פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
שמא יחפה
בגיטין דף י"ז במתני' אי' נכתב ביום ונכתב בלילה פסול, ובתוס' לר"י משום שמא יחפה ולר"ל משום פירות דסבורין הדיינים וכו' ע"ש, ומזה נראה דס"ל להתוס' דטעם הפסול משום תקנת הזמן למר כדאי"ל ולמר כדאיי"ל, ולכאו' י"ל דמוקדם פסול משום עדות שקר אף בלי תקנת הזמן, דכמ"ש התוס' אם יש זמן בשטר אם אין ריעותא בנפילה מוקמינן דהנתינה היתה בשעת הכתיבה וא"כ מפסיד ללקוחות דתוכל לגבות משעת כתיבה, והעדים שחתמו ע"ז העידו שקר דע"י העדתם נפקיע מלקוחות שלא כדין, וא"כ הגט פסול דנעשה ע"י עידי שקר, ונלע"ד לפמ"ד בכתובות בפ"ב במעלין משטרות ליוחסין או לא, דעדותם על מנה שבשטר ולא אכולא מלתא, וי"ל דעידי החתימה רק על הגרושין העידו, ולא אכולא מלתא מה שנוגע לענין פירות כיון דעיקרו לגרושין והוי בגט הזמן כמו בשטר הכהן דלא העידו על הזמן כלל, וכ"ז מטרם שנתקן זמן בגט, אבל אחרי דתיקנו זמן א"כ עדותם גם על הזמן, ואם נכתב ביום ונחתם בלילה ממילא העידו שקר והגט פסול משום עדות שקר העידו ועדים פסולים הוי על הגט וא"כ ע"י התקנה נעשה פיסול בגוף הגט והנפ"מ די"ל במוקדם ע"י התקנה הגט בטל מדאו', ולפ"ז יהי' נפ"מ לר"א דעידי מסירה כרתי אף דמודה במזויף מתוכו, ובעידי שקר הוי מזויף מתוכו מ"מ לא הוי פיסולו אלא מדרבנן, אבל לר"מ וכן לר"י הוי מוקדם בטל מדאו', [ועיין בהה"מ פ"ח מה' גירושין בשם תשובת הרמב"ם דפסול רק מדרבנן ע"ש ועיין בסי' קכ"ז באהע"ז].
בתוס' ד"ה ור"ש מכשיר הקשו דניחוש למוקדם שהקדימו זמן הכתיבה ע"ש ויש לדייק מזה דעידי החתימה א"צ להעד על כתיבה שהיתה לשמה דאל"כ אין לחוש לקדומה דעדים צריכין שידעו מכתיבה:
ברש"י ד"ה משום פירות, מזמן הגט ואילך וכו' ע"ש וכפי הנבראת מהגמ' החשש משום פירות הוא משעת החתימה עד שעת נתינה, דהוא הטעם דלר"י לא הוי משום פירות כיון דיש לבעל פירות עד שעת נתינה, ונלע"ד דלכאו' יש להקשות על טעמא דר"ל משום פירות משעת הכתיבה עד הנתינה, למה לא נימא באמת ככה כמו במאוחר שכתבו התוס' דהוי כאילו התנה שלא יהי' לה פירות עד עת ההיא, וכן הכא כיון דכא נכתב בו זמן נימא דהיא לא סמכה דעתה, וגם בדעתו הי' שלא יהי' לה פירות רק בעת שתוכל לברר דהיינו השעת נתינה, וא"כ לא יתקנו זמן, וממילא לא נעשה לה עולה מאומה כיון דלא סמכה דעתא משום דאינו מוכח מתוכו הזמן, וע"כ י"ל דזה סברת רש"י דתקנת הזמן היא רק משום פירות דמזמן הגט ואילך. רק דאז יקשה מה הועילו בתקנתן כיון דגם הנתינה לא תוכל לברר וצריכה להביא ראי', ולסברת רש"י דלקמן היכי דצריכה להביא ראי' לא מהני הכתיבת זמן. י"ל דבאמת משום תקנה זאת תיקנו שיהי' לאשה פירות משעת חתימה וא"כ תוכל לברר ע"י הגט, ולפ"ז מה שס"ל לר"ל דיש לה פירות משעת חתימה, היינו מתקנתא דזמן. דאל"ה לא הועילו בתקנתן ולפ"ז י"ל דבזה פליגי ר"י ור"ל, דלר"י אין סברא להפקיע מזכותו פירות דקודם נתינת הגט משום טובת האשה וממילא ל"ש תיקון זמן משום זה כמ"ש רש"י, ולר"ל הפקיעו זכותו זה מהבעל משום התקנת זמן דלטובתה.
עיין בתוס' שהקשו דלמא תקנו משום מזונות ותי' דאפשר שתטמין גיטה ואין הבעל נאמן לומר גרשתי על למפרע וגם מכאן ולהבא לא מצינו שיהי' נאמן היכי דאשה מכחישתו ע"ש, והנה לפמ"ש התוס' דלקמן דלא מוקמי' אותה בחזקת א"א משום דהרי גרושה לפנינו יש לעיין היכי דבעל אמר גרשתי דנאמן, ג"כ הרי גרושה לפנינו, ולבעל חזקת מסייע לפוטרו ממזונות ונימא דמגורשת למפרע מצד הרי גרושה לפניך, אבל ז"א דאם נאמר כך א"כ נאמנתו ע"כ למפרע ועל למפרע אינו בידו ואינו נאמן, ולפ"ז גם על להבא אינו נאמן משום הלמפרע, ויש לפרש בזה דברי התוס' הנ"ל, גם י"ל לפי"ד החוו"ד דטעם דבידו נאמן דבידו מסלק כח החזקה דהוי כמו עשוי להשתנות, וא"כ נשאר כמו בשאר איסורי' דע"א נאמן, ובמכחישו אינו נאמן כמו כל א"ע באיסורין:
בתוס' הקשו דמאוחר יפסל ואנן תנן מקושר שעשאו פשוט כשר, ותי' דלא חל הגט עד הזמן הנכתב בגט וכן לענין פירות משום דאינו ראוי לגרש בגט זה עד הזמן ההוא ע"ש, ועיין בפנ"י שהקשה אכתי נחוש לשמא יחפה, דלדעת הראב"ד הגט חל מיד ורק לענין פירות אין להאשה עד הזמן הכתוב ע"ש, ולעד"נ דגם הראב"ד לא אמר רק אליבא דר"ל אבל לר"י באמת גם הגט אינו חל רק בזמן הכתוב וכמ"ש התוס', והטעם די"ל במאוחר דכוונתו הוא לאחר הגרושין, וגם לאחר הפירות, או כוונתו לתרווייהו, וי"ל דתלוי בזה משום מה תיקנו הזמן, אי תקנו משום שמא יחפה, א"כ הזמן להוכיח מתי חלו הגרושין, וכשאיחרו י"ל דאיחרו להגרושין, אבל אי תקנו הזמן משום פירות, כשאיחרו ודאי לא איחרו אלא משום פירות ולפ"ז לר"י דחייש לשמא יחפה ע"כ כונתו בהאיחור הזמן באיחור חלות הגרושין גם להראב"ד ומתו' קו' הפנ"י, אמנם להרמב"ם דפוסק בפ"ג מה"ג הטעם משום שמא יחפה וגם פוסל גט מאוחר ע"כ לא ס"ל כלל דהתנה בהאיחור הזמן האיחור חלות הגרושין וכבר השיג הראב"ד על הרמב"ם מההי' דמקושר ועשאו פשוט דכשר ע"ש ועי' בב"ש סי' קכ"ז, שהביא הה"מ דס"ל דדעת הרמב"ם דפסול משום גזירת מוקדם ובכ"מ מתרץ דס"ל כדעת הראב"ד דלגרושין חל מיד ושייך החשש דשמא יחפה, והרא"ש תי' כמ"ש הריב"ש דהחשש משום פירות ע"ש.
והנלע"ד דהרמב"ם ס"ל כדעת הראב"ד דמחלק בין חלות הגרושין לפירות, והסברא עמ"ש דיש לספק בדעתו בהאיחור אם מכוין לאיחור חלות הגרושין, או לחלות זכותה בפירות. והנה לפירות ממנ"פ כוונתו לאיחור הזמן ומשו"ה היכי דמסופקים בדעתו אמרי' דהאיחור לפירות ולגרושין אין הוכחה אם דעתו לאחר, ואמרי' דודאי נתינתו מוכחת דכוונתו שהגרושין יחולו מיד. ובזה נוטה דעת הרמב"ם להראב"ד, ומשו"ה פוסל הגט. דעיין לקמן (פ"ד ע"ב) בחוץ יש חילוק בין כתבו בתורף או לאחר התורף וכן בכל התנאים התנאי בתורף פוסל הגט. וכן בע"פ ע"ש, ובתוס' כתבו טעם הפיסול בתנאי וכן בע"פ משום גזירה. ע"ש אבל ברמב"ם פ"ח מה"ג כ' דכל התנאים פוסלים בגט בתורף כיון דנשאר לו זכותו בגופו של גט ע"ש ובהה"מ הביא תשובתו דנראה דטעמו אף דאמרי' יש ברירה מ"מ בשעת הכתיבה לא הי' מבורר עדיין ואין זה חשוב כריתות ע"ש, ולע"ד יש לתת טעם דלפמד"ל דף ח' בעצמך ונכסיי קנויין לך ושייר קרקע כ"ש שכתב הרי"ף וכ"כ הר"ן שם כיון דנשאר לרבים זכות באותו שטר להקרקע כ"ש אינו יכול להשתחרר בשטר זה עש"ה, וזה דלא כהרא"ש שם, א"כ גם הכא כיון דנכתב תנאי בתורף א"כ יש לו בה זכות לענין תנאי שהתנה ובגט זה אינו יכול לגרש כיון דגם להבעל זכות בו ואין זה חשוב כריתות וזה שכתב הרמב"ם "נשאר בו זכות בגופו של גט" והנה כל מאוחר הוי כמו שיור או תנאי שיחול בזמן המאוחר, והתנאי ההוא בתורף דזמן מתורף הוא, ולפ"ז יש לנו לפסול הגט, אבל תלוי בזה אי דעתו בהאיחור שהגרושין יחולו בזמן המאוחר, אין זה חשוב תנאי או שיור, דעיקרו של גרושין אינם חלים רק בעת ההוא, אבל אי נימא דלענין גרושין חל מיד ורק לענין פירות אמרי' דאין בה אלא בעת הזמן המאוחר, וא"כ האיחור הוי שיור או לכה"פ תנאי לענין פירות, והוי תנאי בהתורף ופסול, ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל כדעת הראב"ד דכונתו באיחור הזמן לפירות ולא לגרושין, ומשו"ה פסול, וכ"ז בכתב בגט מאוחר, אבל במקושר ועשאו פשוט אף דהוי מכר, מ"מ כיון דנעשה מתחלה מקושר הגט נכתב ונגמר בכשרות, ואם עשאו פשוט אף דהוי תנאי לאיחור הפירות מ"מ התנאי נעשה לאחר התורף ואז כשר ותנאו קיים. ומשו"ה כשר, ומתו' הרמב"ם.
על קו' הגמ' מפני מה תיקנו זמן בגיטין עי' בפנ"י שכ' דלכאו' כר"א דעידי מסירה כרתי דאי לר"מ דעח"כ א"כ הוי עדים שא"א יכול להזימה. ולקמן דף ל"ו כתב דגם בכתב בו זמן הוי א"א יכול להזימה, משום דאין נוהגין לכתוב אחרנוהו, ובזמנו כתבנוהו, וי"ל דלמא אחרו ע"ש, ובנמ"י פ' אחד דיני ממונות כתב דבגט כשר באין בו זמן מדרבנן דאפקעינהו כמו בממונות שתיקנו משום נעילת דלת ע"ש, ולע"ד ל"ש כאן דין עדות שא"א וכו', דא"צ דין הזמה, רק בדיני ממונות ונפשות, וכן לענין עריות, אבל הכא דהעדים בחתימתן לא הי' בידם רק לעשות גט כשר ראוי לגרש בו בעוד שלא נתגרשה אין כאן דבר שבערוה ולא דיני נפשות ומהני אף דאינו יכול להזימה, ולא דמי לשאר שטרי חוב ומ"מ, דשם ע"כ דאין כותבין שט"ח אלא א"כ מלוה עמו וראו הלואה רק לר"א בשטרי אקנייתא ולאביי משום דעדיו בחתומיו זכין לו וא"כ העדים שמעידין בשטר אף דלא העידו בזה רק שהלוה צוה לחתום מ"מ בההיא חתימה הוי עדים, לענין ממון דזכין לו בהם, ואם לא נאמר כאביי ולא הוי שטרי אקנייתא ע"כ דראו המלוה, ועי' ברש"י פאד"מ שפי' מאוחרין וכו' דלמא לא ראו המלוה ע"ש ומשו"ה בעינן יכול להזימה דעדותן הוי עדות ממון אבל בגט אם הוא נעשה ראוי לגרש בו בזה אין כאן עוד דיני נפשות וערוה. ואי משום פירות זה באמת טעמא דר"מ וזה הוי רק מדרבנן דעיקר הגט לגרושין ולא לממון:
ועל הנמ"י שכ' דבגט מדאו' צריך זמן ומדרבנן א"צ דו"ח ואפקעינהו הביא בטיב גיטין בשם האו"ת דא"כ יש חיפוי דיגרשה בגט שאין בו זמן וכמ"ש התוס' בבטלו מבוטל. גם קשה מג' גיטין פסולין למה לא יהי' בטלין מדאו' דכאן תקנו חז"ל להיפך ונוקמי' אדאו' ואין כאן עדים וע"ז תי' דבשאר דוכתי בגיטין לא בעי' דו"ח מדרבנן לא עקרו תקנתייהו עיין שם היטב.
והנלע"ד דעי' בשמ"ק ריש כתובות הביא כמה ראשונים דצווחו האיך נימא אפקעינהו ועושים בעילותיו ב"ז למפרע וע"ש מה שתי' בזה, ועכ"פ י"ל דחשו חז"ל לזה שלא יעשו בעילותיו למפרע ב"ז היכי דאפשר ולפ"ז י"ל אם נימא הכא דבגיטין א"צ זמן מתקנת חכמים, ומצד אפקעינהו, היינו באופן דחתמו שקר, וא"כ ליכא נפ"מ לנפשות ולערוה, כי בכל גוני הי' פנוי ע"י גט זה. אם העידו שקר אפקעינהו, ואם אמת העידו שפיר. והיכי דליכא נפ"מ א"צ דין הזמה וממילא הוי עדות, ולפ"ז התקנת חכמים מצד כחם דאפקעינהו וכו' מהני דא"צ דו"ח מדאו' ומתו' קו' האו"ת דלפמ"ש א"א לחפות דהגט באמת גט כשר מדאו' ולא נפקעו הקדושין כלל, רק דצריכין התקנת חכמים כי היכי דיסולק מכאן הטעם צורך לדו"ח, משא"כ בבטלו מבוטל, דצריכין ההפקעה וא"א בלא"ה, והנה בג' גיטין פסולין דגם מתקנת חכמים דליהוי זמן, וא"כ נימא דאוקמי', אדאו', י"ל דאפשר דבאמת כך אמרו, אם תנשא בדיעבד ונוגע לבנים מאחר קיימו בתקנתי' דמהני, אבל בעוד לא נשאת הגט בטל, ואין להקשות אם פ"א אינו גט האיך נעשה גט אח"כ ז"א דטעמא משום אפקעינהו, וכמו דאמרי' בבטלו אף דע"י ביטולו בטל מ"מ אפקעינהו, ובזה יהי' נכון פי' הגמ' אהני דלכתחלה לא תנשא, דיקשה חדא. דמ"מ יחפה להצילה מקטלא. ב' הי' להם לומר אהני דלא כתבי' לכתחלה כפרש"י דהעדים לא ירצו, גם יקשה קושי' המהרמ"ש ושאר אחרונים דאפשר לחפות בכתב ידו, ואם נאמר דכך תנאי חכמים דהתנו על גיטין האלו באם תנשא דוקא יהנו בדיעבד אבל בלא נשאת יהי' הגט בטל, שפיר תי' אהני דלכתחלה לא תנשא וא"כ לא ימצא מי שנושאה, ובאם אינה נשאת בטל והוי אשת איש ומקטלה.
בגמ' אר"ל לא הכשיר ר"מ אלא לאלתר אבל מכאן עד עשרה ימים לא דחיישי' שמא פייס, ופרש"י שמא בא עליה והוי גט ישן ע"ש ור"י אמר אפי' וכו', ועי' בפנ"י דלרוב הפוסקים דלא קיי"ל כר"ש בשעת הדחק למה פליגי בדר"ש ובפרט לר"י דאי"ל טעמא משום שמא יחפה ולא משום פירות ע"ש. ולדידי לק"מ דנפ"מ גדול בזה. דאם מטעם דשמא יחפה או לר"ל משום פירות, בגט באין בו זמן הוי רק מדרבנן פסול ואם נשאת הולד כשר ולא תצא, והכא באיחור החתימה לא גרע מאין בו זמן. אבל אם נחוש לשמא פייס וכמ"ש התוס' החשש שמא ביטל הגט הוי חשש ביטול מדאו', וי"ל דאם נשאת תצא. ובולד יש חשש ממזר, אמנם לרש"י דהחשש משום גט ישן. ובגט ישן אף לכתחלה תנשא באם גירשה כבר יקשה דגרע מזה מה שיש בו חשש חיפוי ופירות לרבנן ול"ל לפלוג בדר"ש דלית הלכתא כוותי'.
ועיין בתוס' היכי דאמר להו אח"כ חתמו כשר ע"ש ולכאו' קשה לפרש ככה הגמ', דקאי על המתני' ומתני' איירי בנכתב ביום ונחתם בלילה אי כשר הגט וע"ז קאמרי' לא הכשיר ר"ש וכו' ואם נאמר היכי דאמר להו הבעל חתמו כשר. גם בכה"ג דמכאן ועד י' הכשיר, והנה לרש"י דפי' משום גט ישן ניחא בזה דלא הכשיר כלל גט כזה, אבל לרש"י יקשה דמשום גט ישן רק לא יגרש ובגרשה מותרת לינשא ואין זה דומה למתני' דפלוגתתם בכשרות או בפסלות הגט, ול"ש בזה לא הכשיר וכו' דנראה דבזה מודה לת"ק ואינו כן דרק לכתחילה לא יגרשה ובגירשה מותרת להנשא, ונלע"ד אף דגט ישן רק לכתחלה לא יגרש בו, מ"מ זה תנאי מגופו של גט דלא ליהוי ישן, ועל העדים לחקור ע"ז ובאם נעשה גט ישן והם חתמו ע"ז הוי כאלו העידו דאינו גט ישן ודמי למנה שבשטר קמסהדי, והוי עדים פסולים דהעידו שקר כיון דאנן סמכינן עלייתו דלא הוי גט ישן, וממילא בטל לגמרי משום העדים דהוי פסולים והוי גט בלא עדים, וגם גרעו עדים פסולים מאין בו עדים דהוי מזויף מתוכו, ולפ"ז יש חילוק בגט שנחתם ונעשה אח"כ גט ישן רק לכתחלה אין לגרש בו אבל בלא חתמו עד שנעשה גט ישן אם צריכין לחוש כמו הכא ואם חתמו ע"ז בטל הגט לגמרי עי"ז ולפי"ז גם לרש"י נ"מ בפלוגתתם אליבא דר"ש. ואין להקשות א"כ גם בלאו החשש גט ישן נימא דהגט בטל משום על גט שיש בו פסול משום שמא יחפה, זה לק"מ דהחשש חיפוי אינו מעצם הגרושין וע"ז אינם מעידים אבל גט ישן זה מגרושין עצמם אם יש לגרשה או לא.
ועל עיקר החשש גט ישן שפרש"י כבר הקשה בפ"י דלמה נחוש לחשש כזה אשר בגירשה תנשא לכתחלה, והנלע"ד דרש"י ס"ל כמ"ש הרא"ש לעיל והוכיח מגמ' דלקמן כ"ו דבבא עליה פסול, ורק בנתיחד מותרת לנשא, וכאן החשש כפרש"י שמא בא עליה אמנם בזה יש לעיין דאנן לא ידעינן בודאי שבא עליה, ולא עדיף מנתיחד, וע"ז י"ל דע"כ לפרש"י דהכא אין לחלק בגט ישן, בין אחרי החתימה או אחרי הכתיבה כמו שחילקו התוס' לענין ביטול הגט לגמרי דמ"ש, וא"כ בכל גט ישן ע"כ לפרש"י רק ביומי' דאל"כ מהכא משמע דלא הכשיר וכו' דפסול כמו נכתב ביום וכו' אליבא דת"ק וצ"ל דביומי כיון דכתב ומגרש ביומי' אין כאן חשש פיוס וגם בנתיחד הוי הביאה חשש רחוק, משא"כ הכא דחיישינן לפיוס חיישינן טפי כלבא עליה ומשו"ה פסול, ולפ"ז בגט ישן רק היכי דידעינן דנתיחד אבל לחוש ליחוד לא חיישינן כיון דבדיעבד דכשר, וי"ל דתלוי בזה אי יש חשש פיוס, אז יש יותר חשש יחוד וגם ביאה, כיון דעומדים מפוייסים, וגם היכי דלא ידעי' שנתיחדו חיישינן, ובזה מובן הגמ' דלקמן אליבא דרש"י דלוט ישן אין חוששין דהרי לא נתיחד עמה ומקשו שמא פייס, הכוונה כי בס"ד חששו רק לשמא יחד עמה בלא פיוס והיכי דלא ידעינן דנתיחד אין כאן שום חשש ופי' הרי לא נתיחד, דלא ידעינן דנתיחד וע"ז מקשו שמא פייס כיון דהולך ובא והוי זמן מרובה, ואם יש חשש פיוס איכא גם חשש ביאה ופסול הגט, וכן מוכח מפרש"י לקמן עש"ה ומתו' בזה קו' התוס' על רש"י, – ומה שלא פרש"י כהתוס' דהחשש פיוס שמא ביטל הגט נלע"ד דאם נחוש לביטל הגט ולר"ש דאינו חוזר ומגרש בו א"כ יקשה בגט ישן למה כשר בדיעבד ניחוש לביטול הגט דהרי נתיחד ונחוש שמא פייס וביטל, ולפמ"ש לחלק בין ביומי' בין לאחכ"ל גם זה מתו', אבל בלעדי זה נראה לומר כן כל היכי דהגט ביד הבעל אין לחוש לשמא ביטלו חדא אם הי' רוצה לבטלו הי' קורעו. ועוד דלמה לו לבטל כיון דבידו ואפשר להניחו כך מונח בכיסתי', ורק היכי דכבר נתן בידה הגט או שישנו ביד אחר ויש לחוש שהאחר יתנו כיד אשתו אז יש חשש שמא ביטלו, ולפיכך בגט ישן דאיירי דהוא תחת ידו אין כאן חשש ביטול הגט ומשו"ה בנתן לה אח"כ תנשא בו, ולפ"ז הכא י"ל אף אף דעדים לא חתמו עד אחר עשרה ימים הגט מונח בידו עד ההי' שעתא ול"ש החשש ביטול ולפיכך פרש"י שמא פייס שמא בא עליה והוי גט ישן.
בדף י"ח ע"ב בתוס' בד"ה אמר לה בסוף הדיבור הקשו למ"ד משום עדים וכו' לשיילינהו כי היכי דשיילינן התם למחזי אתיתו וכו' ותי' דשאני שטר דעדים החתומים וכו' כנחקרה עדותן בב"ד דמי ע"כ ופי' דבריהם דהוי כאילו אמרו למחזי אתינן וכן כתבו שם בביאור יותר בפ' גט פשוט, ונראה מדבריהם דבעדים החתומין בשטר אמרי' נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל העדות, והנה מגמ' דילן א"נ נמצא וכו' למ"ד משום עדים פסול ליכא למשמע מינה, כיון דאמר כולכם ואנן לא תלי' דכונתו לתנאי רק לעדים י"ל דכונתו שכולם יהי' עדים והקרוב או הפסול לא הוי עדים ומשו"ה פסול דהוא הקפיד על כולם שיהי' עדים, אבל באמת בנמצא קרוב וכו' בשטר לא בטלה כל העדים אבל מרש"י נראה במ"ש וקיי"ל בסנהדרין ט' אפי' מאה עדים ונמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטילה ע"כ דמטעם בטלה כולה אתינן עלה, ולכאורה י"ל דבשטר לא אמרי' בטלה כולה דשאני בהגדה דהוי עדים בהגדתן בטלה כל העדות אבל בשטר מאן יימר דהוי בגדר עדים דהרי לא הגידו. ובמה שחתומין הוי מפי כתבם ואנן בעי' מפיהם ואם נאמר דבשטר הוי עדים דאין זה מקרי מפי כתבם כמו שתי' הראשונים כיון דהוי כנחקרו עדותן בב"ד או משום דשטר שאני אבל קרוב כיון דאינו עד חתימתו על השטר הוי ככתב גרידא דעלמא והוי מפי כתבם דלא הוי הגדה ובמה תבטל עדות הכשרים שבכתבם כיון שכתבו כדין הוי כהגדה והקרוב אינה נמנה עמהם כלל דהוא לא הגיד רק כתב, ובזה יש לתרץ קו' התוס', אבל על פרש"י יקשה לכאו' וצ"ע.
דף י"ט אתמר המעביר דיו ע"ג סקרא בשבת ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק, דיו ע"ג דיו סקרא ע"ג סקרא פטור. סקרא ע"ג דיו א"ל חייב וא"ל פטור אמרי לה חייב מוחק הוא אמרי לה פטור מקלקל הוא, וברש"י מוחק הוא ולא כותב שמתחלה הגון הוא מעתה ובד"ה מקלקל והוי לי' כמוחק ע"מ שלא לכתוב ולמאן דמחויב לא הוי מקלקל כ"כ דכתבו ניכר ע"כ, ודברי רש"י צ"ב כיון דלענין מחיקה צריך ע"מ לכתוב ע"כ דמקרי כתב משום דכתבו ניכר, א"כ ליהוי חייב משום כותב, ואי נימא דלא הוי כותב משום דהי' הגון מעתה לא לחייב משום מוחק דהרי לא הוי ע"מ לכתוב, והתוס' נזהרו מקו' זו ומשו"ה פי' דמסתמא עומד לחזור ולכתוב עליו בדיו ומקלקל לא הוי וכו' ע"ש ואף דגם להתוס' יקשה מ"ט דאמרי לה פטור דמקלקל הוא וי"ל דעוד לא כתב בדיו הוי קלקול, ולענין ע"מ לכתוב מהני האפשרות הכתיבה, אבל בכתיבה דהחיוב משום מעשה כתיבה זו י"ל דהוי קלקול דמאן יימר דיכתוב בדיו ע"ג, ונלע"ד ד' רש"י כמ"ד בשבת דף צ"ד בהמוציא מר לחפור בה ולקבור בה המת ע"ש אף דתכלית ההוצאה לחפור ולקבור הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה מ"מ חייב בהוצאה דההוצאה נעשית כתיקונה ואף דצריכין בהוצאה ג"כ שתהי' לצורך גופה. מ"מ בדידה הוי צורך דצריך להוצאת המר לחפור, וכן הכא דהמחיקה נעשית כדרך מלאכתה רק דיפטור דבעי' צריכה לגופה, ויש בה צורך כיון דמחק ע"מ לכתוב בסקרא, ואף דכתיבת סקרא הוי אינה צריכה לגופה דהגון הוא מעתה, אבל במעשה המחיקה נעשה הצורך כמו דאמרי' דהוי צורך בהוצאת המר לחפור. וי"ל בהמחיקה הוי אצל"ג, גם י"ל דהוי מקלקל, והנה משום דהוי משאצל"ג מהני הע"מ לכתוב בסקרא דמ"מ הוי במחיקה צורך לגופה כמ"ש, אבל אי נימא דמקרי מקלקל מה מהני במ"ש אח"כ בסקרא דכיון דמתחלה הגון הי' מעתה נשאר קלקול במעשה המחיקה. ובזה מובן פלוגתתם והטעם דא"ל פטור הוא מקלקל הוא, אבל מה שיקשה לי לפמ"ש הרמב"ם פכ"א מה' שבת ה"ט הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב ע"ש א"כ למה בסקרא ע"ג דיו פטור דהרי חזי' דהוי מוחק וגבי דיו ע"ג סקרא הוי מוחק וכותב אלא דפטור בכותב משום דהגון הי' מתחלה ואם מחק האות וכתב בסקרא. הכתב סקרא לפ"ע מקרי כתב והמחיקה נעשה ע"י בדיו, והקלקול אינו נעשה בכתב הסקרא אלא. בכתב הדיו ולמה לא נאמר דחייב משום כותב וי"ל דאין זה דרך כתיבה כיון דאינו מרויח בכתיבת הסקרא דהגון הי' מתחלה ואינו נקראת כתיבה כלל.
בדף כ"ז ע"א במתני' המביא גט ואבד ומצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול, הלשון המביא וכו' לכאו' מיותר דסגי באומר מצא גט אם לאלתר וכו', וכמו דאי' במתני' שמביא הגמ' מצא וכו' והנלע"ד אף דאמרי' בלזמן מרובה חיישי' שמא אינו של זה ומאחר נפל. וכמו שפרש"י במשנתינו. ההוא שמא מאחר נפל הוי רק ספק וא"כ בגרשה בגט זה תהי' מגורשת מספק, ולמה נשנית פסול, אבל בהמביא דאיירי בסתם כמו דנפרש בגמ' דילן איירי במביא שצ"ל בפ"נ ובפ"נ ואם בגט כזה הוי ספק אין על הב"ד לקבל עדות השליח ע"ז ולא גרע משאר דוכתי היכי דלא אמר בפ"נ ובפ"נ דפסול ומשו"ה תנן המביא וכו':
מצאו בחפיסה וכו' ומכירו כשר, הר"ן והרשב"א הביאו בשם רש"י דבעי' תרווייהו וע"ש שהקשו ע"ז, והנלע"ד דלרש"י במצאו בחפיסה ביש בו סימן איירי. ואף דסימן מהני ודנין שזה הוא שמצא הוא שאבד, מ"מ לא יכול להעד מתורת עדות שהוא הגט שנכתב לפניו ואפשר לומר דבכה"ג לא יכול לומר בפ"נ ובפ"נ וע"כ צריכין לתרווייהו, שיהי' מכירו ויעיד עליו, וסימן שנאמינוהו עליו:
בגמ' ורמינהו מצא גיטי נשים וכו' שאני אומר כתובין הי' ונמלך עליהן שלא ליתנן הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה, עיין בקו' התוס' ותירוצו. וקשה לבאר הלשון שאני אומר כתובין הי' ונמלך עליהן שלא ליתנן דאין נפ"מ בהמלכה כלל. והנראה לע"ד דכמ"ש התוס' לקמן במכאן ולהבא נאמן משום דבידו לגרשה ואין לחוש שיקלקל משום פשיטי דספרי א"כ במכירו ואומר שזה הי' הגט שאבד למה לא יחזור להבעל שיגרשה בו כמו דאמרי' במגו דאי בעי שתיק במצאו בעצמו דנאמן בטביעת עין כ"כ נאמר דנאמן משום הבידו לגרשה כיון דלא חיישי' משום פשיטי דספרי, וי"ל באמת דנאמר כן אבל זה רק ברוצה לגרשה באמת בגט זה, אבל באינו רוצה לגרשה ודנין על נייר הגט דינו כמו בממון דעלמא דאינו נאמן בטב"ע וע"כ לא יחזיר. וי"ל דזה כונת הגמ' שאני אומר נמלך עליהן שלא ליתנן, וא"כ הסברא דלא יקלקלה משום פשיטי דספרי ליכא. ועל הגט בעצמה חיישי' דישקר וממילא מובן דאם אמר תנו דרוצה לגרשה בו נותנין דהרי חזינן דמגרשה בו ואם מגרשה בו לא חיישי' שיקלקלה ונאמן בטב"ע ולפ"ז מתו' קו' התוס'.
בדף מ"ג ע"ב אי' אבל אם כתב עליו אונו זהו שחרורו ובתוס' וא"ת והא דאמר אמימר המפקיר עבדו אין לו תקנה וכו' וי"ל דל"ד למפקיר דנכרי לא קני פי' אלא למעשה ידיו ואכתי פש לי' גבי ישראל ממונא דקני לי' לקנס ולולדות ולא הפקיעו ממנו חכמים עד אחר שיכתוב גט שחרור ע"כ, ולפמש"ל בד"ה מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא דאפי' מכרו לגמרי אינו מכור כיון דאינו שוה אלא לקנס ע"ש יקשה דכמו דאינו חשוב ממון למכור משום זה כן אינו חשוב ממון לשחרר משום זה כיון דלאמימר בעי' שיהי' לו בעבד גם זכות ממון. וי"ל דהתוס' דהכא נחתו כפי' הא' דלא ימצא קונים שיקנוהו לגמרי עיין לעיל ע"א בד"ה מ' איכא, ועיין במהרש"א שהקשה מלעיל דף מ' מההי' דסקרתא דעבדי דאזדבן לנכרי וכלו מרוותייהו בתראי וכו' והאמר אמימר אותו העבד אין לו תקנה וכו' וע"ש מה שתי' המהרש"ל והמהרש"א ומה שהשיג הפנ"י, ולעד"נ בעבר שמכר לנכרי אף דיש לו קנס וולדות לגבי', מ"מ בעוד שהעבד ברשות הנכרי אין לו בו זכות משום קנס לפמד"ל ע"א איכא עבד טריפה והא חזי למיקם קמי' במנוול ומוכה שחין ע"ש מזה נראה היכי דאינו ראוי לו לשרתו אין לו קנס, וא"כ אף דאינו מכור לנכרי רק למעשה ידיו מ"מ בעוד ברשותו למעשה ידיו אינו ראוי למיקם קמי' אין לו קנס, וגם לענין וולדות אינו חשוב ממון כיון דהוא ברשות הנכרי ובידו לעכבו שלא ליתן לו שפחה, ואם נאמר כמ"ש דמשום זה חשוב ממון לענין שחרור, י"ל כיון דמצד התקנה וקנס חכמים שצריך לפדותו עד מאה בדמיו, וע"כ שיש לו בו קנס וולדות, ואף דאיירי בברח מ"מ כיון דמחויב לפדותו חשוב לענין זה כשלו ומהני השחרור, אבל לעיל דמתו הבעלים הראשונים וכדאי' לקמן לא קנסו בנו אחריו ואין בני מרוותא קמאי מחויבים לפדותו, אין זה חשוב ממון משום קנס וולדות ומשו"ה הקשו שפיר מאמימר דאותו עבד אין לו תקנה.
שם מאי אונו אמר ר"ש דכתב לי' הכי לכשתברח ממני אין לי עסק בך, ויקשה לענ"ד לפמ"ד לקמן דף פ"ד ע"ב בפלוגתא דרבי וחכמים דכל התנאים פוסלין בגט והחילוקים בין לפני התורף ולאחר התורף ע"ש א"כ גם הכא בשחרור דגמרי' לה לה מאשה ג"כ יפסל מההיא טעמא, ועיין בהה"מ שכתב הטעם דתנאי פוסל בגט משום דלא הוי כתיבה לשמה, וגם בשחרור צריך לשמה וא"כ מאי מהני השחרור בכתב לי' לכשתברח וכו', ואין לתרץ דההיא לכשתברח הוי כלאחר כ' יום דלא הוי תנאי, דלפמ"ש התוס' היכי מצי מסר לי', ע"כ דאינו רוצה לשחרר רק אם יברח ובאמת אינו ידוע אם יברח או יוכל לברוח. וע"כ מצד עצמו הוי אינו מבורר בשעת הכתיבה אם יברח ובכה"ג ודאי סברת הה"מ כיון דאינו מבורר בשעת כתיבה לא הוי לשמה ואין לדחוק דאיירי בכתב סתם ובשעת נתינה אמר בכשתברח וכו' דהלשון "דכתב לי' הכא" אין מוכח כזה, ואולי דזה טעם פלוגתת רשב"ג ורבנן ורק אליבא דרשב"ג מהני, ובזה יובן מה חידש רשב"ג דלפום רהטא יקשה מאי אשמועי' דגם לרבנן מהני שחרור ואם כתב מקודם השחרור למה לא תסגי, אבל אם אונו הוא שחרור לכשתברח, דבר חדש אשמועי' וי"ל דרבנן פליגי עלי', ומדיוק במאי דאצריכינן לר' ששת דבלא ר"ש לא הוי ידעי' טעם בפלוגתת רשב"ג ורבנן.
בדף מ"ד ע"ב בעיא ר' ירמי' בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל והכניסה לו עבדים ושפחות תבעי' למ"ד הדין עמו ותבעי' למ"ד הדין עמה וכו', ויש לעיין במה איירי אי בנשא סתם והא אי' בכתובות דאינו יכול להוציא מא"י לחו"ל ואין בנשואין הכרח להוציא עבדים לחו"ל, ואין לומר כיון דעברו הנשואין עבדים שלו והוא יכול לילך לחו"ל וישדלם בדברים וילכו העבדים עמו כמ"ש התוס'. הסברא נותנת דמה דתקנו חכמים נכסי מלוג לבעלה ונצ"ב הכל באם תוכל לישב תחתיו אבל בכה"ג ודאי לא תקנו והעבדים שלה, ודמי למד"ל במוכר שדהו ביובל עצמו דלשמואל אינו מכורה כל עיקר כ"כ הכא דע"כ כיון דאינו יכול להוציאה לחו"ל וצריך לגרשה ולהחזיר לה שבח בית אביה אם נאמר הדין עמה לא נכנסו לרשותו כלל, וגם באם הדין עמו הדעת נותנת דבכה"ג דבתחלת הנשואין נאמר דצריך לגרשה לא נכנסו לרשותו כלל, ואם גם רצונה לילך עמו לחו"ל, מ"מ בשעת הנשואין לא דמי למכירת עבדים לחו"ל ואם נאמר דהתנה עמה בשעת הנשואין שתלך לחו"ל, גם בזה יש לעיין אם מהני תנאי דנראה מהגמ' דכתובות דהוי איסור דאו' לילך מא"י לחו"ל. וי"ל דהוי כאלו התנה ע"מ שכתוב בתורה, ואם נאמר דאיירי בנשאר גם הוא כל ימי חייה בא"י, רק כיון דאם מתה אמרי' דהדין עמו יש לחוש שיוציא אח"כ העבד לחו"ל וגם ע"ז קנסו, א"כ מאי קאמרי תבעי' למ"ד הדין עמה וכו' כיון דמשעבדי לי' לפירא כדידי' דמי, ממנ"פ כל ימי חייה ע"כ נדון רק כאלו דרים בא"י דאם רצונה לדור בא"י אינו יכול להוציאה והפירות יאכל בא"י, ובעת שיאכל הפירות גם הוא בא"י ובמתה הדין עמה ולא הי' שעה שנאמר דדמי למכירת עבדים לחו"ל וי"ל בהתנה ובכל צד יש איסור בדבר בכה"ג מהני תנאי, והנה אי' בכתובות שם לר"י ההולך מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יבואו וכו' ופשוט דאיסור זה נאמר רק על הדר בבבל אבל על הדר בא"י ודאי ג"כ יש איסור לילך לבבל, והציווי על בבלה יבואו וכו', רק על הדרים שם, ואם כן עליה האיסור לילך לבבל, ועל בן בבל איסור לדור בא"י ובנשואין זה ממנ"פ יש איסור י"ל דמהני תנאו וצריכה לילך לבבל ומשו"ה שפיר איבעי' לי' לר"י. ומדיוק הלשון האיבעי' "בן בבל" שנשא וכו' דלכאו' יקשה למה לא אבעי' לי' סתמא בן חו"ל שנשא אשה בא"י, וכמ"ש דוקא בן בבל:
ויש לעיין במכר עבדו לחו"ל לל' יום מאי דינו אם דינו כמו המוכר עבדו לנכרים לל' יום כדאי' לעיל או לא, והנה מגמ' זו נראה דבמוכר עבדו לחו"ל קי"ל, דלזמן אינו יוצא לחירות דאל"כ מאי קאמרו תבעי' למ"ד הדין עמה, דע"כ צריכין לומר דכ"ז שהי' תחת בעלה הי' ועבדה בחו"ל, דאם לא תצריך לילך לחו"ל לא דמי למכירה לחו"ל כל עיקר. וא"כ אף דהדין עמה ולאחר מיתתו או לאחר הגירושין יחזור העבד לא עדיפא ממכירה לזמן.
שם תבעי' למ"ד הדין עמו וכו', א"ד כיון דלא קני לי' לגופי' כדידה דמי ופרש"י דאי מיית או מגרש הדרי לה ע"כ וברשב"א הקשה על פרש"י דהכא למ"ד הדין עמו דלא הדרי ואין לה עליו אלא תביעת ממון ע"ש, ולעד"נ דתלוי באם קנסי' ללוקח או למוכר, דאי קנסי' למוכר, המוכר' האשה עברה על דעת חכמים מיד בשעת מכירה כיון דביד הבעל הלוקח ליתן לה דמים לכי מגרש או לכי מיית יש ביד היורשים ככה, מיד בשעת הנשואין דמי למכירת עבד לחו"ל, אבל אי קנסי' ללוקח א"כ איזהו עולה עשה הבעל בשעת הנשואין, כיון דבידו לחזור הגוף העבד או הדמים. בשעת הנשואין לא הודיע דעתו כלל בענין זה מהיכן נדע אם לא יחזור לה באמת הגוף העבד ולא עשה עולה כלל ולמה נקנסי', גם י"ל כיון דקנסי' לכל לוקח ודאי יחזור לה העבד דאי יתן דמים קנסי' ללוקח והעבד יצא לחירות ודאי אמרי' לכי מיית הדרי כמ"ש רש"י, ולפ"ז לפי מה דמסקי' דקנסי' ללוקח שפיר איבעיא להו אף דהדין עמו לא קנסי' לי' כיון דודאי הדר כהו, ובשעת הנשואין הבעל לא עשה עולה, רק אי קנסי' למוכר י"ל דקנסי' לה מיד בשעת הנשואין דעשתה עולה זו דלמא ירצה הבעל ללוקחה והיא לא תוכל לעכב אבל לא אי קנסי' ללוקח ומיושב קו' הרשב"א.
בדף מ"ה ע"א תניא לא תסגיר עבד אל דוניו רבי אומר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר היכי דמי אמר רנב"י דכתב לי' הבא לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. ופרש"י ע"מ לשחררו:
הזהיר הכתוב לב"ד שיכפוהו שלא להשתעבד בו ע"כ ובד"ה הרי עצמך בתוה"ד ומהכא אמרי' ביבמות ד' צ"ג דר' כר"מ ס"ל דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"ש, ולכאו' הדברים סתומים מאוד דאם מהכא שמעי' אדם מקנה דשלבל"ע א"כ באמת משוחרר גמור הוא ודמי לשאר קנינים. ולמה הזהיר הכתוב לב"ד שיכפוהו שלא להשתעבד בו כמ"ש רש"י דפשיטא כיון דיצא לחירות הוי כשאר משוחרר, ואם נאמר דזה מההי' כתוב שמעי' מ"מ מאי זה אזהרה לב"ד, התורה גילתה דמקנה דשלבל"ע ויוצא לחירות והנה רש"י הוכרח לפרש ככה להבין המשמעות לא תסגיר ע"כ דמזהיר לב"ד. אבל זה יקשה למה לי' לכתוב בלשון זה, ונלע"ד דצריכין לתרווייהו לאזהרה לב"ד וגם דאדם מקנה דשלב"ע, דאף אי נימא אדם מקנה דשלב"ע, מ"מ מטעם אחר י"ל דלא מהני דמה דמהני שחרור ליד העבד כדאי' בכמה דוכתא משום דגיטו וידו באים כאחת. וזה שייך באם להנותן כח לשחרור. אבל דנימא דכח הנותן וכח גיטו וידו באים כאחת זה א"א ובאומר לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו, איך נימא דיהי' משוחרר והא איננו אדון עד שיהי' עבדו וע"כ שיהי' פעם אחת אדון, ואין לומר דנעשה אדון וכחו לשחרר וגט ויד העבד באים כאחת, ואם שעה אחת הוי אדון קודם א"כ גם גיטו וידו אין באים כאחת דע"כ שעה אחת הגט ביד העבד בעוד שהוא עבד דאל"כ אין כאן משחרר וא"כ מה שקנה עבד קנה רבו ולא יצא לחירות. ולפ"ז מאי מהני דאדם מקנה דשלבל"ע אם העבד אינו יכול לקנות. וי"ל הא דקנה עבד קנה רבו איננו מצד איסור שבהעבד רק מצד דהעבד הוא ממון הבעלים. וי"ל דזה גילתה התורה דאזהרה לב"ד שיכפוהו שלא להשתעבד בו, ממילא אין כאן ממון בעלים ויש יד לעבד ויכול לקבל גיטו ומצד המקנה מהני מצד דאדם מקנה דשלבל"ע, ולפ"ז צריכין לתרווייהו אזהרה לב"ד והוא בכלל לא תסגיר וגם דאדם מקנה וכו'.
במתני' שם אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן וכו' ובגמ' איבעי' להו ההוא מפני תקון העולם משום דוחקא דצבורא או דלמא משום דלא לגרבי ולייתו וכו' והקשו בתוס' מנערה שנתפתתה דף נ"ב נשבית פעם ראשונה פודין אותה עד עשרה בדמיה ותי' דממון שלה לא תקנו ע"ש וברשב"א הקשה דמדרשב"ג נשמע דאמר שם אין פודין וכו' מפני תקון העולם דטעמא משום דלא לגרבי, ואין לומר דרבנן ורשב"ג באמת פליגי בטעמא א"כ מאי קאמר מפני תקון העולם והא גם לרבנן הוי מפני תקון העולם ע"ש, והנלע"ד דבזה פליגי רשב"ג ורבנן היכי דכתובה יתר על כדי דמיה, דלרבנן כיון דפעם ראשונה פודה עד עשרה בדמיה וכסברת התוס' דבממון שלה לא תיקנו. וא"כ התקנת פרקונה הוי כדי כתובתה אף יותר מכדי דמיה ולפיכך אם נשבית פעם שנית רצה פודה רצה אינה פודה אבל לרשב"ג כיון דהתקנה היא של לפדות השבויין יותר על כדי דמיהן ואף דמממון שלה יכול לפדותו יותר משוי' וכן לגבי בעל מממון שלו משום דאשתו כגופי' מ"מ חכז"ל לא תיקנו החיוב פרקונה רק כדי דמיה כאשר היא התקנה בפרקון אחרים ואם פדאה יותר משווי' אף דשרי משום דאשתו כגופי' מ"מ לא נפטר מחיוב הפרקון בנשבית פעם שנית כיון דאיכא עוד מכתובה, ואף דליכא כבר מכתובתה ע"י שפדאה עד עשרה בדמיה פסידה דילי' הוא, ומכתיבתה לא נגרע רק כדי דמיה וא"כ רשב"ג בזה פליג ארבנן דאמרו פעם שנית רצה אינה פודה ורשב"ג ס"ל אם כתובתה בפדיון כדי שויי' לפדות שתי פעמים גם בנשבית פעם שני צריך לפדות משום דאין פודין וכו', ומתו' קו' הרשב"א.
בדף מ"ה במתני' אין לוקחין וכו' ובגמ' אמר לי' ר"ב לר"א יתר על כדי דמיהן הוא דאין לוקחין הא בכדי דמיהן לוקחין ש"מ ס"ת שנמצא ביד נכרי קורין בו, דלמא לגנוז, ודברי הגמ' צריכין ביאור דמאי קו' הא דאין קורין משום החשש שמא לע"ז כתבו, והא דלוקחין בכדי דמיהן משום שמא לס"ת נכתב, ונראה לפרש אי טעמא משום דוחקא דצבורא ע"כ בכדי ממונו ליכא דוחקא דצבורא כיון דהצבור מרויחים בדבר שפודים אותו, וזה הטעם בשבויי' דבכדי ממוני' לא מקרי דוחקא כיון דמרויח שיווי עצמו, וא"כ בס"ת כיון דאין קורין בו גם בכדי דמי' שייך דוחקא דצבורא, דכדי דמי' משערינן כדי ספר תורה כשר ובזה הספר אין קורין ואין הצבור מרויח כנגד הפדיון ושייך דוחקא, וכן י"ל אי אמרי' טעמא דלא לגרבי ולייתו. דלכאו' גם בכדי דמיהן שייך לא לגרבי ולייתו דעכ"פ השבים מרויחים כדי דמיהם וא"כ התקנה דיתר על כדי דמיהם אין פודין משום דלא לגרבי ולייתו נסתר מצ"ע, אבל ע"ז י"ל כמ"ש התוס' דבאמת גם בכדי דמיהן הו"ל לומר דלא לפדות משום דלא לגרבי ולייתו, רק כבר כתבו התוס' דבממון שלו לא תקנו, וא"כ ממון שויו הוי כממון שלו. וכן בספרים כיון דיש בו שיווי זו כנגד שויו לא תקנו, אבל אם נאמר דאין קורין איך נשער כדי דמיו כדי ס"ת כשר והא אין בו שיווי זו, והוי בכדי דמיהן, כיתר על דמיהן וזה קו' הגמ' הא בכדי דמיהן קורין ש"מ דס"ת ביד נכרי כשר לקרות דאל"כ הוי כיתר על כדי דמיהן. ומשני דלמא לגנוז. דבאמת משערינן הכדי דמיהן השיווי בלגנוז כמה שוה לקנות משום הספק שמא יתודע דכשר ולשם ס"ת נכתב ובכדי זה משערינן.
שם בגמ' נמצא ביד נכרי אמרי לה יגנוז ואמרי לה קורין פרש"י דס"ס הוא שמא ישראל כתבו ואת"ל הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם ע"א ע"ש והקשו בתוס' דלקמן מפרש טעמא דכל שאינו בקסורת אינה בכתובה וא"כ גם בכתבו למכור לישראל פסול ע"ש. והנלע"ד דיל"ד לפרש"י איך הוי ס"ס והא הוי משום אחד דאם ישראל כתבו או נכרי כתבו לשמה הכל ספק אחד שמא נכתב לשם ס"ת ועיין בד"מ יו"ד סי' נ"ז ובסי' ק"י ובש"ך שם ובכמה דוכתא דלא מקרי ס"ס, גם יל"ד בפרש"י "ולא לשם ע"ז" הו"ל לומר "לשם ס"ת כתבו" דלא סגי במ"ש שלא לשם ע"ז דהא בעינן לשם ס"ת, והנראה דלרש"י ס"ל כהרמב"ם ולפי' הכ"מ דגם בחומש קורין בדיעבד ורק לכתחלה בעי' ס"ת כתוב לשמה, ואף דאין קדושת ס"ת על החומש מ"מ ידי קריאה יצא ע"ש ולפ"ז שפיר יש ס"ס ספק אחד דלמא ישראל כתבו והוי הס"ת בקדושה לשמה ואת"ל דנכרי כתבו לכה"פ לקרות כשר דדלמא שלא לשם ע"ז כתבו, ולפי' פרש"י "שלא לשם ע"ז", וספק האחד מרבה על חבירו וזה הוי ס"ס. וי"ל אליבא דרש"י אף דבכתבו נכרי שלא לשם ע"ז דהוי כחומש, דאין קורין לכתחילה ובברייתא תני' קורין, הכא דהוי ספק שמא ישראל כתבו והוי בקדושה גמורה גם לכתחילה קורין כיון דבחומש בדיעבד יצא מהני הך ספיקא לקרות לכתחלה ומתו' קו' התוס' וי"ל דגם לרש"י בנכרי ל"ש כתיבה לשמה, אבל מה שיש לעיין להגה"מ בהלכות תפילין היכי דהשם לא נכתב לשם קדושה המחיקה אינה אסורה מדאו' ואינו עובר על לא תעשון כן וכו' ומדברי הרמב"ם ג"כ יש להוכיח כן [אבל עיין בדברי ירמי' לאאמ"ו הגאון ז"ל דמרמב"ם מוכח להיפך ע"ש]. וכמו בשם כן בס"ת דמ"ש. וא"כ היכי דהנכרי כתבו למה נאמר יגנז ולא נאמר ישרף, דאף אם לא כתבו לשם ע"ז אין איסור בשריפה דל"ש לא תעשון וכו' כיון דכא נכתב בקדושה, ואף דנאמר דלכתחילה אין לשרוף כתבי הקודש אף דלא נכתבו בקדושה מ"מ הכא דהוי ספק שמא לע"ז כתבו מטעם ההוא ספיקא הול"ל ישרף וצ"ע.