' סוכה ל"ט דבע"כ אינו עושה מצוה י"ל דלא כמ"ש מ"מ אין מזה הכרח, כיון דגם שם איירי ברוצה לצאת אח"כ ע"ש, ומתו' קו' הטו"א ופנ"י, וא"כ י"ל דהרשב"ם והרא"ה לא פליגי.

והאמנם כי לע"ד קו' התוס' ברכות שם בלא"ה לא קשה. עיין בטו"א הא דמצות אצ"כ אין הטעם משום דסתמא לשמן, דעיין בזבחי' בתוס' דהיכי דאפשר בדבר אחר לא אמרי' סתמן לשמן ע"ש, מ"מ נ"ל, הא דאמרי' אצ"כ דהמעשה מצוה בעצמו די שמקיים המצוה ואצ"כ, הטעם דכמו דאמרי' בעלמא אין מחשבה ודיבור מבטל מעשה כ"כ הכא כיון דהמעשה בעצמו הוי מצוה, אף דמחשבתו להפך אינו מבטל המצוה והוא כשיטת הרא"ה אף דצוח ככרוכי' שלא לצאת יצא כן אין מן הצורך בכונה כלל, דמעשה אין צריכין כונה. וכמ"ש הר"י בברכות דמעשה אינה צריכה כונה ע"ש, וכ"כ הרשב"א בברכות אבל צריך שתהי' המעשה ראוי רק למצוה מיוחדת כמו מצה ושופר וכי"ב דאינו ראוי רק למצות מצה ושופר וכיו"ב אבל אם מעשה ראוי להרבה מצות, ולמצות שסותרי' זא"ז, דא"א לומר דהמעשה להמצוה זו דכמו כן י"ל דהמעשה למצוה אחרת ולמצות הרבה שסותרי' זא"ז, וזה א"א שתהי' לכולן ע"כ גם כא' מהם אינה דלא עדיף בלי כונה מבכונה לכולם דלא מהני, והנה בפתח אדעתא דחמרא דסבר שהוא חמרא ואח"כ סיים בדשכרא דהמעשה היינו הברכה עד מלך העולם. ראוי לכל ברכת הנהנין ולמצות וא"א שתהי' לכולן אמרי' דאף לאחת איננה וע"כ צריכין כונה, דאם נאמר אצ"כ הוי בגדר א"א כיון דהוי ככיון למצות הרבה אין באפשרות לכוללם יחד וע"כ דלא יצא באחד מהם ולפיכך בברכה ל"ש כלל סברת מצות אצ"כ.

עוד י"ל הא דמצות אצ"כ כיון דהמצוה במעשה די וכמ"ש הב"י וכ"כ הרשב"א בברכות ע"ש דמעשה לצ"כ היינו אם המעשה מצוה לפנינו כמו באכילת מצה ושאר מצות, אבל בפתח אדעתא דחמרא וכו' מאן יימר דאיכא כלל מצוה, ולא אמרו אלא "מצות" אצ"כ ובברכת הנהנין בברכה בפ"ע ליכא מצוה דמאן יימר דיהנה אח"כ ואם לא יהנה לא בלבד דליכא מצוה אלא גם עובר על ברכה לבטלה לא תשא, וע"כ דנאמר משו"ה חשוב מצוה דנתכוין בברכה להנות אח"כ הראוי לברכה, בודאי כך יעשה, ע"כ דצריכין כונתו להשות הברכה למצוה, וא"כ צריכין כונה מעליא לראוי לה, וא"כ בברכת הנהנין ובברכת המצית צריכין כונה.

ויש לעיין בק"ש, שופר ומגילה דבעי' בכל אחד שיעור. בק"ש לכה"פ פסוק אחד, בשופר שיעור תקיעה, ובמגילה הפרשיות למר כדאי"ל ולמר כדאי"ל, א"כ בתחלת הקריאה ובתחלת התקיעה ליכא עליו שם מצוה כלל, דאם לא יגמור השיעור, ליכא מצוה, ואם אינו לפנינו מצוה איך נאמר בהם מצות אצ"כ ואם אח"כ יגמור מאי מהני, והא למפרע בהתחלה לא הוי מצוה ובלא כונה. ואיך בלי כונה נעשית למפרע מצוה, וצ"ל כיון דדעתו לקרות ולתקוע כשיעור ע"י כונתו הוי כחד מעשה ראוי למצוה ואצ"כ, וכ"ז אם הי' דעתו מתחלה ועד סוף לכך, אבל באין דעתו לקרות ולתקוע כדין שיעור התקיעה והקריאה אף דאח"כ גמר כולה, מ"מ כיון דהתחלת המעשה הי' כל חלק עומד בפ"ע אין עליו שם מצוה דעל מקצת לחוד ליכא שם מצוה וא"כ בעי כונה – ומובן בזה הגמ' מאי כיון לא לקרות והא קא קרי בקורא להגי', ועיין בתוס' סוף סוף קא קרי ותי' דקורא בחסירות ויתירות עש"ה ובטו"א דלא נייח לי' תירוצם, ולפמ"ש מובן היטב, כיון דמתכוין להגי' אין בדעתו מתחלת הקריאה לגמור שיעורה, וא"כ כל מלה ומלה עומדת בפ"ע, ואין בתחלתו קריאה דלחול עלי' שם מצוה וע"כ צ"כ, וכן מובן בשופר במנבח נבוחי ואף דעלתה לו תקיעה גמורה לא יצא ג"כ מה"ט כיון דמנבח נבוחי אין דעתו בתחלת התקיעה לגמור כשיעור, והוי כל מקצת ומקצת עומדת בפ"ע דאין עליו שם מצוה וע"כ לא יצא.

ויש לעיין לפמ"ד כל שאינו מחיוב בדבר אינה מוציא, ואעפ"י שיצא מוציא ופרש"י משום דכל ישראל ערבין זל"ז ע"ש, זה ניחא דנימא שיצא הקול מהמחיוב אבל מ"מ לא הוי מצוה דילי' דתק"ש וא"כ לדידי' לא הוי המעשה תקיעה מעשה מצוה דתקע ולמה לא נצריך בזה כונה ואי משום דבהשומע הוי מעשה מצוה. והא חזינן להפך דמתחלה צריכה להיות התקיעה ראוי ונכונה להתוקע ובזה מוציא את השומע, כמו במתעסק המשמיע אף דעלתה לו תקיעה גמורה לא יצא וגם השומע לא יצא אף דאינו יודע דהמשמיע מתעסק ושמע תקיעה גמורה, מ"מ כיון דלגבי' המשמיע ליכא תקיעה גם לגבי' השומע לא מהני, וכן לענין כונת כיון דלגבי המשמיע אין כאן מצוה כלל, כיון דכבר יצא וגם אין כונה א"כ גם השומע שלא יצא עדיין לא יצא ולפ"ז ביצא כבר י"ל דלכ"ע צריך כונה, ואף אי נדחק לומר אשר לדעתי אין לומר כן דלהר"ן דמצד ערבות הוי כאלו מחיוב בדבר, והוי כמו מצוה דילי' ומושך עמה הכונה, אבל ס"ס יקשה והא מ"מ היכי דיצא כבר ואינו מוציא רק מצד ערבות, כמ"ש הר"ן לא נעשה שליחו בע"כ של השומע, וצריך השומע לכוין עצמו א"כ המעשה תקיעה לכ"ע לית בי' משום שם מצוה דתלוי בכונות השומע ומאן יימר דיכוין ודמי למ"ש באדעתא דחמרא, ולכ"ע צ"כ אף דיכוין השומע:

מ"מ התקיעה בפ"ע אינה שם תקיעות מצוה בלי כונות המשמיע, והנה הר"ן דכתב דבעי' כונת המשמיע והשומע איירי בכבר יצא המשמיע דאל"כ למה צריך כונות המשמיע דהרי השומע שמע קול שופר של מצוה ואין לומר דאינו נעשה שליחו והא לא בעי' שליחותו דמצוה השמיעה ולא התקיעה, ושמע ממחיוב במצוה [ולפי מה שהעלה בדברי ירמי' ריש פ"א מה' שופר נסתר זה] ולפ"ז אם צריך כונת משמיע ושומע ממילא ליכא כאן מעשה מצוה וממילא צ"כ להוציא, ולפ"ז אין ראי' מר"ז די"ל דאיירי דכבר יצא שמעי' דר"ז ומדיוק תקע לי' משו"ה בעי כוונות משמיע ושומע עכ"פ, וממילא בעי' כונה להוציא ולפיכך פירש"י להוציאני' וי"ל דהר"ן ורש"י לא פליגי ולפי"ז יש חילוק בין משמיע שהוא עתה יוצא בתקיעתו בזה אצ"כ אי אמרי' מצות אצ"כ, ובין משמיע שכבר יצא ע"כ דצריך כונה. כיון דאין על מעשה תקיעה בפ"ע שם מצוה בעי' כונה להוציא, ובזה יש לפרש הגמ' נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע וכו' מה שומע שומע לעצמו אף משמיע משמיע לעצמו וקתני דלא יצא ע"ש והדברים מרפסין איגרא, דמדיוק לא יצא הלשון הפך הכונות קושי' הגמ' דכוונתם ללמוד דאצ"כ וצ"ל דהוי כאלו אמרו וגומר דמדויק כל הברייתא נלמד כן ולפמ"ש י"ל להפך דהברייתא ראי' לר"ז, דע"כ בעי כונה להוציא ולצאת למשמיע ושומע. ואין לתרץ דשאני הכא כיון דבעי' כונות המשמיע והשומע ממילא בעי' כונה להוציא והא משמיע דומי' דשומע מה שומע שומע לעצמו היינו לצאת אף משמיע משמיע לעצמו היינו ג"כ לצאת דלא יצא כבר וצריך לצאת בתקיעתו ג"כ, וא"כ התקיעה הוי מעשה מצוה לגבי דידי' וקתני דלא יצא וע"כ דצריך כונה להוציא ומצות צ"כ, ובזה מובן היטב ראי' הרי"ף מהא ברייתא דמצות צ"כ.

בר"י ברכות מתרץ הקו' של התוס' מפתח אדעתא דחמרא דמחלק בין מעשה לאמירה במעשה לא בעי כונה ובאמירה צ"כ ובהה"מ פ"ב מה' שופר מחלק, בשופר דהוי רק שמיעה צ"כ ע"ש ונראה דלדעתו אמירה חשיב כמו מעשה וכ"נ מכפ"ת דשמיעה גרע ע"ש, ולפע"נד אם המעשה עדיף דלא צ"כ ובשמיעה גרע דצ"כ, כן נאמר להפך דכונה אצל מעשה עדיף מכונה אצל אמירה לר"י או שמיעה להה"מ, ודמיון לזה מצינו בתנאי כפול בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד דלרמב"ם במעכשיו ל"צ תנאי כפול ועיין בפ"י שם וכ"נ משאר המפורשים משום דבמעכשיו הוי התנאי במעשה אמרי' אתו מעשה ומבטל מעשה ע"ש, ולפ"ז י"ל דבשמיעה דגרע הדעת נוטה יותר דאצ"כ מבמעשה כאשר נדבר בס"ד ומקדם נפרש הגמ', א"ר זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא ופירש"י דבמצה שאני דנהנה באכילתו וכמ"ד מתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה ע"ש וכבר הקשו המפורשים למה צריכין לההיא אבל הכא דזכרון תרועה כתיב. והא די דבשופר לא נהנה כמו במצה ועיין בכפ"ת הקשה למה באמת לא נאמר בתוקע לשיר דנהנה כמו באכילת מצה דגם הנאת שיר הוי הנאת הגוף ע"ש, ולפע"ד לא דמי דבמצה דכתיב אכילה, ומגדר אכילה דרך אכילה והנאה ומשו"ה אמרי' אכלו בסיב לא יצא [ועיין במ"ל פ"ה מיסודי תורה דכמו באיסורין שלכה"נ פטור כן במצוה שלא כדה"נ כא קיים מצות אכילת מצה ע"ש] אף דבלע מצה יצא י"ל דבליעה ג"כ מדרך אכילה, והנאת גרונו בקצת, וא"כ דרך אכילה בהנאת אכילה, ההנאה חלק מהמצוה דאכילת מצה משו"ה אמרי' בי' שכן נהנה וכן מורה הלשון התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, כיון דאמרה התורה אכילה הרי צריכין להנאה והא נהנה, אבל ההנאה בתק"ש אין ההנאה מתנאי מצות התקיעה, והנאת שיר מלתא אחריתי הוא ואף דנהנה בשיר מ"מ לא נעשה המצוה בהנאתו דנימא בי' שכן נהנה ומתורץ קו' הכפ"ת, אבל מאן יימר דבתק"ש אין הנאת התקיעה תנאי למצות, התקיעה דלמא כמו דאמרי' באכילה אכילה כתיב פי' דרך אכילה והנאה כן נאמר תרועה דרך תרועה והוא איזה שיר, וא"כ בשופר שייך שכן נהנה וכקו' הכפ"ת, י"ל דלא דמי דלא אמרה תורה תרועה לבד דנימא דרך תרועה והנאה, אבל אמרה ג"כ זכרון תרועה. וא"כ הנאת שיר אינה מתנאי התרועה ול"ש שכן נהנה ולפ"ז צריכין לתרווייהו במצה שכן נהנה ובשופר זכרון תרועה דבלא"ה הו"א גם בשופר שכן נהנה אבל יקשה למה צריכין לטעמא דהאי מתעסק בעלמא הוא, כיון דבס"ד ס"ל מצות צ"כ, א"כ די במה דאינו מתכוין לחוד דאינו יוצא משום דעביד המצוה בלי כונה, (ב) אם הוא מתעסק למה באמת יוצא ולקמן אמרי' המתעסק לא יצא והיותר קשה לרש"י שכתב אע"ג דמתעסק יצא דמצאצ"כ ע"ש והא לענין מתעסק לא מהני הסבר' דמצות אצ"כ ועיין במהרש"א ובפ"י (ג) יקשה קו' אאמו"ר הגאון ז"ל בס' דברי ירמי' בה' שופר, והא זה הוי רק אינו מכוין ולא מתעסק עש"ה– ועיין בר"ן שכ' בשם הרא"ה באכל מצה משום חמץ או קסבר שהוא חול לא יצא ע"ש ועיין בכפ"ת שדייק דגם רש"י ס"ל כן. ולכאורה יש לתמוה ע"ז, דיהי' רש"י סותר דברי עצמו, דבשבת ע"ב ע"ב ובכריתות י"ט לדעת רש"י בחד דבר קסבר שהוא תלוש ונמצא מחובר לא הוי מתעסק וחייב ובתוס' בשם ר"ת דהוי מתעסק עש"ה, ובסבור שהוא חמץ ונמצא מצה ג"כ למה יקרא מתעסק לרש"י דמ"ש וצ"ע, ואולי י"ל כמ"ש הטו"א ראי' לדעת הרא"ה מגמ' חולין י"ג מתעסק בקדשים פסול דכתיב לרצונכם וכן בזבחים מ"ו שחטו לשם חולין כשר משום חולין פסול ע"ש, י"ל דמצוה הוי בגדר קדשי' ומשו"ה מקרי מתעסק אף בחד דבר, כמו התם במשום חולין וי"ל דרש"י ברא"ה ס"ל, אבל זה אינו לדברי הרמב"ן שם דמחלק בין מצוה לקדשים עש"ה. ויש לעיין בתוקע לשיר, אם אחר שומע מפי תוקע לשיר, נימא דהתוקע לשיר הוי כונתו לרשות והוא כמו לשום חולין והשומע דסבר ששומע תקיעה לשיר הוי משום רשות, כמו משום חילון נימא דלא יצא דהוי מתעסק כמו משום חילון ולפי הכללא בידן דאין התקיעה המצוה אלא השמיעה המצוה, א"כ גם בתוקע לשיר בעצמו נאמר כן דשומע משום שיר והוי מתעסק, דמ"ש שומע מפי אחר או שומע מפי עצמו, ולפ"ז יש חילוק בין השומע אינו מתכוין והמשמיע מתכוין מקרי אינו מתכוין ובין אינו מתכוין השומע וגם משמיע א"מ למצוה אלא לשיר אז הוי משום שיר ומקרי מתעסק, ולפ"ז כל תוקע לשיר הוי משום שיר והוי מתעסק, אבל ז"א כיון דמצות אצ"כ א"כ השומע משום שיר הוי כשומע משום מצוה כיון דראוי למצוה ויוצאים בו דאצ"כ משא"כ משום חולין. חולין אינו ראוי להקרבה, וכ"ז אי אמרינן מצות אצ"כ, אבל אי אמרי' מצות צ"כ, א"כ לא בלבד דאינו יוצא משום אינו מתכוין אבל גם הוי מתעסק דאז התוקע לשיר שמע משום שיר דאינו ראוי למצוה, ולפ"ז תוקע לשיר אי הוי מתעסק או לא תלוי במצות אי צ"כ או לא, ושפיר כתב רש"י אע"ג דמתעסק יצא דמצות אצ"כ, וא"כ לא הוי מתעסק ומיושב קו' המהרש"א. אבל עדיין קשה מאי נפ"מ במה דמקרי מתעסק כיון דבלא"ה לא יצא למדס"ל מצות צ"כ משום אינו מתכוין לחוד. ולמדס"ל מצות אצ"כ יצא דלא הוי מתעסק, – עיין בדברי ירמי' לאאמ"ו ז"ל בפ"ב מה' שופר שכתב למדס"ל מצות אצ"כ באוכל לרעבון נפשו ואינו רוצה לצאת ידי המצוה או שלא מתכוין למצוה כלל ודאי לא יצא כיון דפוקר בהמצוה רק במתכוין אח"כ למצוה, וס"ל דכונה לאחר המעשה מצוה מועלת כמו בטבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה ואם לא הוחזק לקיל מחזיק לחמור עיין בחולין כ"א ובחגיגה י"ט, ובפירושו למס' חולין הרחיב בזה והביא את הטו"א דמפרש הא דמחזיק לחמור משום ברירה דהוברר הדבר למפרע דהטבילה הי' משום החמור משום תרומה, ואאמ"ו הגאון ז"ל סותר דבריו דלפי דברי הטו"א היינו צריכין לכה"פ כונה לטבילה, אבל רש"י פי' טבל סתם לרחיצה ע"ש, וע"כ נשמע מזה דמהני כונה אח"כ כונה לטבילה, והיינו הטעם משום דטבילה לתרומה הוי מעלה בקודש דמי למצוה, ובמצות אצ"כ ולפי' מהני הכוונה אח"כ עש"ה ודפחחש"י והנה הטו"א באמת איני מסכים לפירש"י ע"ש וא"א כפרש"י, אבל לדידי יקשה חדא לוכח מההיא ברייתא דמצו' אצ"כ (ב) דלפמ"ש ע"כ דרש"י מדמי מצות לקדשים דאל"כ סותר א"ע דכמ"ש הכפ"ת ס"ל לרש"י כרא"ה דמשום חמץ הוי מתעסק, ובשבת ובכריתות פירש"י דמשום תלוש ונמצא מחובר חייב, רק תרצתי דמדמי מצוה לקדשי' משו"ה גם בחד דבר הוי מתעסק כמו בקדשי' משום חולין. ולפ"ז הכונה במצות דינה כמו כונה בקדשי', והלא אי' בר"פ דזבחי' שלא לשמן ולשמן פסולה הא סתמן כשר ש"מ לשמן. שאני וכו' דיוכיח סופו על תחלתו ע"ש ואם נאמר דכונה לאחר המעשה מהני כ"ש דמהני כונה בסוף המעשה, וא"כ יוכיח סופו וכו' בלא"ה כיון דבסוף מחשבה לשמן תסגי וע"כ דבעי' מחשבה בשעת מחשבה אבל זה לק"מ דשאני קדשי' אם נאמר סתמן פסול, הוי מחשבת סתם מחשבה פוסלת. וכיון דנפסל שוב א"א להתכשר ע"י מחשבה אחרי', משא"כ בטבילה, או במצות דכונת רשות אינה פסלות. רק חסר כונת המצוה וכיון דמתכוין אח"כ י"ל דמהני דנעשה התשלומין – ויש לתרץ ג"כ דאין ראי' מבריי' דמצות אצ"כ, דגם למדס"ל צ"כ י"ל דבעי' כונה אח"כ ומהני הכונה אח"כ. רק החילוק כמדס"ל אצ"כ, צריכין הכונה לאחרי' להורות שאינו פוקר בהמצוה כמ"ש אאמו"ר הגאון ז"ל דבפוקר במצוה לא יתכן שיקיים המצוה, ולמדס"ל צ"כ צריכי' הכונה לאחרי' שיצטרף להמעשה הכונה, וזה שייך שם בברייתא, אבל בסתם מצות לא אפשר שיהני אח"כ, דבמצוה בלי כונה יש ב' ריעותות א' דחסר הכונה למצוה. הב' אם איירי דלא ידע או נתכוין למעשה כלל הוי מתעסק ולא יצא, ואי איירי דמתכוין למעשה, רק לא נתכוין למצוה א"כ כונתו לרשות, א"כ הוי ריעותא דמכוין לרשות ומגרע כחו. והנה הריעותא דחסרון הכונה למצוה, לה יש תשלומי' דאפשר לכוין אח"כ. אבל אם נאמר דיש ריעותא בכונה לרשות. אותו ריעותא אינו יכול לסלק בכונתו אח"כ, דאין מחשבה מבטל מעשה, דכונה לרשות הי' במעשה, והכונה למצוה אח"כ הוי רק במחשבה גרידא אחר המעשה, ואין להקשות להר"ן דכונה לרשות לא מחריב רק בת מיני' מחריב וא"כ לא יזיק כונות רשות. וחסרון כונות המצוה נשתלמה ע"י כונות המצוה אח"כ, ז"א כיון דאמרי' מצ"כ, כ"ז דלא מתכוין למצוה הוי רשות, וא"כ כונות רשות הוי בת מינה ומחריב וכיון דחשוב כונה הוי כונות הרשות כונה המחרבת, והוא כונה במעשה ואינה יכולה לחזור להכשירו ע"י כונה למצוה אח"כ כיון דנפסל כבר. ודמי לכונה הפוסלת בקדשי' דלא מהני אח"כ וכ"ז בעשה מעשה בלי כונות המצוה. אז ע"כ דאיכא כונות רשות והכונה לרשות עוקרו מן המצוה לרשות, אז לא מהני המחשבה למצוה אח"כ דכבר נעשית רשות, ואין מחשבה מבטלת מעשה. אבל בשמיעת קול שופר, דלא הוי מעשה רק שמיעה א"כ הכונה לרשות ג"כ לא משוי אותו לרשות, דאין בכח מחשבה ככח המעשה, רק חסר כונה למצוה, ובזה מהני מה שיכוין אח"כ למצוה דלזה יש תשלומין דמחשבה מבטלת מחשבה, ולפ"ז אף דנאמר מצצ"כ בשופר יצא אם מתכוין אח"כ למצוה. וכ"ז באיני מתכוין גרידא אם אפשר, אבל בתוקע לשיר כמ"ש אי נאמר מצצ"כ תוקע לשיר הוי מתעסק דהוי משום שיר משום רשות בזה לא מהני הכונה אח"כ, דהריעותא הוא מתעסק ולא חסרון כונה בלבד, ול"ש לומר דכונה למצוה אח"כ יהני להשות מעשה מה שלא נעשה, וא"כ צריכין לתרווייהו מצצ"כ ומתעסק דאי לא מצצ"כ לא הוי תוקע לשיר מתעסק. ואי לא מתעסק לא סגי בטעמא דמצצ"כ דאפשר בכוונה אח"כ. ומדויק היטב לשון הגמ' לקמן ל"ג דלמא תוקע לשיר מתעסק קרי לי' דלפי קו' הגמ' דמצות אצ"כ הקשו שפיר מתעסק הוא דלא יצא הא תוקע לשיר יצא, וע"ז תי' דמצצ"כ ואי מצות צ"כ, אז תוקע לשיר ג"כ קרי מתעסק וז"ש דלמא תוקע לשיר מתעסק קרי לי'.

עיין בהה"מ פ"ג דמגילה שכ' דבמגלה אפשר דכ"ע ס"ל דצ"כ ע"ש ובלה"מ תמה ע"ז מגמ' דמקשה מהי' עובר אחורי בהכנ"ס ושמע קול שופר ומקרא מגלה וכו' וקשה לומר לצדדין קתני ע"ש, ובטו"א מבאר דע"כ לצדדין קתני דע"כ אין הקו' ממגלה, דלתי' קסבר חמור בעלמא הוא. ל"ל במגלה דבאה מאדם המדבר ע"ש, ובאמת קשה על הטו"א והא אפשר ששומע ממי שאינו מחיוב בדבר ושייך מתעסק. ואין לומר כיון דשמע אחורי בהכנ"ס הרי שמע מש"צ, ז"א דא"כ גם בשופר נימא ככה. וע"כ דסבר דהקול בא ממקום אחר, וכ"כ י"ל במגילה ובלח"מ ר"ל דכוונות הה"מ דבמגילה הוי רק דיבור ובאמירה צ"כ, אבל תמה מק"ש דג"כ לא הוי אלא אמירה ואפ"ה נראה מרמב"ם דאצ"כ, אבל גם דברי הלח"מ תמוהים דהה"מ פ"ב מה' שופר ס"ל להיפך דתק"ש גרע מק"ש דהוי רק שמיעה וא"כ למדס"ל התוקע לשיר יצא, כ"ש במגילה דהוי אמירה, ולמה אמר דבמגלה אפשר דכ"ע ס"ל דצ"כ– ולענ"ד כונות הה"מ דשאני כל המצות כמו מצה ושופר ולולב, מעשיהם מעשה מצוה בפ"ע רק דחסר הכוונה למצוה, אבל במגלה אם אין כונה לקריאת מגלה אין מצוה כלל לפנינו. דמצות מגלה הוא להזכיר הנס ולכך לכ"ע צ"כ, ומובן בזה הרדב"ז דעיין מג"א סי' ס' הביא בשמו דבדרבנן כא בעי' כונה לכ"ע, וקשה במה יפרש הא דבמגלה דבעי' כונה והא מגלה רק מדברי סופרים. ואפשר לומר כיון דנביאים תקנוה הוי לי' דברי קבלה ויש סוברי' דדברי קבלה דאורייתא, אבל כמ"ש מובן היטב דמגלה בלי כונה ליכא מצוה כלל לפנינו ע"כ צ"כ אבל על דברי רדב"ז דבדרבנן לכ"ע אצ"כ יש לתמוה דהרי אמרי' כ"מ דתיקון רבנן כעין דאו' תיקון ויו"ט חמור משבת כי היכי דלא לזלזלו בי' בריש ביצה, וי"ל כמ"ש הטו"א דהא דמצו' אצ"כ אין טעמא משום דסתמן למצוה כמו דאמרי' סתמן לשמן כמ"ש התוס' זבחים בר"פ, כיון דאפשר לגרש בגט אחר לא סתמן לשמה ע"ש. וכן הכא אפשר בתקיעה אחרת וכו' ע"ש, ולפ"ז י"ל דבמצוה דרבנן תיקנו שאצ"כ, וא"כ יצא מיד וא"א באחר, א"כ סתמן לשמה, ובסתמן לשמה מדאו' לא בעי' כוונה וא"כ שפיר כעין דאו' תיקן.

עיין בטו"א הקשה להרשב"א לעיל ט"ז שכ' כמו שאסרו חכמים תק"ש בשבת ולא עבר על בל תגרע דעביד במצות חכמים ע"ש, נראה דס"ל דאם לא קיים עשה עבר על ב"ת, א"כ יקשה למדס"ל לוקין על לאו שבכללות ושאין בו מעשה ילקה על עשה ג"כ דעבר בבטילו על ב"ת ע"ש שהניח בתימה – ולדידי נראה דהרשב"א ס"ל דיש ב' מיני בל תגרע (א) באם עשה המצוה וגרע חלק ממנו (ב) באם לא עשה המצוה באמרו כי מדין ליתא המצוה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' ממרים באם אומרים שמותר מה"ת הוי בבל תגרע ע"ש, ונ"ל דגם להרשב"א ס"ל כן היכי דעובר ולא עשה מצוה סתם, אינו עובר בב"ת רק באומר שמותר לעבור וכיון דחכמים ציווי שלא לתקוע בשבת, הרי הוא אומר דמותר לעבור וא"כ הוי בב"ת וכן במוסף ע"י ציווי חכמים הרי הוא אומר דמותר להוסיף. ולפיכך הי' לו לעבור על בל תוסיף, אבל ע"ז התירץ דאינו עובר משום דעביד מצות חכמים, וכמו הדין בב"ד כן בכל יחיד ויחיד כנ"ל בפירוש דברי הרשב"א ומתורץ קושיות הטו"א, דבשאר עובר על עשה בסתמא, אינו עובר בב"ת

ויש להסתפק לפמ"ד במנחות ובקידושין ובכ"ד אדם יודע ד"ת, ובפלוגתא אמרי' אין אדם יודע וכיון דאיכא פלוגתא אי מצצ"כ או אין צ"כ א"כ אין אדם יודע ולפ"ז במתכוין לשיר הוי משום שיר כקושתי, ותרצתי כיון דלשיר יצא דאצ"כ א"כ הוי ראוי למצוה ואי אינו יודע וקסבר דשיר אינו ראוי למצוה, לפ"ד התקיעת אינו ראוי למצוה הוי משום שיר ודמי לקסבר משום חולין, ולפ"ז יהי' חילוק בין אדם יודע הדין ובין אינו יודע וא"כ ליכא ראי' משמעי' דר"ז דלמא ר"ז ס"ל כרבא רק חושש דשמעי' סובר דאינו יוצא בתוקע לשיר והוי לגבי' משום שיר ומתעסק ממילא גם ר"ז לא יצא, ורבא אמר דבריו לדינא אם יודע הדין, ובזה יש לתרץ הרמב"ם דבשופר דהמצוה השמיעה ולא התקיעה צ"כ, כיון דאיכא פלוגתא אי מצצ"ב או לא, ואין אדם יודע הוי משום אינו ראוי' למצוה והוי מתעסק ולא יצא. אבל בק"ש ומצה דהאמירה, והמעשה הוי מצוה רק אינו מתכוין למצוה. והוא פסק דהדין עם מי דס"ל אצ"כ ויצא ואפשר דזה כונות הה"מ בפ"ב מה' שופר.

הרעישו הראשונים על הרמב"ם דבפ"ו מחו"מ פ' דאצ"כ ובתק"ש פ' דצ"כ ולדידי נראה דאין שום סתירה דלא הזכיר הרמב"ם התוקע לשיר לא יצא רק דצריך השומע והמשמיע לכוין לצאת ולהוציא ומשו"ה אין סתירא דבאמת יכול לפסוק בתוקע לשיר יצא כמו במצוה ושאני להוציא כמ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בריש ה' שופר אף דהמצוה השמיעה מ"מ צריך לגרום התקיעה דבנעשה ממילא לא יצא וכיון דצריך לגרום בתקיעה השמיעה צריכין שליחות או זכי' מצד שליחות ע"ש ואי אינו מכוין המשמיע להוציא מה שליחות וזכי' יש. וכן השומע אם אינו מכוין ל"ש שליחו' וזכי' אבל בתוקע לשיר יצא, ונראה שלזה כיונו התוס' כ"ח ע"ב בד"ה אבל לא הוי מל"ל כגון שלא נתכוין המשמיע להוציא השומע וכו' ע"ש דשאני בתוקע לשיר, ממשמיע לאחרים דבעי' שליחות ואף דבס"ד הקשו בגמ' מצה על רבא י"ל דבשקלא וטרי' לא נחתו לכך [אבל בטואו"ת תקפ"ט כתב התוקע לשורר וכו' זה לשיטתו דס"ל גם במצה לא יצא בלי כונה] דס"ל דלא בעי' שליחות וזכי' וכמו דס"ד לקמן ל"ג ע"ב והשומע מן המתעסק לא יצא הא השומע מן המשמיע לעצמו יצא תיובתא דר"ז וכו', אבל לר"ז ס"ל דבעי' כונה שליחות וכן י"ל לרבא וא"כ יש לפסוק כתרווייהו ועלה פסק הרמב"ם כהוגן – ובמ"ש י"ל קו' הכפ"ת להרשב"א דדי בכונת נוטל או נותן למה בעי כונת המשמיע והשומע דיהי' די בכונת המשמיע דשאני הכא דבעי' שליחות וע"כ דצריכין לכונת שניהם, גם י"ל קו' הטו"א בסוכה בהוציא לולב מדאגבי' נפק בי' ומוקי רבא כגון שהוציאו בכלי והא אליבא דר"י קיימו ולר"י בעי' כונה עיי' בתוס' שם מ"ב ע"ב ותי' דמר"י דפסחים קי"ד דס"ל טובולי משום מצוה. כמ"ש התוס' כאן יש לדחות דמצוה משום היכרא ע"ש אבל יקשה דס"ל בעובר אחורי בהכנ"ס ושמע וכו' היינו בש"צ אבל ביחיד לא במ"ש מיושב דהכא דצריך שליחות או זכי' וע"כ צ"כ דאל"כ לא שייך שליחות וזכי', אבל בעושה מצוה בעצמו גם לר"י לא צ"כ, ושפיר הקשו גם לר"י מדאגבי' נפק בי' וצריך לאוקי' לאביי כשהפכו ולרבא ע"י כלי.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה